אלתרמן

פרק ראשון
ערי נכר
(1925-1910)

א
לרבים מן הקוראים את כוכבים בחוץ או המאזינים לשירים דוגמת "עוד חוזר הניגון" או "שיר משמר"  המושמעים לעתים מזומנות ברדיו, וכן למי שהתוודעו בשלב כלשהו בחייהם לשיר "מגש הכסף" או צפו בהצגת "כינרת כינרת" על במת התאטרון, מצטייר אלתרמן כמשורר עברי מובהק, וכמי ששורש יצירתו הוא באדמת הארץ הזאת, בשפתה, בנופיה ובתרבותה.
במילים אחרות - אלתרמן, מסיבות שאפשר להבין אותן, נתפס לפחות על ידי כמה מן הקוראים כמשורר בן הארץ או אפילו כמשורר יליד הארץ.
אולם העובדות הן אחרות לגמרי: אלתרמן הוא יליד מזרח אירופה - יציר "הגולה" - ושם, בערי הנכר של פולין, רוסיה, אוקראינה ורומניה, עברו עליו שנות ילדותו ונעוריו. רק בהיותו בן כמעט 15 - השנה היתה 1925 - החליטו הוריו לעלות לארץ ולהתיישב בתל אביב. מאז היתה ארץ ישראל לקרקע גידולו וצמיחתו של המשורר אשר זכה להכרה כאישיות הספרותית המרכזית בשדה השירה העברית בדור שלאחר ביאליק.
נתן אלתרמן, בנם של יצחק ובלה אלתרמן (לעתים: אלטרמן), נולד בוורשה בט' באב תר"ע, 14 באוגוסט 1910. [1] יצחק ובלה, הוריו של נתן, הגיעו לוורשה מתחום המושב היהודי בבלורוסיה, היא רוסיה הלבנה, כיום בלרוס. יצחק אלתרמן היה יליד העיירה אוברוביץ' (Uvarovichi), השוכנת בחלק הדרומי־מזרחי של בלורוסיה.[2] באוברוביץ' התגוררו כאלפיים תושבים, יותר ממחציתם היו יהודים. בתי העיירה היו בתי עץ קטנים ופשוטים, ולהם משקי עזר שתושבי המקום גידלו בהם ירקות או בעלי חיים כדי לעשות למחייתם. יהודי אוברוביץ' עסקו בעיקר במלאכה - חייטות, נגרות, רפדות - או במסחר זעיר. אביו של יצחק אלתרמן אריה אהרן אלתרמן היה סוחר סדקית, ויחד עם אשתו איידלה (לבית צירלין) היה יוצא מדי שבוע בעגלה לכפרים שבסביבה כדי לשווק את מרכולתו. רוב יהודי העיירה התקבצו בשכונת פודגוריה, סמוך לנהר האוזה. הם הקפידו לשמור על אורח חיים דתי ושקדו על לימוד תורה כפי שהיה מקובל באותו הזמן בעיירות הקטנות שהיו מפוזרות ברחבי תחום המושב. במשפחת אלתרמן היו שישה ילדים - שלושה בנים ושלוש בנות. יצחק אלתרמן, שהיה הבן השלישי, נולד ב־3 ביוני 1881. הוא גדל בבית מסורתי שהתנהל ברוח חסידות חב"ד, פרי הגותו של רבי שניאור זלמן מלאדי, שחי ופעל רוב שנותיו ברחבי בלורוסיה. בתצלום שנשמר בארכיון המשפחה נראה יצחק אלתרמן בעודו ילד רך בשנים, כמעט תינוק, לבוש בבגדים מצועצעים וחבוש כובע, עומד על אצטבה סמוך לאביו אריה אלתרמן. האב, שנודע כיהודי ירא שמים, מופיע בתמונה כשהוא מסב ליד השולחן חבוש מגבעת גבוהה, עטור זקן עבות ולבוש מעיל ארוך, כמנהג החסידים.[3]
בלה, אמו של נתן אלתרמן, נולדה ב־12 במארס 1888, לאמה סטרנה פרידה ולאביה שניאור חיים ליבוביץ. סטרנה פרידה היתה בתו של הרב שניאור זלמן פרומקין, איש חב"ד. בצעירותה עמדה להינשא לאחד מצאצאי משפחת שניאורסון עתירת הייחוס, זאת לאחר שאביה אסר עליה ללכת אחר אהוב לבה. התנאים נחתמו, המשפחות אף נפגשו זו עם זו, אך הכלה המיועדת העזה פנים והודיעה להוריה בצורה נחרצת כי אין החתן יאה לה ואין בכוונתה להינשא לו. היתה זו הפרה בוטה של התנאים, והחתונה בוטלה. בדיעבד טענה כי החתן היה "א מיסר ייד", היינו "יהודי מכוער", ולכן לא חפצה בו. ביטול הנישואין פגע כמובן ביוקרתה של סטרנה פרידה, והיא נישאה לאחר זמן־מה לרב שניאור חיים ליבוביץ, אף הוא חסיד חב"ד, שהיה אלמן ואב לשני ילדים בוגרים, בן ובת.[4] בנישואיו השניים נולדו לו ולסטרנה פרידה שני ילדים - הבת בלה והבן שלמה זלמן, שנולד ב־1895 (ולימים נודע בשם ש"ז אריאל).[5] גם בלה וגם אחיה שלמה זלמן היו ילידי העיירה ז'לובין (Zhlobin), שאף היא שכנה בחלק הדרומי־מזרחי של בלורוסיה, סמוך למסילת הברזל המוליכה ממינסק לאוקראינה. במפקד אוכלוסין שנערך בעיירה ב־1897 נמצא כי מספר התושבים הוא 1,760, 52 אחוזים מהם יהודים. בעולמה של חסידות חב"ד נודעה ז'לובין כמקום שבו נערכה "החתונה הגדולה" בין נכדתו של שניאור זלמן מלאדי ובין נכדו של לוי יצחק מברדיצ'ב. מסיבות שאינן ידועות עברה משפחת ליבוביץ בשלב מסוים בחייה להתגורר באוברוביץ', מהלך של כשבעים קילומטר ממזרח.[6] בבית משפחת ליבוביץ הקפידו על שמירת מצוות הדת, כיאה לביתו של רב ובהתאם למסורת חב"ד. ברוח זו חונכו שני הילדים - בלה, הבת הבכורה, והאח הצעיר שלמה זלמן. משעמדה בלה על דעתה החליטה לסלול לעצמה דרך משלה: היא נבחנה בבחינות האקסטרניות ועמדה בהן בהצלחה. הדבר זיכה אותה בתעודת בגרות ממשלתית, כלי שלא היה אפשר בלעדיו לכל מי ששאף להתקדמות אישית ומקצועית בחברה הרוסית. מאחר שההכנה לבחינות נעשתה בדרך כלל באופן עצמאי, בחרה בלה ללמוד בחברתה של צעירה אחרת, בת המקום, שהתכוננה גם היא לגשת לבחינות. היתה זו גיטל, אחת מאחיותיו של יצחק אלתרמן, ובדרך זו הזדמן לה להכיר את יצחק עצמו.[7]
משום שהיה תלמיד ברוך כישרונות נשלח יצחק אלתרמן בבחרותו ללמוד בישיבה - תחילה למד בשצ'דרין, הסמוכה להומל (Gomel), ואחר כך בבוברויסק, עיר בגודל בינוני ובעלת יישוב יהודי צפוף, ששכנה במרחק של כ־120 קילומטר מן העיירה אוברוביץ'. במרוצת השנים התפרסמה בוברויסק כעיר הולדתם של ברל כצנלסון, דוד שמעונוביץ (שמעוני) ואבא אחימאיר. בד בבד עם לימודיו בישיבה או מיד אחריהם לימד אלתרמן בכמה כפרים בסביבה - בדובריאוקה, בראדול ובליוביץ - עד שהגיע לעיר הומל. בואו של יצחק אלתרמן להומל, כנראה בסביבות 1899, סימן מפנה במהלך חייו. בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים נעשתה העיר מקום ריכוז של צעירים יהודים רבים, יוצאי בית המדרש, שהשליכו אחרי גוום את אורח החיים המסורתי ותרו אחרי עולם חדש ושונה מזה שהכירו בבית אבא. היתה זו עיר בת מאה אלף תושבים לערך, יותר ממחציתם היו יהודים. מראה העיר היה יפה לעין וכובש לב, בוודאי למי שהגיע מכפר נידח דוגמת אוברוביץ', ואפילו מבוברויסק: הומל נבנתה על גדות נהר הסוז', שהיה נתיב תחבורה לאוניות, ובלבה של העיר התפרשׂ פארק רחב ידיים מן הגדולים והיפים שברוסיה. במרכזו של הפארק ניצב הארמון של משפחת נמיאצוב ששלטה בעיר במשך דורות, ולצדו קתדרלה פרבוסלבית רבת־רושם שנשאה את שמותיהם של פטרוס ופאולוס. רבים מן היהודים שהתגוררו בהומל היו מעורבים בפעילות רעיונית ופוליטית בחוגים שונים - לאומיים, ציוניים או סוציאליסטיים. היו מי שטיפחו את תרבות היידיש - בעיקר אנשי ה"בונד" - אך היו גם מי שדגלו בקידום הלשון העברית וספרותה. ב־1903, בזמן הפרעות בקישינב, התארגנה בהומל קבוצה של צעירים יהודים, רובם השתייכו לקבוצות מהפכניות סוציאליסטיות, וזו גילתה התנגדות לנוכח הניסיון לערוך פוגרום בקרב יהודי העיר. במפנה המאה היתה הומל מקום ריכוז לכמה אישים בעלי נוכחות בולטת בציבוריות היהודית - דוגמת העסקן הציוני מרדכי בן הלל הכהן והסופרים הלל צייטלין, ז"י אנוכי (זלמן יצחק אהרונסון) ויוסף חיים ברנר. ברנר הגיע להומל מן הישיבה שלמד בה בפוצ'פ, ואת שנות החניכה שלו כסופר עברי עשה בעיר זו.[8]
הומל היתה המקום שבו גיבש יצחק אלתרמן את תמונת העולם שלו ושבו נחשף לזרמי המחשבה המתהווים של התרבות היהודית המודרנית. מתוכם נמשך לבו לשני מוקדים עיקריים: האידאולוגיה הציונית והתרבות העברית. בתחילה הכשיר אלתרמן את עצמו להיות מורה: הוא למד אז במוסד פדגוגי כלשהו וקיבל תעודת "מורה מתחיל". לפרנסתו נתן שיעורים בעברית, עיסוק שהיה בהחלט מקובל בקרב האינטליגנציה היהודית הצעירה. אולם יותר מכול הושפע אז מנוכחותו בעיר של ישראל יהודה (יש"י) אדלר, שהיה ממניחי היסוד למהפכה הגדולה שהתחוללה אז בחינוך היהודי - מתן חינוך יהודי בלשון העברית, זאת ברוח מאמרו פורץ הדרך של המחנך הנודע יצחק אפשטיין "עברית בעברית" שהתפרסם בהשלח ב־1898. בחיבור זה תבע אפשטיין לעבור להוראת כל המקצועות בלשון העברית, ובדרך זו להפוך אותה ללשון טבעית וחיה, נכתבת ומדוברת, שתשמש בסיס משותף לחינוך היהודי. [9]כך נתן אפשטיין ביסוס לשאיפה לשלב את המודרניזציה בחינוך היהודי עם הנחלת הערכים הציוניים, שכבר קנתה לה מהלכים במקומות שונים. נאמן להשקפתו של אפשטיין, החל אדלר, יליד העיר פינסק וחובב ציון מושבע, ללמד במסגרת "החדר המתוקן" שהוקם בהומל ב־1901 ושנועד מלכתחילה להעלות את החינוך היהודי על מסלול מודרני. אדלר קבע כי ההוראה תתקיים כולה בעברית וכי שיטות הוראה של המקצועות השונים, היהודיים והכלליים, יעוגנו בזרמים הפדגוגיים המודרניים. אדלר התגורר בהומל עד עלייתו לארץ בשנת 1904. שמו הלך לפניו כפדגוג־אמן וכמהפכן בתחום החינוך היהודי: מורים צעירים מן העיר וסביבותיה באו לבית הספר שלימד בו כדי להכיר מקרוב את שיטות ההוראה שלו. אלתרמן, שנמנה עם חוג המורים שהיה מקורב לאדלר, הוקסם משיטות העבודה שלו, והוא היה לו לדגם ולמופת בהמשך דרכו.
