מארז מקומך איתי

פרולוג

שבעים ושתיים שעות אחרי הפרידה
 
היידן

כשאת ואני ניפגש בסוף הרומן הזה, תהיי חייבת לי התנצלות גדולה.

כן, את.

האדם שטורף את המילים האלה.

אני יכול לראות אותך שופטת אותי מראש — תוהה למה הפנים שלי חבולות ופצועות או למה אני משתופף על כיסא העור האפור בפנטהאוז שלי.

את מתביישת שאמרת אי־פעם לחברים שלך איזה סקסי בטירוף או חתיך הורס אני. איך גרמתי לך להרטיב בתחתונים כשראית אותי על השער של אסקוויר או־ג'י־קיו.

קודם כול, אין בעד מה על הדבר האחרון. אני יודע שהחבר/הבעל שלך לא נתן לך סקס מטריף חושים ומעגל בהונות כבר נצח, אז תתייחסי לכישורי המסת התחתונים שלי כסוד הקטן והמלוכלך שלנו.

שנית, אני מודע היטב לעובדה שאני ממש לא נראה כמו המלך השחצן של ניו יורק או הפלייבוי הפרוע של מנהטן ברגע זה. אין צורך להזכיר לי.

וכן, אני גם יודע שאני מדמם על רצפת השיש הזו...

אני רוצה לספר לך מה קרה, אבל בקושי מצליח להזיז את הלסת שלי ברגע זה, ובכל מקרה, בחיים לא תאמיני לי.

אז, אספר לך משהו אחר.

את כל מה שלמדתי בשבעים ושתיים השעות האחרונות ניתן לסכם במשפט אחד — ההבדל היחיד בין פרידה הרסנית לבין תאונה עם הרכב זה העובדה שהייתי בשמחה מעדיף לסבול את האחרון יותר מפעם אחת.

עצמות שבורות, סדקים, זעזוע מוח ושריטות? אני יכול להתמודד עם כל הדברים האלה.

זמן ההחלמה מהפציעות האלה לוקח בין שישה שבועות לשישה חודשים. ואחרי שהרופאים יתנו לי כמויות של משככי כאבים ופגישות פיזיותרפיה עוצמתיות, אני אוכל להמשיך בחיים שלי כאילו התאונה לא קרתה מעולם.

אבל לב שבור אחרי פרידה? אין שום משככי כאבים, פיזיותרפיה או תוכניות התאוששות מובטחות זמינות. וכל אחד שאומר שהזמן מרפא את כל הפצעים, מעולם לא אהב ואיבד את החברה הכי טובה שלו.

'אתה חלאה מחורבנת!' הקול של החברה הכי טובה שלי, פנלופי, נשמע לפתע ברמקולים של הפנטהאוז בפעם המי יודע כמה הבוקר.

נאבקתי לצעוד לשם ולכבות את זה, אבל זה בלתי אפשרי. אני לא יכול להרגיש את הרגליים שלי.

"אני שונאת ששכבתי איתך אי־פעם, שסמכתי עליך שתהיה משהו יותר מהבן זונה השחצן והיהיר שתמיד היית," היא אומרת. "אני מבטיחה שבחיים, בחיים לא אדבר איתך שוב כל עוד אני חיה."

ביפ!

"אני שונאת אותך, היידן האנטר." היא מתחילה הודעה חדשה. "אני. שונאת. אותך. אני מקווה שהזין שלך ינשור ושתאבד כל אגורה בחשבון הבנק שלך. אלה הדברים היחידים שהיה אכפת לך מהם, בכל מקרה."

ביפ!

"השמטתי דבר אחד אחרון, מניאק..." הקול שלה נשבר, והלב שלי מתפרץ בלהבות. "רק שתדע, אתה זה שהתחיל את המלחמה הקרה שלנו לפני שנים. זה היית אתה והיא תמיד הייתה באשמתך... כחברה הכי טובה לשעבר שלך, הרשה לי לתת שם לפרידה שלנו כמו שנתנו שם לכל אחת מהאחרות שלי."

היא נעצרת במשך כמה שניות, ומושכת באף בין הנשימות. "אתה באופן רשמי 'זה שלא היה צריך לקרות אף־פעם'. היית טוב יותר בלעזור לי להשיג בחורים אחרים מאשר בלשכנע אותנו לחצות את הגבול. וגם לא היית כזה טוב במיטה. היה לי סקס הרבה יותר טוב עם האקסים שלי."

ביפ!

אין סיבה שאגיב למשפט האחרון, כי שנינו יודעים שזה שקר.

וזה אפילו לא שקר טוב.

