הכול יש לאף אחד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכול יש לאף אחד

הכול יש לאף אחד

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
35
ספר מודפס
61.6 מחיר מוטבע על הספר 88

עוד על הספר

תקציר

"אבל בכל זאת, למה כתבת לי?" את מחזירה אותי ארצה.
"רציתי להבין," אני עונה. "חצי נחמה היא חקירה שיטתית שמנסה לענות על השאלה למה נולדתי כפי שנולדתי, ומתעדת חיים שלמים של ניסיון לתקן."
"שיטתי זה לא," את עוקצת וצודקת.
"אולי יצאה לי שורה קצת יהירה."
"בולשיט?" את מציעה מילה יותר מתאימה, כי שתינו יודעות שכתבתי משום שהייתי בודדה. כתבתי כדי שאוכל להיות איתך.

הכול יש לאף אחד הוא סיפור בשלושה קולות, של אם ושתי בנותיה. מינה, האם, היא ניצולת שואה פסיכוטית, אשר בערוב ימיה מסכמת פרקים בחייה; מיכל, הבת הבכורה, כותבת יומן חלומות; ונחמה כותבת מכתבים לתאומתה המתה. התנועה בין הקולות השונים חושפת את הגלגול הבין־דורי של הטראומה, ואת האופן שבו היא מעצבת את היחסים המשפחתיים.  

נחמה יוצאת לעולם כשהיא אוחזת בתאומה מצומקת ומתה, ומסרבת לשחרר אותה. החסך גורר אותה לחיפוש סיזיפי אחר חווית תאומוּת, עם אימה, עם אחותה מיכל ועם גברים מזדמנים. הכול יש לאף אחד מאת ענבל שלומי הוא טקסט מסחרר, חשוף, פוצע וחד, ובה בעת ציני ומלא הומור. הוא מציף באומץ שאלות הקשורות לשיגעון, שייכות, כתיבה ואהבה. אף שהוא נוגע בפצעים פתוחים בידיים חשופות, הספר נקרא בנשימה אחת. הלשון הייחודית והניואנסים הרגשיים מייצרים מסמך מרתק ועמוק, שממשיך להדהד זמן רב לאחר הקריאה. 

ענבל שלומי היא פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית, מומחית בפסיכיאטריה של מעגל הפריון וטראומה, ומנהלת את מחלקת "לצידך" בבית חולים מרחבים. נשואה ואם לשניים. הכול יש לאף אחד הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

על פי החוק השני של תרמודינמיקה, כל מערכת אשר יש בה חיכוך תגיע בתהליך ספונטני לאי־סדר מקסימלי. כדי להקטין את אי־הסדר יש להשקיע אנרגיה. מתוך כך נגזר על משפחות החיות בחיכוך לסבול מכאוס הולך וגדל, או להקדיש את חייהן להשלטת סדר.

מינה

מהיום שאני זוכרת את עצמי ידעתי שכשיגיע הרגע אדע לספר את מותי. אפשר לתהות מדוע ילדה קטנה תעסוק במותה, אני מניחה שהתשובה קשורה למשפחה שגדלתי בה. הזיכרון הראשון של אימי רוחל'ה, אותו היא חזרה וסיפרה, היה של מות אביה: סבתא שלי עמדה לרגלי סולם גבוה וכיוונה את סבא, שניקה עבורה קורי אבק מהתקרה. פתאום, ללא אזהרה, הוא צנח ארצה. אחרי המולת החבטה, הוא התרומם, אמר מספר משפטים, מיהר להתמוטט על הרצפה והחזיר את נשמתו לבורא. אימי וסבתי הרבו להפוך באותן מילים סתומות אשר תיארו בגוף ראשון את המוות. אני, שתמיד רציתי שאמא תתגאה בי, ידעתי שאתאר טוב יותר את מותי.

אחרי מותו של סבא, אמא וסבתא נשארו תא משפחתי קטנטן, וסבתא השקיעה את האנרגיה ששמרה לחמישה־שישה ילדים באימי, בתה האחת.

"הייתי מפונקת," אימי השוויצה, כי באותם ימים פינוק היה תכונה טובה.

סבתא עבדה בניקיון בבית חולים גדול, וסידרה לאמא עבודה במחלקה הפתולוגית אצל עוזרת הרופא היחידה בבית החולים. מטבע הדברים, המחלקה הפתולוגית הודחקה למרתף הבניין. העוזרת המסורה שאולי היתה זקנה ואולי נולדה כך, פתחה את היחסים עם אימי באותו האופן בו הם יימשכו ויסתיימו — בהטלת אימה.

"את תצטרכי ללמוד אנטומיה," היא נבחה עליה, וכשראתה את תגובתה למילה מרובת ההברות שלא הכירה, המשיכה, "אנטומיה היא סקירת האיברים שיכולים להתקלקל."

תפקידה של אמא היה לצבוע פרוסות דקות של רקמות, שהיו מודבקות לזכוכית מיקרוסקופ מלבנית. היא אהבה את העבודה, שכּללה שלל צבעים ורודים־סגולים, וצורות מעוגלות המתפתלות ומשתלבות זו בזו. שעות ישבה רכונה על הפרֶפרטים, וגם כשקמה ממקומה היתה ממשיכה ורואה אותם כאילו נצרבו לה על הרשתית. הכול היה נעים במרתף בית החולים, מלבד עוזרת הפתולוג הזקנה.

שנים מאוחר יותר, אמא הנעימה לי את נדודי השינה, בזמן הלילות הארוכים שלנו בגטו, בסיפורים מאותה התקופה. הסיפור המועדף עליה תיאר את סבתא שהיתה מתגנבת אליה בשעת הצהריים, משעינה את המטאטא על דלת הכניסה, מביטה לצדדים לוודא שהמכשפה איננה — ומוציאה ממעילה ארוחה שלקחה עבורה מחדר האוכל של החולים.

