אי

כל מה שאכתוב כאן אמת. אני מבטיח. אמת ממש. כלומר, לא אמת במובן מסוים, ולא אמת מדומיינת ולא כל מיני הסחות דעת והסתייגויות אחרות, אלא אמת מוחלטת. ועם זאת, לא כל האמת. ראשית, משום שאני צריך לשמור על פרטיותם של כמה ילדים שקשורים אליי. החיים, במקרה הזה, גוברים על הספרות. שנית, משום שיש דברים שאני זוכר, זוכר מצוין — נגיד את האופן שבו הצל של מישהי שישבה מולי הצטייר על הקיר הצהבהב שמאחוריה — אבל יש דברים שאני זוכר רק במשוער. אני זוכר את רוח הדברים, או את המחשבה והרגש שהדברים עוררו בי, אבל לא את הדברים עצמם, לא בדיוק. ולכן יש לדייק — אנסה שכל מה שאכתוב כאן יהיה אמת. אני מבטיח לנסות לכתוב רק אמת. אמת יפה ואמת מכוערת ואמת גדולה ואמת של מה בכך (שמש שזורחת בסלון ושמש ששוקעת בחלון חדר השינה. כלבה שרצה בשדה ומועדת ומחליקה ומתגלגלת, וקמה, מלאה בבוץ, ומנערת את פרוותה). אנסה להיות גלוי לב. וזה לא פשוט בשבילי, כי אני אדם שמשקר. הייתי ילד כזה ונער כזה, וכעת אני גבר כזה, ומן הסתם אהיה גם קשיש כזה. שיקרתי, ואני עדיין משקר לכולם ולכולן. לחברים, להורים, לבנות זוג ולמנהלים ולעמיתים. גם לבן שלי אני משקר, לפעמים. וגם למטפלים ולמטפלות שלי שיקרתי, שקרים גדולים ושקרי זוטות. רציתי שהם יאהבו אותי. יאהבו אותי יותר. רציתי שהם לא יכירו אותי באמת, על כל החרפות הלא אהיבות שלי. ואיזה ערך יש לטיפול כזה, שבו אתה יושב ומשקר, יושב ומסתיר? אני לא יודע. כלומר, אני חושב שאין הרבה ערך בטיפול כזה. אבל היה לי נעים. לפחות מול ד"ר משה קלמן היה לי נעים (הגעתי אליו בדיוק שנה לאחר ההתאבדות של אבי, כשהדיכאון היה בלתי נסבל ואני התחלתי לזהות משהו משותף ואיום ברצף של נשים שיצאתי איתן. הן לא היו הנשים שלי. הן היו הנשים של אבא, כלומר, נשים מהסוג שאבא אהב: גבוהות, בלונדיניות, רזות, נשים שמושכות מבטים, נשים שרוצות גבר חזק, אפילו אלים לפעמים, בלי חולשות מוצהרות וגלויות. חולשות מהסוג הזה מבריחות. חולשה מהסוג הזה הבריחה את אחת הנשים הללו, שכמה דקות לתוך הדייט הראשון שלנו כבר התאהבתי בה, והיא הלכה ממני, ברחה, והגוף שלי נמלא בהרות שמש, ואני הסתובבתי עם אות הקין הזה ברחובות סוף אוגוסט של תל אביב, מיואש, מפחד למות, מתבייש בגוף שלי, בעצמי). ובמשך יותר משנה היו לנו שיחות טובות, לד"ר משה קלמן ולי. הוא אהב לנסות לערער אותי, להפתיע בכל מיני פניות לא צפויות, כמו "אתה אוהב להסתכל על הזין שלך?" אחרי שסיפרתי לו