אולם גם הומל היתה, לדידו של יצחק אלתרמן, בגדר תחנת ביניים בלבד: בשלב מסוים קיבל הצעה לבוא וללמד בבית ספר עברי בוורשה, והוא מיהר להיענות לה. המעבר לוורשה צפן בחובו את האפשרות לקידום אישי ומקצועי, והוא העניק לו סיכוי להגשים את התפיסות הפדגוגיות שאותן גיבש בתקופת ישיבתו בהומל. המוסד שאליו הוזמן ללמד היה בית הספר לנערים "העברי" בהנהלתו של אהרן לובושיצקי שנמנה עם חוגי הסופרים בוורשה. שם, ברחוב נובופיליה 15, הקים לובושיצקי בית ספר שפעל בשיטת "עברית בעברית", שנעשתה מקובלת בקרב החוגים הציוניים.[10] אלתרמן עזב את הומל ועבר לגור בוורשה לקראת שנת הלימודים תרס"ו, היינו בסתיו 1905. במודעות שפורסמו מטעם בית הספר באוקטובר 1905 ביומונים הצפירה והזמן, כנראה כדי לגייס תלמידים חדשים, נמסר מידע מפורט על סדר השיעורים, על ספרי הלימוד הנדרשים ועל סגל "המורים העברים". בין המורים הוזכרו לובושיצקי עצמו ויצחק אלתרמן.[11] בוורשה נשא אלתרמן לאישה את בלה ליבוביץ, שהגיעה לעיר בעקבותיו. זה היה ב־1908 או ב־1909. בשלב מאוחר יותר הצטרפה אליהם גם אמה של בלה סטרנה פרידה. לאחר פטירתו המוקדמת של בעלה הרב שניאור חיים ליבוביץ ויציאתו של בנה הצעיר ללימודים בישיבה, נשארה סטרנה פרידה לבדה באוברוביץ' ללא משענת כלכלית כלשהי. בלה ראתה אפוא את עצמה כמי שנושאת באחריות לשלום אמה ולרווחתה, ולכן הציעה לה לעזוב את אוברוביץ' ולעבור לוורשה. בהגיעה לעיר התגוררה סטרנה פרידה בביתם של בלה ויצחק, ומה שנראה בתחילה כהסדר זמני הפך למצב של קבע.
לדידו של יצחק אלתרמן המעבר מהומל לוורשה היה מסעיר ודרמטי - למרות התסיסה היהודית שבה, היתה הומל לא יותר מאשר עיר שדה בדרום־מזרח בלורוסיה, ואילו ורשה היתה כרך של ממש. ורשה היתה אז עיר הבירה של "פולין הקונגרסאית", אותה ישות מדינית פולנית, אוטונומית למחצה, שהוקמה בקונגרס וינה ב־1815, אך למעשה נשלטה על ידי הצאר הרוסי והיתה חלק בלתי נפרד מרוסיה רבתי. בסוף העשור הראשון של המאה העשרים מנתה אוכלוסיית העיר 781 אלף נפש, ויותר מ־300 אלף נפש מהם היו יהודים (37.6 אחוזים מן האוכלוסייה).[12] צמיחת הקהילה היהודית, שהיתה אז הגדולה באירופה, קיבלה תנופה עצומה אחרי הפרעות ברוסיה ב־1881, שבעקבותיהן נהרו אל העיר אלפי יהודים מן החוץ - מליטא, מרוסיה הלבנה ומאוקראינה. כשהגיעו יצחק אלתרמן ולאחריו בלה ליבוביץ לוורשה נדהמו לפגוש לראשונה בחייהם עיר אירופית גדולה, ששמה הלך לפניה, ולא כל שכן לגלות את הממדים, העוצמה והגיוון של החיים היהודיים בה: אף כי היהדות האורתודוקסית עדיין משלה בכיפה, בלט בנוכחותו הזרם המשכילי המודרני, כשהעיר תופסת את מקומה כמרכז מוביל לספרות ולעיתונות בעברית וביידיש. ורשה היתה אז זירת הפעולה של דמויות בולטות כמו הסופר היידי י"ל פרץ, הסופר והעורך דוד פרישמן, מכונן העיתונות היומית העברית נחום סוקולוב והמוציא לאור בן אביגדור. בוורשה היו הוצאות ספרים יהודיות, ספריות גדולות ופעילות תאטרונית ענפה. לצד כל זה התפתחה בעיר רשת חינוך גדולה, ששיקפה את מגוון הזרמים ביהדות, ובכלל זה נוסדו בה בתי ספר מתוקנים שפעלו למודרניזציה של החינוך היהודי.
לאחר כמה שנות עבודה בבית הספר "העברי" גמר אלתרמן אומר בנפשו לייסד גן ילדים עברי, אף כי קדם לו בזה המחנך יחיאל היילפרין (אביו של המשורר יונתן רטוש), שאליו התוודע בעת שנמנה עם מורי "החדר המתוקן" של יש"י אדלר בהומל.[13] היילפרין היה האיש אשר ייסד את גן הילדים העברי הראשון כבר ב־1909, אולם עובדה זו לא מנעה מאלתרמן להתמיד בתוכניתו ולייסד גן ילדים משלו. ואכן, גן הילדים העברי השני בוורשה, בהנהלתו של אלתרמן, נפתח בסתיו של 1910: במודעה שפורסמה בהצפירה ב־4 בנובמבר 1910 נמסר על פתיחתו של הגן, שהוגדר "בי"ס פרבלי עברי" לילדים ולילדות מבני ארבע עד שמונה. לקראת תום שנת הלימודים - ב־3 ביוני 1911 - פורסמה מודעה נוספת בהצפירה, ובה נמסר על פתיחת "קורסים פרבליים לגננות" על יד גן הילדים העברי. "הקורסים נפתחים באוגוסט; מתקבלות תלמידות מבנות שש עשרה ומעלה היודעות עברית. הקורסים נותנים זכות לגומרות אותם לפתוח בעצמן גני־ילדים". שני המוסדות פעלו ברחוב פאוויה 5, בלב האזור היהודי של ורשה, בדירה ששימשה גם דירת המגורים של משפחת אלתרמן.[14] את הגן ניהל אלתרמן על טהרת העברית על פי שיטתו של פרידריך וילהלם פרבל, מי שסלל את הדרך לחינוך המודרני לגיל הרך, שהיה מושתת על משחקים, טיולים, סיפורים ומלאכת יד; מתכונת זו נוסתה לראשונה בגן הילדים שהקים פרבל בבלקנבורג שבגרמניה כבר ב־1837. שנתיים לאחר מכן הועברו גן הילדים והסמינר לגננות לבית משלהם ברחוב דז'יקא 9: "יציאתו של מוסדנו לרשות הציבור" - נאמר במודעה שפורסמה בהצפירה - "נותנת לנו את היכולת לשכלל את מוסדנו לשנת הלימודים הבאה". ההרחבה אפשרה גם את פתיחתו של מסלול חדש להכשרת גננות שלא ידעו את הלשון העברית.[15] בהקמת גן הילדים העברי - שהיה ציון דרך בתולדות החינוך היהודי - נסמכו גם היילפרין וגם אלתרמן על תקנות שהונהגו בוורשה, שאפשר לחנך לפיהן ילדים בלשון האם, לאו דווקא ברוסית, כל עוד הוכח שהורי הילדים אכן מדברים עמם בלשון זו.[16]
קצת יותר משנה לאחר נישואיהם של יצחק אלתרמן ובלה לבית ליבוביץ, נולד בנם הבכור נתן, שנקרא על שמו של אחד מאבות המשפחה. בילדותו נהגו לכנות את נתן בשם "נונה", ושם זה דבק בו לאורך שנים. שלוש שנים לאחר מכן נולדה הבת לאה. את הבת כינו בשם "לוסה". רחוב פאוויה, שנתן ואחותו נולדו בו, היה רחוב צדדי ושקט, אפוף עצי אזדרכת, ששכן במרחק כמה דקות הליכה מרחוב נלבקי המפורסם, רחובם של היהודים. סמוך לבית משפחת אלתרמן, ממש בקרן הרחוב, התגורר באותן שנים הרופא ד"ר אליעזר לודוויג זמנהוף, אשר התפרסם בעיקר בזכות המצאת שפת האספרנטו. מיקומו של גן הילדים בדירת המשפחה חשף את הילד נתן כבר בשנות חייו הראשונות לפעילות ולהוויי שנועדו לילדים מבני ארבע ומעלה. הוא נהנה מפינוקיהן של הסמינריסטיות הצעירות שפקדו את המקום מדי יום ביומו. יצחק אלתרמן ניהל ביד רמה הן את הגן והן את כיתת הסמינריסטיות, ואשתו בלה שימשה כוח עזר. בנסיבות אלה הוטלה האחריות לניהול משק הבית ולגידול הילדים בעיקר על כתפי אמה של בלה, סטרנה פרידה. נתן ובלה, שגדלו על עברית ועל רוסית, נאלצו על פי רוב לתקשר עם הסבתא ביידיש. אמנם סטרנה פרידה - שהכול כינו אותה "באבע" ("סבתא") - ידעה רוסית ואף מעט עברית, אך היא התעקשה לדבר דווקא יידיש, בעיקר בגלל הילדים. "אז עס וועט קומען אן ארעמאן ביים שוועל, וואס וועסט דו מיט אים רעדן?" ובעברית: "אם יבוא עני בפתח" - הסבירה לנונה, נכדהּ האהוב - "איך תדבר איתו?"[17]
השנים בוורשה היו טובות למשפחת אלתרמן: היתה זו תקופה של פעילות מקצועית תוססת ושל עשייה שהיה בה טעם של ראשוניות ושל פריצת דרך. גן הילדים זכה לתהילה, ולא אחת טרח היומון הוורשאי הצפירה לדווח לקוראיו על פעילות המוסד, בעיקר לרגל מסיבות חנוכה או נשפי פורים שהתקיימו בו ושעוררו עניין מיוחד.[18] מוצלח לא פחות היה הסמינר לגננות, שהציע תוכנית לימודים חדשנית לטיפול בילדים בגיל הרך, ושמספר הלומדות בו כמעט הכפיל את עצמו מדי שנה. צעירות יהודיות ברוכות כישרון, בכללן המשוררת לעתיד קדיה מולודובסקי, נענו לאתגר שהציב בפניהן אלתרמן והכשירו עצמן לשמש מורות ומדריכות בגני הילדים מן הזן החדש. תוכנית הלימודים היתה מאתגרת, והיא כללה לימודי עברית, פדגוגיה, היסטוריה יהודית, טבע, היגיינה, מוזיקה וציור.[19] יצחק אלתרמן התגלה כמחנך למופת, שידע ליצור קִרבה אינטימית עם חניכיו הרכים בשנים, אך בו בזמן שמר מהם מרחק והפעיל עליהם את מלוא סמכותו. נוסף לפעילותו בגן ובסמינר התפנה אלתרמן לכתיבת ספרים שהיתה להם נגיעה ישירה לעבודתו בשדה החינוך. ב־1912 פרסם יחד עם אחרים ספר לימוד חדש להוראת הלשון העברית בבתי הספר ובחדרים אשר נועד - על פי הצהרת המחברים - "למלאות ולתקן את כל חסרון וקלקול שבספרי הלימוד הקודמים". שנה אחר כך - ב־1913 - הוציא לאור את הספר משחקים פרבלים, ובו שפע של שירים, הוראות משחק ותווי נגינה שנועדו לשמש יסודות לעבודתן של המורות ושל הגננות בגני הילדים מן הסוג החדש. בדברי המבוא הקצרים למשחקים פרבלים הדגיש יצחק אלתרמן כי אותם "שירים, משחקים ומחזות לגני ילדים ולבתי הספר" נערכו ועובדו על יסוד העבודה המעשית שהתנסה בה במשך שנתיים במסגרת גן הילדים שבניהולו. אחד השירים בספר היה השיר־משחק "תיש", הפותח במילים: "יֵשׁ לָנוּ תַּיִשׁ,/ לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן/ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,/ וְזָנָב לוֹ קָטָן". אל מילות השיר נלוו דברי הסבר על אופן המשחק - "הילדים עומדים במעגל. בתוך המעגל ילד וילדה מן הגדולים - תיש ועז; ואחד קטן מקפץ סביבם - גדי. הילדים מזמרים, מראים באצבעות על כל אחד מהם ובסוף כל בית מוחאים כף". גם הילד נתן, שבשלב מסוים הצטרף כחניך לכל דבר לגן הילדים של אביו, היה שותף למשחק זה.[20]
