הסיפור שבחרת לזכור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסיפור שבחרת לזכור

הסיפור שבחרת לזכור

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 152 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'

מישל רחל קלצמן

מישל רחל קלצמן נולדה בפריז, צרפת, ועלתה לארץ בגיל 22.
כיום היא בעלת משפחה ופסיכותרפיסטית. העברית הפכה משפה זרה לשפה שבה היא חווה את חייה, יוצרת וכותבת.
מחברת  ספר הנובלות "בין שני גשרים".מישל רחל קלצמן נולדה בפריז, צרפת, ועלתה לארץ בגיל 22.
כיום היא בעלת משפחה ופסיכותרפיסטית. העברית הפכה משפה זרה לשפה שבה היא חווה את חייה, יוצרת וכותבת.
מחברת  ספר הנובלות "בין שני גשרים".

תקציר

הם שוחחו הרבה על צורת העננים, על צבעי הנוף הפראי, על כוח הטבע, על תחושת החופש. היו גם שתיקות ארוכות, שבהן לואיז לא העזה לשאול את שארל על מה הוא חושב. הם לא דיברו על המלחמה. הם לא דיברו על משפחותיהם. הם לא דיברו על המחשבות שהטרידו אותם והופיעו ללא התראה ברגעים לא מתאימים, למשל, באמצע ארוחה מול ים סוער, או אחרי שנשכבו על הגב, גופם רגוע ומזיע... בעיני רוחה היא ראתה חיים פשוטים יותר לצד מי שהחשיבה כארוסהּ מהכפר. אהוב לנשק שנשאר מאחור. ברגעים האלו, כאשר מבטה הצטלב עם מבטו של שארל, היא ראתה בעיניו שגם הוא נמצא לעיתים בחיים מקבילים, עם אישה אחרת לידו. 

שארל ולואיז התאהבו זה בזו בשנים שבהן צרפת טרם השכילה להתאושש מפגעי מלחמת העולם השנייה. נוצר ביניהם חיבור מיוחד, על אף פערי הדת והזהות: הוא צעיר יהודי שאיבד בני משפחה במחנות הריכוז, והיא נוצרייה שהצטרפה למחתרת הצרפתית והפגינה גבורה רבה. 

שנים לאחר מכן, כשלואיז מגיעה לישראל לבקר את בנה הבוגר, היא מביאה לו את ספר הזיכרונות שעליו עמלה זה זמן רב. בעת ביקורה, הסלמה בגבול הדרומי מעוררת בה זיכרונות כואבים מימי מלחמת העולם השנייה, גם כאלו שלא העזה להעלות על הכתב. בעקבות הזיכרונות היא מגלה כי קיימת יותר מגרסה אחת לסיפור חייה. סיפורה של לואיז, וסיפור האהבה הבלתי רגיל שלה ושל שארל, מגוללים בספר זה בשפתה הישירה והרגישה של המחברת. 

פרק ראשון

מבטו של האיש בבית הדפוס הקטן נותר ממוקד בצג המחשב בזמן שדיבר עם האישה המבוגרת והאלגנטית שעמדה מולו.

״את יודעת, גברת, באים הנה הרבה אנשים שבגיל מתקדם מחליטים לכתוב את זיכרונותיהם, אבל ממואר באיכות כזאת, זאת הפעם הראשונה שיש לי הכבוד להדפיס.״

האישה האלגנטית קיבלה את המחמאה בהנהון קל ובחיוך. ״תודה רבה,״ אמרה.

״אז כמה עותקים להדפיס?״ שאל האיש.

לואיז לא הייתה זקוקה לעריכה לשונית כלשהי או להגהה, שכן לקחה קורס קצר בעירייה וידעה להתמודד היטב עם ההקלדה במחשב ועם העימוד הבסיסי, אך עדיין לא ביררה עם עצמה למי היא מעוניינת לתת את ספר זיכרונותיה, ובכל פעם שהמחשבה עלתה במוחה, היא דחתה אותה ביעילות. אבל מול האיש הזר והחביב שהחמיא לספרה הגיע הרגע. אחד לאֶריק, זה ברור. דמותו של בנה היחיד ליוותה אותה בכל פעם שהתיישבה מול המחשב ופתחה את התיקייה שהלכה והתמלאה בקבצים חדשים. עוד כמה עותקים לנכדים, אולי. אך מה הטעם, הם בקושי מדברים צרפתית, ובוודאי לעולם לא יהיו מסוגלים לקרוא בשפת האם של אביהם. היא תצטרך בהמשך לחשוב על תרגום לשפתם. נשארו אחיינים ובני משפחתם, וכמה חברי ילדות מעטים שישמחו לקרוא על החיים של לפני המלחמה ובמהלכה בכפר הקטן. ברור שהייתה גאה לספר לעמיתים לשעבר את סיפורה, לדמיין אותם קוראים על הימים שבהם חרגו חייה מהמסלול הקבוע מראש לנערות שנולדו בכפר, ימים שלקחו אותה למקומות רחוקים ומסוכנים. אבל לואיז לא הייתה תמימה, וידעה שהמכרים שלה מעבודתה או מטיולים מאורגנים שהשתתפה בהם יגידו יפה תודה, יפרגנו במילים מנומסות וישכחו את הספר הארוך שיסיים את דרכו במקרה הטוב על מדף גבוה, רחוק מהעיניים, או במקרה הפחות טוב אך הסביר יותר, בפח.