"לקחה או גנבה?" שאלתי פעם את אמא, ועל פי הבעת פניה ידעתי שעליי להפסיק.

סבתא היתה מזיזה בזהירות את משטחי הזכוכית הקטנים של המיקרוסקופ, פורשת עבור אמא מפית בד שכיבסה וגיהצה כל שבוע, ומוציאה צלחת חרסינה מהארון.

"צלחת חרסינה לבנה עם פס זהב בשוליים ופרחים קטנים צבועים ורוד וכחול," אמא התרפקה, והאריכה בגעגועים לאסתטיקה שלפני המלחמה.

את הצלחת סבתא מיקמה בדיוק באמצע המפית, ויישרה בשתי ידיים לצדדים, כאילו עשתה גלים שעכשיו צריך להשקיט. אחר כך, כמו קוסם, היא הוציאה מכיסיה פריטי מזון שונים, עטופים במפיות המעוטרות בסמל בית החולים. היא פתחה בעגבנייה אדומה, אותה הבריקה בחצאית הבד המלוכלכת, הציבה על הצלחת, חתכה לפרוסות דקיקות בלתי אפשריות ובזקה מלח מקופסת עץ מגולפת שעל שולחן העבודה. לפעמים המשיכה והוציאה מקופסה קטנה חתיכת דג ורודה ששחתה ברוטב חמים וסמיך.

"היו דרושות שתי פרוסות לחם כדי לספוג את כל הרוטב," סיפרה אמא בתחילת המלחמה, אחר כך הגדילה לשלוש, ולפני לכתה אני יכולה להישבע שהגיעה לשבע פרוסות לחם. "ואם נשאר קצת רוטב, סבתא הרימה והטתה מעלה את הצלחת, כדי שאוכל לשתות ולנגב באצבע מהפנים."

לפעמים סבתא הגישה רבע עוף שעורו התפצפץ תחת שיניה הלבנות, ואת ריחו אפשר היה למשש בחושך. בתפוח אדמה חום־שחור שקילפה, כמו קולומבוס שגילה את אמריקה, אמא גילתה חגיגה חמימה, נימוחה במלח וחמאה. אבל רק האורז הלבן הביא את אמא לבכי. "ניסיתי, ילדה שלי, באמת ניסיתי, אבל לפעמים כמה גרגירים התקשו להתנתק מהמפית הלבנה."

סבתא הביטה באמא אוכלת והעירה מדי פעם על פירור או על ביס שהוזנח. לסיום הוציאה צנצנת ארוכה וצרה, אשר נדמה כי נוצרה במיוחד על מנת להיכנס לכיס פנימי של פועלת ניקיון. היא הציבה אותה מולה, הסירה את נצרת הבטיחות משני צידיה, והרימה את המכסה בהתרגשות ריחנית. בצנצנת היה לפתן תפוחים מקורמלים, אשר כמוהו אמא לא טעמה ולא תטעם לעולם, ואיתו היינו נרדמות רעבות.

הבעיה או המזל, תלוי בנקודת המבט, שצהריים אחד ריח הקינמון היה מוגזם. דַמיינו את עזות המצח של אותו תבלין, שכנגד כל הסיכויים ניצח את ריח הטחב של מרתף בית החולים הישן, את צחנת פרוסות המוות הדקות המשתכשכות בפורמלין, והחריד את המכשפה. אפשר היה לחשוב שאפה, שהתרגל לריחות באושים, לא יזהה ניחוח נפלא שכזה, אך מסיבות השמורות עימו אפה עמד על המשמר. משום מקום, בסערה, הגיחה הרעמה האפורה המתולתלת בדלת, ואחריה המכשפה. אמא נבהלה, ושנים אחר כך לא הבינה מדוע.

"מה כבר עשיתי? חטאתי בארוחת צהריים?" אמא שאלה בתמימות. שנים התייסרתי על כך שלא הסברתי לה על כוחה של קנאה, אולי היתה נזהרת ולא נופלת על קידוש היופי בגלל קנאה וצרות עין.

צנצנת הזכוכית המוארכת, המושלמת להסתרה במעיל של מנקות, נשמטה מידה של אמא, התגלגלה על השולחן ומחצה את מלבני הזכוכית. אמא ניסתה לעצור את האסון המתגלגל, אך המרפק דחף את בקבוקון הצבע הסגול, אשר התפזר על התשובות שהדפיסה בבוקר במכונת הכתיבה. תלתליה של עוזרת הפתולוג התיישרו אל־על לכיוון התקרה, הענבל כבר החל לנוע במנעד עצבני לצדדים, כשסבתא, באינסטינקט יהודי, חטפה אותה ממקומה והבהילה לחדר המדרגות. הדלת נטרקה אחריהן, אך שאון הצעקה לא עומעם. הסבתא הטובה שלי עשתה ככל יכולתה ודחפה את אמא לרוץ לפניה מעלה במדרגות.

"למה עוזרת הפתולוג הזקנה לא עלתה אחריכן?" שאלתי, חשדנית יותר מאמא, שמעולם לא שאלה שאלות. אך אמא רק משכה בכתפיה, כאילו ברור שמכשפות לא נחשפות לאור יום.

ביד המקרה, או ידה של השגחה עליונה, בדיוק כאשר אמא וסבתא הגיעו לראש גרם המדרגות ונשמו לרווחה, עבר במסדרון רופא חביב אשר בירך לשלום את סבתי והצביע בדאגה על חתך הזכוכית בכף ידה של אמא.

