סיכוי אחרון 3 - כל המילים השקטות

1

קיליאן

המוזיקה מרעידה את הרצפה. המשקאות זורמים בלי הפסקה. האורות מרצדים סביבי והראש שלי מסתחרר יחד איתם.

זה טוב.

זה פאקינג טוב.

אני רוכן אל שולחן הזכוכית העמוס בקבוקים וכוסות שתייה חצי ריקות, מרים את שטר המאה דולר המגולגל ומצמיד אותו לנחיר שלי. אני לוקח שאיפה עמוקה, צובט את האף ומתרווח לאחור.

תודה לאל על החומר המשובח ביותר שכסף יכול לקנות.

אני מטה את הראש אל קאסיוס ששרוע לצידי. בחורה עם רעמת שיער כהה רוכנת על ברכיה מולו ומוצצת את הזין שלו בקצב. הוא מלפף את השיער שלה סביב האגרוף שלו ומזיין לה את הפה במרץ.

המבט שלי עובר אל רחבת הריקודים. בחורה חצי עירומה נמרחת על טרנט, והידיים שלו מטיילות על גופה. היא צוחקת, והוא רוכן ללחוש משהו באוזנה ואחר כך מושך אותה לכיוון השירותים.

יופי של חברים מצאתי לי.

אני משעין את הראש על משענת הספה ועוצם את העיניים.

המועדון הזה הוא המקום המושלם לבלות בו. מהרגע שאני עובר בדלת ועד הרגע שאני יוצא, אני לא צריך לחשוב על כלום. לא צריך לדאוג מכלום. כאן לא אכפת לי מהחרא שמציף את החיים שלי וחונק אותי למוות באיטיות. אני מסטול מדי, שיכור מדי ועייף הרבה יותר מדי.

כל מה שאני צריך מונח על השולחן מולי, זמין וקל להשגה.

קצת אלכוהול, קצת קוקאין והרבה כסף לשרוף. אם ג'סי חושבת שהיא תרוקן את חשבון הבנק שלי, היא תגלה מהר מאוד שהתכסיסים שלה נכשלו. אני אשאיר אחריי אדמה חרוכה גם אם זה הדבר האחרון שאעשה.

טמבל. אתה תצטרך להסניף הרבה מאוד שורות כדי להעלים את המיליונים שבחשבון שלך.

אני רוטן בתסכול. לא משנה מה אני עושה או כמה בקבוקי ויסקי יקרים אני קונה, נדמה שלחשבון הבנק שלי לא אכפת. הוא פשוט ממשיך להתמלא. ככה זה כשאתה מוכר את הסטארט־אפ הראשון שלך תמורת עשרים ושישה מיליון דולר, נכנס בתור שותף בחברה מצליחה ומושך משכורת חודשית של כמה עשרות אלפים. וכל זה עד גיל עשרים וארבע.

אילו ההורים שלי היו רואים אותי עכשיו, הם היו תוהים מה קרה לילד הטוב שהם גידלו בהצלחה יתרה.

ג'סי קרתה. ואני יכול להאשים רק את עצמי.

אני הייתי אמור להיות הילד המוצלח. לא שהאחים שלי הם כישלון, הם מוצלחים ונהדרים בפני עצמם. קרטר עורך דין שמתמחה בנדל"ן, קאלום עובד סוציאלי שמציל נפשות, פשוטו כמשמעו, שניהם גדולים ממני ונשואים עם ילדים, ואני הצעיר שהפתיע את כולם פעם אחר פעם.

סיימתי את התיכון בגיל חמש־עשרה. התקבלתי לאוניברסיטה בגיל שש־עשרה. עזבתי אחרי שנתיים, כי יש גבול לרמות השיעמום שאני מסוגל לשרוד, וכבשתי את העולם.

