עד יתמלא שוב האסם

עד יתמלא שוב האסם / יעקב ברזילי

רשמים: שרה אהרוני

"עד יתמלא שוב האסם" הוא המשכו הישיר של הספר "עד נר ראשון של בוקר". שני הספרים משלימים זה את זה לכדי יצירה משובחת בעלת ערך ספרותי והיסטורי.

בספרו הראשון יוצא הסופר יעקב ברזילי למסע לאורך שתי תקופות בחייו: ילדותו בעיר דֶבְּרֶצֶן שבהונגריה, שבה מתוודע הקורא לביתו, למשפחתו, לסביבתו, ולדמותו של הילד יעקב. התקופה השנייה היא זו שלאחר כיבוש הונגריה בידי צבאות גרמניה במרץ 1944, שבה מתוודע הקורא, דרך סיפורו האישי של הסופר, לשואת יהודי הונגריה. וכדברי הסופר: "'עד נר ראשון של בוקר' הוא סיפורה של תקופה מזווית ראייה אישית, בו דמעות שמחה ועצב זורמות אל הים, ומלאכים בלבן מתעמתים עם מלאכים בשחור."

ספרו החדש "עד יתמלא שוב האסם" מתחיל בתמונה שבה הסתיים קודמו: שובו של הילד לעיר הולדתו שממנה גורש שנה קודם לכן, עמידתו מול הדמות עטוית הבלויים הנשקפת אליו מן הראי, והגילוי שהפך מילד לנער, שזיפי זקן טריים ורכים מעטרים את פניו. תיאור מכמיר לב שמשרטט באופן גראפי את מצבו של הנער, פליט השואה, ויוצר בצד ההזדהות והאמפתיה גם סקרנות בנוגע להמשך.

הנער עורך מסע שחזור והיכרות מחודשת עם העיר דברצן ותושביה שלאחר המלחמה, חושף גילויים אודות ההתרחשויות בימי האופל של אותה שנה אומללה, ומבין שהאנטישמיות שפשתה במקום ממשיכה להדהד במלוא כובד משקלה.

הספר בנוי מרצף של פרקים הטעונים רגשות, ומציג תמהיל של כאב וכעס, אהבה ושנאה, נאמנות ובגידה, יופי וכיעור, געגוע ופרידה, אובדן ותקווה, עצב והומור. זיכרונות הילדות והחוויות הקשות מברגן-בלזן הנושפות בעורפו של הנער, מלווים אותו ביום ובלילה וחודרים לחלומותיו.

הכתיבה המשובחת שאליה התוודענו בספר הפרוזה הראשון וב-16 ספרי השירה של ברזילי, נוכחת בספר זה במלוא תפארתה. הסופר מטיב לתאר את החוויות והאירועים המציפים אותו כמכלול של רגשות, ואלה מחלחלים עמוק ללב הקורא המצטרף למסעו של הנער, הולך עימו ברגליו, רואה את הדמויות בעיניו, ושותף לתחושות המפעמות בו. למשל: ליבו של הקורא יוצא אל הילדה אווה, בתו היחידה של קלמן שטיינר, בת גילו של הילד יעקב, שניחנה ביופי שמוצאים רק בציורים. הקורא מצטרף אל יעקב בכל יציאה אל המכולת של קלמן, בתקווה לפגוש את אווה.

יעקב ואווה הגיעו עם יתר היהודים המגורשים לאוסטריה ורוכזו באולם ההמתנה בשטרסהוף. אווה רצה לעבר קבוצת ילדים שהתקהלה בירכתי האולם, והנה נשמע רעש מטוסי בנות הברית שהפציצו את שטרסהוף. האדמה פערה את פיה ובלעה רבים אל קרבה.

הלב נשבר למקרא הגילוי המאוחר: ״נתחוור לי שהצמות השחורות שהעמסתי על המריצה, שהגרמנים דחפו לידי אחרי ההפצצה, היו צמותיה של אווה."

זוהי דוגמה אחת לכישוריו של ברזילי לקרב את הקורא אל הדמות, ואז להטיל את שורת המחץ המטלטלת.