בוורשה ביסס יצחק אלתרמן את המוניטין שלו כפדגוג מקורי ומוכשר וכאיש רב־יוזמה בתחום החינוך. הוא התערה עד מהרה בקרב חוג הסופרים כותבי העברית והיידיש, והיה לאורח רצוי בסלון הספרותי של הלל צייטלין ברחוב שליסקה 60. בהדרגה נעשה גם ביתה של משפחת אלתרמן בית פתוח בפני סופרים ואנשי יצירה, בכללם יצחק קצנלסון, האחים גנסין, ש"ל גורדון, פישל לחובר, יעקב פיכמן, שמעון ביכובסקי וכמובן הלל צייטלין. קשר מיוחד במינו נוצר בין משפחת אלתרמן לסופר אורי ניסן גנסין, שאף שהה בבית המשפחה בשבועות האחרונים טרם מותו. במסיבות שנערכו בביתם זכו בני הזוג אלתרמן לא אחת לארח את מי שהיה אז בכיר סופרי ורשה, י"ל פרץ. בהזדמנויות אלה היה פרץ נושא דברים כשהכול מאזינים לו ברוב קשב. לעתים התפתחה שיחה, שבה נטל יצחק אלתרמן חלק פעיל: הוא היה בקיא ורגיל בענייני ספרות, תמיד היה בפיו מה לומר והכול היו מאזינים לדבריו בתשומת לב מרובה. משנסתיימה פרשת הקריאה היה אלתרמן פותח בשיר: הוא ניחן בקול ערב, ולהנאת המאזינים נהג לשיר שירי זמר חסידיים, פזמונים של גולדפדן או שירי עם. ולא אחת, לאחר שסיים לשיר, היו יוצאים בריקוד. גם תלמידות הסמינר, שנועד להן תפקיד בהפצת התרבות העברית, היו פעילות בערבים אלה, ומפגשן עם הסופרים היה לחלק בלתי נפרד מתהליך החניכה שלהן.[21]
על אף מעורבותה לצד בעלה בעבודת הגן הצליחה בלה לפלס לעצמה דרך משלה: היא נרשמה לאוניברסיטת ורשה כדי לרכוש לעצמה מקצוע - ריפוי שיניים. ברוסיה של אותם זמנים כללו לימודי רפואת שיניים גם מסלול מקוצר של שתי שנות לימוד, ללא צורך בלימודי רפואה מקיפים, ובוגריו, שזכו לתואר "מרפא שיניים" (Zubnoi Vrach), הוסמכו לבצע טיפולים פשוטים בהנחיית רופא. לא קלה ובוודאי לא מובנת מאליה היתה דרכה של בלה, שגדלה וחונכה בבית מסורתי בעיירה נידחת ברוסיה הלבנה, למדה בכוחות עצמה לבחינות האקסטרניות, סיימה אותן בהצלחה ולבסוף התקבלה ללימודים באוניברסיטה. בלה למדה במסגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ורשה, וכמו יתר הסטודנטים נדרשה לעבור תקופת התמחות. לאחר שעמדה בכל הדרישות זכתה בדיפלומה, שהונפקה ב־29 בינואר 1913. בתעודה נכתב כי התואר מוענק לבלה אלתרמן ליבוביץ (בת שניאור) מטעם "מועצת האוניברסיטה הממלכתית בוורשה", בהתבסס על התקנות שקבעו מיניסטר הפנים והפקולטה לרפואה, זאת לאחר שעמדה בבחינות מטעם מועצת האוניברסיטה. מלשון התעודה מתברר כי בלה השלימה את הבחינות שנתיים קודם לכן, ב־24 במארס 1911, ומאז, כנראה, עשתה את תקופת ההתמחות. על התעודה היו חתומים רקטור האוניברסיטה, דקן הפקולטה ומזכיר המועצה.[22] מעתה היה בידי בלה היתר לעבוד במקצוע, אך היא נמנעה מלעשות בו שימוש, אם משום שהעדיפה להמשיך ולסייע לבעלה בניהול הגן, ואם משום שנתקלה בקשיים חיצוניים בהשגת מקום עבודה. עם זה חשה סיפוק מכך שמעתה יש בידה דיפלומה, ובעיקר מכך שרכשה לעצמה מקצוע של ממש שבבוא העת תוכל גם להתפרנס ממנו.
כל זה נקטע לפתע באוגוסט 1914: ב־28 ביוני של אותה שנה נרצח בסרייבו פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו־הונגרי, ובתוך שבועות אחדים החלו ארצות היבשת - ובראשן רוסיה, גרמניה ואוסטרו־הונגריה - את מצעד האיוולת שהוביל אל מלחמת העולם הראשונה. משפחת אלתרמן, שבילתה חופשת קיץ בעיירת הנופש אוטבוצק כשהיא שמחה בחלקה וחופשייה מדאגות, מיהרה לחזור לוורשה, שכבר ניכרו בה היטב סימני המלחמה: מחסור במצרכי יסוד, התפשטות מחלות ונוכחות של פליטים רבים - ברובם יהודים - שהחלו לזרום אליה ממחוזות אחרים. בתוקף הנסיבות החדשות נאלץ יצחק אלתרמן לוותר על תוכניתו לפתוח בשנת הלימודים הקרובה שלוחה של גן הילדים ברובע גדזיבוב־טוורדה־מרשלקובסקה, שגם בו היתה אוכלוסייה יהודית צפופה.[23] כל שאיפתו היתה לשמור על הקיים ולהבטיח את המשך פעילותם של הגן ושל הסמינר במתכונת הקיימת. אולם הדבר לא צלח בידו: בסביבות חג החנוכה (דצמבר 1914) יצאה הוראה מטעם מושל ורשה ולפיה כל יושביה הבלתי קבועים של העיר נדרשים לעזוב אותה בהקדם האפשרי. למשפחת אלתרמן - שהתגוררה בוורשה ללא הסדר חוקי - לא נותרה בררה אלא לארוז בזריזות את חפציה, לעזוב את הבית שבו ידעה שנים טובות כל כך ולשים את פעמיה בחזרה לתוככי רוסיה: תחילה נסעו בני המשפחה ברכבת להומל, ביתו הקודם של יצחק אלתרמן, לשם הגיעו שלמים בגופם אך כמעט ללא רכוש. הכול אבד בדרך. הומל שימשה רק חניית ביניים, מקום שיכלו להתעשת בו ולכלכל מתוך יישוב הדעת את צעדיהם הבאים. כעבור זמן קצר יצאה כל המשפחה בדרכה למוסקבה.
מה נשאר מכל זה במוחו של נתן אלתרמן, שהיה אז רק בן ארבע? האם זכר משהו משנות חייו הראשונות בוורשה? האם קלט כבר אז את ניחוחות הכרך הגדול - בוורשה התגוררו אז קרוב למיליון בני אדם - את הכיכרות, את המדרכות הרחבות, את החשמליות הדוהרות ברחובות העיר, את הפארקים הנהדרים, את ארמונות המלכות הנושאים את תפארת העבר? האם בחצותו את רחוב נלבקי ספג דרך נקבוביות העור את עוצמת נוכחותם של המוני היהודים, שזרמו ברחוב ובסמטאות שלידו, מילאו את בתי העסק, יצאו ובאו בבתי הכנסת ובמוסדות הציבור, כשבינם לבין עצמם קיימת מין אינטימיות סמויה, פועל יוצא של היותם מיעוט בין זרים? האם קלט את דמותם או את צל דמותם של מי מן הסופרים והמושכים בעט שהיו פוקדים תדיר את בית הוריו? ושמא זכר בדרך זו או אחרת את המעגל הביתי החם שגדל בו - האב הדעתן, הפעלתן והכריזמטי, לצד האם המהורהרת והמעודנת ממנו, הסבתא שטיפלה בו בהרבה חום ואהבה, האחות הקטנה שהוא היה עד ללידתה, הילדים הקטנים שהגיעו מדי יום אל הדירה ששימשה גם גן ילדים, חניכות הסמינר שהקיפו את יצחק אלתרמן בכבוד ובהערצה ומן הסתם גילו חיבה גם כלפי בנו של בעל הבית. ואולי זכר, ולו במעומעם, את קיץ 1914 - החזרה המבוהלת מחופשת הקיץ, הליחושים מה ילד יום, המחסור ההולך ומחמיר במצרכים בסיסיים, ואחר כך האריזה החפוזה של חפצי הבית והיציאה לדרכי נדודים.
ב
שלוש שנים התגוררה משפחת אלתרמן במוסקבה, עד לימים שאחרי מהפכת אוקטובר 1917. העיר מוסקבה - בשונה מוורשה - הטילה הגבלות חמורות על ישיבתם של יהודים בה, אולם מאורעות המלחמה שינו את המצב מיסודו כשאלפי פליטים מאזורי הספר, שהיו בסכנה של כיבוש גרמני, נמלטו אל הערים הראשיות של רוסיה הצארית, ובכלל זה אל עיר הבירה עצמה. בתוך פרק זמן קצר יחסית נהייתה מוסקבה מרכז תוסס של פעילות יהודית ומקום ריכוז של עסקנים יהודים חשובים ושל מנהיגים ציונים. תסיסה זו ניכרה בייחוד במגזר של התרבות העברית. בין שאר הדברים היתה מוסקבה למקום כינוסה של ועידת היסוד של הסתדרות "תרבות" (אביב 1917), שחוללה תמורה מרחיקת לכת בחינוך היהודי ברוסיה כשהיא נושאת על דגלה את האידאולוגיה של "עברית בעברית". מוסקבה היתה אז גם מקום הפעולה של אברהם יוסף שטיבל, סוחר עורות אמיד, שהקים את אחת מהוצאות הספרים העבריות הגדולות שפעלו בעולם היהודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בין יתר מפעליו של שטיבל היה ייסוד כתב העת התקופה, שהפך לכלי הביטוי המרכזי והמוביל של הספרות העברית בת הזמן.