מה קורה לי מול המראה הארוכה שהונחה מעל לאסלה בשירותים שבקליניקה שלו. או "אוננת פעם למישהו?" ללא כל הקשר. ואני הובכתי, ונדמה לי שהסמקתי, הסמקת אשמה, למרות שלא אוננתי למישהו (משהו אחר קרה. כלומר, עשיתי משהו אחר למישהו. לגבר. גבר זר. אולי אכתוב על זה בהמשך, במידת הצורך), והיה לו שיער לבן חלק ועיניים טובות, והתייחסתי אליו כמו לאב בריא, בריא נפשית. התייחסתי אליו כמו לאב חי. הייתי צריך אב חי. ותמיד יצאתי ממנו מאושש (אולי נכון יהיה להזכיר שלרוב, אם היה זמן, אם לא הייתה מחויבות קודמת, הקפדתי להגיע אליו לאחר סשן אוננות ארוך ואינטנסיבי. זו מומחיות שהייתה לי ונזנחה בשנים האחרונות, של אוננות שנמשכה שעות, מול פורנו, סרטון ועוד סרטון ועוד סרטון ועוד אחד, משהה את הגמירה, מחפש את הרגע הנכון, של שיא התשוקה, כשאחרי הגמירה, המאכזבת לרוב, גיליתי, שוב ושוב ושוב, שהזין שלי פצוע, פצוע קשה. שטפי דם כחולים־סגולים. חתכים מדממים. ונדרשו כמה ימים להחלמה. כמה ימים שבהם אפילו מגע התחתונים היה בלתי נסבל).

שנתיים אחרי שסיימתי את הטיפול רציתי להתייעץ איתו על משהו, או נכון יותר, רציתי לקבל את הגיבוי המוכר והצפוי בנוגע להחלטה שלי. נדמה לי שזה היה אם לעזוב את המסלול הישיר לדוקטורט בקולנוע. טלפנתי אליו, השארתי הודעה. הוא חזר אליי באותו ערב. התרגשתי לשמוע אותו. הוא לא זכר אותי. "אתה המהנדס?" לא, אני לא המהנדס. "אתה נשוי לרקדנית?" לא, לא הייתי נשוי מעולם, ואף פעם לא הייתי בזוגיות עם רקדנית. זה היה מעליב, ובכל זאת נפגשתי איתו. ארבע פגישות, אלף ומאתיים ש"ח. והוא ישב מולי והנהן והצדיק את כל מה שחשבתי והרגשתי וניסחתי, כל מה שאני לא זוכר עכשיו שחשבתי והרגשתי וניסחתי, ולמה בכלל רציתי לפגוש אותו שוב. הוא רימה אותי, במובן העמוק, משום שהוא העמיד פנים שאהב אותי, שהתרשם ממני, מהמיוחדות שלי. העמיד פנים, ושכנע בהעמדת הפנים הזו. והגיע לי. כי אני, כזכור, ישבתי מולו ושיקרתי, ללא הפסקה. ונכון שאני שקרן מעולה. אבי, אלכס, לימד אותי להביט בעיניים של גבר מבוגר ומפחיד — גבר חזק, שהרביץ לי פעם בעוצמה כזו שנשארו לי כוויות על הגוף, בירכיים, בבטן, בזרועות־בן־החמש שלי שניסו להגן על הפנים — לא למצמץ ולא להסיט מבט ולשקר בהתכוונות מלאה ("לא לקחתי לך ממתקים מהמגירה", "לא גנבתי קלטות פורנו מהספרייה שלך", "לא הרגתי את החתול של טניה". וכן. כן לקחתי וכן גנבתי וכן הרגתי. אבל הרגתי רק חצי בכוונה. אני לא סדיסט).