״עשרה. אני אתחיל עם עשרה. אחר כך נראה.״

חלק I

פרק 1

המכונית המשפחתית האפורה נעצרה ליד המלון המפואר. הנהג, גבר צעיר, כיפה מונחת על שערו החום המסורק, פנה לאישה המבוגרת היושבת לידו.

״אימא, את יודעת, את עוד יכולה לשנות את דעתך ולעשות את השבת אצלנו. אני עדיין לא מצליח להבין ממה נעלבת כל כך. בשנה אחרונה אסנת קצת מקפידה יותר בענייני הדת. זה לא קשור אלייך. גם ממני ומהילדים היא דורשת יותר שמירה על המצוות. כמו שכבר הצעתי לך, נשאיר אור בפרוזדור כל השבת, וכך לא תצטרכי להשתמש בפנס שלך בלילה.״

״די, אֶריק. כבר אמרת לי את זה עשר פעמים.״

אפילו הצרפתית שלו כבר לא נשמעת כמו שפת אם, לואיז הרהרה, ולמרות המחשבה שהעציבה אותה, היא הצליחה להשתלט על רצונה להמשיך בוויכוח המיותר.

״רק תעזור לי להוציא את המזוודה.״

״מה שמת בה? היא ממש כבדה. זה רק ליום וחצי, נכון?״

״ספרים. יש בה כמה ספרים. איך חשבת שאני אעביר את הזמן?״ לואיז נשמה עמוק, בדקה אם בנה מגיב, וכאשר התברר לה שהוא רק מסתכל אליה בחיוך שהיא לא הבינה את משמעותו, היא המשיכה. ״כן, כן, אני יודעת, הטיילת יפהפייה ומלאת חיים. אבל כמו שאתה יודע מצוין, אני לא מרגישה בנוח בין אנשים זרים שלא מדברים צרפתית.״

ובלי לחכות לתגובה, בקלילות הלא מאפיינת את בני גילה, יצאה לואיז מהמכונית, תפסה בידית המזוודה שאריק הניח על המדרכה והחלה להתרחק לכיוון הדלת המסתובבת. היא שמחה שלא ויתרה הבוקר על נעלי העקב ועל שמלת הפשתן החדשה שקנתה במיוחד, למרות החום והלחות של תל אביב. הן עזרו לה לשמור על גב זקוף, והיא קיוותה שאֵֶריק לא הבחין בדמעותיה. לואיז הקפידה לראות את בנה היחיד וחמשת נכדיה פעם בשנה. בהתחלה היא העדיפה לעזור להם כספית לבוא לבקרה בדירתה הפריזאית, שבה היא הרגישה שולטת בעניינים, גם אם זה דרש ממנה לדאוג לכשרות ולשלל הטרדות הכרוכות בשמירת המצוות. אבל עם לידתה של תמר, ולאחר שנתיים גם לידתה של נגה, שתי הנכדות הצעירות, טיסה ולינה בהרכב מלא של המשפחה מרובת הילדים הפכו בלתי אפשריות כמעט. אז למרות הקושי וחוסר הנוחות הנלווים לביקור בארץ שנשארה לה זרה, התאמצה לואיז להתארח בבית של אריק ולבלות עם נכדיה הישראלים.

״רגע, אני נועל את הרכב ועוזר לך בקבלה.״

לואיז לא הסתובבה ולא האטה את הליכתה, אך חיכתה לבנה לפני שניגשה לדלפק הארוך. בזמן שאֶריק דיבר וסידר את העניינים עם האישה הצעירה המאופרת בכבדות, הבחינה לואיז שמבטה האטום של פקידת הקבלה עבר מאריק אליה ובחזרה. אין לה סיכוי לנחש מה הקשר בינינו. הוא, יהודי המנהל חיים דתיים ומתגורר במדינה שלמרות שהגיע אליה בגיל עשרים וחמש מחשיב אותה למולדתו, ואני, תיירת מבוגרת המבקרת בארץ החמה והזרה ונראית לא שייכת לעולמו הדתי, היא חשבה בזמן שהסתכלה על בנה. מבטה נעצר על פניו השזופות בעלות התווים המוכרים לה אפילו יותר מפניה במראה. הוא היה ילד יפהפה עם ריסים ארוכים ותלתלים רכים, בן יחיד, שקט ומרוכז בתחביביו, בניית טירות בלגו, ציור של אבירים או הכנת שיעורי בית בחשבון. אך תמיד בסיום המשימה הוא היה מבקש את התפעלותה מיצירותיו. בגיל צעיר אריק נפרד ממנה בבכי קורע לב. לפתע הצטערה לואיז על החלטתה הפזיזה, על ההחמצה של יום וחצי בחיק משפחתו של אריק, אבל הוא בדיוק פנה אליה ובידו מפתח חדרה. כבר היה מאוחר מכדי לשנות את דעתה ולשמור על כבודה.