למרות שלשמוע את הכאב בקול שלה כואב בטירוף, זה הכי הרבה שהיא דיברה איתי כבר ימים, וחלק ממני שמח שהיא התקשרה.

עד כמה שהייתי מת לספר לה את הצד שלי בסיפור, הווה אומר, למה הפרידה שלנו אינה באשמתי, היא אולי צודקת לגבי זה שחצינו את הגבול.

אולי אם הייתי אומר לה שתמשיך לצאת איתו, ושהוא גבר הרבה יותר טוב ממני —הוא לא — אז הייתי עדיין עוזר לה לצאת עם איזה בחור אחר. אולי, אם לא הייתי מתעקש שמערכת היחסים שלנו שווה את הסיכון, היינו יכולים להישאר חברים הכי טובים וזהו.

מצד שני, פנלופי ואני לא תמיד היינו קרובים כל־כך.

לכל הרוחות, היא אפילו לא הייתה ידידה שלי בשנים הראשונות שהכרתי אותה.

היא הייתה לא יותר מגלגל שלישי מיותר, אישה שהייתה אמורה להיות מחוץ לתחום לנצח.

היא הייתה האחות הצעירה של החבר (האחר) הכי טוב שלי...

לפני שישה־עשר שבועות
לא, רגע.
הרשו לי לחזור קצת יותר אחורה.

לפני שש־עשרה "פרידות"
כן.
בואו נתחיל את סיפור האהבה ההרסני הזה פה,
בסדר?

פרידה #1

זה שהרס את יום האהבה

פנלופי

אז

אחי עומד להרוג אותי...

הוא עומד לחטוף אותי בשנייה שאצא ממגורי הסטודנטים האלה, להסיע אותי למזבלה נטושה ולחנוק אותי מאחורי ערמה של צמיגים בוערים. גם אם זה מה שמגיע לי ששיקרתי לו, אני בספק אם הוא יניד עפעף כשהוא ייכנס לכלא.

הוא כנראה ישגשג שם.

למעשה, אני די בטוחה שכל כותרות העיתונים מחר יכתבו: אלופת העולם בהחלקה על הקרח נמצאה מתה בחנק לכאורה; האח הבכור מודה — אמרתי לה להתמקד בהחלקה, לא בדייטים.

שיט. שיט. שיט!

"בייב? היי, בייב?" החבר שלי, מייקל, דוחף אותי על הקיר האחורי במעלית ומנתק אותי מהמחשבות שלי. "בייב, את ממש מפחידה אותי. על מה את חושבת?"

"על להירצח." אני מביטה בעיניו. "הבחנת במישהו עוקב אחרינו אחרי שיצאנו מהזירה? האדם שנהג בהונדה הירוקה ההיא היה גבר שנראה כמו הגרסה האנושית של הענק הירוק?"

"אה, וואו, ולא." הוא מושך את המדליה סביב הצוואר שלי. "היית רחוקה ממני חודשים, וזכית לבסוף בעוד מדליה כמו שרצית, ואת חושבת על להיהרג?"

גם אתה היית חושב על זה אם היית מכיר את אחי. "מצטערת, אני רק —" אני מתקשה לחשוב על שקר. "התחרות הערב הייתה אינטנסיבית יותר משחשבתי."

"הדבר היחיד שאת אמורה לחשוב עליו זה איך החבר האוהב שלך, אני, עומד להחדיר את עשרים ושלושה הסנטימטרים — צינור הזה כשאכניס אותך למיטה שלי."

אני ממצמצת כמה פעמים.

דמיינתי איך אני מאבדת את הבתולים שלי במאות דרכים שונות, ובחור שאומר גרסה כלשהי של 'להחדיר את הצינור הזה' מעולם לא הופיעה באף אחת מהן.

וגם, הרגשתי את הזין שלו עומד כמו טיל בעבר, והוא בהחלט לא עשרים ושלושה סנטימטרים.

עשרה, אולי.

"בייב, שימי לב." הוא מצמיד את השפתיים שלו לשלי, ומנשק אותי חזק כל־כך שאני מאבדת את חוט המחשבה שלי. ברגע שהוא מותיר אותי חסרת נשימה, הוא אוחז לי ביד ומוביל אותי מחוץ למעלית, לעבר החדר שלו.

הוא נותן לי נשיקה על הלחי, פותח את הדלת ומושך אותי פנימה.

ניחוחות מעורבים של פיצה ישנה, של בירה ושל נרות סויה בניחוח וניל מרחפים סביבי כשהוא מוביל אותי למיטה.

"התגעגעתי אלייך כל־כך." הוא מחליק יד מתחת לשמלה שלי, ודוחף את התחתונים שלי לצד.