אז אמת. נתחיל עם העובדות היבשות, כלומר, אלה שהיו נכונות בתחילת סיפור המעשה שאציג כאן, ואולי הן נכונות גם בסיומו, בסיומו הזמני. אני לא בטוח. ובכן, אני גר בתל אביב, בשכונת קריית שלום, יחד עם ויקי ולב. ויקי היא אימו של לב. אני אביו המאמץ. אביו הביולוגי, יובל, נפטר משבץ מוחי כחודש לאחר הלידה. ביום שישי הם הלכו לים, זו הייתה הפעם הראשונה של לב בים, ויובל התלונן על כאב ראש. אבל הוא היה גבר בריא, בן שלושים ושמונה, והסתפק באדוויל או שניים. והכאב נחלש והתחזק ונחלש, ויובל עשה כל מה שגבר בריא בן שלושים ושמונה עושה עם כאב ראש שמתחזק ונחלש ומתחזק, כלומר, הוא בחר להתעלם ממנו. יום לאחר מכן, בשבת, ויקי קפצה לשכנה שגרה בקומה השנייה, כדי לעזור לה עם איזו תוכנה, אולי אקסל. היא חזרה לאחר שעה ומצאה את יובל שרוע על הרצפה — מבטו היה מזוגג והוא התנשף בכבדות — ואת לב במרכז המיטה, כשהוא שוכב על גבו ומביט בעיניו הכחולות על התקרה.

הכרתי את ויקי ולב בג'ימבורי במרכז הקהילתי שבשפירא, לפני כמעט חמש שנים (אני לא יכול לכתוב למה הייתי בג'ימבורי בלי ילד ביולוגי משלי. אבל זה סיפור יפה ברובו, ולא סיפור סוטה). כשהכרתי את ויקי ואת לב הייתי בזוגיות חדשה, בת חודש, עם מישהי שעל פניו ענתה על כל הכמיהות שלי בנוגע לבת זוג. אבל לא הרגשתי כלום, כלומר, היא הייתה האישה הנכונה, אבל נותרתי קר מולה. היא נפרדה ממני בשיחת טלפון. היא רצתה להגיע לדירה שלי ביפו, לשיחה פנים אל פנים, אבל הייתי עסוק, כלומר, לא התחשק לי לראות אותה — לא התחשק לי לשכב איתה — ובדיוק יצאתי מפגישה לילית עם חבר בפאב בנגה, וטלפנתי אליה, ודחקתי בה להגיד את מה שהיא רוצה לומר, והיא אמרה, ואני בלעתי את רוקי והשבתי שחבל, שחבל מאוד, אבל אני יכול להבין אותה, ונפרדנו יפה, בנימוס. ולמחרת — אחרי שהשגתי את כתובת המייל של ויקי מאחת המזכירות של המרכז הקהילתי — כתבתי לוויקי. אני מעדיף לפנות לנשים בכתב, זה מספק לי שליטה רבה יותר, ודיוק, והערן המוצג בטקסט מוצג בצורה טובה יותר מזה של המציאות. וויקי הזמינה אותי אליה — אלמנה חרדתית עם ילד בן שלוש לא יכולה לצאת בערבים ולהשאירו בידיים זרות — ואחרי בלבול קצר, שלה — היא הייתה אחרי פרידה, והיה עוד מישהו, במקביל אליי, ואני לא הסכמתי להיות במערכת יחסים שבה אני לא הגבר היחיד — לא נפרדנו יותר זה מזו.

במשך שנה גרנו בשני בתים: שבוע ביפו, בבית שלי, שבוע בקריית שלום, בבית של לב ושלה, ואחר כך עברתי אליה. לא היה טוב לטלטל יותר מדי את לב, וביפו היא תמיד הרגישה זרה, כלומר, הלכה ברחובות והרגישה לא רצויה. ואז הגיעה הקורונה והגיעו הסגרים, ואנחנו שוטטנו בין הגינות של תל אביב ועזרנו ללב לחפור עשרות בורות כשניסה, בעקשנות, להגיע לצד השני של כדור הארץ, והזדיינו הרבה, והלכנו לישון לפנות בוקר וקמנו כשלב קם — בשש לכל המאוחר — ולא היינו עייפים ולא היינו רעבים ולא חסר לנו דבר (ויש לזכור זאת, לקראת הבאות. היו לנו הרבה אהבה והרבה טוב והרבה שמחה). יש לנו גם כלבה, מזדקנת ואיטית, שוויקי לא אוהבת. הכלבה, סנורקה, הגיעה איתי. יש לה ריח של זִקנה ותועפות של שערות שהיא משאירה על הרצפה במהלך כל הגלגולים שלה. ויקי מייחלת למותה, בשיבה טובה. לפעמים בשיבה טובה. זה לא כל כך יפה מצידה, ואני חושב, ולב מסכים, שלמרות ייחול המוות המוצהר, נדמה שאט־אט הן מתקרבות. ויקי מדברת אליה, לעיתים, ופעם חזרתי הביתה מהעבודה ופתחתי את הדלת בשקט וראיתי את ויקי עומדת ליד סנורקה, ששכבה על הרצפה ברגליים פרושות, וויקי ליטפה אותה עם כף רגלה. היא חייכה, ויקי, חיוך טוב, כשסנורקה התמסרה למגעה.