החדר היה נעים ושקט. בזגוגית החלון הגבוה השתקפו הקירות בצבע חול עדין והכריות המפוזרות על המיטה ועל הכיסאות בגוונים שונים של כחול מפוספס, מתמזגים עם החוף והים.

לואיז התיישבה ליד השולחן הצר, מתחת למראה עצומה, והניחה עליו בזהירות את ספר זיכרונותיה. כמה גאה היא הייתה כאשר קיבלה אותו מבית הדפוס בעשרה עותקים.

אבא שלי העיר אותי באמצע הלילה.

זה היה משפט הפתיחה. גם היום, כאשר חלפו יותר משבעים שנה והיא מתאכסנת בחדר מלון במדינה זרה, כשלואיז עוצמת את עיניה היא עדיין יכולה לחוות מחדש את הלילה הזה.

אביה לחש לה לקום ולבוא אחריו בשקט. "אני לא רוצה שפייר וסולנז' יתעוררו. הם רק יפריעו לנו, זה לא בשבילם כי..." וכבר בחצי משפט הוא העניק לה תחושה שהיא, בתו האמצעית, מיוחדת ושרק הוא, אבא אוהב ואהוב, רואה זאת. פייר היה הבן הבכור, עם כל זכויות היתר שנלוות למעמד, וסולנז' הייתה בת הזקונים המתוקה, וכבר הבחינו בכך שהיא זכתה ביופייה האצילי של אימם, וההבחנה הזאת נאמרה פעמים רבות בנוכחות לואיז, שכבר התרגלה להוסיף לעצמה בקול רציני ונמוך, "לא כמו אחותה הגדולה." והיא? היא הייתה התלמידה הטובה עם המשקפיים בעלי העדשות העבות, שהסתירו לה את העיניים וכיסו חצי מפניה שרוב הזמן נראו כועסות. אולי היא באמת כעסה רוב הזמן. קשה לה לזכור מה גרם לה למצב הרוח הקודר באותן השנים. אולי ההפלגות הרבות של האב, שרק בנוכחותו היא חייכה וסיפרה בהתלהבות על הישגיה בלימודים.

אותו הלילה הוא הזיכרון היפה ביותר של ילדותה, וזאת הסיבה שהחליטה להתחיל איתו את סיפור חייה. הם יצאו שניהם, ידה הקטנה בידו המחוספסת של איש ים, לתוך הלילה החמים של חודש אוגוסט. השמיים היו רחבים וגבוהים, אין־ספור כוכבים כיסו אותם והפכו אותם למפה כחולה־אפורה וקסומה.

"אבא זה כל כך יפה, תודה," היא אמרה בקול שקט אך מלא התלהבות.

"רגע, זה עוד לא התחיל, אנחנו צריכים לחכות, בואי נהיה בשקט."

היא לא זכרה כמה זמן הם חיכו על יד הבית החשוך, שכל המשפחה בו כבר ודאי נרדמה. ברגעים האלו, הנבדלים משגרת היום־יום, היא הייתה בעלת סבלנות אין־סופית. גם היום היא יכלה לראות בעיני רוחה במדויק את המופע שלפתע התחיל. כוכבים חדשים נולדו מול עיניה ונעו במסלול מהיר וזוהר. בהתחלה היו כוכבים ספורים, ובהמשך הם נגלו במספרים הולכים וגדלים. מלוא השמיים הפכו לבמת ריקודים. היא ואביה שכבו על השמיכה שהאב הביא עימו, והצביעו ביד מתוחה לכיוון השמיים, מראים זה לזה כוכבים מהירים במיוחד שמסלולם רחב וקשתי. לבסוף הם נשארו ללא מילים וללא ניע, משוכנעים שכל אחד מהם חווה את הקסם באותה עוצמה, באותה התפעלות. הזיכרון נגמר כאשר הכול נמשך בתנועה זוהרת על פני המסך שמעליהם.

לאחר מכן החזיר האב את בתו הקטנה למיטה בנשיקה ובמילה טובה. למוחרת הם כנראה סיפרו על חוויותיהם לאימא, לפייר ולסולנז', שבוודאי קינאו והתלוננו שלא העירו גם אותם. אך רגעים אלו, כמו רגעים רבים אחרים של ילדותה, היטשטשו ואז נמחקו מזיכרונה, בעוד רגעים אחרים כמו ליל הכוכבים הפכו בהירים וקרובים יותר.