וכאילו הוא חש בהיסוס שלי, הוא נסוג לאחור.

"בואי נשתכר קצת כדי שתרגישי יותר בנוח," הוא אומר. "יש לי תותים, קצפת ושמפניה מיוחדת שקניתי בשבילך."

"האמת, נראה לי שאני צריכה לעשות שיחת טלפון."

"למי?"

"לטראביס."

"אחיך?" הוא מרים גבה.

"כן." אני מהנהנת. "הוא התקשר אליי עשר פעמים הערב, אז נראה לי שכדאי שאודיע לו שאני בסדר."

"אחיך נמצא אלף שש מאות קילומטר מפה." הוא מניד בראשו. "בפעם האחרונה שבדקתי, הוא השאיר אותך בסיאטל לבדך. הוא יכול לחכות."

נקודה טובה.

הוא מושך אותי אליו ומעביר את האצבעות בתוך השיער שלי — מנשק אותי מחדש. אני כורכת את הזרועות סביב הצוואר שלו כשהוא לוחש את השם שלי. אני עושה כמיטב יכולתי להתרכז ברגע הזה. בו.

"תורידי את הנעליים שלך," הוא אומר, ואני מעיפה את הנעליים מהרגליים.

בלי לומר מילה נוספת, הוא משכיב אותי על המזרן וממטיר לי נשיקות במורד הצוואר.

ובדיוק כשאני מחדירה את האצבעות דרך השיער שלו, דפיקה רועשת נשמעת על הדלת.

"אני בא!" הוא נאנח. "שכחתי לשים גרב על הדלת בשביל השותף שלי לחדר, בייב. חכי רגע."

הוא ניגש אל הדלת, ומסתכל דרך חור ההצצה. "פאקינג שיט."

הדפיקה נשמעת שוב, חזקה יותר הפעם, והוא זז לאחור.

לרגע אחד, אני מתחילה להאמין שתחושת הבטן שלי על הרצח עומדת להתגשם. אני מביטה סביב בחיפוש אחר הסיכוי הטוב ביותר שלנו לבריחה, אבל שני החלונות חסומים במגדלים של פחיות בירה, ואני לא יכולה לסכן את הרגליים בקפיצה מארבע קומות.

אני שוקלת להתנדב כמחווה להיות הראשונה שתירצח, אבל ההיגיון מתערב כדי להרגיע לי את הפחדים.

ייקח לטראביס שבע־עשרה שעות לנהוג לפה, ואפילו אם הוא יחליט לטוס, הוא לא יעז לבזבז כסף על כרטיס טיסה ברגע האחרון.

הוא גם יתקשר אליי מראש מיליון פעם כדי להודיע לי.

"מי בדלת?" אני שואלת אותו.

"ששש." מייקל מצמיד אצבע לשפתיים שלו, ואז בוהה בי, נראה כמתלבט בין לקפוץ מהחלון לבין להסתתר מתחת למיטה.

לפתע, כמו סצנה מ'משימה בלתי אפשרית', הוא רץ אליי וכורך את הזרועות סביב הרגליים שלי. הוא מרים אותי על הכתף שלו, סוחב אותי לארון ומפיל אותי על ערמה של בגדים מעופשים.

"תישארי פה ותהיי בשקט, בסדר?" הוא לוחש. "אני אוהב אותך כל־כך." הוא טורק את הדלת, אבל פותח אותה בחזרה במהירות.

"הנה. קחי את הנעליים שלך." הוא כמעט פוגע בי איתן.

מה, לעזאזל? אני קמה על הרגליים כשהוא דוחף סלסלת כביסה מול הדלת הסגורה.

דרך החרכים הדקים, אני צופה כשהוא מעלה הופעת יחיד הזויה.

במערכה הראשונה, הוא מסדר, ואז מסדר שוב את המיטה — מניח את הכריות לפי הצבע. במערכה השנייה, הוא מוריד את מכנסי הג'ינס שלו ומחליף למכנסי טרנינג, ולאורך כל הזמן מזמזם גרסה מזייפת של שיר פופ מוכר.

הוא מתעלם מהדרישות הלוחשות שלי לתשובות במהלך ההפסקה, ואחרי שהוא מורח ג'ל בשיער שלו, הוא לוקח כמה לגימות של ליסטרין ויורק את זה לכיור. לפינלה, הוא מחטט במגירה הראשונה בשידה שלו אחר בושם, ומשפריץ קצת יותר מדי מזה על החזה שלו.