אומנם הכיבושים שלי הגיעו עם מחיר, כי לא פעם הרגשתי לא שייך, אבל הסתדרתי. עד שהמלכה הרעה נכנסה לחיי, האכילה אותי תפוח מורעל וגמרה לי על החיים.

אני רוכן שוב אל השולחן, מוריד עוד כוסית של ויסקי, נשען לאחור ועוצם שוב עיניים. שתיים לפנות בוקר. עוד מעט המוזיקה תיחלש, ואנשי הביטחון של המועדון יבקשו שנעזוב את המקום. הלילה ייגמר, ואני אגרור את עצמי בחזרה הביתה, לחדר האורחים.

אני אפילו לא יכול לישון במיטה שלי. איך נתתי לזה לקרות?!

אני מרגיש את הספה לצידי שוקעת, פוקח עין אחת ומגלה את טרנט שרוע לידי.

"זה היה זריז," אני ממלמל לעברו, והוא מושך בכתף באדישות.

"זיון בשירותים לא אמור לקחת הרבה זמן," הוא אומר ואז מרים את הקול לעבר החבר שלנו, "היי, קאס, אתה עומד לגמור מתישהו?"

קאסיוס מרים לעברנו אצבע משולשת וממשיך לזיין את הפה של הבחורה שמולו.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה למצוא מישהי לגמור איתה את הלילה?" טרנט שואל בעייפות גלויה.

"בטוח," אני עונה בתיעוב.

"פראייר," טרנט צוחק, והדם שלי מתחיל לבעבע.

"אני לא פראייר. אני חכם." אני דוחף את עצמי לעמידה, מתנדנד מסוחרר, היד שלי פוגעת בבקבוק שעל השולחן והוא מתגלגל לרצפה. "נשים הן כלבות, ואני מתמודד עם מספיק פרעושים."

אני מתחיל לדדות לעבר היציאה. אם אגיע הביתה בלי להקיא בדרך, זה יהיה הישג מרשים. אני לא יודע מה יקרה מחר וגם לא אכפת לי. מצידי, שתדרוס אותי מונית ותשים סוף לכול.

זה יפתור לי את הבעיות או ישאיר אותן למישהו אחר כשאני כבר לא אהיה כאן.

וזה יהיה פאקינג נהדר.

2

טילי

אני מאחרת. אני מאחרת. פאק.

אני מנסה לסדר את רעמת התלתלים האדומה הפרועה שלי, למרוח מייק־אפ, לצייר אייליינר בצורה מתקבלת על הדעת, לעבות את הריסים במסקרה ולצאת מהדלת, וכל זה כשאני מתמודדת עם שעון מעורר שלא צלצל.

איך אני אמורה להיות המזכירה המאורגנת והמסודרת של שלושת הבוסים שלי שמצפים ממני להגיע ולעשות את העבודה שלי, כשאני לא קמה בזמן?

אני מקרה אבוד.

עם טדי אני מסתדרת בקלות, בעיקר כי הוא עסוק בהכנות לחתונה שלו ושל זויה שמתקרבת בצעדי ענק, פייפר עוזרת לי להשתלט על העניינים ומרגיעה את מיילס שמציץ מדלת המשרד שלו שמונה פעמים בשעה ומרגל אחריה כאילו בכל רגע משהו איום עלול לקרות. וקיליאן? רק אלוהים יודע מה עובר עליו.

עד לפני שלושה חודשים הוא היה הבחור הכי מצחיק והכי קליל במשרד, עד שלפעמים שכחתי שגם הוא הבוס שלי, אבל עכשיו?

עכשיו אין לי זמן לחשוב על זה. אני חייבת להגיע למשרד.