זה טוב, חשבה לואיז כאשר סיימה לקרוא את הקטע הראשון של ספרה, שכבר קראה לעצמה בלב או בקול אין־ספור פעמים. אני לא בורחת מלספר על הקשיים. אני לא מתארת את עצמי כמושלמת. אני אפילו נוגעת בנושא הכואב של היופי. הייתי התלמידה הטובה, הייתי החזקה יותר, המהירה יותר, אפילו הייתי טובה מאוד בסריגה ובתפירה, אבל סולנז’ הייתה הילדה היפה, וזה הספיק כדי למקם אותה גבוה ממני בסולם הלא רשמי של גאווה הורית.

לואיז חזרה לספרה, התמקדה לרגע בכריכה שעליה התנוסס תצלום ישן של הכפר הקטן על גדות הנהר. הנהר תפס את מרבית שטח התצלום. צבעיו לא היו טבעיים, כנראה מישהו חשב שכדאי לצבוע בכחול בהיר את מי הנהר החומים בכל עונות השנה. תצלומים רבים בשחור־לבן של בני המשפחה והחברים מתקופת הפנימייה והרזיסטנס1 ליוו את הטקסט עצמו.

נולדתי ב־4 בדצמבר 1923, בבית הגדול של המשפחה. באותה תקופה, ועוד הרבה שנים אחר כך, הלידות התרחשו בבתים. שנתיים לפניי נולד פייר, ושנתיים וחצי אחריי נולדה סולנז'. סולנז', שנשארה לחיות בכפר, ילדה גם היא את ילדיה הרבים באותו חדר, אם כי לא באותה המיטה שבה אנחנו נולדנו. בבית גרנו הוריי, אנחנו – שלושת הילדים – וסבא וסבתא מצד אבא.

והנה סיפור שם המשפחה שלנו...

לואיז חששה כי הקטע על מקור שם המשפחה ארוך מדי. אריק ישתעמם מקריאתו. היא עבדה קשה כדי לאתר ולדייק את שמם של סבים וסבתות, דודים ודודות, שחלקם חיו ומתו בתחילת המאה התשע־עשרה. לואיז הלכה למשרד העירייה וביקשה לחפש בתוך מצבורי הטפסים. היא הצליחה לחזור אחורה שישה דורות. אריק לא יתעניין בחלק הזה, זה בטוח. משפחתו מצד אביו שארל חיה בצרפת דורות רבים, והם התגאו מאוד בעובדה זו, אך הוא תמיד העדיף להזכיר את בני המשפחה של אימו, שחלקם הגיעו לצרפת במאה האחרונה, ללא מסמכים, כאשר בני משפחה רבים נשארו בכפר נידח בפולין הרחוקה. לואיז החזירה את מחשבותיה לסיפורה האישי. שארל כבר מזמן עזב את הדירה בקומה הרביעית והתרחק ממרכז פריז ומחייה. היא דפדפה בעמודים הראשונים המתארים את תנאי החיים בכפר ואת שנות ילדותה, מבטה נעצר מדי פעם על משפט אחד או על קטע קצר.

... היינו, אם כן, שבעה אנשים, שהתגוררו בבית שלא היו בו כל סממני נוחות. אפילו חשמל לא היה, משום שכפרנו חובר לרשת הארצית רק בשנת 1939. בכל ערב, לפני רדת החשכה, היה עלינו למלא את מנורות הנפט, לנקות ולקנח את הפתיל...

...השירותים היו בקצה הגינה, והניקוז בוצע בכוח הטבע הודות להצפות הנהר, שמימיו רוקנו את תוכנו של הבור הפשוט ונשאו אותו עימם...

...אנחנו, הילדים, תמיד חשבנו שסבא וסבתא היו זוג משונה, לא מתאים. סבא היה איש עדין וטוב מזג ומעולם לא גער בנו, ואילו סבתא הייתה נוקשה ולעיתים ממש רעה, בעיקר כלפי כלתה, אימי, שסבלה ממנה מאוד. אני זוכרת את אימי, אישה גאה, הנדרשת בכל בוקר לבקש מחמותה את סכום הכסף שהייתה זקוקה לו לקניית המצרכים הבסיסיים. לא פעם היא גם התבקשה לתת הסברים, והסבתא נזפה בה כאילו הייתה ילדה קטנה ונמהרת. שאלתי את סבי הטוב למה הוא לא התחתן עם סבתי השנייה, אם אימי, שהייתה טובת לב כמוהו...

