1973 - הדרך למלחמה

1.
"בירושלים חשש מיוזמה אמריקנית"

"לפי הערכתי הרווחנו עוד זמן ניכר מבחינת אי פעילותה של ארצות הברית לגבי המזרח התיכון."

(השגריר רבין לראש הממשלה גולדה מאיר)¹

בראשית 1973 התעוררה ישראל, בחוסר חשק מופגן, למציאות מדינית חדשה. מאז סיום מלחמת ששת הימים המה המזרח התיכון בניסיונות להניע תהליך שלום ולהגיע להסדר, אבל נראה שרק יודעי ח"ן מבחינים בין השליחויות, ניסיונות התיווך השונים, המסמכים, התוכניות והיוזמות למיניהם. בעבור רבים המושגים כמו: "שליחות יארינג", "תוכנית רוג'רס", "יוזמת רוג'רס", "יוזמת סיסקו" ועוד — חד הם. כולם מתלכדים בזיכרון לפרק אחד של תקופת ניסיונות שלא צלחו. היו אלה מהלכים חסרי תכלית שכן במציאות של אותה התקופה, למקבלי ההחלטות בבית הלבן היה עניין שלא להגיע להסכם שלום במזרח התיכון. מציאות זו השתנה באופן דרמטי בתחילת שנת 1973, אולם רבים עדיין טועים וכוללים את תשעת החודשים הראשונים של אותה שנה בשנים העקרות שקדמו להם. כדי להבין מה השתנה, יש להפנות את הזרקור תחילה אל המנהיג שחולל את השינוי — נשיא מצרים, אנואר סאדאת.

האתגר של סאדאת

כשנבחר אנואר סאדאת לנשיא מצרים, לאחר מותו של נאצר בספטמבר 1970, איש לא ראה בו את יורשו, אלא ממלא מקום זמני בלבד. יתרונו היה בחולשתו. לא היו ציפיות שיוכל להגיע, לא במוקדם ולא במאוחר, למעמדו של קודמו כאחד מבכירי מנהיגי מדינות העולם השלישי, כבכיר מנהיגי העולם הערבי וכדמות הנערצת על ההמונים. איש גם לא העריך שסאדאת יצליח להתמודד עם בעיות הפנים הקשות של מצרים, לא כל שכן עם הירושה של תוצאות מלחמת ששת הימים — הצורך הלאומי בהחזרת סיני לריבונות מצרית, משימה שנאצר נכשל בהשגתה גם בדרך מדינית וגם בשימוש בכוח. רק כחודש קודם למותו השלים נאצר עם כישלון ניסיונו הצבאי כשחתם על הסכם הפסקת האש בתעלה. ההסכם שם קץ למלחמת ההתשה שנקט, כדי להוביל את המעצמות לכפות על ישראל הסדר שבמסגרתו תיסוג מסיני. סאדאת, יורשו של נאצר, לא נתפס כמנהיג צבא למלחמה ולא כאישיות שתוכל להניע מהלכים שיכפו על ישראל הסדר שאינה רוצה בו. כאדם נטול כמעט כל כוח פוליטי נראה היה שימלא את תפקיד הנשיא עד שהמערכת הפוליטית המצרית תיערך לבחור את העומד בראשה.

סאדאת הפתיע. ולקראת שנת 1973, כשנתיים מאז שנבחר ללא כל אשראי למלא את תפקידו, נראה היה שהוא מצליח לשרוד, להרחיק יריבים פוליטים ולבסס את מעמדו במצרים כנשיא סמכותי. אולם באותה העת לא העריכו בישראל, בארצות הברית, בברית המועצות ובקהילה העולמית שסאדאת ניחן בשילוב ייחודי של שלוש תכונות: האחת — יכולת התבוננות, חשיבה ותכנון לטווח ארוך, הרבה מעבר ליכולת הראייה של סביבתו הפנימית במצרים או המדינית מחוצה לה; השנייה — יכולת תמרון וניווט של המהלכים בטווח המיידי והקרוב בדרך הארוכה להשגת מטרותיו; והשלישית — אומץ. הגעתו לישראל בנובמבר 1977 היא דוגמה אחת לשלוש תכונות אלו. יכולתו לממש את איומיו ולפתוח באוקטובר 1973 במלחמה, שנראתה לרבים חסרת סיכוי להניב תוצאות, היא דוגמה נוספת.

המטרה שהציב לעצמו סאדאת עם כניסתו לתפקיד יכולה להישמע פשטנית — קידומה של מצרים. לאורה יש לבחון את כל מהלכיו. לאחר ששנת שלטונו הראשונה, 1971, שהגדיר כ"שנת ההכרעה", הסתיימה ללא כל תמורה, החל סאדאת לנקוט קו פעולה חדש שמטרתו פתרון בעיותיה של מצרים ופיתוחה בתמיכת ובחסות ארצות הברית ובסיוע מדינות נפט ערביות הפועלות בהשפעה אמריקנית. כבר באפריל 1972, עוד בטרם ניתק את חבל הטבור הסובייטי, הוא יצר לשם כך, באמצעות הסי־איי־אי, קשר עם קיסינג'ר, והבירורים ביניהם נמשכו גם במהלך חודש יוני ובתחילת חודש יולי.²

כדי להתקדם בדרכו החדשה נדרש סאדאת לשלושה צעדים מקדימים לא פשוטים. האחד: התנתקות מהתלות ומההשפעה של ברית המועצות; השני: הסכם עם ישראל. שני אלה היו תנאים הכרחיים לחבירה של מצרים לארצות הברית ולהפיכתה לבעלת בריתה. הצעד השלישי, השבת סיני לריבונותה של מצרים, היה תנאי הכרחי למיתון ההתנגדות הפנימית במצרים, כדי שיוכל לשרוד בשלטון ולקבל גיבוי למהלכיו.

החזרת סיני לריבונות מצרית לא היתה יכולה להתבצע בלחימה. סאדאת כמו גם ראשי הצבא המצרי ידעו זאת היטב. רק משא ומתן יכול היה להשיב למצרים את הטריטוריה שנכבשה מידה ביוני 1967. כדי לקיים תהליך כזה הניע סאדאת במקביל שתי חלופות: האחת, המועדפת, היתה הדרך המדינית. השנייה, שאליה יידרש בהיעדר תנאים למהלך דיפלומטי, היא מהלך מלחמתי שיניע תהליך מדיני.

גירוש היועצים הסובייטים

את הצעד ההכרחי הראשון למימוש האסטרטגיה שלו ביצע סאדאת במהלך תקיף ומהיר. ב־6 ביולי 1972 הוא התארח בחוותו של סגנו, ד"ר מחמוד פאוזי, והפתיע אותו כשבישר לו, ללא כל דיון או דיבור מקדים, שהחליט לסלק את אנשי הצבא והיועצים הסובייטים שפעלו במצרים. ב־17 ביולי פורסמה החלטתו ויושמה מיד.

צעד דרמטי ורב משמעות זה הוא דוגמה לקשרי הגומלין שהתקיימו בין המסלול המדיני והצבאי. כל עוד נשענה מצרים על ברית המועצות, לא יכול היה סאדאת לרכוש את אמונה של ארצות הברית ולצפות ממנה שתוביל משא ומתן להסכם במזרח התיכון בצורה נטולת פניות. גם הידוק קשריו עם הסעודים חייב אותו להתרחק מהסובייטים. ובמחשבה לטווח רחוק יותר — גם ישראל לא תהיה מוכנה לקחת סיכונים בהסדר כל עוד יש לסובייטים השפעה על מצרים ונוכחות של אנשי צבא ומומחים בשטחה.