"זה שום דבר," אמרה סבתא, אך אמא זכרה את הדבר החשוב ביותר שלמדה אצל המכשפה.

"עור שחֶתך חָדר את שכבות האפידרמיס והדרמיס שלו" — עוזרת הפתולוג הזקנה ביטאה את השמות הלטיניים באינטימיות, ואת המילה "חדר," לחשה עם "ר" ארוכה ומתגלגלת, כמו היתה מילה גסה — "לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה."

חשוב לציין שעוזרת הפתולוג בוודאי לא השתמשה באמירה כמטאפורה, אבל אמא היתה נערה צעירה שהפסיקה את לימודיה כדי לסייע בכלכלת המשפחה הקטנה, ולכן אספה מה שיכלה. אפשר לומר שהמשפט הזה היה כל מה שהיתה זקוקה לו כדי להבין את משמעות הלידה. אולי זה כל מה שדרוש כדי להבין משפחה.

הריצה הבהולה במעלה המדרגות לא החלישה את אינסטינקט החיה הנרדפת של סבתא, שמיהרה להציג את אמא. "היא בקרוב תהיה בת שמונה־עשרה, אולי יש לך עבודה פשוטה עבורה?"

הרופא הצעיר עצר, חייך והיטיב את משקפי ההשכלה על אפו. הוא סקר את אמא, לקח את שתי ידיה, נזהר בחתך והפך לצדדים. "קטנות זה טוב לי," הוא החמיא באופן שאמא התקשתה להבין באותו הרגע. "ולרוץ את יודעת?" הוא שאל, וסבתא טפחה על כתפה כדי לעודד אותה להדגים, אך אמא רק הרימה מעט את שולי שמלתה באופן שהוכיח את קיומן של זוג רגליים. "ודם מפחיד אותך?" היא נענעה את ראשה לשלילה, הביטה בדמה שלה, מסתירה את עליית הדופק וירידת לחץ הדם. "ושינה?" הוא הקשה. אמא, שנשארה עם הדם, התבלבלה, לא הבינה מדוע שינה עשויה להפחיד, ולכן חייכה.

קרוב לוודאי שהחיוך הוא שהכריע בעדה. השנים הוכיחו שהחיוך של אמא הוא מקום שאנשים אוהבים לחנות בו, בניגוד אליי, שגברים אהבו לחנות בי בדרכים אחרות. הוא הושיט לה את תיק הרופא בעל שתי הרצועות העגולות המזדקרות וסימן לה בסנטרו שתבוא אחריו. וכך, עם בטן מלאה כל טוב בריח קינמון, ידיים מוכתמות בצבע ורוד־סגול, חתך בעור שחדר את האפידרמיס והדרמיס ולעולם לא יהיה שוב שלם, אימי היקרה הפכה למיילדת.

מלילות הגטו דלי המזון ורוויי הסיפורים של אמא, אעבור לראשית יולי 1952 — היום השני או השלישי להגיעי ארצה, היום בו פגשתי את אברהם. ניתן לחשוב שדילגתי על משהו משמעותי, אבל לעיתים, אני ממליצה, כדאי לחשוב פחות ולדלג יותר.

אברהם ואני לא היינו זוג צעיר במובן המקובל, אני הייתי ילדה עם עור מאירופה, שחתך חדר את האפידרמיס והדרמיס שלו, ולעולם לא יהיה שוב שלם, ואברהם היה זקן. את הלילות הראשונים בארץ ביליתי אצל מכרה ביפו שביקשה שלא אפרוק את המזוודה בסלון או בחדר השינה, אך לא היו חדרים נוספים בדירה. מה יכולתי לעשות? התאפרתי עם האיפור הבסיסי שהיה לאותה מכרה, התלבשתי בבגדיה הטובים, והלכתי לקצבייה בסוף שדרות ירושלים. כשנכנסה אישה עם תינוק עשיתי את עצמי כאילו אני מסתכלת בחלון הראווה, כשעבר זוג מאוהב הפניתי את הראש לצד השני, וכשהגיע אברהם מיהרתי להיכנס.

"סליחה," הוא התנצל כשמעדתי קלות, בזמן שעברנו יחד בדלת. "סליחה, גבירתי, באמת סליחה." הוא הושיט לי יד. הסמקתי ומיהרתי להתרומם כדי שארגיש קלה. הוא רצה להתפנות לקניות אז התיישבתי על הכיסא, חלצתי נעל עקב והזלתי דמעה. אישה צריכה לדעת להזיל דמעה, למדתי לעשות את זה כשהייתי ילדה וזה אף פעם לא הפסיק להיות שימושי. הוא הביט בי חסר אונים והבנתי שאהיה חייבת לעזור לו.

"עיקמתי את הקרסול. גבר חסון כמוך בוודאי יכול לעזור לעלמה במצוקה לחזור הביתה."

אברהם הוריד את כובעו וחשף קרחת מקושטת שערות קצרות. חייכתי כי פגיעותו העפילה על שלי.

"בוודאי!" הוא מתח את חזהו והפגין שרירים כמו בבון קטן.

"רק תקנה לגברת את הרשימה, שלא תכעס עליי," הייתי טובה מדי והוא מיהר להתבלבל.

"גברת?"

"אשתך?" בדקתי. הוא ענה בגופו, ואני, שאת שמו לא ידעתי, כבר הרגשתי חצי נשואה.

"אברהם, דור שלישי בארץ," הוא הצביע על עצמו והשוויץ במה שיכול.

"נעים מאוד, אברהם," גלגלתי את שמו הפרטי בציפייה. לא מלמדים ישראלים להציג את עצמם בשם פרטי ומשפחה? "מינה פראצ'ינסקי."