משפחת אלתרמן שכרה דירה גדולה יחסית, שנועדה גם הפעם לשמש הן מקום מגורים והן מקום עבודה. הדירה שכנה בבית שנבנה במאה התשע עשרה בטבורה של מוסקבה, סמוך לבית הנתיבות הקורסקי (Kurski Vokzal), שממנו יצאו הרכבות אל המזרח - בכלל זה אל העיר קורסק. התאקלמותו של יצחק אלתרמן במקום היתה מהירה, למרות הקשיים המרובים שנתקל בהם מתוקף היותו פליט שהגיע למקום בנסיבות של מלחמה כשהוא מטופל במשפחה בת חמש נפשות. שבועות אחדים לאחר שהגיעו למוסקבה פתח יצחק אלתרמן את גן הילדים העברי שלו, שזכה לחסותה של אגודת "חובבי שפת עבר" שבראשה עמדה שושנה פרסיץ. אגודה זו העמידה לה לאידאל ראשי את טיפוח הלשון העברית ובתוך כך גם את הגברת החינוך העברי. בד בבד התקיימו בגן קורסים להכשרת גננות על פי המתכונת שהיתה נהוגה בוורשה. באותו זמן קיבל אלתרמן הצעה מיחיאל היילפרין, שעקר לאודסה, לשתף אתו פעולה בהוצאה לאור של כתב עת בשם הגנה שהוגדר "מכתב עתי לענייני גן הילדים העברי להלכה ולמעשה". החוברת הראשונה של כתב העת הופיעה בתשרי־חשוון תרע"ח (ספטמבר־אוקטובר 1917), ועליה התנוססו שמות שני העורכים - י' אלתרמן וי' היילפרין, ולצדם הופיע שמו של יעקב פיכמן כמשתתף קבוע. כך היה גם בחוברת השנייה של הגנה (כסלו־טבת תרע"ח). בפועל היתה מעורבותו של אלתרמן בעריכת החוברת שולית לגמרי, הוא לא תרם לה דבר מפרי עטו, ובחוברת השלישית חדל להופיע שמו. אולם עצם הפנייה אליו להשתתף בכתב העת העידה על המעמד ועל המוניטין שרכש לעצמו.[24]
קולו של יצחק אלתרמן כדמות מובילה בשדה החינוך נשמע היטב גם במישור הארצי: הוא השתתף בכנס של "מועצת מפיצי השכלה" שהתקיים בסנקט פטרבורג במארס 1916, השתתף ב"ועידת הקולטורה העברית" שהתכנסה במוסקבה, וכן נשא דברים בוועידה השנייה של אגודת המורים העברים ברוסיה, שגם היא התקיימה במוסקבה, ממש סמוך לפרוץ המהפכה. מעמד זה העניק לו את ההזדמנות להשמיע ברבים את משנתו הפדגוגית, שהיתה אחוזה בהשקפתו הלאומית. אלתרמן דיבר מתוך דאגה עמוקה ל"נשמה היהודית", ובייחוד לילד היהודי, שהולך ומתרחק ממקורותיו, מן המסורת של עמו ומעולם הדימויים והאסוציאציות שהוא נחלתו של כל יהודי. "הניגון הצנוע והנוגה של הגמרא והמשניות אינו מגיע עוד לאוזניו של הילד עם הערביים - הוא גדל ללא לחלוחית וללא שירה של היהדות". תרופת הפלא היא, כמובן, גני הילדים ובתי הספר העבריים, שבזכות העברית יחברו שוב את הילדים אל מה שהוא ראה כנשמת העם. כאן, באמצעות הלימוד, יתחבר הילד אל מסורת האבות, שהרי "חשובה שירה זו יותר מאלפי דרשות ונאומים באוזנם של אנשים שנתחנכו על מוסיקה זרה ושזמר יווני אינו פוסק מפיהם".[25]
אלתרמן האב היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים: גן הילדים העברי שהקים במוסקבה הלך והתבסס, ובשלב שני אף נוספו לו כיתות ראשונות של בית הספר היסודי. הגן ובית הספר נועדו בעיקר לילדי הפליטים שמצאו בית חם, קיבלו חינוך מעולה, למדו עברית בעברית, ובצד כל אלה זכו להרבה שמחת חיים: במוסקבה ביסס אלתרמן את שיטת החינוך ששמה את הדגש בצדדים הקלים של הלימוד - המשחק, השירה והריקוד - וששאפה להנחיל לתלמידים תוכן לאומי ועברי באמצעות פעילויות שהיו מתאימות בייחוד לקליטה בגיל הרך. הפעילויות כללו גם עריכת נשפי חנוכה ופורים, שאליהם היה מגיע גם קהל חיצוני, והם זכו להד בקרב הציבור של חובבי שפת עבר ואף מעבר לו.[26] הבן נתן נמנה עם תלמידי מוסד זה - תחילה בגן הילדים, שהדריכה בו הגננת ברכה שוויגר, ואחר כך בכיתה הראשונה של בית הספר היסודי. וכך, משנות חייו הראשונות נחשף גם הוא למסגרת חינוכית שהיתה בעלת תוכן יהודי ולאומי, היא התנהלה בעברית, סגנונה היה קליל וחינני, והמשחק, השירה והלחנים המתלווים אליהם היו חלק בלתי נפרד ממנה.
אלא שגם האידיליה במוסקבה היתה קצרת ימים. ב־27 באוקטובר של שנת 1917 השלים ולדימיר איליץ' לנין בהצלחה את הדחת המשטר הדמוקרטי בראשות קרנסקי, והציב במקומו את התנועה הבולשביקית שבראשה עמד. תהליך ההשתלטות על מוסקבה נמשך עם זאת כמה חודשים, עד להשלמתו במארס 1918. ניצחונה של המהפכה הבולשביקית - שהובילה את רוסיה לשלטון קומוניסטי - השפיע באופן ישיר על היהודים: שלטון הטרור החדש כונן את "מחלקת היהודים", היא היֶבסקציה, שפעלה בצורה נמרצת ואלימה נגד התרבות היהודית שנחשבה לבורגנית ולציונית, ובייחוד נגד כל ביטוי של תרבות עברית. מהלך זה הוביל לסגירה מידית של המוסד שהקים יצחק אלתרמן, שעמד כל כולו על חיזוק התרבות היהודית הלאומית, הזדהה עם הרעיון הציוני ויותר מכול טיפח את הלשון העברית. באחת חדלה מוסקבה להיות מקום פעולה אפשרי לאלתרמן ולאנשים כמותו, ולא עוד אלא ששלטון הטרור והפחד, שגרם לסגירת המוסדות, התפרשׁ על ידיו כאיום אישי. שוב ארזו בני משפחת אלתרמן את מיטלטליהם, נטשו את הדירה שהתגוררו בה מאז בואם למוסקבה ושמו את פעמיהם למקום חדש, הפעם לקייב.
באוגוסט 1918, זמן־מה לאחר שהגיעה משפחת אלתרמן לקייב, התפרסמה ידיעה בביטאונה של חברת "תרבות" שלפיה תפתח החברה בשנת הלימודים הקרובה סמינריון למורים עברים ו"גימנסיה לילדים וילדות". לצד זה הופיעה מודעה שנאמר בה: "הקורסים לגננות מיסודו של י. אלטרמן עברו לשנה זו לקייב", וכי הלימודים בהם יתחילו ב־6 באוקטובר. בד בבד פורסמה בהצפירה סקירה כללית על פעילותה של חברת "תרבות" ברוסיה מאז ייסודה, בה נמסר על העתקת מרכז הכובד של פעילות החברה מרוסיה לאוקראינה, ובכלל זה על העברתו של בית המדרש לגננות של יצחק אלתרמן ממוסקבה לקייב.[27] המהלך שאותו נקטה חברת "תרבות" היה מחושב היטב: בשעה שהבולשביקים חיזקו את אחיזתם ברוסיה וחיסלו בשיטתיות את מוסדות התרבות היהודית, הוקמה באוקראינה בשלהי המלחמה מדינה עצמאית שהכריזה על היפרדותה מרוסיה. ראשיה עשו כל מאמץ לקרב את היהודים, כשהם מבקשים להשיג בדרך זו את עזרתן של המפלגות היהודיות למען תוכנית ההיפרדות השלמה מרוסיה. הוקם מיניסטריון יהודי, ליהודים הוקצה מקום בפרלמנט האוקראיני, ובינואר 1918 התקבל חוק המבטיח "אוטונומיה לאומית אישית" למיעוטים הלאומיים, שהוחל גם על היהודים. שינויים אלה עוררו ציפיות גדולות באוקראינה ומחוצה לה. נוצר הרושם כי קייב, המאוכלסת בהמוני יהודים, עתידה להיות בתוך זמן קצר מרכז תוסס וחופשי של פעילות יהודית בכל תחומי החיים והתרבות, ומעל לכול ניתן יהיה לקדם בה את מוסדות התרבות העברית. יצחק אלתרמן היה שותף מלא לתקווה זו.
כל זה התפוגג בתוך זמן קצר ביותר: הרפובליקה האוקראינית הצעירה נקלעה למלחמת אזרחים עקובה מדם שגרמה להרס ולחורבן של קהילות יהודיות רבות ברחבי המדינה. את השלטון בקייב תפס הגנרל פטליורה, ששלטון הטרור שהקים פגע בייחוד ביהודים. לבסוף באו הבולשביקים וסיפחו את אוקראינה לברית המועצות. הזעזועים שפקדו את אוקראינה ושהורגשו בייחוד בקייב השפיעו באופן ישיר על גורלה של משפחת אלתרמן: גן הילדים עם הקורס לגננות מיהר לסגור את שעריו, למשפחה לא נותר כמעט מקור פרנסה, והעיר כולה סבלה מנזקי מלחמת האזרחים, מחילופי השלטון האלימים ומהכיבוש הסובייטי: שׂרר מחסור במזון, בתרופות ובחומרי הסקה. לאה, אחותו בת החמש של נתן, חלתה במחלת הטיפוס והיתה נתונה בסכנת חיים. במשך זמן־מה התפרנס יצחק אלתרמן מעבודה חינוכית במעון של ילדים עזובים, קורבנות המלחמה ומלחמת האזרחים, וכשהחמירו התנאים הכלכליים נאלץ לרדת לשוק ולעסוק במכירת סבון. בנסיבות אלה גמר יצחק אלתרמן אומר בנפשו לעקור למקום חדש, והיעד שסומן הפעם היה העיר קישינב. זה יותר ממאה שנה היתה קישינב, בירת חבל בסרביה, חלק בלתי נפרד מן האימפריה הרוסית, אולם עם תום המלחמה נותק החבל מרוסיה ונמסר לרומניה. בן תשע היה נתן אלתרמן - בוגר, קשוב ומודע היטב לכל מה שקורה סביבו - בעת שהוא, יחד עם הוריו, סבתו ואחותו הקטנה, נאלצו זו הפעם השלישית בתוך ארבע שנים לארוז כמה חפצים ולנטוש בבהלה את ביתם בתנאים של אי־ודאות ולצאת למסע נדודים שהיה הפעם הארוך והקשה מכולם: הנסיעה מקייב לכיוון דרום־מערב, עד לנהר הדנייסטר, בקור המקפיא של חורף 1919, חציית הנהר שהיה גם הגבול בין רוסיה לרומניה תוך כדי סיכון פיזי עצום, ואחר כך המסע היבשתי הממושך בדרכי אוקראינה ומולדביה, בואכה קישינב.