דמויות הזוג הדמיוני של הסבא והסבתא האהובים מילאו את לואיז בתחושה חמה ונעימה. געגועים לכפר, לחיי משפחה פשוטים, שכל אחד ואחת יודעים את מקומם ומה מצפה להם בעתיד. אך לואיז גם ידעה מגיל צעיר שהיא לא רוצה בחיים האלו. כבר אז היא דמיינה את עצמה מעפילה על גדרות, מורדת במוסכמות ויוצאת לדרך שתיקח אותה רחוק מהכפר. בכיתת הבנות, שבה למדו באותו חלל כעשרים תלמידות מגיל חמש עד שתים־עשרה, היא חיפשה שותפה לקריאת ספרי ההרפתקאות שהייתה גונבת מאחיה הגדול. כאשר לא מצאה אחת כזאת, היא התרחקה מהשיחות ומהמשחקים עם בנות גילה והתמקדה בהערצתה למורה ששלטה בשקט מרוחק בלימוד הבנות הקטנות קרוא וכתוב, ובהכנת הבוגרות יותר למבחן המסכם. לואיז הייתה מתייעצת איתה על ספרי קריאה, והייתה בטוחה שהיא יודעת הכול על הכול. היא החליטה שגם היא תעסוק בהוראה, אך במקום זוהר יותר מכפר מולדתה, מעמד שאף אחד במשפחתה לא השיג.

מישל רחל קלצמן

מישל רחל קלצמן נולדה בפריז, צרפת, ועלתה לארץ בגיל 22.
כיום היא בעלת משפחה ופסיכותרפיסטית. העברית הפכה משפה זרה לשפה שבה היא חווה את חייה, יוצרת וכותבת.
מחברת  ספר הנובלות "בין שני גשרים".מישל רחל קלצמן נולדה בפריז, צרפת, ועלתה לארץ בגיל 22.
כיום היא בעלת משפחה ופסיכותרפיסטית. העברית הפכה משפה זרה לשפה שבה היא חווה את חייה, יוצרת וכותבת.
מחברת  ספר הנובלות "בין שני גשרים".

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 152 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
דירוג אחד
1 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
17/6/2025

כתיבה יפה, קולחת ומעניינת, כשמתחילים לקרוא קשה להניח מהיד. כתוב ברגישות ומזוית מקורית שמחברת בין עבר והווה.

הסיפור שבחרת לזכור מישל רחל קלצמן

מבטו של האיש בבית הדפוס הקטן נותר ממוקד בצג המחשב בזמן שדיבר עם האישה המבוגרת והאלגנטית שעמדה מולו.

״את יודעת, גברת, באים הנה הרבה אנשים שבגיל מתקדם מחליטים לכתוב את זיכרונותיהם, אבל ממואר באיכות כזאת, זאת הפעם הראשונה שיש לי הכבוד להדפיס.״

האישה האלגנטית קיבלה את המחמאה בהנהון קל ובחיוך. ״תודה רבה,״ אמרה.

״אז כמה עותקים להדפיס?״ שאל האיש.

לואיז לא הייתה זקוקה לעריכה לשונית כלשהי או להגהה, שכן לקחה קורס קצר בעירייה וידעה להתמודד היטב עם ההקלדה במחשב ועם העימוד הבסיסי, אך עדיין לא ביררה עם עצמה למי היא מעוניינת לתת את ספר זיכרונותיה, ובכל פעם שהמחשבה עלתה במוחה, היא דחתה אותה ביעילות. אבל מול האיש הזר והחביב שהחמיא לספרה הגיע הרגע. אחד לאֶריק, זה ברור. דמותו של בנה היחיד ליוותה אותה בכל פעם שהתיישבה מול המחשב ופתחה את התיקייה שהלכה והתמלאה בקבצים חדשים. עוד כמה עותקים לנכדים, אולי. אך מה הטעם, הם בקושי מדברים צרפתית, ובוודאי לעולם לא יהיו מסוגלים לקרוא בשפת האם של אביהם. היא תצטרך בהמשך לחשוב על תרגום לשפתם. נשארו אחיינים ובני משפחתם, וכמה חברי ילדות מעטים שישמחו לקרוא על החיים של לפני המלחמה ובמהלכה בכפר הקטן. ברור שהייתה גאה לספר לעמיתים לשעבר את סיפורה, לדמיין אותם קוראים על הימים שבהם חרגו חייה מהמסלול הקבוע מראש לנערות שנולדו בכפר, ימים שלקחו אותה למקומות רחוקים ומסוכנים. אבל לואיז לא הייתה תמימה, וידעה שהמכרים שלה מעבודתה או מטיולים מאורגנים שהשתתפה בהם יגידו יפה תודה, יפרגנו במילים מנומסות וישכחו את הספר הארוך שיסיים את דרכו במקרה הטוב על מדף גבוה, רחוק מהעיניים, או במקרה הפחות טוב אך הסביר יותר, בפח.

״עשרה. אני אתחיל עם עשרה. אחר כך נראה.״

חלק I

פרק 1

המכונית המשפחתית האפורה נעצרה ליד המלון המפואר. הנהג, גבר צעיר, כיפה מונחת על שערו החום המסורק, פנה לאישה המבוגרת היושבת לידו.