עם זאת לא היה ספק לסאדאת, כמו גם לראשי הצבא שלו, שמהלך מלחמתי, אם יידרשו אליו, לא יוכל להיעשות ללא סיוע סובייטי מוגבר. בעיני ראשי הצבא, לעלבון כלפי ברית המועצות ולערעור הקשרים שבין שתי המדינות היה מחיר שפגע בערוץ הפעולה הצבאי. הם הופתעו מצעדו של סאדאת, התקשו לעמוד על פשרו והסתייגו ממנו. "אתה מבין בוודאי עד כמה מסוכנת החלטה זו," אמר הרמטכ"ל שאזלי לשר המלחמה המצרי כשזה בישר לו על החלטת סאדאת. "איש אינו יכול להטיל ספק בכך שהדבר ישפיע באופן ניכר על יכולתנו המבצעית," הוסיף הרמטכ"ל המצרי. כדי למתן את התנגדותם, הקדים סאדאת והכינם מראש לקבל בהכנעה את החלטותיו. "עלינו להפריד בין פוליטיקאים ואנשי צבא," אמר ב־6 ביוני 1972 לחוג המצומצם של המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים. "אתם כאנשי צבא חייבים לרכז את מאמציכם בהכשרת הכוחות לקראת המלחמה שבפתח." כדי למקד אותם במשימתם הדגיש שהוא מודע לכך שלא ניתן לפתוח במלחמה כל עוד מצרים אינה יכולה להגן על העורף או להפעיל נשק שיוכל לפגוע בעורף הישראלי (ובכך להרתיע אותה מלתקוף במצרים כמו שנהגה בשנת 1970, במלחמת ההתשה), ולכן, אמר "הבעיה הניצבת בפנינו היא: מה עלינו לעשות אם המצב הפוליטי יאלצנו לצאת למלחמה בטרם השגנו כושר הרתעה זה?"³ כאמור, חודש מאוחר יותר התברר לראשי הצבא שיצטרכו להשיב על שאלה זו לאחר שהסובייטים, שעל נשקם וסיועם נשען הצבא המצרי, גורשו בבושת פנים ממצרים.

לא רק ראשי הצבא במצרים ראו בצעדו של סאדאת פגיעה קשה בהכנות מצרים למלחמה. גם בארצות הברית ובישראל, התקשו להבין את מהלכו והעריכו שהקטין את הסיכויים לחידוש הלחימה. כמו במקרים אחרים, גם מהלך זה עשה סאדאת מבלי להתייעץ עם מקורביו ועוזריו.

סאדאת התנתק מפטרונו הרוסי מבלי שגיבה את עצמו בכל התחייבות מהאמריקנים. התנהלות שאינה מקובלת במערכת פוליטית, ויש הסבורים שגם אינה אחראית. אבל הפניית העורף לברית המועצות החלה לפתוח בפניו לא רק את דלת הבית הלבן (אמנם באטיות תחילה), אלא גם את כיסם של הסעודים, וחשוב יותר, נשק הנפט שהעמידו לרשותו.

ב־19 ביולי 1972, מיד לאחר שהכריז על הרחקת הסובייטים ממצרים, שב סאדאת ופנה לארצות הברית כדי להתחיל בהידברות. מזכיר המדינה האמריקני רוג'רס ואנשיו ממחלקת המדינה הגיבו מיד בחיוב, אולם קיסינג'ר צינן את מהלכיהם והציע לנשיא לדחות את היוזמה המצרית עד לאחר מועד הבחירות בארצות הברית בנובמבר.⁴ היו סיבות כבדות משקל נוספות שבגללן התבקשו המצרים להמתין: גיבוש הסכם השלום בווייטנאם שתבע את מרבית זמנו של קיסינג'ר, רצונו לקבל עליו את הטיפול גם במזרח התיכון ותקוותו להתמנות למזכיר המדינה בתקופת הכהונה השנייה של ניקסון.⁵ סאדאת קיבל בהבנה את דחיית הדיון ביוזמתו, ואף העדיף שניקסון ייבחר בשנית. בעיקר העדיף שבן שיחו יהיה קיסינג'ר. גם הוא כבר למד שבארצות הברית פעלו באותה עת שתי מערכות מדיניות שאינן מתואמות (זו של מחלקת המדינה בראשות רוג'רס וזו שהוביל מתוך הבית הלבן היועץ קיסינג'ר), ושעניינו יקודם עם הבית הלבן ובמידת צורך, מאחורי גבה של מחלקת המדינה, למרות אהדתה לעמדה המצרית.

עד הבחירות ניהלו קיסינג'ר וסאדאת, באמצעות ראש המודיעין המצרי באותה עת, איסמעיל עלי, חליפות מכתבים במטרה לתאם את ציפיותיהם מהערוץ המתהווה. "בסך הכול רוצה מצרים איזו הבטחה שניפגש בלב פתוח," שמע קיסינג'ר את דרישות המצרים והשיב ברוח זו של ציפיות צנועות — להיפגש ברוח של רצון טוב, לברר את כל האפשרויות, ולהתחיל בהחלפה נמשכת של דעות רציניות וגלויות. אולם כשהציעו המצרים שני מועדים לפגישה דחה אותם קיסינג'ר לאוקטובר.⁶

לאחר שהמתין עד לאחר הבחירות בארצות הברית שב סאדאת ליצור קשר ישיר עם הבית הלבן. ב־19 בדצמבר 1972 פנה יועצו חאפז איסמעיל לקיסינג'ר וביקש לפוגשו במדינה שלישית באירופה. קיסינג'ר השיב בחיוב, אישר שהמפגש יהיה חשאי ושאפשר שיתקיים בקרוב, בתחילת ינואר.⁷

בניגוד להבטחת החשאיות, היוזמה המצרית לא נשמרה בסוד מפני ישראל. רבין, שהכיר מקרוב את לוח הזמנים של קיסינג'ר, דיווח למחרת לגולדה: "שאול (כך כונה כאמור קיסינג'ר בתכתובת הישראלית) עסוק מעל הראש וכנראה איננו פנוי לכל נושא אחר בשלב קריטי זה של המאבק החיצוני והפנימי על מדיניות רוברט (כינויו של הנשיא ניקסון באותה עת בהתכתבות) בווייטנאם." שלושה ימים קודם לכן כבר דיווח לה: "ייתכן שאין זה יפה ומוסרי לומר זאת, אבל כל עוד הנשיא עסוק בענייני וייטנאם לא תוכל ארצות הברית להתפנות לטיפול במזרח התיכון... לפי הערכתי הרווחנו עוד זמן ניכר מבחינת אי פעילותה של ארצות הברית לגבי המזרח התיכון."

למרות האופטימיות הישראלית עידכן קיסינג'ר את רבין בפגישתם ב־22 בדצמבר⁸ שהוא ייענה לפנייתו של איסמעיל, "כדי למנוע פניות מצריות לגורמים אחרים." לא מן הנמנע שהתכוון לגורמים אחרים בממשל ולא מחוץ לארצות הברית. כפי שהעריך רבין, קיסינג'ר לא התפנה לפגוש את איסמעיל בתחילת ינואר, אבל ב־23 בינואר, ממש ביום ההיסטורי שבו חתם על הסכם הפסקת האש בווייטנאם, יזם ניסיון לתאם מפגש ביניהם. במשך כשבועיים החליפו השניים סדרת מכתבים, ובהם איסמעיל דחק תחילה להיפגש עוד בחודש זה בלונדון וקיסינג'ר דחה את מועד הפגישה לחודש מאוחר יותר, לסוף פברואר, וביקש לקיימה בקמפ דייוויד ולא באירופה. לרבין הסביר קיסינג'ר שעמד על כך שהמפגש יתקיים בארצות הברית ולא במדינה שלישית כדי להקטין את המחויבות שלו לתהליך.

בסופו של דבר סוכם על שני ימי מפגש בארצות הברית. הפגישות תואמו ואורגנו על ידי הסי־איי־אי ב־25 וב־26 בפברואר. סוכם שהמפגשים יהיו חשאיים לחלוטין ואכן מזכיר המדינה רוג'רס ואנשיו לא ידעו על קיומם. אבל רבין, וכפועל יוצא מכך גולדה מאיר ושרי מטבחה, ידעו גם ידעו. קיסינג'ר אף קבע את מועדם בהתייעצות עם רבין, שהעדיף שתתקיימנה לפני ביקורה של מאיר בוושינגטון. יתר על כן, ישראל פעלה כדי להכין את קיסינג'ר לקראת המפגש עם המצרים והיתה לה גם השפעה רבה על תוכן הפגישות ובעיקר על תוצאותיהן.

במקביל למהלך החשאי פתח סאדאת ב"מתקפה דיפלומטית" גלויה. במהלכה נועד, ב־12 בינואר, באי האידילי בריוני שבצפון הים האדריאטי (לחופי קרואטיה כיום) עם נשיא יגוסלביה, טיטו. נלוו אליו למפגש יועצו, חאפז איסמעיל, ושליחו למשימות מיוחדות, אשרף מרואן, חתנו של הנשיא נאצר ומי שפעל כבר אז כסוכן המוסד. הפירוט המלא של תוכני המפגש הגיע כמובן לישראל ממרואן, "החבר של צביקה" (צבי זמיר ראש המוסד), וזכה לעיון מדוקדק. חודש מאוחר יותר הוחלט להשתמש במידע הזה כדי להכין את קיסינג'ר למהלכים הטקטיים שינקוט איסמעיל בשיחות איתו. להחלטה זו התנגד זמיר נחרצות, מחשש לחשיפת המקור, אך נאלץ למלא את הוראת ראש הממשלה, שהשתכנעה שהדבר יסייע להכשיל את שליחות איסמעיל ואת יוזמת סאדאת.⁹

חודש מאוחר יותר ביקר איסמעיל במוסקבה ומיד אחר כך בלונדון. בין לבין הוזמנו ראשי מדינות אירופיות למצרים ושמעו שם הצהרות ופרטים על כוונות השלום של מצרים — וגם על זכותה להפעיל כוח אם לא תיענה.

