המורדים מראלי 3 - חסרי מעצורים בתיכון ראלי

פרולוג

“זה כמו ‘מלחמת הכוכבים׳, אימא. הרסיסים הלבנים הקטנים האלה שמרחפים אל החלון הם כמו כוכבים. ככה זה נראה כשמשייטים בחלל, שתדעי.״

האישה במושב הנהג מחייכת בחיבה אל הילד הקטן שיושב במושב האחורי. הגב שלה כואב מרוב נהיגה, אבל עכשיו הם כבר קרובים הביתה. טוב... לא ממש קרובים. הבית נמצא במרחק שעה נסיעה בכיוון ההפוך, במקום שבו הכבישים הם ברוחב מתקבל על הדעת, האנשים מתורבתים ואת יכולה לקנות כוס קפה שאין לו טעם של פיפי. ראלי היא חור מהסוג הכי מנוון ועלוב שקיים, ואם האישה הייתה יכולה, היא לעולם לא הייתה מבקרת שוב במקום הדפוק הזה.

אולי בקרוב. התהליך כבר התחיל. יום אחד בעוד זמן לא רב היא תזכה במשמורת על הילד הקטן שיושב במושב האחורי, ואז זה יהיה רשמי — היא תהיה אימא שלו. מבחינה חוקית. היא לא תצטרך להתכווץ בכל פעם שמישהו ישמע אותו קורא לה ככה. זאת הייתה טעות לבקש ממנו לקרוא לה ככה לפני שהכול הוסדר בבית המשפט. אם העניינים לא ילכו לפי התוכנית ואחיו של הילד יצליח איכשהו לזכות במשמורת עליו, זה יהיה קשה מאוד בשביל הילד. אבל הוא היה זקוק לאימא. אף פעם לא הייתה בחייו דמות יציבה שהיה יכול לקרוא לה כך. היא רוצה להיות דמות אם בשבילו. בפעם הראשונה שהוא קרא לה ככה, היא הסתגרה בשירותים שבקומה התחתונה, ליד מכונת הכביסה שפעלה והרעישה, וצווחה כמו תיכוניסטית נלהבת אל תוך מגבות הידיים שבדיוק קנתה בטארגט. היא יכלה לתקן אותו, ואם הייתה לה יותר שליטה עצמית היא יכלה להגיד לו שלא כדאי להשתמש עדיין בכינויים כמו אימא, אבל זה היה נעים כל כך. הילד היקר הזה, שהיה קטן יחסית לגיל אחת־עשרה, עם רעמת השיער הכהה הגלי והעיניים הכהות ומלאות ההבעה, רצה שהיא תהיה אימא שלו. לא הייתה לה שום כוונה לסרב לתפקיד הזה.

היא התחילה מייד לתכנן את הטיול להוואי בחגים, בידיעה שהזמן שיבלו שם ייצור מרחק בין הילד ואחיו. מפלט מהקור, מהגשם ומהשלג. וגלישה? ושמש? ארוחת חג המולד על החוף, עם שרשרת פרחים צבעונית סביב צווארו, וקול הגלים הנשברים על החוף שהרדים אותו בכל לילה? זה היה טיול שיישאר איתו לנצח. משהו שרק היא יכלה לתת לו. משהו שאחיו האפס לעולם לא יוכל לתת לו.

הכול הלך כל כך טוב. האישה ידעה את זה עמוק בעצמותיה. בכל לילה, כשנישקה את הילד לפני השינה, הצמידה את שפתיה אל הראש שלו והריחה את המלח בשערו הסמיך והפרוע, היא הרגישה שזה עובד. הוא התחיל לשכוח את אחיו, לדבר עליו פחות, לחשוב עליו פחות, ובמקום זה התקרב יותר ויותר אליה.