״אימא, את יודעת, את עוד יכולה לשנות את דעתך ולעשות את השבת אצלנו. אני עדיין לא מצליח להבין ממה נעלבת כל כך. בשנה אחרונה אסנת קצת מקפידה יותר בענייני הדת. זה לא קשור אלייך. גם ממני ומהילדים היא דורשת יותר שמירה על המצוות. כמו שכבר הצעתי לך, נשאיר אור בפרוזדור כל השבת, וכך לא תצטרכי להשתמש בפנס שלך בלילה.״

״די, אֶריק. כבר אמרת לי את זה עשר פעמים.״

אפילו הצרפתית שלו כבר לא נשמעת כמו שפת אם, לואיז הרהרה, ולמרות המחשבה שהעציבה אותה, היא הצליחה להשתלט על רצונה להמשיך בוויכוח המיותר.

״רק תעזור לי להוציא את המזוודה.״

״מה שמת בה? היא ממש כבדה. זה רק ליום וחצי, נכון?״

״ספרים. יש בה כמה ספרים. איך חשבת שאני אעביר את הזמן?״ לואיז נשמה עמוק, בדקה אם בנה מגיב, וכאשר התברר לה שהוא רק מסתכל אליה בחיוך שהיא לא הבינה את משמעותו, היא המשיכה. ״כן, כן, אני יודעת, הטיילת יפהפייה ומלאת חיים. אבל כמו שאתה יודע מצוין, אני לא מרגישה בנוח בין אנשים זרים שלא מדברים צרפתית.״

ובלי לחכות לתגובה, בקלילות הלא מאפיינת את בני גילה, יצאה לואיז מהמכונית, תפסה בידית המזוודה שאריק הניח על המדרכה והחלה להתרחק לכיוון הדלת המסתובבת. היא שמחה שלא ויתרה הבוקר על נעלי העקב ועל שמלת הפשתן החדשה שקנתה במיוחד, למרות החום והלחות של תל אביב. הן עזרו לה לשמור על גב זקוף, והיא קיוותה שאֵֶריק לא הבחין בדמעותיה. לואיז הקפידה לראות את בנה היחיד וחמשת נכדיה פעם בשנה. בהתחלה היא העדיפה לעזור להם כספית לבוא לבקרה בדירתה הפריזאית, שבה היא הרגישה שולטת בעניינים, גם אם זה דרש ממנה לדאוג לכשרות ולשלל הטרדות הכרוכות בשמירת המצוות. אבל עם לידתה של תמר, ולאחר שנתיים גם לידתה של נגה, שתי הנכדות הצעירות, טיסה ולינה בהרכב מלא של המשפחה מרובת הילדים הפכו בלתי אפשריות כמעט. אז למרות הקושי וחוסר הנוחות הנלווים לביקור בארץ שנשארה לה זרה, התאמצה לואיז להתארח בבית של אריק ולבלות עם נכדיה הישראלים.

״רגע, אני נועל את הרכב ועוזר לך בקבלה.״

לואיז לא הסתובבה ולא האטה את הליכתה, אך חיכתה לבנה לפני שניגשה לדלפק הארוך. בזמן שאֶריק דיבר וסידר את העניינים עם האישה הצעירה המאופרת בכבדות, הבחינה לואיז שמבטה האטום של פקידת הקבלה עבר מאריק אליה ובחזרה. אין לה סיכוי לנחש מה הקשר בינינו. הוא, יהודי המנהל חיים דתיים ומתגורר במדינה שלמרות שהגיע אליה בגיל עשרים וחמש מחשיב אותה למולדתו, ואני, תיירת מבוגרת המבקרת בארץ החמה והזרה ונראית לא שייכת לעולמו הדתי, היא חשבה בזמן שהסתכלה על בנה. מבטה נעצר על פניו השזופות בעלות התווים המוכרים לה אפילו יותר מפניה במראה. הוא היה ילד יפהפה עם ריסים ארוכים ותלתלים רכים, בן יחיד, שקט ומרוכז בתחביביו, בניית טירות בלגו, ציור של אבירים או הכנת שיעורי בית בחשבון. אך תמיד בסיום המשימה הוא היה מבקש את התפעלותה מיצירותיו. בגיל צעיר אריק נפרד ממנה בבכי קורע לב. לפתע הצטערה לואיז על החלטתה הפזיזה, על ההחמצה של יום וחצי בחיק משפחתו של אריק, אבל הוא בדיוק פנה אליה ובידו מפתח חדרה. כבר היה מאוחר מכדי לשנות את דעתה ולשמור על כבודה.

החדר היה נעים ושקט. בזגוגית החלון הגבוה השתקפו הקירות בצבע חול עדין והכריות המפוזרות על המיטה ועל הכיסאות בגוונים שונים של כחול מפוספס, מתמזגים עם החוף והים.

לואיז התיישבה ליד השולחן הצר, מתחת למראה עצומה, והניחה עליו בזהירות את ספר זיכרונותיה. כמה גאה היא הייתה כאשר קיבלה אותו מבית הדפוס בעשרה עותקים.