צבא מצרים משנה קונספציה

באוקטובר 1972, בעוד סאדאת ממתין לפגישת שליחיו עם קיסינג'ר, קיבלו הכנות מצרים למלחמה תפנית משמעותית. נשיא מצרים נדרש לתת מענה לשלוש בעיות מעשיות:

האחת — הצטיידות. איך מקדמים מהלך צבאי לאחר הניתוק מהסובייטים?

השנייה — מה יהיו תוכניות המלחמה?

השלישית — איוש. מי תהיה ההנהגה הצבאית שתוביל את הכנות הצבא למלחמה ושתוביל אותו אליה, אם תידרש?

בכל הנוגע לחימוש, ברית המועצות היתה ונותרה המפתח. בתחילת אוקטובר 1972 היו יחסי שתי המדינות בשפל המדרגה. עוד לפני גירוש היועצים לקרמלין לא היה עניין בחידוש הלחימה במזרח התיכון, וזאת משתי סיבות. ראשית, הסובייטים העריכו שמצרים וסוריה תובסנה גם הפעם, משמע כישלון נוסף של נשק סובייטי מול נשק אמריקני. שנית, תהליך הפשרת היחסים עם ארצות הברית והתמיכה הכלכלית האמריקנית בסובייטים במעטה של "הסכם סחר" היו עבור ברית המועצות קרש הצלה ממשבר כלכלי ומפגיעה ביוקרתה שתילווה אליו. ברית המועצות חששה שעימות במזרח התיכון יפגע בתהליך הזה.

גם כאן הוכח עד כמה מהלכו הדרמטי והבלתי מובן של סאדאת היה אפקטיבי: הרחקת הסובייטים מעמדת השפעה במצרים החלישה את מעמדה של ברית המועצות במזרח התיכון. דווקא בנסיבות אלה היערכותה של מצרים למלחמה, שקודם הרתיעה את הסובייטים, קרצה להם כהזדמנות לחזור ולתקוע יתד באזור, להחזיר את תלותה של מצרים בהם ולהרחיקה מארצות הברית. סאדאת היטיב לנצל את הפיתוי הזה, ובחמישה באוקטובר 1972 שוב ראו תושבי פורט סעיד את ספינות הצי הסובייטי עוגנות בנמל שבצפון התעלה, והפעם הן נושאות טנקים עבור צבא מצרים. כעבור שבועיים כבר שב ראש ממשלת מצרים ממוסקבה ובאמתחתו התחייבות לספק למצרים שתי טייסות של המטוסים המתקדמים מיג 23 וסוחוי 20 וכן חטיבה של טילי סקאד.

נותרו שאלות תוכניות המלחמה ואיוש צמרת הצבא המצרי. ב־24 באוקטובר כינס סאדאת במעונו שבגיזה את המועצה העליונה של הכוחות המזוינים. השיחה התנהלה בגילוי לב. סאדאת עידכן את בכירי קציניו שלמרות הדטאנט (מיתון המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות) ולמרות ההשפלה שבסילוק היועצים ממצרים, תמשיך ברית המועצות לתמוך בה במישור המדיני ובמישור הצבאי. בעקבות המפגש החליף את הצמרת הביטחונית המצרית ומינה את איסמעיל עלי לשר ההגנה ולמפקד העליון של הצבא.

גם הרמטכ"ל שאזלי וגם עלי העדיפו את תוכנית המלחמה המוגבלת לחציית התעלה וכיבוש רצועה של כ־9 ק"מ בלבד ממזרח לה, והיו נכונים להיערך ליישמה כמהלך צבאי שתואם את תוכניתו המדינית של סאדאת. מבחינת ההכנות המצריות למלחמה היתה זו נקודת מפנה — הכרה בכך שתוכנית מלחמתית שאפתנית יותר, כמו תפיסת מעברי ההרים במרחק 60-45 ק"מ מהתעלה (או בשם הקוד "גרניט 2"), אינה מעשית. זה היה שינוי "הקונספציה" המצרית — היערכות בפועל ליישום החלופה המלחמתית המצומצמת.¹⁰

אבל התוכנית המצומצמת הזו לא פתרה את הבעיה עם סוריה. החשש היה שאם ילמדו הסורים על תוכניתם המצומצמת של המצרים למתקפה, ויבינו שפניהם למהלך מדיני ולא להחזרה בכוח של כל השטחים, הם יירתעו מיציאה למלחמה משותפת. כדי להבטיח את השתתפותם במלחמה נדרש סאדאת להונות אותם, והורה לשוב ולתכנן גם את תוכנית המלחמה המורחבת. שאזלי ואיסמעיל עלי קיבלו זאת מתוך ידיעה ברורה שהתוכנית שתיושם היא זו המצומצמת. כשנקבע, בסוף ספטמבר 1973, מועד המלחמה הם דרשו ואף קיבלו התחייבות בכתב לכך מסאדאת.¹¹

מה ידע מרואן? מה ידע אמ"ן?

האם אשרף מרואן, שהופעל כמרגל על ידי ישראל, היה מודע לקיומן של שתי תוכניות? מדיווחיו קשה לענות תשובה נחרצת לכאן או לכאן. תוכנית המלחמה המצרית המורחבת, הקודמת, היתה ידועה לישראל לפרטיה וזאת על פי המידע שהתקבל גם ממנו. מרואן גם העביר לישראל את פרוטוקול הישיבה שהתקיימה בגיזה ב־24 באוקטובר, אולם המסמך היה כללי וללא פרטים על ההחלטה ועל תוכנית המלחמה.

מאוחר יותר, בנובמבר, מסר מרואן למפעילו בעל פה דיווח מפורט יותר של ההחלטה. בדיווח זה נאמר שבדצמבר 1972 תתחיל מצרים בפעולות לחימה נקודתיות מזרחית לתעלה, שיתבצעו בעיקר על ידי תקיפות מהאוויר בסיוע ארטילריה ופשיטות קומנדו באמצעות מסוקים. מטרת פעילות זו, כפי שמסר, היתה לגרום לישראל אבדות רבות ככל האפשר. הוא הוסיף שבאמצע דצמבר תסוכם תוכנית למתקפה כללית לצליחת התעלה לשם תפיסת שטחים בסיני. תוכנית זו תיושם רק לאחר 31 בדצמבר (1972), בתיאום עם הסורים ולאחר חימום הגזרה. עוד דיווח מרואן על הנחיית סאדאת לקבוע את המשימות מעבר לתעלה רק בהתאם ליכולות האמיתיות של הכוחות המצריים. הוא הסביר שבאומרו זאת התכוון סאדאת לכך שהמבצעים בעומק סיני יתבצעו אם וכאשר התנאים יאפשרו זאת. דיווחו של מרואן על הפגישה ב־24 באוקטובר לא כלל אמירה על שינוי "קונספציה". במהלך 1973 ועד למלחמה היה למידע חסר זה משקל בהערכת אמ"ן ל"סבירות נמוכה" למלחמה.

תוכנית המלחמה המעודכנת והמפורטת היתה ידועה במצרים רק למספר מצומצם ביותר של שותפי סוד. נראה שמרואן לא נמנה עמם. בדיעבד העריך צבי זמיר, ראש המוסד באותן השנים, שמרואן לא היה מקורב לסאדאת במידה שזה ישתפו בכל שיקוליו ובכל המידע הדיסקרטי.¹² עניינו של מרואן וחלקו באירועי השנה, ייבחנו בנפרד.