ואז הכול התרסק. איזו הפתעה, האח מצא דרך לשבש את התוכניות שלה. כמו שעשה תמיד. השיחה הגיעה מייד אחרי ארוחת הערב, כשהיא והילד פינו את הכלים במטבח הדירה השכורה. היא הניחה למשיבון המיושן לקבל את השיחה, וזאת הייתה הטעות הכי גדולה שלה. אם הילד לא היה שומע את קולה של העובדת הסוציאלית בוקע מהרמקולים הדפוקים, היא הייתה יכולה להסתיר ממנו את החדשות עד שיחזרו לוושינגטון.

“שלום, ג׳קי, זאת מייב רוג׳רס מסי־פי־אס. מצטערת שאני מתקשרת מאוחר כל כך ומשאירה הודעה עם חדשות כאלה, אבל זה די דחוף. אלכס נעצר... על ירי בנער מהתיכון שלו. אני יודעת. אני יודעת שזה נשמע רע, אבל תאמיני לי... זה לא מה שאת חושבת. הוא עצור בסטאפורד קריק. הוא ממש צריך לראות פנים ידידותיות. יש סיכוי שתוכלי להביא את בן לראלי כדי שיבקר אותו? אני בטוחה שכל העניין יעבור במהירות, אבל בכל זאת. סטאפורד קריק זה לא פיקניק. אפילו שהות קצרה במקום כזה יכולה לשנות בן אדם, ואלכס התקדם כל כך. הוא זקוק לבן עכשיו. אם הוא ידע שאחיו קרוב, אני בטוחה שהוא יעשה הכול כדי לא להסתבך. את יודעת שלא הייתי מציעה את זה אם —״

ההודעה נגמרה שם, כשהמשיבון קטע את העובדת הסוציאלית, אבל כבר היה מאוחר מדי. הנזק נעשה. בן שמע את מילות הקסם — אחיו היה צריך אותו — וזה היה סוף הסיפור. לא הייתה לה שום אפשרות להשאיר אותו בהוואי בלי שהוא יתנכר לה. היא ניסתה, אף על פי שידעה שזאת כנראה תהיה התוצאה. היא דחתה את החזרה אל היבשת במשך שבוע נוסף. חיכתה עם זה. אמרה לילד שאם אחיו ירצה שהוא יחזור, הוא יתקשר בעצמו. אבל בסופו של דבר לא נותרה לה ברירה. היא נאלצה לקנות כרטיסי טיסה חזרה לסיאטל, והלמה במקשים של המקלדת כשהזינה את מספר כרטיס האשראי שלה בטופס ההזמנה. ועכשיו הם כאן, באחת־עשרה בלילה, נוסעים בסופת שלג נוראית בדרך לראלי אף על פי שהיו אמורים להיות שקועים בשינה נעימה בגן העדן הקטן שלהם בהוואי.

האישה חושקת את הלסת, מסתכלת ישר קדימה ומתאמצת לנשום למרות הכעס. “אתה יודע, בני, בתי כלא הם מקומות די מפחידים. אפילו בשביל מבוגרים. בטוח שאתה רוצה ללכת לשם מחר?״

האישה יודעת שזאת מכה מתחת לחגורה, אבל היא חייבת לנסות. הילד ממצמץ אליה מהמושב האחורי החשוך. “אני לא פוחד,״ הוא עונה. “אני מתרגש. ראיתי בתי כלא רק בטלוויזיה. ואני גם אראה סוף־סוף את אלכס. הוא מחכה לי.״

“הוא לא יודע שאתה בא, זוכר? שמרנו על זה בסוד כדי להפתיע אותו.״ האישה שכנעה את הילד שזה יהיה כיף, סוג של משחק, להופיע בכלא בלי הודעה מראש. האמת המכוערת היא שהיא עדיין מקווה לשכנע אותו שהביקור הזה הוא רעיון גרוע.

הילד מהנהן ונראה רציני במראה האחורית. “אני יודע. אבל הוא יתרגש כשאני אגיע. הוא בטח התגעגע אליי. עכשיו נוכל לבלות את חג המולד ביחד, נכון? נוכל לקחת אותו איתנו הביתה מהכלא, והכול יהיה בסדר.״

“זה לא עובד ככה, חבר. אחיך עשה משהו ממש־ממש רע. בגלל זה הוא בכלא. הוא יצטרך להישאר ככה עד שיחליטו מה לעשות איתו. דיברנו על זה, זוכר? יש סיכוי שאלכס יצטרך להישאר בכלא הרבה מאוד זמן. אולי אפילו שנים.״

וזה יהיה פאקינג מעולה.