"החברים בנמל קוראים לי איברהים," הוא הוסיף מידע שחשבתי למיותר, עד ללידה של נחמה. "אני אהיה בן שלושים ותשע בקיץ," שמחתי שהבין את כללי המשחק. חייכתי והשתדלתי לעפעף מעט בריסים.

רק ביום נישואינו, כשנשא אותי על כפיו לחירבה, גיליתי את שם משפחתו. רק אז הודיתי שעל אף שהרגשתי זקנה במובנים רבים, כרונולוגית הייתי בת תשע־עשרה.

החירבה בה התגוררנו היתה למעשה בית ערבי גדול וישן. ב־48' פלשו אליה מספר משפחות, ביניהן המשפחה של אברהם, ומספר שכנים שעבדו איתו בנמל. עם השנים הרסו את הבתים בסביבה, והעירייה החלה לגלות עניין בנכס. מדי כמה חודשים תלו על הדלת צו פינוי שהתריע באותיות אדומות גדולות, "סכנה!" או "התראה לפני הריסה".

כשרק נכנסתי לגור עם אברהם הוא עוד הצליח להצחיק אותי בטון ילדי שהזכיר לי את אמא, "התראה אחרונה, אחרונה בהחלט, אחרונה אחרונה ודי."

כשהפסקתי להעריך את ההומור הזה, הסביר שהעירייה תגיע איתנו בסוף להסדר, וככל שנחרוק שיניים נגיע להסכם טוב יותר ונהיה עשירים. אבל הוא טעה. לא ניתן לחרוק שיניים כשהן משקשקות מקור, ואני רתחתי על הפקידים שזממו להקפיא אותי.

החדר של אברהם ושלי היה הגדול ביותר בבית. כשנכנסתי לראשונה עם מזוודת המהגרים החומה שלי, שכחתי שאין עוד צורך לפתות אותו לנישואים. אמרתי בעיניים פעורות שהוא גדול יותר מדירה יפואית ממוצעת, למרות שהדירה היחידה שהכרתי היתה של אותה מכרה שבכוונה לא אתן לה את הכבוד ואזכיר בשמה. הרצפה היתה עשויה מבטון גלי עם איי אריחים מסוגים שונים. אני, שהייתי כאמור עוד ילדה, הנחתי את המזוודה וקפצתי מאי מרוצף אחד לשני. אברהם, שהיה גברבר אמיץ, עשה זאת על רגל אחת, תפס אותי מאחור, השקיע את ראשו בצווארי וחיבק חזק. בפינת החדר היה ארון עץ ישן שנצבע בשכבות רבות כל כך של לכה, עד שנראה כמו חיה שהתעטפה בצבע הרתעה לרהיטים. בתוך דלתות הארון הסתתרו שתי מראות ארוכות וצרות, האחת שבורה ומודבקת בדבק, והשנייה מסונוורת מהאור שנכנס דרך חלונות החדר.

"תראה אותנו," צחקתי. מי היה מאמין שאחרי שנים יגנבו לי את הפטנט ויעשו ממראות מעוותות מתקן בלונה פארק. "תשאיר את הארון פתוח," ביקשתי.

"כדי שזה יכפיל אותנו?"

"כדי שזה יצחיק לנו את הבית."

"את רוצה לצחוק, יפה שלי?"

"כל החיים אנחנו גוססים. לַצחוק צריך לעשות מקום מיוחד."

בערב הראשון שלנו בחירבה אברהם תלה מהתקרה מנורת שנדליר זהובה שמצא ושיפץ. הוא פרש על הרצפה עיתונים ישנים וצבע אותה בצבע זהוב.

"תראי איזה יופי, עכשיו זה ממש ארמון!" הוא עמד על הסולם וחייך בגאווה.

"קלאסה," אמרתי.

כל השבוע עשינו אהבה והבטנו בשנדליר מזוויות שונות.

"אולי די עם הרעש," השכנות דפקו על הקיר. אברהם נבהל ואני הגברתי בכוונה את העוצמה, כמו כלבה שמשתינה כדי לסמן טריטוריה.

בלילות אהבנו להתלחש, אברהם ואני, ולדמיין את החדר מרוצף בקורות עץ ארוכות ועליהן שטיחי צמר בהירים. חילקנו את החלונות לשמונה ריבועי זכוכית נקיים, עליהם תלינו וילון אטום מחשיך וּוילון שקוף אוורירי. "אבל לא כאלה שקונים בשוק, וילונות יפים, כמו שאת תופרת." על הקיר שמול המיטה אברהם הניח בדמיוננו אח אבן גדולה, "שלא יהיה לך קר, מינוצ'קה שלי," ועליה מנורת פמוטים מזהב טהור, "שתתאים לשנדליר." מעל האח תליתי מראה ענקית אשר הכפילה את החדר, אך בשל גובהה לא שיקפה את בני הבית אלא את עיטורי התקרה.

בחירבה היו ארבעה חדרים נוספים. באחד גרו זוג ערבים. סמיר, שהיה מנהל העבודה של אברהם בנמל, ואשתו נור. אחרי שנולד בנם הבכור חליל, סמיר נבהל מהילד דרעק שאשתו ילדה לו, וברח על אונייה. בחדר השני גרה יהודית, אחותו של אברהם, עם בעלה, עד שהוא סיים לימודי רפואה וקנה לה דירת גג בתל אביב ליד הים. בשני החדרים האחרים גרו משפחות של עולים חדשים. במרכז הבית היה מטבח משותף, חדר אוכל, שירותים וחדר רחצה. כמעט בכל שעה ביום היו במטבח שתיים־שלוש נשים, וחמישה־שישה ילדים שהפריעו להן לעבוד. התור לשירותים היה גרוע במיוחד בבוקר, והתור לאמבטיה היה בלתי נסבל בערב. בהתחלה הייתי יקירת השכנות. לימדתי אותן לתפור והן לימדו אותי לבשל.