ודווקא קישינב, שהיתה קשורה בזיכרון היהודי לפרעות של שנת 1903, היא שהעניקה למשפחת אלתרמן פתח תקווה. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה קישינב למרכז יהודי חשוב ותוסס: רומניה החדשה, שקישינב היתה אז חלק בלתי נפרד ממנה, בחרה להעניק אוטונומיה תרבותית למיעוטים השונים שבתוכה, בכלל זה ליהודים. היו אלה שנות פריחה והתפתחות של התרבות היהודית ושל החינוך היהודי בכמה מארצות מזרח אירופה, בייחוד בקרב המדינות החדשות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה: החוקים הליברליים שנחקקו במדינות אלה מזה, והזרימה העצומה של פליטי רוסיה למדינות אלה מזה יצרו מציאות חדשה שאפשרה פיתוח חסר תקדים של מוסדות וארגונים. אלה נועדו לקדם את החיים הציבוריים והתרבותיים של הקהילות היהודיות בכל אחת מארצות אלה - רומניה, ליטא, לטווייה ופולין. בתוך כך הלכה והתרחבה רשת החינוך העברי. אחרי ככלות הכול, היה זה העידן שלאחר הצהרת בלפור אשר העניק תנופה חזקה לתנועה הציונית ואף חיזק את הלגיטימיות הציבורית של אותם מוסדות שדגלו בשיטה של "עברית בעברית" עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.
ליצחק אלתרמן, הפדגוג הבלתי נלאה, נוצרה הזדמנות ממש היסטורית לקדם פרויקטים שונים בתחום החינוך - בייחוד במגזר התמחותו: הגיל הרך. הוא שכנע את אנשי הוועד המרכזי של חברת "תרבות" להקים בקישינב מכון שיוכשרו בו מורות וגננות להוראה במסגרת גן הילדים העברי, כמו שנעשה בשעתו בוורשה ובמוסקבה.[28] אלתרמן - שנאבק ללא לאות למען ההגשמה מחדש של תוכניתו - אף מצא דרך להשיג את תמיכת ארגון הג'וינט בארצות הברית, שהכיר בחשיבותה של התוכנית והקצה לכך כספים. המכון להכשרת מורות ומחנכות (שנודע בשם "האינסטיטוט הפרבלי") פתח את שעריו בשנת תרפ"ג (סתיו 1922) והוא המשיך להתקיים במשך שלוש שנים, ובמהלכן הוכשרו 72 גננות. בניהולו המסור והמקצועי של אלתרמן היה המוסד בתוך זמן קצר למוקד משיכה לצעירות שבאו מכל רחבי המדינה, ובתום לימודיהן חזרו אל ערי השדה ואל העיירות והניחו את היסוד להקמת רשת מסועפת של גני ילדים עבריים ברומניה כולה. "השירה העברית שבקעה מתוך חלונות הגן היו לשירת העם, והלשון העברית שנשתגרה בפי התינוקות נשאה עמה בשורת ימים טובים ועתיד של תרבות עצמאית" - העידה לימים הגננת מרים דינר־גולדשטיין, שהיתה חניכה באותו מוסד.[29]
אולם פעילותו הענפה של יצחק אלתרמן לא התמצתה אך ורק בתחומי קישינב. ביוזמתה של חברת "תרבות" שימש מפקח ויועץ למוסדות חינוך ברחבי בסרביה, בכלל זה למערכת גני הילדים שהוקמו בחלקם על פי המתכונת שהוא עצמו יזם. כעסקן וכאיש ציבור השתתף אלתרמן בקונגרס הציוני ה־12 שהתקיים בקארלסבאד בסתיו 1921, וכן בוועידה הראשונה של "תרבות" שהתכנסה בספטמבר 1922. הוא נמנה עם המשתתפים הקבועים בעיתון חי שנערך בלילות שבת במרכז הציוני בקישינב, ואף הוזמן לדבר בעצרת החגיגית לרגל יום הולדתו החמישים של ביאליק (ינואר 1923). קישינב החזירה את בית אלתרמן לימי גדולתו: המשפחה התגוררה בבית בן קומה אחת ברחוב ואגזלניה 9, ששימש מקום מפגש למחנכים, לסופרים ולעסקנים, ביניהם משכילים דוברי עברית ועיתונאים הכותבים יידיש, כפי שנהגו בזמנו בוורשה. בין הפוקדים את הבית היו כמה מן הנודעים שבסופרי בסרביה - בכללם המספר שלמה הלל'ס והמשורר יעקב פיכמן.[30] בייחוד רבו הפגישות בלילות שבת, אז היה ביתם למעין בית פתוח - היו מתאספים, אוכלים ושרים, כשיצחק אלתרמן מסב בראש השולחן, משל היה זה כינוס של חסידים והוא המשמש בו רבי.[31] גם ביאליק, המורם מעם, התארח מפעם לפעם בביתה של משפחת אלתרמן. באחד מביקוריו נענה ביאליק לבקשת המארחים ועלעל למשך כמה דקות במחברת שכללה שירים שחיבר נתן, בנם בכורם ומשוש נפשם של יצחק ובלה.[32]
ג
שנות קישינב היו שנים בעלות משקל רב לדידו של הבן נתן אלתרמן. בהגיעו לעיר היה בן פחות מעשר, ובצאתו ממנה היה נער כמעט בן 15, בעיצומן של שנות ההתבגרות. עם הגיעם לקישינב רשמו יצחק ובלה את בנם לבית הספר הדתי־לאומי מגן דוד, שנוסד בתרפ"א (סתיו 1920). מייסדו של בית הספר היה הרב יהודה לייב צירלסון, שעמד אז בראש חברת אגודת ישראל; חברה זו העמידה לה למטרה ליצור מסגרת המשלבת את החינוך העברי, הכללי והלאומי. "זאת הגמנסיה אשר התורה והתרבות המודרנית התלכדו בה באופן מלבב, הנה הופעה חדשה מפיקה נוגה על שמי החנוך העברי, העלולה להחיות עצמות יבשות ולהעמיד מהן חיל גדול של בעלי תורה והשכלה" - כתב הרב צירלסון בפתח חוברת שהכילה את "תוכנית־הלמודים" של הגימנסיה. והוא הוסיף: "אם טל־תחיה כזה מצאנו - הנה מצאנו הכל".[33] במקום אחר בחוברת נכתב כי מטרת הגימנסיה היא "לגדל מתוכה דור חדש, שלם ברוחו ונשמתו, שיאחד בתוכו את היהדות ההיסטורית, המסורתית העתיקה יחד עם רוח החיים המחודשה".
תוכנית הלימודים של בית הספר מגן דוד, שהיה לבית גידולו של הבן נתן, העניקה עדיפות ברורה למקצועות היהדות - תנ"ך, תלמוד, היסטוריה של עם ישראל וכמובן לימודי השפה העברית. אורח החיים בבית הספר היה ברוח המסורת: יום הלימודים החל כל בוקר בתפילת שחרית ובהנחת תפילין, ובשעות ששהו בהן בבית הספר היו התלמידים מחויבים להתהלך בכיסוי ראש. בתוך כך היו בבית הספר גם לימודי חול, בכלל זה לימוד של שפות זרות - צרפתית, גרמנית וגם לטינית. השיעורים התקיימו ברובם בעברית, אך כמה מהם בלשון הרומנית, שהיתה שפת המדינה. המורה שהופקד על לימודי העברית היה יחיאל מיכל קובלאנוב, אדם רחב דעת ובעל אישיות כובשת שזכה להערצת תלמידיו. קובלאנוב נולד בוויטבסק שברוסיה הלבנה, למד בישיבת קובנו, ולאחר שעזב את הישיבה רכש השכלה כללית והתעניין בייחוד בספרות העברית. הוא הגיע לסביבת קישינב ב־1904, ומאז עסק שם בהוראה. עם הקמת הגימנסיה מגן דוד הצטרף לסגל המורים כמורה לעברית. הוא השכיל להנחיל לתלמידיו את ידיעת הלשון העברית - עברית בהברה אשכנזית, כמובן - וגם אהבה לספרות העברית. קובלאנוב חי אז ממש בדוחק, בריאותו היתה רופפת, אך מסירותו להוראה לא ידעה פשרות. שיעורי הספרות שלו כללו קריאה באגדה, בשירת ימי הביניים ופרקים בספרות העברית החדשה. הוא נודע באהבתו לשירתם של משה אבן עזרא, שלמה אבן גבירול ושמואל הנגיד, שאת כתביהם קרא עם התלמידים, אך בלא פחות התלהבות הוליך אותם גם בנבכי שירתו של ביאליק. אלתרמן אהב אותו יותר משאהב את כל מורי בית הספר, וקובלאנוב השיב לו אהבה, לאחר שעמד מהר מאוד על הכישרון הספרותי הטמון בו.[34]
אלתרמן היה ילד רזה, נחמד, צנוע מאוד, נחבא אל הכלים. מעולם לא היה ספורטאי מצטיין, אך הקפיד להשתתף תמיד במשחקי הספורט של תלמידי הכיתה. הוא היה פעיל בהצגות בית הספר, באחת מהן שיחק תפקיד של רקדנית: הלבישוהו חצאית של נייר וגרביים ארוכים ושחורים, ואף לזה, כמו לכל דבר אחר, התייחס במלוא הרצינות.[35] כתלמיד היה בעל הישגים טובים, אך לא מזהירים. יותר מכול בלט בכישרון הכתיבה שלו, שהיה ידוע היטב למורים ולחבריו לכיתה. אולם את פרסומו בבית הספר קנה לראשונה כשפרסם כמה שורות מחורזות בביטאון שערכה קבוצת תלמידים, חברי האגודה הציונית ילדי ציון. שם הביטאון היה טל ילדות, וגיליון הפתיחה שלו הופיע בז' בשבט תרפ"א (1921). הגיליון כלל מאמר מאת העורך שבחר להציג את מטרות האגודה, מאמר נוסף שפורסם בו הציג את מגמתו הכללית של העיתון, ואילו השיר שחיבר אלתרמן נועד להדגיש את צדו הספרותי:
 
יַרְחוֹן עָרַכְנוּ בַּאֲגֻדָּתֵנוּ
כּוֹתְבִים שָׁם אָנוּ אֶת כָּל חִבּוּרֵינוּ
חִידוֹת, פִּתְגָמִים, הַכֹּל יֵשׁ שָׁמָּה
אַךְ תּוֹעֶלֶת בּוֹ וְלָנוּ הוּא לָמָּה.
כַּאֲשֶׁר נִתְרַגֵּל אֶל חִבּוּרִים כָּאֵלֶּה,
נוּכַל לְחַבֵּר עוֹד טוֹבִים מֵאֵלֶּה
וְכַאֲשֶׁר גְּדוֹלִים נִהְיֶה אָנוּ
אָז יָפִים יִהְיוּ הַחִבּוּרִים שֶׁלָּנוּ.
וְכַאֲשֶׁר טוֹבִים יִהְיוּ חִבּוּרֵינוּ
אָז אָנוּ נִזְכֹּר אֶת יַרְחוֹנֵנוּ
וְנֹאמַר לַיַּרְחוֹן רַק צָרִיךְ לְהוֹדוֹת
וְנֹאמַר לוֹ הַרְבֵּה, הַרְבֵּה תּוֹדוֹת.