עוד כמה עובדות, בעיקר בשבילי, כדי שלא אשכח או אתבלבל: אני מחנך ומורה לקולנוע ולספרות בתיכון אלון שברמת השרון, ומרצה לקולנוע בבצלאל שבירושלים, וקורא הרבה וצופה הרבה. וגם רץ, בין שבעים למאה ועשרים קילומטרים בשבוע. יש לי שני חברים, יואב ואוהד, אימא עם שיבושי בריאות שהולכים ומחמירים, ואחות קטנה ממני בארבע שנים, שגרה בגבעת עדה עם בן זוג ושתי ילדות, וכאן הרשימה מסתיימת, פחות או יותר. ויש פער שהולך ומתרחב בין כל אלה, כלומר, בין כל התפקידים שאני ממלא והדברים שאני עושה, לביני. אני אב ובן זוג, ובן, ומורה, וחבר, אבל מרגיש שהאני האמיתי, המצומצם, כלומר, הגלעיני, יושב במעין מרכז שליטה ובקרה ונותן הוראות תפקוד, כדי שהדברים יעבדו, כדי שלא ייפול דופי בממשקים עם החוץ — תחייך עכשיו, תרים את יד ימין, תוריד, תכתוב על הלוח, תביט בעיניים, תגיד אני אוהב אותך, תחבק, יותר חזק, פחות חזק, שחרר את החיבוק, תלך זקוף, אל תביט בהשתקפות שלך, תכניס את הנייד לכיס, תסתכל על העולם — והכול, מבחוץ, נראה טוב, נראה תקין, נראה בריא, כך אומרים לי. אני ממלא את התפקידים האלה, ואחרים, ועושה את הדברים האלה, ואחרים, בהצלחה, אבל כמעט שום דבר לא מגיע פנימה, כמעט שום דבר אינו נוגע בי. מחמאות לא מרגשות אותי ולחץ לא פועל עליי ופלרטוטים לא. וקושי לא. ורוך לא. אני הולך בעולם בתוך מה שמרגיש לפעמים כמכל שקוף ואטום, ומשקיף אל העולם, ועושה ופועל וחושב, אבל אני הולך ומצטמצם, הולך ומזדער, הולך ונעלם (מתי הדבר הזה התחיל? הסברה שכמה מטפלים העלו לפניי פנתה, כצפוי, לילדות. החיים לצד אב סדיסט — היו לו עונשים משוכללים, לאב הזה — לא מותירים ברירה אלא לממש פיצול בתוך הנפש שלך. אני לא בטוח שאני מקבל את הסברה הזו. כלומר, לפעמים אני חושב — חשבתי — שאני סתם פסיכופת, ושפשוט נולדתי כך. כי אני לא מרגיש — או יש תקופות ארוכות שבהן אני לא מרגיש — וכי יש לי חיבה לאלימות לסוגיה, וכי ברור לי שללא אימת החוק הייתי עושה דברים איומים, ומזל שיש אימת חוק, ובכלל, לא אכפת לי. באופן עמוק לא אכפת לי, רוב הזמן לפחות [אני זוכר, הבטחתי אמת, וכעת אני מוסיף להבטחה הזו גם הימנעות מהפרזה]. כלומר, לפעמים יש בי רכות, וחיוכי אמת, ודמעות התרגשות שמציפות אותי. בני אדם יכולים לרגש אותי, במיוחד בשיחות אינטימיות, של אחד על אחד, אחד לצד אחד, במיוחד כשאני מביט אל העיניים שלהם. אני אוהב להביט בעיניים של אנשים. אני טוב בזה. העיניים שלי לא בורחות לימין ולא בורחות