"תשימי עוד תבלינים," נור צחקה וכיווצה את אפה החינני. "עוד!"

"זה מגעיל, תזרקי," היא אמרה כשטעמה את התוצאה, ואני החבאתי ואכלתי בלילה עם העולים החדשים, עד שהסיר היה מצוחצח.

פעם, כשהבטן עוד היתה ריקה מבנות, ישבנו שבת שלמה במטבח, שרנו, תפרנו, ובערב עשינו תצוגת אופנה לגברים. היה נחמד עד שראיתי את נור מתעכבת ליד אברהם, לבושה בשמלה שאני קיצרתי עבורה, ואותו מביט בה במבט ארוך יותר מהשמלה. בערב נכנסתי לחדר שלה, לקחתי את השמלה מהכיסא והחבאתי בתחתית הכפולה של מזוודת המהגרים החומה שלי.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
2 דירוגים
0 דירוגים
2 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
הכול יש לאף אחד ענבל שלומי

על פי החוק השני של תרמודינמיקה, כל מערכת אשר יש בה חיכוך תגיע בתהליך ספונטני לאי־סדר מקסימלי. כדי להקטין את אי־הסדר יש להשקיע אנרגיה. מתוך כך נגזר על משפחות החיות בחיכוך לסבול מכאוס הולך וגדל, או להקדיש את חייהן להשלטת סדר.

מינה

מהיום שאני זוכרת את עצמי ידעתי שכשיגיע הרגע אדע לספר את מותי. אפשר לתהות מדוע ילדה קטנה תעסוק במותה, אני מניחה שהתשובה קשורה למשפחה שגדלתי בה. הזיכרון הראשון של אימי רוחל'ה, אותו היא חזרה וסיפרה, היה של מות אביה: סבתא שלי עמדה לרגלי סולם גבוה וכיוונה את סבא, שניקה עבורה קורי אבק מהתקרה. פתאום, ללא אזהרה, הוא צנח ארצה. אחרי המולת החבטה, הוא התרומם, אמר מספר משפטים, מיהר להתמוטט על הרצפה והחזיר את נשמתו לבורא. אימי וסבתי הרבו להפוך באותן מילים סתומות אשר תיארו בגוף ראשון את המוות. אני, שתמיד רציתי שאמא תתגאה בי, ידעתי שאתאר טוב יותר את מותי.

אחרי מותו של סבא, אמא וסבתא נשארו תא משפחתי קטנטן, וסבתא השקיעה את האנרגיה ששמרה לחמישה־שישה ילדים באימי, בתה האחת.

"הייתי מפונקת," אימי השוויצה, כי באותם ימים פינוק היה תכונה טובה.

סבתא עבדה בניקיון בבית חולים גדול, וסידרה לאמא עבודה במחלקה הפתולוגית אצל עוזרת הרופא היחידה בבית החולים. מטבע הדברים, המחלקה הפתולוגית הודחקה למרתף הבניין. העוזרת המסורה שאולי היתה זקנה ואולי נולדה כך, פתחה את היחסים עם אימי באותו האופן בו הם יימשכו ויסתיימו — בהטלת אימה.

"את תצטרכי ללמוד אנטומיה," היא נבחה עליה, וכשראתה את תגובתה למילה מרובת ההברות שלא הכירה, המשיכה, "אנטומיה היא סקירת האיברים שיכולים להתקלקל."

תפקידה של אמא היה לצבוע פרוסות דקות של רקמות, שהיו מודבקות לזכוכית מיקרוסקופ מלבנית. היא אהבה את העבודה, שכּללה שלל צבעים ורודים־סגולים, וצורות מעוגלות המתפתלות ומשתלבות זו בזו. שעות ישבה רכונה על הפרֶפרטים, וגם כשקמה ממקומה היתה ממשיכה ורואה אותם כאילו נצרבו לה על הרשתית. הכול היה נעים במרתף בית החולים, מלבד עוזרת הפתולוג הזקנה.

שנים מאוחר יותר, אמא הנעימה לי את נדודי השינה, בזמן הלילות הארוכים שלנו בגטו, בסיפורים מאותה התקופה. הסיפור המועדף עליה תיאר את סבתא שהיתה מתגנבת אליה בשעת הצהריים, משעינה את המטאטא על דלת הכניסה, מביטה לצדדים לוודא שהמכשפה איננה — ומוציאה ממעילה ארוחה שלקחה עבורה מחדר האוכל של החולים.

"לקחה או גנבה?" שאלתי פעם את אמא, ועל פי הבעת פניה ידעתי שעליי להפסיק.

סבתא היתה מזיזה בזהירות את משטחי הזכוכית הקטנים של המיקרוסקופ, פורשת עבור אמא מפית בד שכיבסה וגיהצה כל שבוע, ומוציאה צלחת חרסינה מהארון.

"צלחת חרסינה לבנה עם פס זהב בשוליים ופרחים קטנים צבועים ורוד וכחול," אמא התרפקה, והאריכה בגעגועים לאסתטיקה שלפני המלחמה.