"אתה יכול לעשות את זה, מייקל. אתה יכול לעשות את זה." הוא מכניס כמה נשימות עמוקות לפני שהוא ניגש לבסוף אל הדלת ופותח אותה.

"היי, בייב," הוא אומר.

בייב?

"היי, סקסי." ברונטית שנראית הרבה יותר מבוגרת ממני כורכת את זרועותיה סביב הצוואר שלו. השדיים בחזיית הדי־קאפ שלה בולטים מתוך המחשוף העמוק בשמלה הוורודה הצמודה, והיא מאופרת בשלמות. "אני יודעת שהסכמנו לחגוג את חג האהבה מחר, אבל אני לא יכולה לחכות עד אז."

מייקל אוחז במותניים שלה כמו שהוא אחז בשלי, ונותן לה את אותה נשיקה עמוקה בפה פתוח שהוא נתן לי לפני כמה דקות. הוא אפילו לוחש 'התגעגעתי אלייך כל־כך', באותה נימה ומילה במילה.

מה, פאקינג, קורה פה?

לרגע אחד, אני תוהה אם נראיתי אי־פעם טיפשית ומבולבלת כמו שהברונטית נראית ברגע זה. מאוהבת כל־כך ונאיבית כל־כך.

כשהוא מתנתק מהפה שלה, הוא משחרר אנחה עמוקה. "אני צריך לספר לך משהו סופר חשוב, קיילי."

"כן?" היא מעיפה את הנעליים מהרגליים שלה. "מה?"

'אני בן זונה בוגדני ואני יוצא עם בחורה בתיכון'. אני מחכה שהוא יגיד את המילים האלה וייתן לי לצאת מהארון, כדי שנוכל להתפעל מהשקרים שלו.

"אני יודע שהיו לנו הפסקות פה ושם בחודשים האחרונים," הוא אומר, אוחז בידיה ומביט בעיניה. "אבל אני רוצה שתדעי שאני מוכן שנישאר יחד הפעם לתמיד, והשקעתי המון מחשבה בלהפוך את יום האהבה שלנו למיוחד... יש לי תותים, קצפת ושמפניה מיוחדת שקניתי בשבילך."

לא, באמת. מה, לעזאזל —

"ואוו, ברצינות?" היא מצביעה על התיק האדום למרגלות המיטה שלו. התיק האדום שלי. "תיק ה'קואץ' הזה בשבילי?"

"כן, בשבילך." הוא מזיז אותו לרצפה. "אתן לך לקחת אותו מאוחר יותר. תנשקי אותי קודם."

אני צובטת את עצמי כמה פעמים כדי לוודא שאני לא מדמיינת את הסצנה הזו. שאיפה שהוא לאורך הנרטיב הליניארי של היום שלי, היקום לא החליט באופן אקראי להכניס תת־עלילה משוגעת שהורסת לי את הסיפור.

אבל הצביטות הכואבות על הזרועות שלי אמיתיות מאי־פעם, וככל שאני ממשיכה לצפות בהתנהגות של מייקל — ככל שאני שומעת אותו לוחש את אותן המילים שהוא לחש לי — החודשים של מערכת היחסים שלנו מתנגנים לי מול העיניים בהילוך איטי מבהיר.

הוא התקשר אליי רק בלילה, והוא אף־פעם לא רצה לצאת לדייט במהלך היום כי הוא טען שהוא רוצה לשמור אותי רק לעצמו. הוא העדיף להופיע באימונים שלי בזירה במקום לתת לי לבוא אליו.

למרות שהוא כן הגיע לחלק מהתחרויות שלי, הוא אף־פעם לא הצטלם איתי סלפי בטקסים. הוא חיכה עד שהצטרפתי אליו בחניה, והוא תמיד החנה בשורה הכי רחוקה.

ילדה טיפשה, טיפשה.

ועד שאני מסיימת לשחזר את כל הזיכרונות שמוודאים שהוא אף־פעם לא היה רציני לגביי, הברונטית כבר גונחת והוא ממטיר נשיקות רטובות על החזה שלה.

"אוי, אלוהיםםםם, מייקל," היא אומרת.

על הזין שלי.

אני בועטת בדלת הארון עד שהיא נפתחת.

"ברצינות, מייקל? תכננת לתת לי להירקב שם בפנים כל הלילה?"

הוא מביט מעבר לכתפו ומשתנק.

"אה... מי את?" הברונטית מכסה את החזה שלה עם הכרית. "ולמה, לעזאזל, את צופה בנו מתוך הארון?"

"וואו," מייקל אומר, בקול חסר רגש. "אני בהלם. זו החברה של השותף שלי לחדר. טוב, חברה לשעבר. אני חושב שהיא פה כי היא מנסה להפתיע אותו או משהו."