כאמור את החלופה הצבאית הכין סאדאת לשני צרכים. האחד, החיצוני — כגורם מאיץ להנעת תהליך מדיני, אם ארצות הברית לא תשתף פעולה עם יוזמתו. השני, פנימי — לצקת תוכן מעשי להצהרותיו בדבר החזרת סיני לריבונות מצרית ולמתן ביקורת כלפיו מבית. את ההכנות הצבאיות של מצרים למלחמה יש לבחון תוך הבנה שהם התנהלו במקביל לחלופה המדינית המועדפת. אלא שהמערכת הצבאית המצרית לא היתה בסוד החלופה הזו,¹³ וכמוה גם המודיעין הישראלי. הנטייה בישראל לנתח את המהלכים המצרים בהתבוננות בתחום הצבאי בלבד, הובילה לטעות כפולה: האחת, ההערכה שהרחקת הסובייטים ממצרים הרחיקה איתם גם את סכנה המלחמה. והשנייה שמהלכיו המדיניים של סאדאת הם הונאה שתכליתה להסוות את מהלכי המלחמה שתיכנן, למתן את תמיכת ארצות הברית בישראל ולעצור או להאט את הספקת הנשק אליה.

כניסת ההכנות המצריות למלחמה מאוקטובר 1972 להילוך מעשי הגבירו את יכולתו של סאדאת, ובמקביל גם את צרכיו, לעשות שימוש באיום המלחמה. נראה שאין זה מקרה שהתרעות (הסרק) למלחמה התגברו כשנקט קיסינג'ר סחבת לתיאום פגישותיו עם איסמעיל. אלא שאמ"ן לא היה שותף סוד להתנהלות בערוץ שבין איסמעיל וקיסינג'ר, שהיתה ידועה רק לבודדים מראשי המערכת המדינית בישראל, ולכן לא יכול היה לקשור בין התרעות מרואן ובין דרכו של סאדאת ליצור אווירת ערב מלחמה לקראת התרחשות מדינית חשובה. אפשר שאם המערכת המדינית בישראל היתה משתפת את אמ"ן במידע על מהלכים אלה, הוא יכול היה ללמוד גם על דפוס התנהלות זה של סאדאת. הבחנה כזו עשויה היתה לסייע לו מאוחר יותר לקראת אוקטובר 1973, כשמיתן סאדאת את איומיו, ולא לראות בכך סימן מרגיע אלא להפך, סימן מחשיד נוסף למלחמה קרבה.

ובינתיים בישראל

"לנו אין נטייה להיכנס למלחמת התשה, ואם הם (המצרים) יחדשו את המלחמה נכה בהם קשה," אמר דיין ב־1 בדצמבר 1972 בפגישת "מטבחה של גולדה" שדנה באפשרויות שסאדאת ילבה את האש הצבאית כאמצעי שיוביל למשא ומתן.¹⁴ הן הרמטכ"ל והן ראש הממשלה ושר הביטחון התכוונו להגיב בתקיפות על כל ביטוי של תוקפנות מצרית וללא תלות במגמותיה.

בפברואר 1972 נערך צה"ל לאחד התרגילים הגדולים והמורכבים שידע וייעודו תרגול צליחת התעלה, "תרגיל עוז". בסיני, ליד אבו עגילה, בסכר הרואייפה שעל נחל אל־עריש, נכרתה בהשקעה של משאבים ומאמצים הנדסיים רבים "תעלת סואץ" מוקטנת ואוגדה צה"לית נערכה לתרגל את חצייתה. בתרגיל השתתפו גם כוחות צנחנים, מסוקים, כוחות סיוע אווירי וכוחות הספקה בהיטס הנדרשים למהלך מורכב כמו פריצה לתעלה, חצייתה וכיבוש ראש גשר מעברה השני. מערכים גדולים של צה"ל עסקו בהכנות לתרגיל. ראש הממשלה צפתה בו מבמת תצפית מיוחדת שהוקמה על גדת אתר הצליחה. היא האזינה לסקירת הרמטכ"ל ולהסברי מפקדי התרגיל, האלופים שרון, אדן ("ברן") וגונן (גורודיש), ולמדה מה תעשה ישראל במקרה שסאדאת יחדש את האש. לאחר התרגיל התייחס שר הביטחון בפורום סגור לנושא תגובת ישראל, ואמר שאת כיבוש קהיר ואלכסנדריה אינו רואה במלחמה הבאה כיעד ריאלי, אבל צליחת התעלה היא אקטואלית וריאלית.

צה"ל המשיך לתרגל את עצמו בשנת 1972 למקרה שמצרים תפתח במלחמת פתע. כשנה לפני המלחמה התקיים תרגיל "איל ברזל". נתוני הפתיחה שלו היו כאלה שכוחות המילואים הגיעו לתעלה רק יומיים אחרי תחילת ההתקפה ולאחר שהמצרים כבשו מעוזים ישראליים והחזיקו בראש גשר מצדה המזרחי של התעלה. כבר בימים השלישי והרביעי חצה שרון בראש כוחותיו, כך בתרגיל, את התעלה לצד השני והמלחמה התנהלה בצדה המערבי. רצונו של שרון לשחזר את מהלכי התרגיל גם במלחמה לא תאם את התנאים לכך. התעקשותו לעשות זאת הובילה לעימותים בשדרת הפיקוד הבכיר במהלך המלחמה ופגעה בתפקודה.

ביולי 1973, שלושה חודשים לפני המלחמה ולאחר שסיים את תפקידו כאלוף פיקוד הדרום והשתחרר מצה"ל, התייחס אריאל שרון למהלכי הלחימה האפשריים של ישראל. קוראי "מעריב" קראו את שאמר לדב גולדשטיין: "אני לא מאמין שיש איזה שהוא יעד צבאי או אזרחי בקשת שבין בגדאד לחרטום, עם כל השטח של לוב, שצה"ל אינו יכול לכבוש אותו."

בתשובה לשאלתו של המראיין מה הוא יכול לספר לסאדאת על המחיר שישלם אם ייזום מלחמה, אמר שרון:

"מחיר נורא, נורא! מחיר שמצרים לא תוכל לעמוד בו. בששת הימים היה למצרים לאן לסגת — לתעלה. וכן במבצע סיני. במלחמה הבאה קו הנסיגה של המצרים יהיה קהיר. אין להם קו אחר. וזה יהיה כרוך בחורבן נורא של מצרים. חורבן מוחלט. זה מיותר בעיני. אנחנו לא זקוקים לזה. אבל לעולם לא נחזור על מלחמת ההתשה. למרות שניצחנו בה. המצרים יוכו מכה נוראה."

למרות ההכנות למלחמה, בפברואר 1973, ערב שיחות קיסינג'ר ואיסמעיל, היתה ההערכה בישראל שהאש לא תחודש בתקופה הקרובה. הערכה זו התבססה על היעדר המוכנות הצבאית של מצרים למתקפה ועל חוסר ההיגיון מבחינת סאדאת לעשות זאת בעיתוי הנוכחי. "בגבולות שאנו יושבים בהם היום, לטווח קצר, אין סכנה ביטחונית. כלומר, אם יתקפו אותנו — הם יובסו," ניתח את המצב דיין באותם ימים ברב שיח בו השתתפו שבעה רמטכ"לים לשעבר, שהסכימו עם דעתו. לגבי שלום הוסיף: "את זה אפשר להשיג ועכשיו. אבל תמורת נסיגה ממש לקו הירוק, כולל אי שליטה ברצועת עזה."¹⁵

ביטחונה העצמי של ישראל בכך שתקבל התרעה מספקת במקרה שמצרים תפתח במלחמה קיבל חיזוק רב בלילה שבין 16 ל־17 בפברואר 1973, הרחק מהכותרות והרחק מוושינגטון — בג'בל עתקה שמערבית לעיר סואץ. לאחר כמעט שנה של הכנות ותרגולים שהתנהלו תחת שם הקוד "קונסוליה", חצו בתחילת הלילה שבין שישי לשבת ארבעה מסוקי יסעור את מפרץ סואץ והנחיתו כוחות ממונעים של יחידה מיוחדת. מסוקי יסעור אחרים יצאו לקראת סוף הלילה ופינו את הכוחות שסיימו את משימתם. לצוותי היחידה והמסוקים, שהתכנסו שבועיים מאוחר יותר לציין את הצלחת המבצע, נאמר על ידי בכירי מקבלי ההחלטות שהם הביאו למדינת ישראל כמה שנים של שקט.

לתחושת הביטחון של הצמרת הביטחונית־מדינית של ישראל, שנבעה מעליונותה הצבאית ומהתמיכה של ארצות הברית בה, ומכך שסודותיה הצבאיים של מצרים גלויים בפניה בזכות שירותיו של סוכן איכותי כמו אשרף מרואן, נוסף נדבך — "האמצעים המיוחדים". אלה אמורים היו לספק לישראל התרעה נוספת למקרה שסאדאת יממש את איומיו. נדבך נוסף שקרס בשישה באוקטובר 1973.