את הצלחת סבתא מיקמה בדיוק באמצע המפית, ויישרה בשתי ידיים לצדדים, כאילו עשתה גלים שעכשיו צריך להשקיט. אחר כך, כמו קוסם, היא הוציאה מכיסיה פריטי מזון שונים, עטופים במפיות המעוטרות בסמל בית החולים. היא פתחה בעגבנייה אדומה, אותה הבריקה בחצאית הבד המלוכלכת, הציבה על הצלחת, חתכה לפרוסות דקיקות בלתי אפשריות ובזקה מלח מקופסת עץ מגולפת שעל שולחן העבודה. לפעמים המשיכה והוציאה מקופסה קטנה חתיכת דג ורודה ששחתה ברוטב חמים וסמיך.

"היו דרושות שתי פרוסות לחם כדי לספוג את כל הרוטב," סיפרה אמא בתחילת המלחמה, אחר כך הגדילה לשלוש, ולפני לכתה אני יכולה להישבע שהגיעה לשבע פרוסות לחם. "ואם נשאר קצת רוטב, סבתא הרימה והטתה מעלה את הצלחת, כדי שאוכל לשתות ולנגב באצבע מהפנים."

לפעמים סבתא הגישה רבע עוף שעורו התפצפץ תחת שיניה הלבנות, ואת ריחו אפשר היה למשש בחושך. בתפוח אדמה חום־שחור שקילפה, כמו קולומבוס שגילה את אמריקה, אמא גילתה חגיגה חמימה, נימוחה במלח וחמאה. אבל רק האורז הלבן הביא את אמא לבכי. "ניסיתי, ילדה שלי, באמת ניסיתי, אבל לפעמים כמה גרגירים התקשו להתנתק מהמפית הלבנה."

סבתא הביטה באמא אוכלת והעירה מדי פעם על פירור או על ביס שהוזנח. לסיום הוציאה צנצנת ארוכה וצרה, אשר נדמה כי נוצרה במיוחד על מנת להיכנס לכיס פנימי של פועלת ניקיון. היא הציבה אותה מולה, הסירה את נצרת הבטיחות משני צידיה, והרימה את המכסה בהתרגשות ריחנית. בצנצנת היה לפתן תפוחים מקורמלים, אשר כמוהו אמא לא טעמה ולא תטעם לעולם, ואיתו היינו נרדמות רעבות.

הבעיה או המזל, תלוי בנקודת המבט, שצהריים אחד ריח הקינמון היה מוגזם. דַמיינו את עזות המצח של אותו תבלין, שכנגד כל הסיכויים ניצח את ריח הטחב של מרתף בית החולים הישן, את צחנת פרוסות המוות הדקות המשתכשכות בפורמלין, והחריד את המכשפה. אפשר היה לחשוב שאפה, שהתרגל לריחות באושים, לא יזהה ניחוח נפלא שכזה, אך מסיבות השמורות עימו אפה עמד על המשמר. משום מקום, בסערה, הגיחה הרעמה האפורה המתולתלת בדלת, ואחריה המכשפה. אמא נבהלה, ושנים אחר כך לא הבינה מדוע.

"מה כבר עשיתי? חטאתי בארוחת צהריים?" אמא שאלה בתמימות. שנים התייסרתי על כך שלא הסברתי לה על כוחה של קנאה, אולי היתה נזהרת ולא נופלת על קידוש היופי בגלל קנאה וצרות עין.

צנצנת הזכוכית המוארכת, המושלמת להסתרה במעיל של מנקות, נשמטה מידה של אמא, התגלגלה על השולחן ומחצה את מלבני הזכוכית. אמא ניסתה לעצור את האסון המתגלגל, אך המרפק דחף את בקבוקון הצבע הסגול, אשר התפזר על התשובות שהדפיסה בבוקר במכונת הכתיבה. תלתליה של עוזרת הפתולוג התיישרו אל־על לכיוון התקרה, הענבל כבר החל לנוע במנעד עצבני לצדדים, כשסבתא, באינסטינקט יהודי, חטפה אותה ממקומה והבהילה לחדר המדרגות. הדלת נטרקה אחריהן, אך שאון הצעקה לא עומעם. הסבתא הטובה שלי עשתה ככל יכולתה ודחפה את אמא לרוץ לפניה מעלה במדרגות.

"למה עוזרת הפתולוג הזקנה לא עלתה אחריכן?" שאלתי, חשדנית יותר מאמא, שמעולם לא שאלה שאלות. אך אמא רק משכה בכתפיה, כאילו ברור שמכשפות לא נחשפות לאור יום.

ביד המקרה, או ידה של השגחה עליונה, בדיוק כאשר אמא וסבתא הגיעו לראש גרם המדרגות ונשמו לרווחה, עבר במסדרון רופא חביב אשר בירך לשלום את סבתי והצביע בדאגה על חתך הזכוכית בכף ידה של אמא.

"זה שום דבר," אמרה סבתא, אך אמא זכרה את הדבר החשוב ביותר שלמדה אצל המכשפה.

"עור שחֶתך חָדר את שכבות האפידרמיס והדרמיס שלו" — עוזרת הפתולוג הזקנה ביטאה את השמות הלטיניים באינטימיות, ואת המילה "חדר," לחשה עם "ר" ארוכה ומתגלגלת, כמו היתה מילה גסה — "לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה."

חשוב לציין שעוזרת הפתולוג בוודאי לא השתמשה באמירה כמטאפורה, אבל אמא היתה נערה צעירה שהפסיקה את לימודיה כדי לסייע בכלכלת המשפחה הקטנה, ולכן אספה מה שיכלה. אפשר לומר שהמשפט הזה היה כל מה שהיתה זקוקה לו כדי להבין את משמעות הלידה. אולי זה כל מה שדרוש כדי להבין משפחה.

הריצה הבהולה במעלה המדרגות לא החלישה את אינסטינקט החיה הנרדפת של סבתא, שמיהרה להציג את אמא. "היא בקרוב תהיה בת שמונה־עשרה, אולי יש לך עבודה פשוטה עבורה?"