אבל למה יש לה פתאום טעם מר בפה? טעם של שקרים ורמאות. האישה בולעת את הטעם ומשתדלת ככל יכולתה להתעלם מהרמז לריקבון. היא לא שיקרה לילד. אחיו הרי ירה במישהו. הוא ירה במישהו, בילד טוב ממשפחה עשירה וטובה. היא עשתה תחקיר. היא קראה את דיווחי החדשות באינטרנט. הרבה שמועות והמצאות מסתובבות סביב הסיפור, אבל האישה מתמודדת כבר שנים עם אחיו של הילד. היא מכירה אותו מצוין. הוא שקרן וגנב. הוא הורס כל דבר שהוא נוגע בו. אין סיכוי שהוא ירה בנער המועמד לקולג׳ יוקרתי מפני שהוא ניסה לרצוח את החברה הטיפשה שלו. היא בטח קיבלה שכל ובגדה באח עם הוויבינג הזה. זה היה הגיוני יותר. האח בטח מצא אותם יחד במיטה, מזדיינים כמו בני נוער חרמנים וטיפשים, ולא שלט בעצמו. שלף אקדח וירה בוויבינג מרוב זעם.

“אני רק רוצה לראות אותו,״ אומר הילד בשקט. “אני יודע שהוא לא התכוון לירות בילד השני. אלכס לא רע, אימא.״

אוף. ילד מסכן, תמים וחף מפשע שכמותו. אולי הכלא יפחיד אותו מספיק כדי שיתחיל לחשוב בהיגיון. היא תלך איתו בבוקר, ולא תנסה לייפות את המציאות במתקן הכליאה העלוב הזה. יש סיכוי טוב —

שיט!

אדום.

לבן.

עיניים חומות מבוהלות.

המכונית מיטלטלת מעוצמת ההתנגשות בשאגה מחרישת אוזניים.

השמשה הקדמית... איננה.

רסיסי זכוכית צונחים כמו יהלומים.

האישה מסובבת את ההגה, המומה, מגיבה בלי לחשוב, מסיטה את המכונית. שמאלה, שמאלה, שמאלה...

חוסר משקל...

אפלה...

הצווחה הדקה של הילד, נואשת, מבוהלת. “אלכס!״

כל כך הרבה פחד. כל כך הרבה אימה.

לבן נמהל בתוך השחור.

עוד התנגשות מזעזעת.

קוצר נשימה, חנק, משונן, כאב חד... כאב... כאבכאבכאב...כ...כ...

מתכת מעוכה.

עשן רוחש.

הם... הם לא על הכביש. בתעלה. תאונה. הייתה תאונה. אייל... משום מקום. הוא הופיע משום מקום.

“בן? בני, אתה... אתה בסדר?״

כלום.

האישה מנסה להסתובב ורואה את חתיכת המתכת שנעוצה בחזה שלה. היא לא נראית הגיונית, חתיכת המתכת הזאת. היא חלק מפגוש המכונית. איך? היא לא אמורה להיות... בתוך המכונית. היא לא אמורה להיות בתוכה.

“בן? בן, תענה לי, מותק? אתה... שומע אותי? אתה בסדר?״ היא לא יכולה להסתובב במושב. חתיכת המתכת המעוותת לא מאפשרת תנועה כזאת. במקום זה האישה צריכה להשתמש במראה האחורית, להטות אותה שמאלה ולמטה כדי למצוא את הילד במושב האחורי. הראש שלו פתוח ודם נוזל על פניו. זה נראה נורא, אבל כשהיא פותחת את הפה ומנסה לצעוק, שום צליל לא יוצא. העיניים שלו פקוחות. הוא ממצמץ אליה בשתיקה, כתפיו הקטנות רועדות...

אוי אלוהים.