לשמאל ולא בורחות למטה ולא בורחות למעלה. אני מדבר אל תוך האדם שמולי. כך אני גם מקשיב). ויכול להיות שהפער הזה הוא מה שעומד מאחורי מה שעשיתי, ואני לא בטוח, אבל אני יודע שלפעמים אני עייף מאוד, והגוף שלי בתהליך איטי של קריסה, מתגלגל אלי בור — הראייה, השמיעה, הזקפה, ביקור בשירותים שפעם היה עניין פשוט הופך לטקס ממושך, אחרי ריצות ארוכות, כשחם לי, אני משתין דם. וכל השיבושים הללו הם רק מדגם מייצג — וככל הנראה כמו כל גבר שחצה את גיל ארבעים, התחילו לי מחשבות. מחשבות שקטות, לא דרמטיות, שהתמצו בשאלה שהופנתה שוב ושוב אל שני החברים שלי — לאוהד בפגישות החודשיות ב"מנזר" וליואב בטיולים המשותפים שלנו, אחת לשלושה חודשים לערך — "זה כל מה שיש?" (זהו? זה הכול? הרי השיא מאחוריי. וגם הוא לא היה שיא מפעים במיוחד. אהבתי. אהבו אותי. לפעמים השתדלתי להיות טוב. ברגעים אחרים זממתי רע. כאלה. ומה נותר, מה עכשיו, אה? מה עכשיו?), ואוהד ויואב רק הנהנו כל הזמן. הם הסכימו איתי, הם חוו את התהייה הזו בעצמם, כלומר, על בשרם. ואין תשובות, זה ברור. הרי למדנו ברצינות. קראנו הרבה. צפינו באלפי סרטים. היינו מרקסיסטים לכמה רגעים. ובודהיסטים. והגליאנים והיידגריאנים ושפינוזיסטים ושופנהאוריסטים וויטגנשטייניאנים וסטואים — ודווקא ניטשיאנים לא היינו, כשמסביב כולם היו — וניסינו גם יהדות, ניסינו אותה מתוך התכוונות ורצון ונפש חפצה. ואחרי כל זה גילינו שאין ממש מה לגלות, או אולי, ניסוח טוב יותר יהיה שגילינו שאין מה לגלות בעבורנו, בעבור חיינו שלנו, כפי שאנחנו חיים אותם, כאן ועכשיו, ועם שריר אמונה לא מפותח — אני לא יודע שאין אלוהים, הוא אפילו נראה לי מסתבר לפעמים, אבל אני מתקשה להאמין בו, להאמין בו באמת — מה שנשאר זה רק ההנהונים האלה של אוהד ויואב, ובירה או ויסקי, ופעם, מזמן, גם גראס וסמים אחרים, אבל אני מבוגר מדי בשביל אלה. הגוף שלי לא יחזיק מעמד, ויש לי אישה וילד וכלבה, ויש לי חיים עם תחנות יומיומיות של תפקוד שאמור להיות גבוה. אני עובד עם אנשים כל הזמן, אני עומד מול אנשים ואמור להעיר אותם, או לכל הפחות לא להרדימם. כלומר, אני חייב להיות ממוקד, וחד וערני. ככה זה (ולא כתבתי דבר על המראה שלי, גבוה, יש שיער, קצת כפוף, רגליים שריריות מהריצה, זרועות חלשות כי שחייה עושה לי בחילה, או על כך שאני אוהב לגעת בפנים שלי לפעמים, בלי סיבה מודעת, וכשאני מסתכל במראה אני מרוצה, מאוד, וזה תמיד נראה לי מוזר, להיות מרוצה מהמראה שלי בצורה כזו).