אני בוהה בו בהלם מוחלט.

"זו מי שאת, נכון?" הוא שולח לעברי מבט מפציר.

"ממש לא." אני מרימה את התיק שלי. "וזה תיק ה'קואץ' שלי, דרך אגב."

אני מסתכלת על הברונטית כשאני צועדת אל הדלת. "יצאתי איתו מאז ינואר, וכמעט נתתי לו את הבתולים שלי הערב. הוא בוגד גם בך."

אני לא מחכה להשלכות. אני טורקת את הדלת וממהרת לרדת במדרגות החירום.

הרוחות הרטובות של סיאטל מצליפות לי בפנים ברגע שאני פותחת את הדלת, מזכירות לי ששכחתי את המעיל שלי בחדר של מייקל.

אני מסרבת לחזור, משלבת זרועות על החזה וצועדת לקדמת הבניין.

כשאני נכנסת ללובי, אני שולפת את הטלפון שלי ופותחת את אפליקציית אוּבֶּר. הנהג הכי קרוב נמצא שעה ממני, ואצטרך לשלם עמלה נוספת על המרחק.

אני נאנחת וסוגרת את האפליקציה, ואז עוברת על אנשי הקשר שלי, ונעצרת באבא ואימא. אם הם היו עדיין בחיים ברגע זה, הייתי מוכנה בשמחה לשמוע את ההרצאות של 'אנחנו כל־כך מאוכזבים ממך', ואת האיומים לעונשים במשך כל הנסיעה הביתה. לכל הרוחות, הייתי אפילו מציעה שהם יקרקעו אותי עד סוף השנה.

אני מתנערת מהמחשבות האלה וממשיכה לגולל ברשימה — חולפת על פני השמות של המאמנים שלי, של המתחרים ושל השכנים. אני מכירה את האנשים האלה היטב, אבל לא מספיק כדי להתקשר אליהם ולבקש מהם טובה בשעה כזו.

כשאני מגיעה לסוף הרשימה, רק 'אוף: בן זונה שחצן', הווה אומר, היידן האנטר, החבר הכי טוב של אחי, נותר.

רק לראות את השם שלו מספיק כדי לגרום לי לגלגל עיניים.

אם היה פרס שמוענק לבחור שחושב שהוא מתנת האל לנשים, היידן היה זוכה בו בגדול בכל שנה. וכדי להחריף את המצב, כל אישה שאי־פעם ראתה אותו הייתה בשמחה מצביעה לו ואומרת שיש לו זכות מלאה לחשוב ככה.

עם העיניים הכחולות המהממות שלו, עם השיער החום־הכהה החלומי ועם הלסת המסותתת שפשוט נוצרה לשער של מגזין ג'י־קיו, הוא בהחלט אחד הבחורים הכי חתיכים שראיתי בחיי. ללא ספק. אבל ברגע שהוא פותח את השפתיים המלאות והמצוירות שלו כדי לדבר, כל הדברים המושכים בו עולים בלהבות.

הוא הגבר־זונה האולטימטיבי שהשפיע בצורה נוראית על אחי, ותמיד אתחרט על היום שבו הוא נכנס לחיינו, היום שהוא הפך לאדם הכי קרוב לטראביס והפך אותי ללא יותר מגלגל שלישי.

בטח יש לו כבר לפחות איזה עשר מחלות מין. לא, עשרים.

אני מקישה על השם שלו וקוראת את שרשור ההודעות האחרון והחד־צדדי שלנו.

אוף: בן זונה שחצן: הורדתי חבילה בבית שלך מוקדם יותר. זה מטראביס. אולי הוא שלח לך סוף־סוף את מה שאת צריכה — קצת הכרת תודה ארורה. אין בעד מה על העזרה החינמית שלי, דרך אגב.

אוף: בן זונה שחצן: אחיך צריך שתתקשרי אליו אחרי אימון הערב שלך. הוא אומר שהוא לא רוצה שתהיי בחוץ אחרי אחת־עשרה כי יש לך פגישה עם הכתבים ההם מטיים וסקייט וורלד בבוקר.

אוף: בן זונה שחצן: אני יכול לראות שאת קוראת את ההודעות הארורות שלי, פנלופי. את יכולה לענות לפחות?

מעולם לא עניתי על שום דבר ממנו, ואין לי שום עניין להתחיל עכשיו.

אני פותחת שוב את אפליקציית אוּבֶּר ומחליטה לחכות כמה זמן שייקח.

אני מעדיפה לקפוא מקור מלהתעסק עם היידן...