הכתף שלו פרוקה. והיא רואה לבן מציץ בין הגלים היפים של שערו הסמיך — לבן מהסוג שלעולם לא אמור להיראות.

יללה קטנה ואילמת נפלטת מפיו.

“אוי אלוהים. אוי... אלוהים, בני. תחזיק... מעמד, חמוד. אני... אני אקרא ל... עזרה.״ כל מילה קשה יותר לביטוי. כל נשימה מאומצת יותר מהקודמת. היא מרגישה שפנים הגוף שלה רטוב. היא מרגישה שהיא נושמת מים. האישה מניחה את שתי ידיה על המתכת החדה שמצמידה אותה אל המושב ומתחילה למשוך באיטיות. אין הרבה זמן. אם היא תנסה... אם היא ממש תנסה... אם תמהר...

הכאב כמעט גוזל ממנה את רגעי ההכרה האחרונים. אם הייתה לבדה, הכאב היה מכניע אותה כאן ועכשיו. היא הייתה שמחה לסיים את העניין, להודות בתבוסה ולנשום את נשימתה האחרונה בידיעה שכך תיגאל מהייסורים האיומים שמכים בה. אבל היא לא לבדה. בן כאן. הוא פצוע וזקוק לה. אם היא לא תעלה בחזרה על הכביש, הוא לא יצליח לשרוד...

חתיכת הפגוש השבורה, חלקלקה מדמה, משמיעה צליל חלול כשהיא צונחת לרגליה. חום מתפשט בחזה של האישה, מכתים באדום מזעזע את הסוודר עם הכיתוב “Aloha Kākou״ שקנתה בשדה התעופה.

הדלת לא נפתחת בניסיון הראשון. היא לא זזה ממקומה בניסיון השני. בפעם השלישית, האישה משעינה את כתפה על ציפוי הפלסטיק המעוך של הדלת והמתכת גונחת, נפתחת החוצה, והיא נופלת על האדמה המכוסה שלג.

קומי.

תצילי אותו.

תצילי את הבן שלך.

הבן שלך...

הבן שלך...

הבן שלך...

חייה של האישה נוזלים מתוכה אל הלילה הקר והאכזרי. היא מצליחה לזחול עד אמצע העלייה שמובילה אל הכביש. היא מסוחררת, מבולבלת, נלחמת על הנשימה, והמוח שלה מבולגן כל כך פתאום.

למה היא טיפסה בעלייה בעצם?

היא מתהפכת על גבה, מעורפלת וחסרת תחושה, צוחקת בשקט כשהיא משתעלת דם.

וואו. הלילה כל כך יפה. פתיתי השלג שמסתחררים מהשמיים, רבים ומהירים כל כך... הם באמת נראים כמו כוכבים.

1

סילבר

אשמה היא מפלצת בלתי צפויה. היא לא מתנהגת כמו שמניחים שתעשה. כשקייסי וינטרס עוד הייתה המלכה הבלתי מעורערת של תיכון ראלי ואני עדיין לא גורשתי מהסיירנס, היא עודדה אותנו להפיץ סביבנו שנאה ממש כמוה. ככל שהיינו מרושעות ויהירות יותר, ככל שביססנו את השלטון שלנו על השכבות הנמוכות יותר בקרב התלמידים, ככה קייסי הייתה מרוצה יותר. המרדף אחרי האישור שלה היה עבודה במשרה מלאה, שהצריכה מחויבות ונחישות שרוב תלמידי התיכון לא מכירים. אבל אני אף פעם לא הייתי מרושעת או גועלית כמו זן.

כטיפוס תחרותי, זן תמיד הייתה מוכנה לקחת את הדברים צעד אחד רחוק מדי. הגיע לה להיות המועדפת על קייסי, אבל זה לא קרה. אני צחקתי מהבדיחות, מלמלתי הערות ציניות בכל פעם שקייסי דרבנה אותי לרדת על מישהו והקפדתי ללעוג לבנות בנבחרת העידוד בכל פעם שאחת מהן טעתה במשהו. במבט לאחור, הייתי ממש ג׳ון לנון לעומת זן, שהייתה התגלמות של מועמר קדאפי, אבל זה לא שינה דבר. קייסי העדיפה אותי.