אלוהים מככב ברבות מיצירותיו של ברזילי. הביקורת הנוקבת וסימני השאלה בנוגע לקיומו ולכוחו של אלוהים מוצאים ביטויים גם בספר זה. את המונולוג החד ועתיר השאלות שמטיח הנער באלוהים, הוא פותח במילים: "אמרתי לו שאני כועס, כן, כועס, ככה אמרתי, לא פחדתי, אפילו שהוא אלוהים. מה הוא יכול לעשות לי יותר ממה שהוא עשה לאבא שלי, לחברים שלי, יהרוג אותי פעמיים?" (פרק 3)

בפרק 5 מחדד ברזילי את הגישה הצינית כלפי אלוהים: ״לאט-לאט הבנתי שהוא אלוהים של כ ו ל ם, והוא צריך לרַצות את כל ברואיו. גם הגרמנים התפללו אליו והוא נענה להם בחפץ לב." הציניות היא כלי שימושי ביצירותיו, כמו גם ביצירה זו. ואי אפשר שלא לציין בהקשר זה את התיאור המחריד של הקצין הגרמני ההומני שמטפל בכלב פצוע, ולאחר שדאג להעבירו באמבולנס לבית החולים, פנה בשלווה ובנינוחות לרוקן מחסנית על ילד בן תשע שנתפס ובידיו סלק בהמות.

יצירות רבות של ברזילי מוקדשות לאביו ולאימו, ודמויותיהם נוכחות גם בספר זה, בצד דמויות נוספות מבני המשפחה האהובים, כמו: אחותו, סבו, סבתו ודודתו.

במסע שהוא עורך בשובו לעירו הוא מגיע לתיאטרון. התיאטרון, עבורו, הוא חיבור מיידי לאבא. אביו החייט תפר את מסך התיאטרון האדום הפרוש לרוחב הבמה. הילד נהג להגיע עם אביו להצגות התיאטרון, וישב במקום הקבוע בשורה 3 לצד אביו. אביו לא שרד את מחנה ברגן-בלזן, ובנו מגיע לראשונה לבד לתיאטרון. עוצמת רגשותיו עולה מן המילים שבהן בחר לתאר את המסך: "המסך דמה לאדרת ענקים, שנתפרה על פי מידותיו של אלוהים." תיאור עוצמתי העומד בקנה אחד עם עוצמת שירתו של ברזילי.

אימו, ששרדה את השואה יחד איתו ועם אחותו, היא דמות מרכזית לאורך הספר. מן הדפים עולים רגשות עזים של אהבה והוקרה לאם, על טוב ליבה, דאגתה, עזרתה ומסירותה המוחלטת לבני משפחתה בכלל, ולבנה יעקב בפרט, שאותו הצילה פעם אחר פעם. גם על העזרה שהושיטה לאלה שאינם נמנים עם משפחתה. היא לא היססה לחלוק את פרוסת הלחם שלה עם ילדה שנגנבה ממנה הפרוסה, וגם את הריבה נתנה לה. ברוב חוכמתה ואנושיותה הצילה נשים רבות ממוות ודאי. סוגיית מתן התואר "חסיד אומות העולם" מ"יד ושם" עולה בהקשר זה. כידוע, התואר ניתן רק למי שאינו יהודי. יהודים רבים, ובכללם אימו של יעקב, ראויים לתואר זה.

אהבתו של ברזילי לשפה העברית, שזכתה ליחס מיוחד ביצירתו, מקבלת בספר זה יריעה אדיבה ומרטיטת לב. ציטוט: "ארבתי לאותיות בספרים... התחלתי ללטף את האותיות בקימורים, בשקעים, בכל הפינות הגלויות והנסתרות, עד שהעברית נעתרה לי וההתמסרות הייתה טוטלית... דבר היחסים ביני לבין השפה העברית נודע ברבים. חברַי בתנועה ובני משפחתי קיבלו אותנו כזוג לכל דבר."