לא מעט נכתב ודובר על "האמצעים המיוחדים". הדיון בהם התמקד בשאלה אם הופעלו ערב המלחמה או שלא הופעלו כלל. עדותו של ראש אמ"ן זעירא בשאלה זו היא חד־משמעית: האמצעים הופעלו והמידע שהתקבל מהם לא היה שונה מהתמונה שהיתה ידועה למודיעין. כך עולה גם מעדויות נוספות. החולק על כך צריך להתמודד עם נקודה כבדת משקל: כחלק מתוכנית מצרים להסוות את ההכנות למלחמה בימים שלפניה, התחיל צבאה ב־1 באוקטובר תרגיל גדול במתאר המלחמה שנקרא "תחריר 41 — שחרור סיני" ושעמד להימשך שישה ימים. עובדת קיום תרגיל המלחמה היתה גלויה וכך גם התקשורת שבין המפקדות והיחידות המשתתפות. אמ"ן עקב אחר התנהלותו והפיץ בצורה מסודרת את הדיווח על כך. הכוחות המצריים ידעו שהתרגיל מסתיים ב־7 באוקטובר ואילו בפועל, לקראת סיומו, הם קיבלו באופן ישיר ומחוץ ליכולת הגילוי של המודיעין הישראלי את ההנחיות לעבור לתוכנית המלחמה. כך לדוגמה העיד מפקד טייסת מסוקים מצרית שנשבה לאחר שמסוקו התרסק, שבעת שישב בתא הטייס הוא קיבל את הפקודה על שינוי המשימה והונחה להנחית את הכוח שבמסוקים בשטח האויב ולא בשטח התרגיל.¹⁶ בתרחיש פתע כזה אין משמעות לשאלה אם פעלו "האמצעים המיוחדים" או שלא פעלו. בשל קיומו של התרגיל, הם לא יכלו לספק את ההתרעה שמקבלי ההחלטות בישראל ציפו לה.

אולם בפברואר 1973, ערב הגעת איסמעיל לוושינגטון, איש בישראל לא צפה התרחשות כזו. בימים הספורים שבין הפעולה בג'בל עתקה לבין פגישת קיסינג'ר עם איסמעיל בארצות הברית עוד הספיקו חלק מהיסעורים שהמריאו ממערב לתעלה וחלק מהצוותים שהטיסו אותם, לנחות בלילה באזור טריפולי שבלבנון ולהמריא משם עם כוח משימה של צה"ל שסיים פעולה נועזת נוספת, שהפעם נודעה ברבים. תחושת הביטחון של הצמרת המדינית־ביטחונית בישראל היתה בשיאה, והיא הקרינה גם על מערכת קבלת ההחלטות של הממשל האמריקני. לביטחון היתר הזה היה משקל מכריע בדרך שבה התייחסו בירושלים ובוושינגטון לביקור איסמעיל, ולשיחות החשאיות איתו.

"שהדבר הזה ייעלם"

קיסינג'ר התכונן להיות פעיל לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית בתהליך במזרח התיכון. הוא הכין לכך את השגריר רבין ואמר לו: "אני יודע שאתם רוצים שהדבר הזה (תהליך מדיני) ייעלם ואין לכם שום רצון להעלות אותו, אבל זה משהו שאתם צריכים לחשוב עליו."¹⁷ הוא גם הזהיר שאם יחזור ויעלה הנושא לדיון תעמוד ישראל בפני בעיה רצינית. רבין לא התרשם והציג בצורה תמציתית את עמדת ישראל: "בקצרה, המצב הנוכחי הוא הטוב ביותר." "כך מזווית הראייה שלכם," השיב קיסינג'ר וסיכם: "אני לא רואה שום דבר שקורה לפני 1 בינואר... אבל נצטרך לנהל שיחות לא רשמיות בנושא באמצע נובמבר."

קיסינג'ר התבסס בדבריו על הנחייתו של הנשיא ניקסון, שלפיה לאחר הבחירות בארצות הברית בראשית נובמבר 1972 יש "לנצל את הרחקת הסובייטים על ידי סאדאת כדי להתקדם לכיוון העמדה הערבית."¹⁸ אולם בהמשך קיבל את המלצתה, עמדתה ודרישתה של ישראל לעכב ולמנוע כל מהלך עד לאחר הבחירות בישראל, שאמורות היו להתקיים שנה מאוחר יותר.

קיסינג'ר לא פעל בחלל ריק בזירה המקומית. "בקרוב מאוד תהיה פעילות רבה כדי לראות אם ניתן להתחיל משא ומתן במזרח התיכון," הצהיר מזכיר המדינה רוג'רס בתוכנית הטלוויזיה "פגוש את העיתונות" מיד לאחר הבחירות בארצות הברית. בכך השיב את המשא ומתן במזרח התיכון למוקד השיח התקשורתי והציב את רף הציפיות ממנו במקום גבוה. בתגובה הציע קיסינג'ר לנשיא להתחיל את תקופת הממשל השנייה בצורה שקולה וזהירה והציע לו "להנחות את רוג'רס להימנע מלהודיע על קו מדיני למזרח התיכון לפני שתבחן את המצב באמצעות התבוננות בארבע השנים הבאות."¹⁹

גם ישראל לא הציגה תמיד חזית אחת. ב־14 בנובמבר הגיע דיין לוושינגטון כדי לעמוד על הלך הרוח בממשל לאחר הבחירות. מיד אחריו הגיע לבירה האמריקנית גם עמיתו, סגן ראש הממשלה יגאל אלון. אלון הצהיר במהלך ביקורו שיש לפתוח במשא ומתן עם מצרים בשני ערוצים מקבילים, האחד על הסדר חלקי והשני על הסדר כולל. דבריו עוררו מהומה. הסובייטים ייחסו להם משמעות מיוחדת, כינו אותם "פריצת דרך" ופנו לאמריקנים "כדי לדעת מה בדעת ארצות הברית ליזום בעקבות הצהרה זו." בהמשך דווח מלשכת ראש המוסד לראש הממשלה ש"הפנייה הסובייטית וכמוה שיחת סגן ראש הממשלה כאן גרמו להתעוררות גדולה ברמות הגבוהות בממשל." ואילו קיסינג'ר, שנדרש לנושא בפגישתו עם רבין, הביע את תקוותו שרבין הבהיר למחלקת המדינה "שאין לדברי יגאל בסיס."²⁰

אף שבנובמבר 1972 קיבלה ישראל לראשונה ממרואן התרעה ממוקדת על כוונת סאדאת לצאת לעימות צבאי, הרי שבישראל של ראשית 1973 הלך הרוח היה שמצבה של המדינה מעולם לא היה טוב יותר. ליוזמה הצפויה ולאיומי המלחמה שנלוו אליה התייחסו בישראל כאל מטרד שיש להיפטר ממנו או ללמוד לחיות איתו. דיווחי התקשורת נתנו לכך ביטוי.

"אין כרגע שום מדינה ערבית המוכנה לשלום בשינויי גבול מהותיים, על כן צריכים אנו לתכנן את חיינו בהתאם למצב הקיים לתקופה ארוכה," אמר שר הביטחון בהופעתו בליל שבת, 12 בינואר 1973, בערוץ הטלוויזיה היחיד של אותם הימים. כעבור יומיים, ביום ראשון, 14 בינואר, דווח בעיתון "הארץ" על חילוקי דעות שהיו בין השרים החברים בוועדת השרים לענייני התנחלות: האם, כפי שהציעה קבוצת מומחים, יש להקים בשארם א־שייח' עיר קיט של 7,500 תושבים ועוד שתי שלוחות בדהב ובנביעות, או לחלופין, כפי שהציע ד"ר רענן ויץ, להקים שם עיר גדולה, — אופירה, ועוד 14 יישובים בינה לבין אילת?²¹ במדור הכלכלי דווח ביום השני לשנה ששערי המניות בבורסה בתל אביב כמעט שהוכפלו בשנת 1972, ושהמחזור גדל עשרות מונים.

לציבור הישראלי, כמו גם לצמרת המדינית, היה ביטחון מלא בעליונותה הצבאית המוחלטת של ישראל. בעוד שמקהיר דווח ביומה הראשון של שנת 1973 כי הוועדה הארצית העליונה לענייני המערכה, שהתכנסה בראשות הנשיא סאדאת, הוסמכה לנקוט "את כל האמצעים הדרושים להכנת מלחמה כוללת, שבה ייטלו חלק הכוחות המזוינים והמוני העם המצרי", בישראל נמסר למחרת על הכוונה לקצר את שירות החובה בצה"ל. ביומה השלישי של שנת 1973 דוּוח, שמטוסי חיל האוויר הישראלי תקפו יום קודם בסוריה ובמהלך הפעולה הופלו שני מטוסי מיג 21 סוריים. כעבור מספר ימים שב חיל האוויר לפעול בסוריה, הרס ארבעה בסיסי מכ"מ והפיל שישה מיגים סורים. למחרת דוּוח: "פחד אחז אתמול את תושבי דמשק ולטאקיה".