אבא שלי העיר אותי באמצע הלילה.

זה היה משפט הפתיחה. גם היום, כאשר חלפו יותר משבעים שנה והיא מתאכסנת בחדר מלון במדינה זרה, כשלואיז עוצמת את עיניה היא עדיין יכולה לחוות מחדש את הלילה הזה.

אביה לחש לה לקום ולבוא אחריו בשקט. "אני לא רוצה שפייר וסולנז' יתעוררו. הם רק יפריעו לנו, זה לא בשבילם כי..." וכבר בחצי משפט הוא העניק לה תחושה שהיא, בתו האמצעית, מיוחדת ושרק הוא, אבא אוהב ואהוב, רואה זאת. פייר היה הבן הבכור, עם כל זכויות היתר שנלוות למעמד, וסולנז' הייתה בת הזקונים המתוקה, וכבר הבחינו בכך שהיא זכתה ביופייה האצילי של אימם, וההבחנה הזאת נאמרה פעמים רבות בנוכחות לואיז, שכבר התרגלה להוסיף לעצמה בקול רציני ונמוך, "לא כמו אחותה הגדולה." והיא? היא הייתה התלמידה הטובה עם המשקפיים בעלי העדשות העבות, שהסתירו לה את העיניים וכיסו חצי מפניה שרוב הזמן נראו כועסות. אולי היא באמת כעסה רוב הזמן. קשה לה לזכור מה גרם לה למצב הרוח הקודר באותן השנים. אולי ההפלגות הרבות של האב, שרק בנוכחותו היא חייכה וסיפרה בהתלהבות על הישגיה בלימודים.

אותו הלילה הוא הזיכרון היפה ביותר של ילדותה, וזאת הסיבה שהחליטה להתחיל איתו את סיפור חייה. הם יצאו שניהם, ידה הקטנה בידו המחוספסת של איש ים, לתוך הלילה החמים של חודש אוגוסט. השמיים היו רחבים וגבוהים, אין־ספור כוכבים כיסו אותם והפכו אותם למפה כחולה־אפורה וקסומה.

"אבא זה כל כך יפה, תודה," היא אמרה בקול שקט אך מלא התלהבות.

"רגע, זה עוד לא התחיל, אנחנו צריכים לחכות, בואי נהיה בשקט."

היא לא זכרה כמה זמן הם חיכו על יד הבית החשוך, שכל המשפחה בו כבר ודאי נרדמה. ברגעים האלו, הנבדלים משגרת היום־יום, היא הייתה בעלת סבלנות אין־סופית. גם היום היא יכלה לראות בעיני רוחה במדויק את המופע שלפתע התחיל. כוכבים חדשים נולדו מול עיניה ונעו במסלול מהיר וזוהר. בהתחלה היו כוכבים ספורים, ובהמשך הם נגלו במספרים הולכים וגדלים. מלוא השמיים הפכו לבמת ריקודים. היא ואביה שכבו על השמיכה שהאב הביא עימו, והצביעו ביד מתוחה לכיוון השמיים, מראים זה לזה כוכבים מהירים במיוחד שמסלולם רחב וקשתי. לבסוף הם נשארו ללא מילים וללא ניע, משוכנעים שכל אחד מהם חווה את הקסם באותה עוצמה, באותה התפעלות. הזיכרון נגמר כאשר הכול נמשך בתנועה זוהרת על פני המסך שמעליהם.

לאחר מכן החזיר האב את בתו הקטנה למיטה בנשיקה ובמילה טובה. למוחרת הם כנראה סיפרו על חוויותיהם לאימא, לפייר ולסולנז', שבוודאי קינאו והתלוננו שלא העירו גם אותם. אך רגעים אלו, כמו רגעים רבים אחרים של ילדותה, היטשטשו ואז נמחקו מזיכרונה, בעוד רגעים אחרים כמו ליל הכוכבים הפכו בהירים וקרובים יותר.

זה טוב, חשבה לואיז כאשר סיימה לקרוא את הקטע הראשון של ספרה, שכבר קראה לעצמה בלב או בקול אין־ספור פעמים. אני לא בורחת מלספר על הקשיים. אני לא מתארת את עצמי כמושלמת. אני אפילו נוגעת בנושא הכואב של היופי. הייתי התלמידה הטובה, הייתי החזקה יותר, המהירה יותר, אפילו הייתי טובה מאוד בסריגה ובתפירה, אבל סולנז’ הייתה הילדה היפה, וזה הספיק כדי למקם אותה גבוה ממני בסולם הלא רשמי של גאווה הורית.

לואיז חזרה לספרה, התמקדה לרגע בכריכה שעליה התנוסס תצלום ישן של הכפר הקטן על גדות הנהר. הנהר תפס את מרבית שטח התצלום. צבעיו לא היו טבעיים, כנראה מישהו חשב שכדאי לצבוע בכחול בהיר את מי הנהר החומים בכל עונות השנה. תצלומים רבים בשחור־לבן של בני המשפחה והחברים מתקופת הפנימייה והרזיסטנס1 ליוו את הטקסט עצמו.