 
את הגיליון בחרו העורכים הצעירים להקדיש למשורר הנערץ מכולם ח"נ ביאליק. בראשו נכתב כך: "למזכרת עולם: למשורר הנכבד מר ח.נ. ביאליק. כב באדר א' תרפ"א". כשביקר ביאליק בקישינב הקפידו התלמידים להגיש לו את הגיליון באופן אישי.[36]
להשתתפות בעיתוני בית הספר היה גם המשך: היה זה בשלהי 1923, כאשר תלמידי המחלקה הרביעית של הגימנסיה, בעידודו של המורה קובלאנוב, ייסדו ירחון בשם אחדות, ששמו הומר אחר כך לניצנים. כתב העת הוגדר "כלי־מבטא לכל מה שמתרחש בעולם התלמידים ובתוך כתלי הגמנסיה". נכללו בו שירים, סיפורים ורשימות, שבהם נתנו תלמידי הגימנסיה ביטוי לעולמם האישי והרוחני, וכל זה בלשון העברית. אלתרמן השתתף בעיתון בשתי גרסאותיו, בניצנים אף נמנה עם חברי המערכת, ושמו הופיע בו לצד שמותיהם של שני תלמידים אחרים, ששימשו גם הם עורכים: "אלטרמן, מרלין, ברמן". על השירים שפרסם נהג לחתום בשם "נתן אלתמן" או "נתן אלטמן", שהיו מעין שמות ספרותיים, ורק פעמיים חתם בשמו המלא: "נתן אלטרמן", כמובן בטי"ת. השתתפותו של נתן אלתרמן בעיתון נמשכה כשנתיים, ונוכחותו בו היתה קבועה ובולטת.[37]
מה שפרסם אלתרמן בביטאוני בית הספר לא היה אלא מבחר מצומצם מתוך שפע של שירים שהיו באמתחתו. אלה היו צרורים במחברת שהעתיק אליה בשקידה את כל שיריו: תאריך חיבורו של השיר שלפני האחרון במחברת הוא ט"ו בשבט תרפ"ה (9 בינואר 1925), משמע שהמחברת מכילה את כל השירים או את רוב השירים שכתב עד למועד זה. מחברת השירים היתה גדולה בהיקפה - היו בה 157 עמודים בכתב יד ונכללו בה לא פחות משבעים שירים! אלתרמן צירף תוכן עניינים מפורט, המובא בסיום המחברת, ובו ציין את שמות השירים, את העמוד שהם מופיעים בו ואפילו את הסוגה: בדרך כלל הוגדר כל שיר כ"שיר", אך היו גם ציונים אחרים - ציור, סאטירה או פואמה. בגוף המחברת עצמו, בשולי כל שיר, צוין המקום שהשיר נכתב בו: רובם, כמובן, נכתבו בקישינב, אך כמה מהם נכתבו במקומות אחרים - שיר אחד נכתב עוד במוסקבה, כמה שירים נכתבו בקייב, היה גם שיר שנכתב בקמינקה, עיירה אוקראינית על גדות הדנייסטר, מרחק של שבעים קילומטר מקישינב. השירים נכתבו בהטעמה מלעילית (אשכנזית), כפי שהיה הדבר נהוג בשירה העברית שנכתבה באותן שנים במזרח אירופה. ככלל, נמנע אלתרמן מלנקד את השירים, למעֵט מקרים אחדים. בדרך מוזרה נהג להציב את חתימת ידו המסולסלת בשולי כל אחד מן השירים, ולו כדי לאשר כי השיר שהועתק למחברת הוא אכן מפרי עטו. מתברר שכבר אז התייחס אלתרמן למעשה הכתיבה בכובד ראש גמור. [38]
השיר הפותח את המחברת נקרא "בים". את השיר כתב אלתרמן עוד במוסקבה כשהיה בן שבע. שיר זה הוא סימן ראשון לצורך הפנימי של הילד נתן לבטא את עצמו באמצעות כתיבת שירים, אף כי דלות המבע והסגנון הפשטני מסגירים את גילו הצעיר של הכותב: "שָׁם בַּיָּם הַגָּדוֹל/ תְּהַלֵּךְ אֳנִיָּה./ לְעֻמָּתָהּ סִירָה/ שָׁטָה עַל פְּנֵי תְהוֹם". השיר הבא נכתב בקייב שנתיים מאוחר יותר, אך לא היה בו כדי להעיד על התקדמות כלשהי או על שוני בסגנון הכתיבה: "פִּתְאוֹם נִתַּךְ גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף/ רַעַם, בְּרָקִים, פַּחַד עוֹטֵף". שמו של השיר היה "הגשם". בהמשך המחברת מובאים עוד עשרה שירים שנכתבו גם הם בקייב, העיר שמשפחת אלתרמן שהתה בה עד יום הולדתו התשיעי. אחד מן השירים האלה ביטא את הגעגועים לכותל המערבי, שירים אחרים התמקדו במראות הטבע: הים, היער, השמש, העננים, העמק ושקיעת החמה. השפעת ביאליק ניכרה היטב בשיר בשם "חג החופש", גם הוא מימי קייב, שנכתב בזיקה ישירה אל שירו המוקדם והידוע כל כך של המשורר, "אל הציפור": "הַחֹפֶשׁ תַּחְפֹּצִי? לָךְ אִתָּנוּ צִפּוֹרִי/ הֲתָשׁוּב לִי שֶׁמֶשׁ?... הֲתִפְתַּח אֶת כְּלוּבִי?/ [...] מַה צּוֹפֵן בִּי לִבִּי, מַה יָּדִי רוֹעֶדֶת,/ הַצִּפּוֹר כֹּה לִפְרֹשׂ כְּנָפֶיהָ עוֹמֶדֶת./ עוּפִי יְקָרָה! עוּפִי צִפּוֹרִי!/ וּבַשְּׂרִי לָעוֹלָם אֶת בֹּא חַג הָאוֹרָה!" נוסף על כך כתב אלתרמן שיר המוקדש כולו לביאליק לרגל הביקור שערך המשורר בגימנסיה בקייב. שיר זה מעיד על המעמד המיוחד שביאליק נהנה ממנו הן בעולמו של הכותב והן בסביבה הקרובה לו: "תִּפְאֶרֶת עַמֵּנוּ, מְשׁוֹרֵר יְהוּדָה./ שֶׁמֶשׁ אוֹר לְעַמֵּנוּ בְּהִירָה וַחֲמוּדָה./ שִׁירָיו קקרנים [צ"ל: כְּקַרְנַיִם] לַסִּפְרוּת מְאִירִים/ וּמִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ הֵם יָפִים וּבְהִירִים". לדידו של הכותב היה ביאליק משורר האור והנחמה, אך הוא היה גם האיש שייצג את העם בימי אסון. את השיר חתם אלתרמן במילים אלה: "שִׁירָיו הַיָּפִים, סִפּוּרָיו הַנְּעִימִים./ אֶת דֶּגֶל סִפְרוּתֵנוּ לְמַעְלָה מְרִימִים./ וְלָנוּ הַקְּטַנִּים, הוּא כּוֹתֵב גַּם לָנוּ./ תּוֹדָה נָא נֹאמַר לַמְשׁוֹרֵר שֶׁלָּנוּ". מי יודע, אולי היה זה בכלל שיר מוזמן שאותו כתב אלתרמן לצורך הקראה בפני המשורר בעת ביקורו בבית הספר בקייב.
בקמינקה, שהיתה תחנת ביניים בדרך מקייב לקישינב, כתב אלתרמן שיר נוגע ללב שהעלה בו את רשמי המסע. השיר נקרא "לפני דניֶסטר", ובו תיאר את הפליטים הבורחים מאוקראינה לרומניה, כשהם נאלצים לחצות את נהר הדנייסטר. החצייה של הנהר היתה כרוכה בקשיים גדולים, והפליטים הניצבים על גדות הנהר נראים כשהם מצפים לרגע שבו יחצו אותו: "לִפְנֵי נָהָר עוֹמְדִים פְּלִיטִים/ אֲנָשִׁים חַסְרֵי אשֶׁר./ לַצַּד הַשֵּׁנִי הֵם מַבִּיטִים/ וּמְחַכִּים לִשְׁעַת כּשֶׁר". הפליטים, כותב אלתרמן הילד, אינם אלא אנשים שרק לפני זמן־מה חיו בטוב, "יָשְׁנוּ עַל כְּסָתוֹת וְכָרִים", ועתה הם בחזקת אנשים עניים הנסים על נפשם. "אָב וּבְנוֹ מִצַּד הַשֵּׁנִי,/ אֵם וּבִתָּהּ פֹּה./ הוּא שׁוֹלֵחַ שָׁלִיחַ הֵנָּה/ לַהֲבִיאָן לוֹ". על רקע המחזות הקשים הנגלים לעיניו פונה הדובר אל הדנייסטר במילים אלה:
 
דְּנְיֶסְטֶר הַגֵּד, הַגֵּד לִי
אָנָה גַּלֶּיךָ יִשְׁטֹפוּ?
דְּנְיֶסְטֶר, אוֹתְךָ יִשְׁאַל פִּי -
מַה שְֹּפָתֶיךָ יִטֹּפוּ?
הַאִם תְּבַשֵּׂר בְּשׂוֹרַת אוֹר
לַפְּלִיטִים הַצְּמֵאִים חֲדָשׁוֹת?
אוֹ תִּשָּׂא בְּגַלֶּיךָ צָרוֹת וּמָרוֹר
לִנְפָשׁוֹת חֲרֵדוֹת נִרְעָשׁוֹת?
 
מצוקת הפליטים נפרשׂת גם בהמשך, כשהיא מלווה שוב ושוב בדברי תחינה המופנים לנהר כדי שישנה את טעמו ויושיט להם יד: "דְּנְיֶסְטֶר הֲפֹךְ אֵלֵינוּ פָּנֶיךָ!/ נָהָר גַּשׁ נָא הֵנָּה!/ בֹּא וְקַבֵּל אֶת אוֹרְחֶיךָ/ וְהַעֲבִירֵם לְצִדְּךָ הַשֵּׁנִי!" שיר נוסף בשם "פליטים", שחיבר אלתרמן בקישינב, תיאר אנשים ונשים רוויי סבל הנקבצים אל חופו של נהר, מנסים לנוס על נפשם, וזאת בלי שהעלו כלל על דעתם את מה שצפוי להם בהמשך. "הָאָרֶץ לָהּ קִוּוּ, הַנְּעִימָה" - כותב המשורר הנער - "תְּגָרְשֵׁם כְּעֵדָה שֶׁל כְּלָבִים רְעַבְתָּנִים/ בְּחֶרְפָּה, גִּדּוּפִים וּכְלִמָּה". מן הסתם היה אלתרמן עד למצבים כגון אלה, שבהם נאלצו כמה מן הפליטים לשוב על עקביהם, זאת לאחר שנמנע מהם להיכנס לארץ היעד.