אני חוטפת את התיק שלי, מוודאת שהארנק, הטלפון ומפתחות הדירה בתוכו, מעיפה מבט אחרון במראה וממהרת לצאת כשאני מקווה שלא אתקע בדרך. אני חולפת על פני הסלון המבולגן שאותו אסדר בערב, ומתעלמת מבקבוק הוודקה הריק על השיש במטבח, אבל מתעכבת לעוד שנייה כדי לאסוף את פח האשפה שעולה על גדותיו. אני מנחשת שאימא עדיין ישנה, וגם כשתקום אני בספק אם ניקיון וסידור הבית יהיו בראש מעייניה. היא ככל הנראה תצא ולא תהיה פה כשאחזור.

אני יוצאת מהדירה וממהרת לעבר המעלית. המשרדים של חברת 'בלמיור' נמצאים רק כמה תחנות מהבית שלי, הרכבת התחתית עובדת מצוין, ורכב היה עולה לי יותר מדי. אני זקוקה לכל דולר שאני מרוויחה, כי אם יש משהו שלמדתי בחיים האלה, זה שאתה לא יכול לדעת מה יקרה מחר, ומכונית היא הוצאה מיותרת — כסף שיום אחד תזדקק לו ולא יעמוד לרשותך.

אז אני מתפללת.

שלא יישבר לי עקב, שלא אמעד בדרך, שלא אפול במדרגות, שלא תהיה שביתה של עובדי הרכבות, שאף מונית לא תעבור בשלולית בדיוק בשנייה שאלך על המדרכה ותשפריץ עליי בוץ.

בסדר, אני קצת חרדתית ונוטה לחשוב על הגרוע מכול. תהרגו אותי.

אני לא יודעת מתי נהייתי דאגנית כזאת. אולי תמיד הייתי, ואם כן זו באמת לא אשמתי. ככה זה כשאת מטפלת באימא שלך מהיום שאת זוכרת את עצמך, במקום שהיא תהיה המבוגר האחראי ותטפל בך. ככה זה כשאת נולדת למציאות שאני נולדתי לתוכה, אבל אלה הקלפים שקיבלתי ואני מתמודדת איתם. אחרי הכול, איזו ברירה יש לי? להתלונן? לבכות על מר גורלי? להתפרק? זה לא היה מביא אותי לשום מקום ולא היה משיג את התוצאה הרצויה. המציאות חזקה מהכול ולפעמים היא חובטת בנו, והתפקיד שלנו הוא להישאר על הרגליים.

לשרוד.

גם אם הנפש שלנו משלמת את המחיר.

אני לא מכירה משהו אחר, רק את החיים האלה, ואלוהים יודע שעשיתי את הכי טוב שלי תחת הנסיבות, וזה לא מעט. בלשון המעטה. אפילו הסטטיסטיקה הייתה נגדי וניצחתי אותה, ואני אמשיך לנצח ולהתמודד עם מה שיגיע.

אני מתנשפת כשאני עושה את דרכי מבניין הדירות הישן אל התחנה הקרובה, אחרי שעצרתי להיפטר משקית האשפה.

מיילס יסלח לי על האיחור, לטדי לא יהיה אכפת, ואם אני צריכה לנחש, קיליאן יגיע אחריי בכל מקרה.

שלושה בוסים שונים זה מזה בתכלית, ואני מתרוצצת בין שלושתם בהצלחה כבר שלוש שנים, ועכשיו שיש לי את העזרה של פייפר, החיים שלי נהיו קצת יותר קלים. מאז שהיא התחילה לעבוד לצידי לפני חודשים ספורים, יש עוד זוג ידיים שעונה לטלפון, מצלם מסמכים ומכין קפה, נוסף על כל שאר המטלות שאנחנו ממלאות, ולא יכולתי לחלום על מישהי נחמדה יותר מפייפר שתעזור לי, גם אם מיילס דרוך בסביבתה יותר מהרגיל. אני לא מקנאת בה, ואני בטוחה שלא פשוט לעבוד באותו מקום עם החבר שלך, שהוא גם הבוס שלך, אבל נראה שהם מסתדרים לא רע.