הרופא הצעיר עצר, חייך והיטיב את משקפי ההשכלה על אפו. הוא סקר את אמא, לקח את שתי ידיה, נזהר בחתך והפך לצדדים. "קטנות זה טוב לי," הוא החמיא באופן שאמא התקשתה להבין באותו הרגע. "ולרוץ את יודעת?" הוא שאל, וסבתא טפחה על כתפה כדי לעודד אותה להדגים, אך אמא רק הרימה מעט את שולי שמלתה באופן שהוכיח את קיומן של זוג רגליים. "ודם מפחיד אותך?" היא נענעה את ראשה לשלילה, הביטה בדמה שלה, מסתירה את עליית הדופק וירידת לחץ הדם. "ושינה?" הוא הקשה. אמא, שנשארה עם הדם, התבלבלה, לא הבינה מדוע שינה עשויה להפחיד, ולכן חייכה.

קרוב לוודאי שהחיוך הוא שהכריע בעדה. השנים הוכיחו שהחיוך של אמא הוא מקום שאנשים אוהבים לחנות בו, בניגוד אליי, שגברים אהבו לחנות בי בדרכים אחרות. הוא הושיט לה את תיק הרופא בעל שתי הרצועות העגולות המזדקרות וסימן לה בסנטרו שתבוא אחריו. וכך, עם בטן מלאה כל טוב בריח קינמון, ידיים מוכתמות בצבע ורוד־סגול, חתך בעור שחדר את האפידרמיס והדרמיס ולעולם לא יהיה שוב שלם, אימי היקרה הפכה למיילדת.

מלילות הגטו דלי המזון ורוויי הסיפורים של אמא, אעבור לראשית יולי 1952 — היום השני או השלישי להגיעי ארצה, היום בו פגשתי את אברהם. ניתן לחשוב שדילגתי על משהו משמעותי, אבל לעיתים, אני ממליצה, כדאי לחשוב פחות ולדלג יותר.

אברהם ואני לא היינו זוג צעיר במובן המקובל, אני הייתי ילדה עם עור מאירופה, שחתך חדר את האפידרמיס והדרמיס שלו, ולעולם לא יהיה שוב שלם, ואברהם היה זקן. את הלילות הראשונים בארץ ביליתי אצל מכרה ביפו שביקשה שלא אפרוק את המזוודה בסלון או בחדר השינה, אך לא היו חדרים נוספים בדירה. מה יכולתי לעשות? התאפרתי עם האיפור הבסיסי שהיה לאותה מכרה, התלבשתי בבגדיה הטובים, והלכתי לקצבייה בסוף שדרות ירושלים. כשנכנסה אישה עם תינוק עשיתי את עצמי כאילו אני מסתכלת בחלון הראווה, כשעבר זוג מאוהב הפניתי את הראש לצד השני, וכשהגיע אברהם מיהרתי להיכנס.

"סליחה," הוא התנצל כשמעדתי קלות, בזמן שעברנו יחד בדלת. "סליחה, גבירתי, באמת סליחה." הוא הושיט לי יד. הסמקתי ומיהרתי להתרומם כדי שארגיש קלה. הוא רצה להתפנות לקניות אז התיישבתי על הכיסא, חלצתי נעל עקב והזלתי דמעה. אישה צריכה לדעת להזיל דמעה, למדתי לעשות את זה כשהייתי ילדה וזה אף פעם לא הפסיק להיות שימושי. הוא הביט בי חסר אונים והבנתי שאהיה חייבת לעזור לו.

"עיקמתי את הקרסול. גבר חסון כמוך בוודאי יכול לעזור לעלמה במצוקה לחזור הביתה."

אברהם הוריד את כובעו וחשף קרחת מקושטת שערות קצרות. חייכתי כי פגיעותו העפילה על שלי.

"בוודאי!" הוא מתח את חזהו והפגין שרירים כמו בבון קטן.

"רק תקנה לגברת את הרשימה, שלא תכעס עליי," הייתי טובה מדי והוא מיהר להתבלבל.

"גברת?"

"אשתך?" בדקתי. הוא ענה בגופו, ואני, שאת שמו לא ידעתי, כבר הרגשתי חצי נשואה.

"אברהם, דור שלישי בארץ," הוא הצביע על עצמו והשוויץ במה שיכול.

"נעים מאוד, אברהם," גלגלתי את שמו הפרטי בציפייה. לא מלמדים ישראלים להציג את עצמם בשם פרטי ומשפחה? "מינה פראצ'ינסקי."

"החברים בנמל קוראים לי איברהים," הוא הוסיף מידע שחשבתי למיותר, עד ללידה של נחמה. "אני אהיה בן שלושים ותשע בקיץ," שמחתי שהבין את כללי המשחק. חייכתי והשתדלתי לעפעף מעט בריסים.

רק ביום נישואינו, כשנשא אותי על כפיו לחירבה, גיליתי את שם משפחתו. רק אז הודיתי שעל אף שהרגשתי זקנה במובנים רבים, כרונולוגית הייתי בת תשע־עשרה.

החירבה בה התגוררנו היתה למעשה בית ערבי גדול וישן. ב־48' פלשו אליה מספר משפחות, ביניהן המשפחה של אברהם, ומספר שכנים שעבדו איתו בנמל. עם השנים הרסו את הבתים בסביבה, והעירייה החלה לגלות עניין בנכס. מדי כמה חודשים תלו על הדלת צו פינוי שהתריע באותיות אדומות גדולות, "סכנה!" או "התראה לפני הריסה".

