על סיפון ספינת הפיראטים

באמצע קיץ 2014 לקחתי את נכדי יפתח, בן ארבע, למוזיאון המסע בחיפה. לפתע, במעבר מתצוגה אחת לשנייה, הרפה מידי ורץ וטיפס על רמפה מעץ שניצבה שם, בחום הקופח, מזמינה נכדים ערניים. יפתח החל למשוך בחבל, ניסה או כך או אחרת, עמד בצורות שונות, אחז בדרכים משונות, עד שמקץ אחת עשרה דקות, מצא את היציבה והתנוחה המתאימה, והחבית הגיעה לסיפון הספינה.

לא הייתי צריך לשאול מאומה כשירד מחייך, היה ברור שהמתקן שהוצב על ידי מעצבי המקום זימן לו חווית משחק מאתגרת. ההתבוננות ביפתח, נתנה לי פרספקטיבה ייחודית, אינטימית אך קוהרנטית במלוא דרכי החינוכית. יפתח לא עלה על הרמפה בגלל הוראה או הנחייה. קראה לו המשימה המשחקית, להביא אספקה לסיפון הספינה. הוא היה ל-11 דקות - פיראט. זה היה הכוח שהניע את מאיה לפתח סביבת למידה במקינטוש ב-1986, את יניב לפרוץ את המצור על מצודת יחיעם הצלבנית ב-1981, את אריאל, שי ועידן לעצב פארק הרפתקאות נוסח טולקין ב-1883, את גל לתבוע את מנחם תלמי על כתיבה מגויסת ב-1997, את יונתן ועמית ליצור הדמיה למוח ב-1999, ואת לימור לייעץ לרבקה אם יצחק ב-2013. כולם בני 10-16. כולם האמינו בצורך ובתוצר. ויגודסקי קבע ב-1936

through play children become aware of their own and other persons’ places in the network