נולדתי ב־4 בדצמבר 1923, בבית הגדול של המשפחה. באותה תקופה, ועוד הרבה שנים אחר כך, הלידות התרחשו בבתים. שנתיים לפניי נולד פייר, ושנתיים וחצי אחריי נולדה סולנז'. סולנז', שנשארה לחיות בכפר, ילדה גם היא את ילדיה הרבים באותו חדר, אם כי לא באותה המיטה שבה אנחנו נולדנו. בבית גרנו הוריי, אנחנו – שלושת הילדים – וסבא וסבתא מצד אבא.

והנה סיפור שם המשפחה שלנו...

לואיז חששה כי הקטע על מקור שם המשפחה ארוך מדי. אריק ישתעמם מקריאתו. היא עבדה קשה כדי לאתר ולדייק את שמם של סבים וסבתות, דודים ודודות, שחלקם חיו ומתו בתחילת המאה התשע־עשרה. לואיז הלכה למשרד העירייה וביקשה לחפש בתוך מצבורי הטפסים. היא הצליחה לחזור אחורה שישה דורות. אריק לא יתעניין בחלק הזה, זה בטוח. משפחתו מצד אביו שארל חיה בצרפת דורות רבים, והם התגאו מאוד בעובדה זו, אך הוא תמיד העדיף להזכיר את בני המשפחה של אימו, שחלקם הגיעו לצרפת במאה האחרונה, ללא מסמכים, כאשר בני משפחה רבים נשארו בכפר נידח בפולין הרחוקה. לואיז החזירה את מחשבותיה לסיפורה האישי. שארל כבר מזמן עזב את הדירה בקומה הרביעית והתרחק ממרכז פריז ומחייה. היא דפדפה בעמודים הראשונים המתארים את תנאי החיים בכפר ואת שנות ילדותה, מבטה נעצר מדי פעם על משפט אחד או על קטע קצר.

... היינו, אם כן, שבעה אנשים, שהתגוררו בבית שלא היו בו כל סממני נוחות. אפילו חשמל לא היה, משום שכפרנו חובר לרשת הארצית רק בשנת 1939. בכל ערב, לפני רדת החשכה, היה עלינו למלא את מנורות הנפט, לנקות ולקנח את הפתיל...

...השירותים היו בקצה הגינה, והניקוז בוצע בכוח הטבע הודות להצפות הנהר, שמימיו רוקנו את תוכנו של הבור הפשוט ונשאו אותו עימם...

...אנחנו, הילדים, תמיד חשבנו שסבא וסבתא היו זוג משונה, לא מתאים. סבא היה איש עדין וטוב מזג ומעולם לא גער בנו, ואילו סבתא הייתה נוקשה ולעיתים ממש רעה, בעיקר כלפי כלתה, אימי, שסבלה ממנה מאוד. אני זוכרת את אימי, אישה גאה, הנדרשת בכל בוקר לבקש מחמותה את סכום הכסף שהייתה זקוקה לו לקניית המצרכים הבסיסיים. לא פעם היא גם התבקשה לתת הסברים, והסבתא נזפה בה כאילו הייתה ילדה קטנה ונמהרת. שאלתי את סבי הטוב למה הוא לא התחתן עם סבתי השנייה, אם אימי, שהייתה טובת לב כמוהו...

דמויות הזוג הדמיוני של הסבא והסבתא האהובים מילאו את לואיז בתחושה חמה ונעימה. געגועים לכפר, לחיי משפחה פשוטים, שכל אחד ואחת יודעים את מקומם ומה מצפה להם בעתיד. אך לואיז גם ידעה מגיל צעיר שהיא לא רוצה בחיים האלו. כבר אז היא דמיינה את עצמה מעפילה על גדרות, מורדת במוסכמות ויוצאת לדרך שתיקח אותה רחוק מהכפר. בכיתת הבנות, שבה למדו באותו חלל כעשרים תלמידות מגיל חמש עד שתים־עשרה, היא חיפשה שותפה לקריאת ספרי ההרפתקאות שהייתה גונבת מאחיה הגדול. כאשר לא מצאה אחת כזאת, היא התרחקה מהשיחות ומהמשחקים עם בנות גילה והתמקדה בהערצתה למורה ששלטה בשקט מרוחק בלימוד הבנות הקטנות קרוא וכתוב, ובהכנת הבוגרות יותר למבחן המסכם. לואיז הייתה מתייעצת איתה על ספרי קריאה, והייתה בטוחה שהיא יודעת הכול על הכול. היא החליטה שגם היא תעסוק בהוראה, אך במקום זוהר יותר מכפר מולדתה, מעמד שאף אחד במשפחתה לא השיג.