כשרק נכנסתי לגור עם אברהם הוא עוד הצליח להצחיק אותי בטון ילדי שהזכיר לי את אמא, "התראה אחרונה, אחרונה בהחלט, אחרונה אחרונה ודי."

כשהפסקתי להעריך את ההומור הזה, הסביר שהעירייה תגיע איתנו בסוף להסדר, וככל שנחרוק שיניים נגיע להסכם טוב יותר ונהיה עשירים. אבל הוא טעה. לא ניתן לחרוק שיניים כשהן משקשקות מקור, ואני רתחתי על הפקידים שזממו להקפיא אותי.

החדר של אברהם ושלי היה הגדול ביותר בבית. כשנכנסתי לראשונה עם מזוודת המהגרים החומה שלי, שכחתי שאין עוד צורך לפתות אותו לנישואים. אמרתי בעיניים פעורות שהוא גדול יותר מדירה יפואית ממוצעת, למרות שהדירה היחידה שהכרתי היתה של אותה מכרה שבכוונה לא אתן לה את הכבוד ואזכיר בשמה. הרצפה היתה עשויה מבטון גלי עם איי אריחים מסוגים שונים. אני, שהייתי כאמור עוד ילדה, הנחתי את המזוודה וקפצתי מאי מרוצף אחד לשני. אברהם, שהיה גברבר אמיץ, עשה זאת על רגל אחת, תפס אותי מאחור, השקיע את ראשו בצווארי וחיבק חזק. בפינת החדר היה ארון עץ ישן שנצבע בשכבות רבות כל כך של לכה, עד שנראה כמו חיה שהתעטפה בצבע הרתעה לרהיטים. בתוך דלתות הארון הסתתרו שתי מראות ארוכות וצרות, האחת שבורה ומודבקת בדבק, והשנייה מסונוורת מהאור שנכנס דרך חלונות החדר.

"תראה אותנו," צחקתי. מי היה מאמין שאחרי שנים יגנבו לי את הפטנט ויעשו ממראות מעוותות מתקן בלונה פארק. "תשאיר את הארון פתוח," ביקשתי.

"כדי שזה יכפיל אותנו?"

"כדי שזה יצחיק לנו את הבית."

"את רוצה לצחוק, יפה שלי?"

"כל החיים אנחנו גוססים. לַצחוק צריך לעשות מקום מיוחד."

בערב הראשון שלנו בחירבה אברהם תלה מהתקרה מנורת שנדליר זהובה שמצא ושיפץ. הוא פרש על הרצפה עיתונים ישנים וצבע אותה בצבע זהוב.

"תראי איזה יופי, עכשיו זה ממש ארמון!" הוא עמד על הסולם וחייך בגאווה.

"קלאסה," אמרתי.

כל השבוע עשינו אהבה והבטנו בשנדליר מזוויות שונות.

"אולי די עם הרעש," השכנות דפקו על הקיר. אברהם נבהל ואני הגברתי בכוונה את העוצמה, כמו כלבה שמשתינה כדי לסמן טריטוריה.

בלילות אהבנו להתלחש, אברהם ואני, ולדמיין את החדר מרוצף בקורות עץ ארוכות ועליהן שטיחי צמר בהירים. חילקנו את החלונות לשמונה ריבועי זכוכית נקיים, עליהם תלינו וילון אטום מחשיך וּוילון שקוף אוורירי. "אבל לא כאלה שקונים בשוק, וילונות יפים, כמו שאת תופרת." על הקיר שמול המיטה אברהם הניח בדמיוננו אח אבן גדולה, "שלא יהיה לך קר, מינוצ'קה שלי," ועליה מנורת פמוטים מזהב טהור, "שתתאים לשנדליר." מעל האח תליתי מראה ענקית אשר הכפילה את החדר, אך בשל גובהה לא שיקפה את בני הבית אלא את עיטורי התקרה.

בחירבה היו ארבעה חדרים נוספים. באחד גרו זוג ערבים. סמיר, שהיה מנהל העבודה של אברהם בנמל, ואשתו נור. אחרי שנולד בנם הבכור חליל, סמיר נבהל מהילד דרעק שאשתו ילדה לו, וברח על אונייה. בחדר השני גרה יהודית, אחותו של אברהם, עם בעלה, עד שהוא סיים לימודי רפואה וקנה לה דירת גג בתל אביב ליד הים. בשני החדרים האחרים גרו משפחות של עולים חדשים. במרכז הבית היה מטבח משותף, חדר אוכל, שירותים וחדר רחצה. כמעט בכל שעה ביום היו במטבח שתיים־שלוש נשים, וחמישה־שישה ילדים שהפריעו להן לעבוד. התור לשירותים היה גרוע במיוחד בבוקר, והתור לאמבטיה היה בלתי נסבל בערב. בהתחלה הייתי יקירת השכנות. לימדתי אותן לתפור והן לימדו אותי לבשל.

"תשימי עוד תבלינים," נור צחקה וכיווצה את אפה החינני. "עוד!"

"זה מגעיל, תזרקי," היא אמרה כשטעמה את התוצאה, ואני החבאתי ואכלתי בלילה עם העולים החדשים, עד שהסיר היה מצוחצח.

פעם, כשהבטן עוד היתה ריקה מבנות, ישבנו שבת שלמה במטבח, שרנו, תפרנו, ובערב עשינו תצוגת אופנה לגברים. היה נחמד עד שראיתי את נור מתעכבת ליד אברהם, לבושה בשמלה שאני קיצרתי עבורה, ואותו מביט בה במבט ארוך יותר מהשמלה. בערב נכנסתי לחדר שלה, לקחתי את השמלה מהכיסא והחבאתי בתחתית הכפולה של מזוודת המהגרים החומה שלי.