אף פעם לא הרגשתי אשמה בגלל הדברים המרושעים שלקחתי בהם חלק תחת שלטון האימה של קייסי. זה קרה רק הרבה זמן אחר כך, כשג׳ייק והחברים המניאקים שלו תפסו אותי ופגעו בי.

אבל הבוקר אני חנוקה מרוב אשמה. לא עשיתי שום דבר רע. לא השארתי במיטה שלי גוף מזויף שעשוי מכריות גבשושיות ופאה והתגנבתי מהבית באמצע הלילה. אימא ומקס בטורונטו בששת השבועות הבאים, בביקור אצל דודה שרה. אבא הרשה לי להישאר בדירה של אלכס. אני לא צריכה להיות בבית עד הצהריים אבל... זה בוקר חג המולד. כשאני מתעוררת במיטה של אלכס, מעורפלת מאושר והנאה, אני מרגישה שהפרתי איזה כלל.

את הערב הקודם העברנו עם אבא, קישטנו את כל הבית, הנחנו את המתנות ליד האח, חילצנו קישוטים מהפה של ניפר ושתינו ליקר ביצים, אבל עדיין לא נעים לי לחשוב שאבא שלי יתעורר הבוקר בבית ריק בפעם הראשונה בעשרים ומשהו שנים. זה נראה לי לא בסדר.

השמש מציצה מהחלון שליד המיטה, שוטפת את גופי באור חורפי וקריר. עדיין מוקדם, השמש בדיוק זרחה. אם נקום ונתלבש עכשיו, עדיין נספיק להגיע אל הבית לפני שאבא יסיים את מקלחת הבוקר שלו. אבל אלוהים יודע מה אלכס יגיד כשיצטרך לעזוב את המיטה החמה והנוחה. ידו מתהדקת סביבי מתוך רפלקס, הגוף שלו חם כמו כבשן והחזה הקשה והחלק שלו מתרומם וצונח תחת ראשי כשאני מכורבלת לצידו. בחמש־עשרה הדקות האחרונות רפרפתי בקצות האצבעות על קווי הקעקועים שמכסים את פלג גופו העליון ומתפשטים על זרועותיו והתרשמתי מהעבודה המורכבת והיפה, והוא אפילו לא זז. ברגע שאלסנדרו מורטי מאבד את ההכרה, מעט מאוד דברים יכולים להעיר אותו.

אני מנצלת את ההזדמנות להתבונן בו. בדרך כלל אני זהירה כשאני מרשה לעצמי לבהות בפניו היפות כמו יצירת אומנות. כשהוא ער, הוא רגיש מאוד לתחושה שמסתכלים עליו. הוא יודע בדיוק מתי זה קורה, ואין לו בעיה לנזוף בי כשהוא קולט שאני מתבוננת בו. הרבה פעמים אני עושה את זה בלי לדעת — מעיפה אליו מבט צדדי כדי לראות איזו הבעה יש לו או כדי לבחון את המבט בעיניו — ואז מתמלאת מבוכה כשהוא מרים גבה ומפנה אליי את הפנים בחיוך לגלגני.

“את צמאה, ארג׳נטו? צריכה משהו שישביע את התיאבון שלך?״

אני רועדת כשאני נזכרת בהצעה הזאת. אני תמיד צריכה אותו. אני תמיד רוצה אותו, את הידיים שלו על מותניי, מעסות לי חזק את השדיים, את הלשון החדה והמטונפת שלו בין הרגליים שלי...

רגעים כאלה, כשאלכס ישן ואטום אל העולם, הם ההזדמנויות היחידות שלי לזלול אותו במבטים בלי להתמודד עם המבוכה האיומה, אז אני מסתערת עליהן בשמחה.