החל מעמוד 16 במחברת השירים העתיק אלתרמן אך ורק שירים שנכתבו בקישינב, ואלה מילאו את רוב המחברת. השיר הראשון בקבוצה זו נקרא "בלילה", ואחריו הופיעו שירים מסוגים שונים, בכללם שירים ליריים, שירים בעלי תוכן לאומי, מעט שירים בעלי תוכן אישי ואף שירים בעלי אופי סיפורי שהנער המשורר נראה בהם כמי שהולך שבי אחרי דמיונו. העולם השירי של אלתרמן בשנים אלה, שנות המעבר מילדות לבגרות, היה מושתת ברובו על המסורת של השירה העברית בימי ההשכלה, עבוֹר דרך חיבת ציון, ועד ביאליק וטשרניחובסקי. שירה זו נכללה באנתולוגיות ובמקראות שונות בנות הזמן, שאותן הכיר מקרוב, והן היו למקור ההשראה העיקרי שלו. כנגד זה היה אלתרמן מנותק לחלוטין מן השירה העברית החדישה והאוונגרדית שהחלה להתפרסם מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, ורישומה לא ניכר כלל בכתיבתו. יותר מכול הושפע מביאליק, בעיקר מביאליק המוקדם, הן במה שנוגע לעולם הנושאים של שיריו והן מסגנונו. השפעת ביאליק על אלתרמן בפרק הזמן ההוא נבעה לא רק מן המעמד המיוחד שהיה לו בשירה העברית אלא גם בשל היחס המיוחד, יחס של הערצה, שאותו רחש האב יצחק אלתרמן כלפי מי שהוכר כבר אז כמשורר הלאומי; את היחס הזה ספג הבן נתן משחר נעוריו.[39]
רבים מן השירים הליריים שכתב אלתרמן בקישינב היו בעלי הלך רוח רומנטי, אחדים מהם העלו מראות מן הטבע, תוך כדי מתן תשומת־לב מיוחדת לעונות השנה. על הסתיו, למשל, נכתבו השורות האלה, שבהן לא חרג הכותב הרבה מעבר לשגרה הצפויה: "נוֹשְׁרִים עָלִים, נוֹשְׁרוֹת דְּמָעוֹת/ בּוֹכָה אָרֶץ בּוֹכִים שְׁחָקִים./ נָבְלוּ פְּרָחִים, עֲרֻמִּים עֵצִים/ קוֹדְרִים עוֹמְדִים הָעֲנָקִים". מעט יותר מקוריות הורגשה בשירי החורף: באחד מהם, הנקרא "שלג", ושנכתב בהשפעת שירי החורף של ביאליק, מדומים פתיתי השלג למלאכי חבלה הבאים להכרית את זכר האביב, האדמה מתוארת כמכוסה בתכריכים, ואילו עצי האלון המזדקרים מן האדמה מתוארים כמי שלבשו בגדי מלכים ולראשם כתרי כפור. גם בפתיחת השיר וגם בסיומו הודגשה התנועה הסיבובית של פתיתי השלג היוצאים במחולות: "סוֹבֵב שֶׁלֶג מִבְּלִי הֶרֶף,/ אַף מִבְּלִי לָנוּחַ,/ מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב/ לְקוֹל תְּרוּעַת רוּחַ". אולם יותר מכול התמכר אלתרמן לתיאור האביב, עונה שרבים מן המשוררים העברים, ממיכ"ל (מיכה יוסף לבנזון) ועד ביאליק, זיכו אותה בקדימות: "הָא לָמָּה אֵחַרְתָּה [אֵחַרְתָּ]?" - פונה הדובר לאביב בשיר "לאביב".
 
בֶּן קְסָמִים וְאוֹרָה,
הָאָבִיב הַמֶּלֶךְ, הַשַּׂר.
הַאֻמְנָם שָׁכַחְתָּ בָּאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה
אֶת כָּל אוֹהֲבֶיךָ מִכְּבָר?
[...] הֲטֶרֶם זָכַרְתָּ אֶת פִּרְחֵי הָאָבִיב
שֶׁנָּבְלוּ בְּגִשְׁמֵי הַסְּתָו?
בֹּאָה נָא הַחַיִּים וִישַׂגְשְׂגוּ סָבִיב
וְיֵדָעֵם עַם גָּדוֹל וָרָב.
 
ובשיר בשם "בשורת אביב", שנכתב בעת שעונה חדשה הסתמנה באופק, נמצאות השורות האלה: "הִנֵּה שָׁבוּ הַצִּפֳּרִים,/ קָם כָּל חַי כָּל רֶמֶשׂ./ שִׁיר לִכְבוֹד הָאָבִיב שָׁרוּ,/ שִׁיר לִכְבוֹד הַשֶּׁמֶשׁ./ יַחַד שֶׁמֶשׁ, אֶרֶץ, אָבִיב,/ שָׁכְחוּ אֶת הַקֹּר./ שְׁלָשְׁתָּם הֵם הַמּוֹשְׁלִים סָבִיב/ טוֹבְעִים בְּיַם הָאוֹר". דפוס זה חוזר ונשנה עוד בכמה שירים, דוגמת "לאביב חיכיתי", "בא האביב" ו"אביב".
מחברת השירים כללה לא מעט שירים המוקדשים לחגי ישראל, שהיו חלק בלתי נפרד מאורח החיים היהודי בקישינב. לכבוד ראש השנה כתב אלתרמן שיר פרדה מן השנה החולפת, השנה ה"זקנה", כשהוא מקדם את פניה של שנה צעירה יותר: "בֹּאִי בֹּאִי שָׁנָה צְעִירָה!/ בֹּאִי בְּשִׁיר וָרֹן./ וּלְכָל נֶפֶשׁ נָא הָבִיאִי/ שִׂמְחָה, גִּיל וְשָׂשׂוֹן". שירים שונים נכתבו לרגל יום הכיפורים, באחד מהם התייצב הדובר כמייצגה של הקהילה וכמי שבא ללמד עליה סנגוריה: "שְׁעֵה מִמְּרוֹמִים אֵל, וּרְאֵה נָא/ שׁוּר אֶת הָאֲנָשִׁים./ רְאֵה נָא כֻּלָּם מֶה חָוְרוּ,/ פְּנֵיהֶם מַה נִּרְגָּשִׁים". ובבית האחרון כתב: "הֵם מִתְוַדִּים. סְלַח נָא! כַּפֵּר!/ וְחֵטְא וָרָע יִתַּמּוּ./ וְהָעוֹלָם יִצְהַל, יְחִי/ כְּתִינוֹק רַךְ, בֶּן יוֹמוֹ". על חנוכה נכתבו שני קטעים שונים - האחד שירה והאחר פרוזה. השיר שנכתב לחנוכה היה טעון נימה לאומית מובהקת - היהודים הוצגו בו כעם הנרדף על ידי היוונים, כשהמחבר אינו מסתיר כלל את הערצתו לגילויי הגבורה של מתתיהו ובניו: "קַנָּאֵי עַמָּם וֵאלֹהֵיהֶם,/ עָבְרוּ בְּאֵשׁ וּמַיִם./ קָרָא אָז הָעָם הָעִבְרִי:/ רְאוּ: עוֹדֵנוּ חַיִּים!" קטע הפרוזה היה שונה לגמרי, לא הצד הלאומי הודגש בו אלא דווקא הצד הסוציאלי: תחת הכותרת "לחנוכה" גולל אלתרמן סיפור שבמרכזו ילד בשם ברקה, נער יתום מאביו ומאמו, המתגורר עם סבו בהקדש הנמצא בעיר הגדולה. טקס הדלקת הנרות הוא הרגע שהשניים נזכרים בו בימים הטובים ההם שהיו מנת חלקם:
 
הזוכר אתה ברקה, את הנגון אשר היה מנגנו אבא בשבתו אל השלחן לאכול את הארוחה של ערב חנוכה? הזכירני נא, [...] חרש חרש שר ברקה את נגון אבא, והזקן אף הוא עוזר לו בקולו הצרוד. הנרות הולכים וכבים.
 
אל חטיבה זו מצטרף שיר לחג השבועות, המזוהה כחג הביכורים ולא כחג מתן תורה: "נִצְבֹּר פְּרָחִים רַעֲנַנִּים,/ בַּיְּעָרִים וּבַגַּנִּים,/ נָשִׁיר שִׁירִים, נִקְלַע זֵרִים,/ חַג שָׁבוּעוֹת בָּא, חֲבֵרִים!/ חַג שָׁבוּעוֹת בָּא, נְעָרִים!"
והיו השירים שבהם ניתן ביטוי ישיר לחזון הציוני, אידאל שטופח תדיר הן בבית משפחת אלתרמן והן בבית הספר מגן דוד: "לֹא, לֹא תִּקְוַת שָׁוְא/ וְלֹא חֲלוֹמוֹת בְּדוּאִים/ בֹּאָה, תִּרְאֶה שָׁם נְאוֹת/ דֶּשֶׁא, שָׂדוֹת זְרוּעִים". "שם" - הכוונה, כמובן, לארץ ישראל, המקום שאליו נקראים "בְּנֵי עַם הַשָּׁב לִתְחִיָּה,/ הַהוֹפְכִים מִדְבָּר לְגַן עֲדָנִים/ וּלְפַרְדֵּס - אֶרֶץ שְׁאִיָּה". רושם סגנונו של ביאליק ב"מתי מדבר האחרונים" ניכר כאן היטב. שיר אחר נכתב בסגנונם של שירי "חיבת ציון". השיר נקרא "דמיונות", והוא מדמיין מצב שבו נענית משאלתו של ה"אני" לקבל זוג כנפיים שבעזרתו הוא עתיד לעשות את דרכו אל הארץ הנכספת - "אֶל הָהָר הָרָם./ אֶל הַלְּבָנוֹן הַמִּתְבּוֹסֵס,/ הַנֶּאֱנָק בְּדָם./ תְּנוּ כְנָפַיִם לִי, וְאָעוּף/ לִנְהַר הַהוֹד הַנָּם,/ אֶל הַמַּלְכָּה, אֶל הַיַּרְדֵּן,/ שָׁם אָעוּפָה, שָׁם!" היחס החם והנלהב אל חזון התקומה הלאומי מתבטא בשיר מעט יוצא דופן בשם "פרידת אוסישקין", שבו מתבונן הכותב בהערצה בדמותו של המנהיג הציוני בעת מעמד הפרדה שנערך לכבודו בתחנת הרכבת שבקישינב. אלתרמן פורשׂ בשיר תמונה הלקוחה מתוך הוויי החיים המקומי, ובסגנון של משורר־רפורטר הוא מנסה לתעד את המעמד כפי שהוא נראה מנקודת המבט של מי שנוכחים בו:
 
הוּא נוֹסֵעַ... אֵצֶל קְרוֹנוֹ עוֹמְדִים צְפוּפִים
צְעִירִים, זְקֵנִים וָטָף. אֵלֶּה הֵם יְהוּדֵי הַגּוֹלָה,
אֲשֶׁר בָּאוּ לָתֵת אֶת בִּרְכַּת הַשָּׁלוֹם הָאַחֲרוֹנָה
לָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא לְעוֹדֵד אֶת רוּחָם, וּלְהַגְדִּיל אֶת
אֵשׁ הַתִּקְוָה הַהוֹלֵךְ וְקָטֵן בְּלִבָּם.
 
שיר פרדה מסוג אחר לגמרי, שגם בו בא לידי ביטוי הלך רוח ציוני, נכתב על ידי אלתרמן לכבוד אחד מתלמידי הכיתה, שחטרמן שמו: "שָׁלוֹם לְךָ אָחִי, הָעָף לַמֶּרְחַקִּים./ מֵאֶרֶץ הַגָּלוּת, הַמֶּרֶר,/ מֵאֶרֶץ אֲפֵלָה, מֵאֶרֶץ מַחֲשַׁכִּים./ לְמָקוֹם בּוֹ רַק חֹפֶשׁ וָאוֹר./ אַל תִּשְׁכַּח נָא אָחִי אֶת אֵלֶּה [הַ] נִּשְׁאָרִים/ אֲבֵלִים מֵעֵבֶר לַיָּם" - וכולי. שחטרמן - הוא אברהם שכטרמן - הקדים לעזוב את הגימנסיה כדי לעלות לארץ עם הוריו, ובכך עורר קנאה בלבו של הכותב שהפנים לגמרי את השאיפה לציון.[40]
כמה מן השירים הכלולים במחברת, לא רבים, היו בעלי אופי אישי לחלוטין, והם התייחסו למאורעות שונים בחייו של הכותב. האומנם היתה לאלתרמן אהבה בקישינב? האם היתה לו חברה או בת זוג כלשהי? הנה שיר ה"מוקדש לרסי ברמן, ליום הולדתה", המעיד על החיבה שאותה רוחש הכותב לזו שהשיר נכתב לכבודה: "שִׂישִׂי! שִׂמְחִי! יַלְדָּה נָאָה,/ אַל תַּחְדְּלִי רְקֹד./ כָּל עוֹד זְמַן וּסְבִיבָה נָאָה/ יֵשׁ לָךְ, רִקְדִי עוֹד./ זַמְּרִי נָא עוֹבְרִים הָרְגָעִים/ תָּבֹא עֵת וְאֵין./ לָךְ לֹא זְמַן, לֹא רֵעִים נָאִים/ רִקְדִי יַלְדַּת חֵן". ואם לא היתה זו רסי ברמן - כנראה בת השכנים ברחוב ואגזלניה 9 - היתה זו אולי נערה אחרת, נטולת שם, שהיא הנמענת של שיר האהבה היחיד שנכתב בקישינב: "אַתְּ עָבַרְתְּ, וַתַּשְׁאִירִי/ בְּלִבִּי, לִבִּי הָעֲרִירִי/ נִיצוֹץ קָט בְּדָמִי,/ וַיֵּאוֹרוּ כָל מַחֲשַׁכָּיו,/ וְכָל סְדָקָיו וחרקיו [צ"ל: וַחֲרַכָּיו] / נִרְאוּ פִּתְאוֹם לִי". בין השירים בעלי הממד האישי בולט בייחוד השיר "לבוא אבא". הוא נכתב בהשפעת רושם המפגש בין הבן לבין אביו הנערץ עליו, החוזר מאחד המסעות הרבים שנהג לצאת אליהם מתוקף תפקידו כמפקח על החינוך היהודי. מקום ההתרחשות של השיר הוא תחנת הרכבת בקישינב, אנשים יורדים מן הקרונות, נדחקים וממהרים, והילד המתבונן נראה חרד מעט כיצד ימצא את אביו בין כל האנשים האלה. אלא שלקראת סיום השיר החשש נמוג, והדובר שנרגע אף מרגיע את קוראיו: "אַל תִּדְאֲגוּ! הָא, בֵּין כֻּלָּם,/ עֵינַי חִישׁ תַּבְחִינוּ! [יַבְחִינוּ] / וּבִן רֶגַע וְאֶל צַוָּארוֹ,/ תָּלוּי כְּבָר הִנֵּנִי./ וְלֹא אָבִין מִי בָּעוֹלָם, /מְאֻשָּׁר יוֹתֵר מִמֶּנִּי".