הנושא המדיני זכה גם הוא להתייחסות בולטת בתקשורת. ב־5 בינואר, דווח שארצות הברית תפתח באביב ביוזמת שלום במזרח התיכון. הכותרת הראשית בישרה על יציאתה הצפויה של ראש הממשלה מאיר לארצות הברית. נסיעה זו, כך נכתב, עלולה לזרז את הטיפול האמריקני בשאלת הסדר במזרח התיכון. נוסח דומה חזר על עצמו בכתבה של דן מרגלית שלושה ימים מאוחר יותר, שבה דיווח שמשקיפים מדגישים כי בגלל תאריך הבחירות הצפויות בישראל עלולה וושינגטון ליזום פעילות מדינית מיד בראשית 1973. למחרת כתב מרגלית על "חשש מיוזמה אמריקנית". כעבור שבועיים ניתח מרגלית בעיתון הארץ את מצבה של ישראל ואת תחושת הנוחות מהמצב. אולם, הוסיף, "מה שמעיב על חישובים נוחים אלה הוא הידיעות הבלתי פוסקות על תכונה ופעלתנות במחלקת המדינה."

תכונה זו קיבלה ביטוי בכותרת הראשית של יום חמישי, 11 בינואר: "ארצות הברית מצפה לקבל מהגברת מאיר הצעות חדשות להסדר במזרח התיכון," ולמחרת דיווח מרגלית לקוראי "הארץ" שהנשיא ניקסון רמז כי רצוי שמאיר תביא איתה רעיונות מדיניים חדשים. לדיווח ב־21 בינואר על כך שראש ממשלת דנמרק העביר לישראל הצעה מצרית למשא ומתן, הובאה תגובתה של מאיר: "ישראל מוכנה תמיד למשא ומתן. אנו מחכים."

רבין סיים באותה עת חמש שנות כהונה כשגריר ישראל בבירת ארצות הברית ועמד לחזור לארץ. במסיבת הפרדה ממנו הוא שמע את מזכיר המדינה אומר בנאום שמראש הוגדר כהצהרה חשובה על מדיניות אמריקנית חדשה למזרח התיכון, שבשנת 1973 תמקד ארצות הברית את פעילותה בהשקת הסדר חלקי כשלב מוקדם להסדר כולל. בישראל הגיבה מיד סיעת גח"ל בראשות מנחם בגין לדברי רוג'רס וביקשה לקיים דיון דחוף בכנסת. כשנתיים וחצי קודם לכן הוביל בגין את פירוק ממשלת האיחוד הלאומי בגלל יוזמה מדינית של רוג'רס.

רבין, שהיטיב מכולם להכיר את כוונותיו ומהלכיו של קיסינג'ר, מצא לנכון להפיג את החששות. בהסתמך על עדכון ממנו, פירסם דן מרגלית בעיתון "הארץ" שרבין סבור כי זורעי המבוכה על יוזמות חדשות מבהילים את ישראל לשווא. אפשר שיהיו דיבורים על יוזמות למהלכים חדשים, אבל ישראל אינה צריכה להתפתות להם. לשליחות גולדה בארצות הברית מובטחת הצלחה, קבע. יום קודם לכן העריך גם יואל מרקוס שמדיניות ארצות הברית במזרח התיכון לא תשתנה בעקבות סיום מלחמת וייטנאם, וכתב שהוא אינו שותף להערכה שלפיה אחרי וייטנאם בא תור הלחצים על ישראל. ²²

ב־20 בינואר, ביום בהיר וקר של חורף וושינגטוני, ישבו קיסינג'ר ואביו בן השמונים ושש על בימת הכבוד בטקס הכתרתו של הנשיא ניקסון לתקופת כהונה שנייה. למחרת יצא הבן לפריז כדי לחתום שם ב־23 בינואר, בראשי תיבות, בשמה של ארצות הברית, על הסכם הפסקת האש בווייטנאם. היתה זו גולת הכותרת, כפי שהעיד, של כל הסבל והמאמץ שלו ושל הנשיא ניקסון במשך ארבע שנים. קיסינג'ר הצליח לסיים בהילה של מנצח מלחמה כושלת שנגמרה בהפסד מדיני. סיפור וייטנאם עדיין לא הסתיים, אבל פינה למדינאי האמריקני מרווחי זמן גדולים הרבה יותר בלוח העבודה. הוא היה מודע לכך שהוא והנשיא "עומדים ברגע של אפשרויות יוצאות מגדר הרגיל במזרח התיכון."²³ קיסינג'ר ידע שיידרש להקדיש את חלקו הגדול של הזמן שיתפנה לעניין זה, אבל עדיין לא החליט על הדרך שבה ילך.

איסמעיל לא יקבע

עם תחילת עבודתו של ממשל ניקסון השני חודשו גם המהלכים שמאחורי הקלעים בענייני המזרח התיכון. אלה הגבירו את ציפיות מצרים לקראת פתיחת ערוץ שיחות חשאי עם קיסינג'ר בסוף פברואר, אבל במקביל רק הגבירו את ביטחונה של ישראל לקראת הצפוי. קיסינג'ר לא מונה תחילה למזכיר המדינה, אך מאמצי ישראל לעצור את המהלכים זכו להמשך תמיכתו.

ב־24 בינואר נפגש קיסינג'ר עם רבין בחדר המפות בבית הלבן וסיפר לשגריר ישראל שהמצרים "מפציצים" אותו בפניות להיפגש.²⁴ למחרת נפגש רבין גם עם הנשיא ניקסון.²⁵ מיד אחר כך דיווח לראש הממשלה שאף שהנשיא יודע שרבים רוצים ביוזמה חדשה למזרח התיכון, אין כוונתו להציע מהלך כזה. ניקסון "יבין גם אם ראש הממשלה לא תוכל להביא משהו חדש," דיווח רבין. באשר לאיומי המלחמה אמר רבין לנשיא שהוא סבור שגם סאדאת אינו מאמין שיוכל להדוף את ישראל מתעלת סואץ.

בהמשך השיחה אמר רבין לנשיא: "החשוב ביותר הוא שארצות הברית וישראל תבואנה לידי מצב שלמצרים לא תהיה כל אופציה צבאית... כך הם יסיקו מסקנות נכונות," כלומר להתקדם לפתרון במתווה הרצוי לישראל — להסדר חלקי בלבד לפתיחתה מחדש של תעלת סואץ. אם יסרבו המצרים לכך יישאר על כנו הסטטוס קוו, ללא חידוש האש. תגובת ניקסון לדבריו ביססה אצל רבין את ההערכה שזה אכן יהיה הקו שבו יבחר הבית הלבן. חיזוק לכך קיבל בשיחת טלפון של קיסינג'ר אליו, מיד לאחר מפגשו עם הנשיא.

לא כל המסרים האמריקניים היו כה ידידותיים ומתחשבים. אף שקיסינג'ר היה טרוד עדיין בענייני המזרח הרחוק, טרם יציאתו לשיחות בפקין ובהאנוי הוא שב לדון עם רבין בנושאי המזרח התיכון. באותה פגישה, ב־5 בפברואר, שמע ממנו רבין שארצות הברית כמו "מרבית מדינות העולם קיבלו את הפירוש המצרי של 242, קרי נסיגה לגבול הבין־לאומי הקודם בין מצרים ופלשתינה (א"י)." לאור זאת הזהיר רבין: "כל חידוש טיפול בהסדר כולל צופן בחובו הסכנה להתנגשות בין ישראל וארצות הברית."²⁶

בהיעדרו של קיסינג'ר נקרא רבין ב־15 בפברואר אל ג'יימס סלזינג'ר, ראש הסי־איי־אי הטרי, לשיחת עדכון בעניין ביקורו הקרוב של שליחו של סאדאת, איסמעיל, בבירה האמריקנית. רבין, וראש הממשלה מאיר באמצעותו, למדו ממקור ראשון על תהליך בניית הערוץ החשאי, וכן שכמסווה להגעת איסמעיל לארצות הברית לשיחות עם קיסינג'ר, ישמשו פגישותיו עם ניקסון ורוג'רס בוושינגטון ועם מזכ"ל האו"ם למחרת בניו יורק. לאחרי הפגישות הגלויות תתקיימנה (ב־25 וב־26 בפברואר) השיחות החשאיות איסמעיל-קיסינג'ר. בסיומן יתפנה קיסינג'ר לפגוש את ראש הממשלה מאיר ואת רבין.