ברזילי שוזר בסיפורו האישי את הרקע ההיסטורי, הן הכללי של צבאות האויב והצבתם הברורה מי נגד מי, והן זה השייך לנו, היהודים, כגון סיפור הגבורה של מרדכי אנילביץ'. המציאות והחלום, העובדה והבדיה, נטווים ונשזרים אלה באלה. תיאור השיחה שמנהל הנער עם סבו וסבתו הטמונים בבית הקברות היהודי הוא תחכום ספרותי מעורר השתאות, שמציב את הדמיון ברמת אמון גבוהה וכובש את לב הקורא בהרמוניה של רגש והומור הטמונים בו.

ככל שמתקרבים לסיומו של הספר, ממאן המחבר להיפרד מדמויות אשר הצורר הנאצי קיפד את חייהן. אנו זוכים לתיאורים חיים ומפעימים של פגישותיו עם מרדכי אנילביץ', אנה פרנק וחברו יונה גרינברג, שקמו מן המתים.

זוהי דרכו המקורית והמבריקה של הסופר להביע את מכלול הרגשות הסובב את פליט השואה, ואינו מרפה שנים רבות לאחר המאורעות הטרגיים.

ספר הפרוזה "עד יתמלא שוב האסם" מתכתב עם שירתו של ברזילי. לאורך הקריאה בספר אפשר לזהות שירים רבים שנכתבו על ידי המשורר. למשל, בהודאתו של קצין האס. אס. הגרמני הוא מספר "תפקידנו היה לבער את העיירות הרוסיות מיהודים, ולדשן בהם את אמא אדמה הסובייטית." ובמקום אחר אומר הסופר: "מי יודע כמה איינשטיינים מדשנים אדמה ארורה." דברים אלה שולחים הבזק אל שירו "אבי לא יברך על הלחם":

לֹא יִוָּלֵד מַדְעָן,

וְלֹא יִמָּצֵא גָאוֹן,

לֹא יַרְקִיעַ מְחוֹנָן

וְלֹא יִצְמַח אַגְרוֹנוֹם,

שֶׁכָּל אֶחָד לְחוּד

וְכֻלָּם יַחַד

יַמְצִיאוּ זֶבֶל אוֹרְגָנִי

שֶׁהוּא טוֹב

מֵאָבִי,

דָּשֵׁן

מִסָּבִי

וְרַעֲנָן

מִדּוֹדִי,

הַמְּדַשְּׁנִים מֵאָז וְעַד עוֹלָם

אֶת הַחִטָּה הַגֶּרְמָנִית

בְּאַדְמָתָהּ הַדַּשְׁנוּנִית.

ספר הפרוזה המגולל את העובדות, חושף בפני הקורא את המקורות שהיוו השראה ומנוע לשיריו היוצאים מן הלב וחודרים אל לבבות הקוראים, שירים שהעניקו לו את התואר המוצדק "משורר השואה", הגם שכתיבתו מתפרשת על פני מגוון רחב של נושאים נוספים.

להלן כמה ציטוטים, כטעימה מסגנון הכתיבה המיוחד של הספר:

- נעליו כשתי סירות משוטים שעלו על שרטון חול, טרם גאות.

- ניכר בקווצותיו (של השיער) שלא נגסו בהם שיני מסרק.

- טופפו ורקדו הטיפות על אבני המדרכות, עד אשר עייפו, ונרדמו בשלוליות.

- מצטמצמים בחלקת הפחד הקטנה שלנו.

- בימים אני מתרועע עם השמש, בלילות מתעלס עם הכוכבים.

- בערבו של יום יצרתי זר דמוי פרחים שהדיף ניחוחות משפחה.

- העיר לבשה פיג'מה, גם אני.

- התגלחתי גילוח בכורה עולמי, עטור חתכים.

- כל חברַי רכבו על אופניים, אני רכבתי על חלום.

- השמש התעוררה בכוחות עצמה, בלי להיעזר בשעון מעורר.

לסיכום, ספר הפרוזה השני של יעקב ברזילי הוא מסמך אישי-משפחתי, החושף את נפש היוצר, מצטרף למסכת העדויות האותנטיות של שורדי השואה, ומהווה יצירה ספרותית נעלה הנושאת תרומה אומנותית, לאומית והיסטורית גם יחד.