הריסים שלו ארוכים כל כך, שחורים כמו דיו ומעוקלים בצורה מושלמת. הם נראים כאילו צוירו ביד אחד־אחד. הגומה העמוקה לא נראית עכשיו על הלחי שלו. הפה שלו, הכלי שהוא עושה בו הכי הרבה שימוש כשהוא רוצה להביע את השעשוע שלו בחיוך הלגלגני המעצבן הזה, רגוע עכשיו, ושפתיו המלאות מפושקות מעט. השקע מעל שפתו העליונה עמוק כל כך, שאין־ספור נשים ודאי קינאו בו מאז שהיה מבוגר מספיק כדי שיבחינו בקיומו.

אלוהים, איך שהן מבחינות בקיומו. הוא לא מנצל את זה ואפילו לא ממש מודע לזה, אבל האמת היא שאלכס מסובב ראשים של נשים בכל מקום שהוא נמצא בו. בסופרמרקט, בתחנת דלק, בתור לפופקורן בקולנוע. אפילו בתיכון אני קולטת לפעמים שעיניהן של המורות עוקבות אחריו מעצמן כשהוא הולך במסדרון או חוצה את הקפטריה.

הוא סקסי בטירוף. יש לו יופי מחוספס, קיצוני ומסוכן שמדליק אנשים ומפחיד אותם בו־זמנית. ואיכשהו, אני זאת שהוא בחר שתהיה שלו. לא ממש ברור לי למה.

הדופק שלו פועם בקצב בשקע צווארו והעור המקועקע והמסוקס שלו מתרומם וצונח. האף שלו, ישר כמו חץ ובפרופורציה מושלמת לשאר הפנים, מתעקם מעט כשהוא בולע ומפנה אליי את הפנים מתוך שינה. כאילו הוא מרגיש שאני בוחנת את החלקים הנפרדים שמרכיבים אותו, ומנסה לתת לי זווית טובה יותר.

אלוהים. איך הסתבכתי כל כך עם הבחור הזה? אני מנסה להיות הכי קוּלית שאני יכולה לידו, אבל אני בטוחה שהוא לא מאמין להעמדת הפנים שלי. אני מכורה לו. אובססיבית. לא התכוונתי להיות מישהי כזאת שמאבדת את הראש בגלל אהבה בתיכון, אבל אני מגלה שאני מתפרקת יותר ויותר בכל יום שעובר. אם מישהו היה מבקש ממני למצוא את החוטים שבהם אני נגמרת ואלכס מתחיל, באמת שלא הייתי מצליחה. אני כבר ארוגה מדי לתוכו. אני אבודה בעיניו הכהות, בצרידות בקולו, בידיו המחוספסות כמו הידיים שלי.

אני דוממת לגמרי כשהנשימה שלו נעצרת. מוזר שאפשר לדעת מתי מישהו מתעורר וההכרה מציפה אותו שוב, גם אם המראה החיצוני שלו לא משתנה. אלכס נראה כאילו הוא עדיין ישן, העפעפיים שלו סגורים, פניו רגועות ורפויות, אבל הוא ער. אני מרגישה אותו שם, כאילו התשובה לשאלה ששאלתי הרבה מאוד זמן מבקשת להגיע אליי.

אני מכינה את עצמי להערה העוקצנית שעומדת להיפלט לו מהפה. הוא יורד עליי בכל הזדמנות, במיוחד אם הוא תופס אותי מזילה עליו ריר. שניות עוברות, ואז דקה. אבל אלכס נשאר שקט. אני מתחילה לחשוב שאולי טעיתי והוא דווקא לא ער, אבל אז העפעפיים שלו נפקחים לאט. עיניו הכהות העמוקות מסתכלות בעיניי, והנשימה נעצרת לי בגרון. הוא לא מחייך. לא אומר מילה. הוא נועץ בי מבט בעוצמה של אלף שמשות בוערות, סקרן ובוחן. ההבעה שלו נועזת, ואני חייבת לחשל את עצמי בפעם המיליון מאז שהכרנו, לאלץ את עצמי לא להסיט את המבט. פאק, הוא כל כך רציני. המבט הבוחן שלו אוכל אותי חיה, מפשיט אותי וגוזל ממני את יכולת הדיבור.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*