למחרת, ב־16 בפברואר, העביר מזכיר המדינה רוג'רס לאיסמעיל את תאריך המפגש הרשמי עם הנשיא — 23 בפברואר בוושינגטון. במקביל, ללא ידיעת רוג'רס, עודכן איסמעיל במועדי המפגשים החשאיים עם קיסינג'ר ובמיקומם.

ב־20 בפברואר, עם שובו של קיסינג'ר לארצות הברית, חזרו הכותרות לעסוק בביקור איסמעיל. "איסמעיל יציע לניקסון רעיונות חדשים להסדר בשלבים," נכתב בעיתונות האמריקנית, בצירוף ציטוט מקהיר שפורסם ב"אל־גומהוריה": "ייתכן שארצות הברית תבין עתה באיזו מידה מוכנה קהיר ללכת בדרך השלום." ואילו שר החוץ הישראלי אבן, שנדרש לביקור, מיהר להרגיע: "אין משמעות מיוחדת לביקור איסמעיל בארצות הברית... יחסי ארצות הברית וישראל אינם נושא להכרעתו של איסמעיל."²⁷

ב־21 בפברואר, יומיים לפני הביקור המתוכנן, הגיעו הידיעות הראשונות על הפלתו של מטוס נוסעים לובי בסיני, בידי מטוסי קרב ישראליים. 108 מתוך 113 נוסעיו האזרחים ואנשי צוותו נספו. העיסוק בתקרית הדמים הזו דחק לימים הקרובים את המהלכים המדיניים מהכותרות, אבל לא עצר את מהלכם ואת העיסוק בהם מאחורי הקלעים.

"איך אני ממלא שני ימי שיחות איתו?"

"מדוע סאדאת יקבל הסדר כזה?" שאלה גולדה מאיר את דיין כשנפגשו במתקן של המוסד בגלילות ב־18 בפברואר לדון בעמדה שתציג לממשל האמריקני בביקורה הקרוב בוושינגטון.²⁸ שאלתה באה לאחר שדיין יעץ לה להציע לאמריקנים (ודרכם למצרים) הסדר חלקי ללא תנאי מוקדם (מצד המצרים), אבל בתנאי (ישראלי) של סיום מצב המלחמה. "יתכן שבאמת לא יקבל," השיב דיין, "אבל יותר נוח לו לקבל הסדר כזה מאשר לדרוש פתרון סופי לגבי מצרים בלבד." בשלב הזה הניח דיין בביטחון, יש לומר, שהצורך בהפגנת סולידריות עם המדינות הערביות האחרות יגבר אצל סאדאת על האינטרסים המצריים ולכן אולי יעדיף הסכם חלקי ולא מספק על פני הסכם כולל וגורף של מצרים עם ישראל והחזרת שטחי סיני לריבונות מצרית.

באותו יום העביר רבין למאיר "מחשבות ראשונות בעקבות ביקורו הצפוי של איסמעיל בוושינגטון."²⁹ הערכותיו של רבין וקו הפעולה שהציע הפכו בימים שלאחר מכן לקו הפעולה של ישראל. בהערכה זו, שהתבססה על השיחות שקיים עם קיסינג'ר, התריע רבין על מפנה צפוי. כך כתב: "ניקסון וקיסינג'ר המתינו בשקט ובקור רוח לתוצאות מדיניותם, קרי להמתין למצב שבו הערבים, בעיקר מצרים, תבוא אליהם. העובדה שמצרים יזמה שיגור הנציג המצרי הבכיר ביותר לענייני חוץ להוציא את סאדאת עצמו, ממחישה לארצות הברית אפשרות של תחילת התמורה שמדיניותם חתרה להשיג". עם זאת העריך רבין כי "אין עתה כל לחץ על הנשיא לנקוט מהלכים מדיניים כלשהם בזירה הבין־לאומית".

כשעבר לדון במטרות המצרים טען שמצרים פנתה לבחון את הדרך המדינית כיוון שהבינה שאין לה אפשרות "להשגת מטרה כמו הדיפת ישראל (ולו גם חלקית) מקו התעלה." המלצתו היתה להעביר לקיסינג'ר את המידע הסודי שבידי ישראל, שקיבל המוסד מסוכנו אשרף מרואן, וכך "לחסן את שאול בפני האפשרות שמגמת איסמעיל היא בראש וראשונה טקטית, קרי למנוע התחייבות ניקסון להמשך אספקת הנשק לישראל."

בניגוד לחששות שהיו בירושלים לקראת המפגשים הקרובים, סיכם רבין את הערכתו: "בהכרתי את דרך מחשבתו ועבודתו של הנשיא ניקסון ושל עוזרו קיסינג'ר אינני מודאג מן הביקור... הם יודעים שאם איסמעיל בא לכאן, הרי זה בגלל עמדתה התקיפה של ארצות הברית כנגד ברית המועצות ומצרים ובגלל חיזוקה של ישראל כגורם המסכל כל יוזמה צבאית במזרח התיכון. סאדאת ואיסמעיל לא שייכים ל'ליגה הבין־לאומית' היכולה להתמודד עם ניקסון וקיסינג'ר. יתר על כן, ייתכן (שביקור איסמעיל) אף יקל על ביקור ראש הממשלה להשגת מטרותינו המדיניות והביטחוניות."

ואכן, במענה להצעתו של רבין ל"חסן" את קיסינג'ר וניקסון, הוברק לרבין באותו יום שראש המוסד יעביר אליו "מסמכים שהנך מתבקש להביא לידיעת שאול ורוברט בלבד."³⁰

התיאום והאינטימיות בין שגריר ישראל ליועץ המדיני של ניקסון, קיסינג'ר, מאלפים. ב־21 בפברואר, עם שובו של קיסינג'ר מהביקור בסין ובהאנוי, הוא שוחח בטלפון עם רבין על ביקורו הקרוב של איסמעיל והתוודה בפניו: "אני צריך לדון איתך על מה עלי לדון איתו, מפני שאינני רואה איך אני ממלא שני ימי שיחות איתו," ואיך דוחים אותו "בלי להגיד פשוט לא." רבין מסר לו שבידו "חומר בעל רגישות מודיעינית בהולה ביותר שהוחלט על ידי ראש הממשלה למסור לידיעתו ולידיעת רוברט בלבד. החומר נותן תמונה מלאה על דרך המחשבה של המבקר המצרי," וביקש מקיסינג'ר לקרוא את 15 דפי המסמך.

עוד לפני שנפגשו למחרת, נדרשו קיסינג'ר ורבין לשוחח שוב בטלפון עם הגיע הידיעות הראשונות על הפלתו של מטוס הנוסעים הלובי בסיני. קיסינג'ר פתח את השיחה בהערה סרקסטית: "אני שמח לשמוע שהצבא שלכם מטופש כמו שלנו." רבין הציג את המעשה כטעות חמורה מצד ישראל ושניהם התייחסו לאירוע בעיקר לאור התועלת שיכולה לצמוח לאיסמעיל במפגשיו וההכבדה על ביקור מאיר.³¹

"אני מבין שאתה אוהב להיות בוס של גנרלים," אמר רבין לקיסינג'ר בהמשך השיחה, כשזה החמיא לו והציע לו להצטרף לאנשי הצוות שלו כשיסיים בקרוב את תפקידו כשגריר. "זה החלום הבא שלי," השיב קיסינג'ר.

שיחות פילוסופיות

לאחר שיחתו עם רבין, בסיום שיחת הטלפון האחרונה בין קיסינג'ר לנשיא ניקסון, העלה גם הנשיא את עניין הפלת המטוס הלובי, הגדירו כמקרה קשה ובעיקר התעניין אם לדעתו של קיסינג'ר המצרים ישנו בעקבותיו את תוכניתם. תשובת יועצו לביטחון לאומי היתה שלילית וגורפת. הוא הניח, ובצדק, שהמצרים יחושו נשכרים מהטעות הישראלית הטרגית סמוך כל כך לביקור.