ואם הם רק יתעכבו הבוקר בדירה הם לא יגלו שאיחרתי, וזה יהיה ממש נהדר. הבוס שלי יגיע עם חיוך, החברה שלו תגיע סמוקה, ואף אחד לא ידע איך הבוקר שלי התחיל.

אלוהים, אם אתה שומע, אני אשמח לקצת עזרה.

"מיילס חיפש אותך," פייפר לוחשת לעברי את שלוש המילים שלא רציתי לשמוע, כשאני דוחפת את התיק שלי למגירה בשולחן העבודה ומסלקת תלתל סורר מפניי.

תודה על כלום, אלוהים.

"אחת עד עשר?" אני שואלת בחשש כשאני מזדקפת, ופייפר יודעת בדיוק למה אני מתכוונת.

"ארבע?" היא מעקמת את אפה הקטן. "אולי חמש?"

אני יכולה להתמודד עם מיילס לחוץ בדרגה חמש. בהתחשב בעובדה שהוא אף פעם לא רגוע, מה שמבטל את דרגות אחת ושתיים, ושהוא בדרך כלל לא פקעת עצבים בדרגה תשע או עשר, מיילס דרגה חמש הוא משהו שאני רגילה אליו.

"אני על זה," אני מהנהנת וממהרת אל המשרד של מיילס. אני רק מקווה שרמות הלחץ שלו לא עלו בדקות האחרונות, וכולנו נהיה בסדר.

"סליחה שאיחרתי," אני מתנצלת בשנייה שאני נכנסת אל המשרד שלו ומקווה לסלק את הנושא מעל סדר היום של שנינו. "חיפשת אותי?"

"איפה קיליאן?" הוא מרים את הראש ממסך המחשב ומתעלם מההתנצלות שלי.

"אולי במשרד שלו?" אילו הייתי מגיעה בזמן, הייתי יודעת אם קיליאן במשרד שלו, אבל איחרתי ואין לי מושג.

"הוא לא שם והוא לא עונה לי לטלפון," מיילס אומר בקול תקיף.

"אני יכולה להתקשר אליו." אני לא יודעת אם קיליאן בכלל יענה לי, אבל זה שווה ניסיון. בזמן האחרון הוא מסנן את השיחות שלי על ימין ועל שמאל.

"תמצאי אותו ותזכירי לו שיש לנו פגישה עם נירוטקס בעוד שעה," מיילס חושק שיניים, והדופק שלי מזנק.

הפגישה עם נירוטקס נקבעה לפני חודשיים, ואם קיליאן לא יגיע הגיהינום יקפא. מדובר בלקוח פוטנציאלי ענק שיכול להכניס לחברה הרבה מאוד כסף. מיילס עומד להפוך לדרגה עשר מהר מאוד.

"אני אמצא את קיליאן." אני פונה לצאת מהמשרד ומקווה שלא אאכזב את מיילס, כי למען האמת, אני יכולה רק לקוות שאמצא את הצלע הצעירה שבחבורה. אני ממהרת לשולחן שלי, צונחת על הכיסא ומרימה את הטלפון בדיוק כשפייפר מניחה מולי ספל קפה חם.

"את יודעת שאת לא צריכה," אני מנסה לחייך אליה.

"זה רק קפה, טיל. אל תעשי עניין," היא מגלגלת עיניים. "מה מיילס רצה?"

"למצוא את קיל —" המילים נתקעות בגרוני כשאני שומעת רגליים נגררות במסדרון המוביל מדלפק הקבלה אל המשרדים, ודמותו של קיליאן מופיעה. העיניים שלי נפערות, והלסת שלי כמעט צונחת לרצפה.

מה לעזאזל?

השיער החום הבהיר שלו פרוע, עיניו הירוקות אדומות עכשיו בצורה מדאיגה, חולצת הכפתורים הלבנה תחובה בתוך מכנסיו ברישול, וכשהוא מרים אל שפתיו את בקבוק המים שבידו, הוא מפספס את הלגימה והחולצה שלו נרטבת.