למחרת, יום לפני הפגישות הגלויות של איסמעיל בוושינגטון, ניסה קיסינג'ר לבדוק עם ג'וזף סיסקו, עוזרו של רוג'רס, אם מחלקת המדינה עומדת לנקוט יוזמה בביקור.³² את השיחה התחיל קיסינג'ר בהתקפה בוטה עליו ועל אנשי מחלקת המדינה, מתקפה שדחקה את סיסקו לפינה: "רד ממני... אני עוזר נחות עם השפעה מעשית מועטה... אני ידיד שלך." בהמשך הדגיש קיסינג'ר שאסור לגלות להיטות גדולה כלפי המצרים. סיסקו הסכים איתו וקיסינג'ר יכול היה להבין שמחלקת המדינה אינה מתכוונת להציג יוזמה, אלא להסתפק בהקשבה לדברי האורח. הוא גם השים עצמו כמי שאינו מצוי בלוח הזמנים של הביקור.

"העמדה שד"ר קיסינג'ר יציג לך היא עמדתי. הוא מדבר על פי הסמכות שלי. שלא תהיה אי הבנה בנושא הזה," זה היה המשפט המרכזי שאותו ביקש קיסינג'ר מהנשיא שידגיש בפני איסמעיל כשיארח אותו למחרת בבית הלבן.³³ קיסינג'ר עצמו לא התכוון להיות נוכח בפגישה. במזכר הכנה מפורט שהגיש לניקסון הזהיר שלהיטות יתר מצד ארצות הברית רק תגביר את אשליות המצרים. מטרת ארצות הברית בשיחות היא, על פי קיסינג'ר, להכין את המצרים לוויתורים.

באותו יום, 22 בפברואר אחר הצהריים, נפגשו רבין וקיסינג'ר.³⁴ רבין ביקש שלא לעסוק באירועי המטוס הלובי ובפעולת צה"ל בלבנון, אלא להתמקד בעיקר — ההכנות למפגשים הקרובים. קיסינג'ר עידכן אותו בעמדה הבלתי מתפשרת שהציג איסמעיל לשר החוץ הבריטי בלונדון, אבל השמיע את הערכתו: "שלא ברור אם אכן רצה איסמעיל לומר לבריטים את אשר יש לו לומר לארצות הברית." השניים עברו לנתח את המסמך שהכין המוסד ושהועבר לקיסינג'ר יום קודם לכן. כשרבין ירד לפרטי המסמך התחמק קיסינג'ר מלעסוק בהם, עבר להתייחס למפגשים עם איסמעיל ואמר שינקוט את הקו הבא: "יאמר למבקר שזה עתה חזר מן המזרח הרחוק. הוא איננו מצוי בענייני המזרח התיכון ואיננו מטפל בהם בצורה שוטפת. לפיכך, בשלב זה, ברצונו בעיקר לשמוע. כאן יאמר למבקר שהוא איננו פועל תחת לחץ זמן. איננו מאמין בפתרונות מהיום למחר. יספר לו בהקשר זה שפתרון בעיית וייטנאם נמשך למעלה מארבע שנים... לפיכך אל לו לאורח להשתעשע בסיכויים להשגת פתרונות מוכנים." לרבין הבטיח קיסינג'ר "שבשיחותיו עם איסמעיל אין לו כל כוונה לנקוט עמדה כלשהי או להתחייב למשהו פרט לשיחות פילוסופיות והבטחת המשך מגע בעתיד. שאול חזר ואמר שלא יעשה דבר מבלי לתאם איתי לפני כן."

את השיחה סיים קיסינג'ר בהמלצה שמאיר תימנע מלהגיד לנשיא שלא ניתן להגיע לפתרון מדיני, אלא תנצל את העובדה שניקסון אינו בקי בפרטים. אם תציג לו את ה"ויתורים" שישראל תעשה כדי ליישם הסדר חלקי: "רוברט יראה בכך הישג גדול."

המפגשים הגלויים

ב־23 בפברואר קיבל הנשיא בבית הלבן לפגישה רשמית היסטורית שנמשכה כשעה, את נציגו של נשיא מצרים. במהלכה מילאו שניהם את התפקיד שביים עבורם קיסינג'ר, ולא דנו בתהליך לעומקו. קיסינג'ר הצטרף לשיחה לקראת סופה. הוא שמע את הנשיא מבהיר לאורחו את שתי הנקודות החשובות שהיה עליו לשמוע ממנו: האחת — להנמיך את ציפיותיו ולמקמן בלוח זמנים של שנים להתקדמות בתהליך: "התקשורת נוטה להאמין שהפעילות הדיפלומטית הזו תוביל לפתרון מהיר, אבל שני הצדדים יודעים שאין זה כך." הנקודה השנייה — להגדיר את שני ערוצי הקשר: הפומבי עם מחלקת המדינה, והחסוי ובעל המשמעות עם קיסינג'ר.

איסמעיל לא ידע כמובן מה אמר הנשיא לקיסינג'ר קודם למפגש:* "אנו הולכים להיפגש איתם (עם חאפז איסמעיל ועם גולדה מאיר). אנחנו הולכים להכניס אותה ואותו לערוץ אחד איתך. את זה אני הולך לעשות היום. הוא (איסמעיל) יבין זאת. הנקודה השנייה היא שאני אומר לה. אנחנו צריכים להציג עמדה, הנרי, שלא ניתן לגב' מאיר להציג את הקו הקשוח על הבחירות (בישראל). כל זה צריך להיעשות עכשיו. הפעם זה עומד להיפתר."

לאחר המפגש בבית הלבן סעדו איסמעיל והנלווים אליו ארוחת צהריים עם ראשי מחלקת המדינה. במהלך הארוחה הוא הציג לרוג'רס את מטרת ביקורו: "צעד מקדים לשכנע את ארצות הברית לשנות את מדיניותה במזרח התיכון, כמו שמצרים הגדירה — תמיכה מוחלטת בישראל." את פגישותיו החשאיות עם קיסינג'ר המתוכננות להתקיים יומיים ושלושה מאוחר יותר לא הזכיר כמובן.³⁵

למחרת עידכן קיסינג'ר בשיחת טלפון את רבין על אודות פגישות אלה. דיווחו של רבין לראש הממשלה היה: "אין למעשה כל התקדמות... מגמת איסמעיל ליצור אווירה טובה יותר זכתה להצלחה ... שאול הוסיף שיחד עם זאת יש לזכור שלא מן הנמנע שאיסמעיל משאיר הנושאים האמיתיים לפגישה עמו" (עם קיסינג'ר).³⁶

יום מאוחר יותר עמדה החלופה המדינית של סאדאת למבחנה הראשון והחשוב ביותר. בבית מגורים יוקרתי ופרטי השייך לדונלד קנדל, יו"ר מועצת המנהלים של "פפסי קולה", מתומכי הנשיא ומתומכי מדיניות שיפור יחסי ארצות הברית ומצרים, התקיים המפגש הראשון של הערוץ החשאי שנפתח בין איסמעיל וקיסינג'ר. כהגדרתו של קיסינג'ר — פסיעתו הראשונה כנושא ונותן בענייני המזרח התיכון. המפגש נמשך ארבע שעות וארבעים דקות. יום לאחר מכן הם שבו ונפגשו למשך חמש שעות ועשר דקות.

מצד אחד, נשיא אמריקני שנישא על גבי הצלחותיו המדיניות, ומשוחרר מלחצים של התמודדות בבחירות נוספות. ממשל המתפנה מעמדת כוח למשימות שלום חדשות, ומנווט להוביל אותן בידי יועץ בעל אשראי רב בדמותו של קיסינג'ר. מצד שני נשיא מצרי הבוחר להישען על ארצות הברית, מזמין תמיכה אמריקנית ביוזמה שלו, ומאיים שאם לא תיענה תתרחש התלקחות צבאית, שתערער את הפשרת היחסים בין ברית המועצות לארצות הברית — גולת הכותרת של ההצלחה המדינית של ניקסון וקיסינג'ר.

ובתווך, סמויה מעין, מדינת ישראל הבטוחה בעוצמתה הצבאית, המדינית והכלכלית, מובלת על ידי הנהגה העומדת לפני שנת בחירות, ובוטחת ביכולתה להסיר את ה"איום" בתהליך מדיני, להרתיע מפני מימושו של איום צבאי וגם אינה נרתעת מפני אפשרות מימושו של איום כזה.

זו היתה התמונה באותו יום ראשון, 25 בפברואר 1973, חודש לאחר כניסתו של הממשל בוושינגטון לתקופת כהונה שנייה ועם כניסתם של איסמעיל וקיסינג'ר לווילה בארמונק, צפונית למנהטן. לאחר עשרה חודשי המתנה מצא סוף סוף סאדאת את הדרך אל אוזנו של קיסינג'ר, עדיין לא אל לבו.