"פאק," הוא מנסה לנגב את שובל המים בלי הצלחה, "זה ממש יום המזל שלי."

פייפר ואני מחליפות מבטים מבוהלים, ושתינו מבינות שאנחנו עומדות בפני אתגר שידרוש זריזות, מיקוד ותפעול מהיר של האירוע.

"קפה," פייפר פוסקת ומסתובבת לעבר המטבחון.

"חולצה יבשה," אני אומרת לעצמי ומזנקת מהכיסא. "קיליאן!"

"אל תצעקי," הוא מנופף בידו, ואני מעיפה מבט מהיר לעבר המשרד של מיילס. אסור שהוא יצא ויגלה את קיליאן במצב הזה, כי כולנו נהיה בבעיה.

"למשרד שלך, עכשיו," אני פוקדת בשקט אבל בתקיפות, משלבת את זרועי בזרועו וגוררת אותו משם. "מה לעזאזל קרה לך?"

"כלום," הוא עונה בצרידות. "לא התעוררתי בזמן."

גם אני לא התעוררתי בזמן אבל לא הגעתי למשרד כשאני נראית ככה.

"הפגישה עם נירוטקס בעוד חמישים דקות," אני לוחשת בהיסטריה.

"אני יכול לנהל את הפגישה הזו מתוך שינה," קיליאן אדיש למצב, "תפסיקי למשוך אותי כמו ילד בן חמש!"

הוא מנער את הזרוע ומעיף את היד שלי כשהוא נכנס למשרד שלו.

"הסתכלת במראה הבוקר?" אני נעמדת בפתח ומשלבת ידיים על החזה.

"אל תעשי עניין מחולצה רטובה," הוא מסנן וצונח על הכיסא שלו.

"החולצה הרטובה היא הקטנה שבצרותיך," אני מבהירה, "אם מיילס יראה —"

אני לא מצליחה לסיים את המשפט כשנחרה מזלזלת חומקת מבין שפתיו של קיליאן.

"מיילס יכול ללכת לעזאזל. הוא שוכח שאני שותף בחברה הזו בדיוק כמוהו, הוא לא הבוס שלי ולא אבא שלי," הוא מרים את העיניים והמבטים שלנו ננעלים. "כולכם יכולים ללכת לעזאזל."

אני עושה צעד לאחור כאילו מישהו הכה אותי בבטן. קיליאן אף פעם לא דיבר אליי ככה. נכון, בזמן האחרון הבחור שהכרתי נעלם לנגד עיניי, אבל הוא מעולם לא אמר לי ללכת לעזאזל, ואם הוא חושב שהוא יכול לדבר אליי בצורה הזאת, הוא ממש טועה.

"אל תוציא עליי את החרא שלך," אני נאבקת בעלבון שמפעפע בדמי כמו רעל, "ואל תדבר אליי ככה. לעולם!"

"אל תתייחסי אליי כמו לתינוק!" הוא מרים את הקול. "אני הבוס שלך, אל תשכחי את זה!"

"אל תדאג, אני לא אשכח את מקומי שוב," אני מסננת בזעם. "יש חולצה נקייה מאחורי הדלת, ופייפר תביא לך קפה. אם תצטרך משהו, אני אהיה בשולחן שלי. בוס," אני מדגישה את המילה האחרונה בטון מזלזל, מפנה לו את הגב ומתרחקת מהמשרד שלו. אם קיליאן יודע מה טוב לו, הוא לא יעז לדבר אל פייפר כמו שדיבר אליי, אחרת כולנו נהיה עדים למרחץ דמים. מיילס לא יעבור על זה בשתיקה, ובצדק. אני רק מקווה שמיילס לא שמע את קיליאן מגיע, או שכולנו נהיה עדים לדרמה אחרת, גרועה באותה המידה.