בשירי הנעורים שלו גילה אלתרמן לא אחת יכולת לחרוג מתיאורי ההוויי והנוף ומן האישי והמידי ולספר סיפורים בדויים מן הלב, שהיו רחוקים מרחק רב מן העולם שהוא חי בו ומן הרשמים שקלט והעלה על הכתב. בין אלה בלט שיר בשם "האם", שהוא סיפור ראליסטי־מלודרמטי, מעין בלדה. בשיר עשרה בתים, ומסופר בו על סירת דייגים השטה בעת סערה, כשעליה אם ובנה. אלא שלפתע מבליחה סירה באופק, ובה נראה אבי המשפחה הבא לחלצם: "אָז נִשְׁמַע קוֹל־אֵם מִשְׁתּוֹלֶלֶת:/ 'הַצִּילָה אֶת הַנַּעַר! / מַהֵר, הַסִּירָה כְּבָר צוֹלֶלֶת'.../ וַיֶּחֱזַק מִן הַסַּעַר". בלא מעט כישרון תיאר המשורר הצעיר את מאבק האיתנים של האב והאם כנגד כוחות הטבע תוך כדי התמסרות מוחלטת להצלת הבן. אלא שלמרבה הצער מעשה ההצלה לא עלה יפה - הבן הצליח אמנם לעבור אל סירתו של האב, אך לא כן האם שירדה למצולות: "אַךְ בּוֹ בָּרֶגַע עֵת מָסְרָה/ הָאֵם אֶת בְּנָהּ לְאָבִיו/ צָלָלָה הִיא: .... וַתִּדֹּם סְעָרָה,/ וַיִּדֹּם כֹּל מִסָּבִיב". בסיומו של השיר נשאר הילד רק עם אביו בלא נוכחותה של האם, ומותה הפסיק את הסערה בן־רגע. ויש שהשיר הסיפורי נטה אל עבר האגדה, כגון השיר "בת־שמים", בלדה בסגנון רומנטי שכדוגמתה יכול היה אלתרמן למצוא בשירה הרוסית או הגרמנית ואפילו בשיריהם של שניאור ושטיינברג. השיר משרטט את דמותה של נערה יפהפייה, בתו של "שַׂר בָּאָרֶץ/ בַּיָּמִים הַקַּדְמוֹנִים", שנשאה עיניה תמיד לשחקים, לעולמות עליונים. האב, שביקש לשמור על בתו מכל משמר ולגונן עליה מפני זוהמת האדמה, בנה לה ארמון על ראשי סלעים ואף קישט את תקרותיו בציורי רקיע; אלא שקיום מלאכותי זה נדון לכישלון. אט־אט הבחינה הנערה: "לֹא זֶה הָרָקִיעַ/ נַפְשָׁהּ לוֹ כָלָתָה,/ לֹא לְאֵלֶּה הַכּוֹכָבִים/ שָׁאֲפָה נִשְׁמָתָהּ". ובאחד הלילות, בעת שיצאה לראות את השחקים כפי שהם באמת, מעדה הבת ונפלה מן הסלעים שעליהם הוצב הארמון, וכך מצאה את מותה: "אָז נִשְׁמָתָהּ הִתְרוֹמָמָה/ מַעְלָה לַשָּׁמָיִם./ לִמְקוֹם נַפְשָׁהּ כֹּה שָׁאָפָה/ לָנוּס מִזֻּהֲמַת הַחַיִּים".
מה מכל זה בחר אלתרמן לפרסם בעיתון בית הספר? הפרסום הראשון היה השיר "חנוכה" שהופיע באחדות בא' בטבת תרפ"ד בעודו תלמיד הכיתה הרביעית של הגימנסיה. שיר נוסף שפרסם באותה שנה היה שיר ציוני, שסיפר על בני עמו השבים לארץ המובטחת ("לֹא, לֹא תִקְוַת שָׁוְא"). אלתרמן מסר לעיתון בית הספר גם את שירו על הפליטים החוצים את הנהר וגם את השיר "פרידת אוסישקין", אולי משום שהיה בהם נופך אקטואלי. רבים מן השירים שנדפסו בעיתון בית הספר היו שירי טבע, אם כי נמצא בו מקום גם לכמה מן השירים הסיפוריים, בנוסח הבלדי, דוגמת "אם" ו"בת־שמים". בסך הכול התפרסמו בעיתוני בית הספר 14 שירים שחיבר הילד נתן - מספר לא מבוטל כלל וכלל - וזה העניק לו יוקרה בקרב חבריו ללימודים ומן הסתם גם בקרב מי מן המורים. שירים אלה התקבלו כהוכחה לכישרון הספרותי שלו, לשליטתו בשפה ולהיותו כבר אז בן בית בעולמה של השירה. מי שלמדו אתו באותן שנים העידו כי אלתרמן היה לגמרי גלוי לב ביחס למעשה הכתיבה, ואף נהג לשתף כמה מחבריו בתהליך הפרסום - הוא קרא בפניהם שירים מן המחברת, ולאחר ששמע את דעתם של החברים יכול היה להחליט איזה שיר מן השירים הרבים שהיו ברשותו יופיע ברשות הרבים. משמע שאלתרמן הנער לא רק כתב שירה ופרסם שירה אלא גם סיגל לעצמו, במידת־מה, הליכות של משורר.
ד
שלוש מבין היצירות שנכללו במחברת הוגדרו על ידי אלתרמן "פואמות", אות וסימן לרצונו של הכותב לחרוג מן המסגרת של השיר הלירי הקצר או אפילו הבלדה, ולחבר שיר ארוך שיש בו עלילה ודמויות, ושלעתים אף נרקם בו סיפור חיים. שירים אלה, אולי מחמת אורכם, לא פורסמו מעולם בעיתוני בית הספר. השיר הראשון שהוגדר "פואמה" נשא את הכותרת "השופר הסתום", והוא היה נטוע כל כולו בעולם המסורת ובמוטיבים מן הפולקלור היהודי. האירוע שעמד במרכזה של היצירה הוא מעמד הנעילה של יום הכיפורים. השיר נפתח בתיאור העמידה המתוחה והדרוכה של הקהל בבית הכנסת והתייצבותם של התוקע, הרב והדיינים על הבמה. הכול מחכים לרגע שתישמע בו התקיעה, ובכך יסתיים היום הקדוש. אלא שכאן מתרחש משהו בלתי צפוי לחלוטין: התוקע מצמיד לפיו את השופר - אך קול השופר לא נשמע. מתחילה התרוצצות: "אֶת סִפְרֵי הַתּוֹרָה! קָרָא הָרַב/ אֶת פִּי שׁוֹפָרֵנוּ סָתַם הַשָּׂטָן". ספרי התורה הוצאו, נרות שחורים הודלקו, ואז נשא הרב את קולו והשמיע קריאה נואשה, המופנית אל השטן, למהר ולהתיר את קול השופר. לאחר שהשמיע הרב את קריאתו נפתחה לפתע הדלת ולבית הכנסת נכנס אדם זקן ועני שביקש להצטרף אל קהל המתפללים: "הָבָה גַּם אֲנִי אִתְּכֶם אֶתְפַּלֵּל,/ קָרָא הֶעָנִי./ אוּלַי יִשְׁמַע לִי הָאֵל./ יִשְׁמַע לִתְפִלָּתִי". ואף הוא נשא דברים שהופנו אל השטן בדרישה שיתיר את קול השופר. משתמו דבריו של האורח נשמעה תקיעה רמה בחלל בית הכנסת: "קוֹל תְּקִיעָה, תְּקִיעָה, תְּרוּעָה שְׁבָרִים!" או אז הבינו הנוכחים כולם כי אותו זקן היה לא אחר מאשר אליהו הנביא.
יצירה אחרת, חריגה בצורתה ובתוכנה, היתה השיר "רֵע", שאותה הגדיר אלתרמן "פואימה בשתי מערכות". היתה זו פואמה דרמטית או לחלופין מחזה פיוטי קטן, המושתת ברובו על דיאלוגים המושמעים מפי הנפשות הפועלות בצירוף דברי קישור מטעמו של המספר. בפואמה זו השתתפו שתי דמויות שנקראו ראובן ושמעון, כשמו של צמד האחים, בניו של יעקב. במערכה הראשונה נראה שמעון כשהוא לבוש בגדי חול וחוגר חרב למותניו. שמעון מתייצב בפני ראובן ומוסר לו תיבת ברזל ובה טמונים כתבי היד של יצירותיו, היקרים לו מכול. כלשונו: "בָּהּ כָּל חַיַּי שְׁמוּרִים./ כָּל מַהֲוַוַּי [מַאֲוַיַּי?] וּמַחְשְׁבוֹתַי/ עַכְשָׁיו בָּהּ נִמְצָאִים./ כָּל הַיָּמִים, כָּל הַלֵּילוֹת". שמעון אף רומז לכך, וראובן כלל לא מכחיש זאת: "אש קודש" עולה מן התיבה. במעמד זה מבקש שמעון מראובן לשמור עבורו את התיבה עד שישוב משדה המלחמה כעבור שנתיים. או אז ישקול בדעתו אם לפרסם את פרי עטו - "אוּלַי יַרְנִין מְעַט אֶת יוֹמָם/ שֶׁל בְּנֵי הָאֲדָמָה./ אוּלַי יִזְכְּרוּנִי פַּעַם/ וְאֹמַר אָז דַּיֵּנִי". שמעון אף מציין כי בתיבה מונחים כל חסכונותיו, סך אלפיים רובל. השניים נפרדים, ושמעון יוצא לדרך. שעון העיר משמיע 12 צלצולים.
במרכז המערכה השנייה - המתרחשת כעבור שנה - נראה ראובן כשהוא יושב באותו החדר עצמו, מול האח המבוערת, כשהתיבה בידיו. מחשבה רעה עולה בדעתו של ראובן: הרֵע, שממנו לא שמע דבר כבר שנה, ודאי נפל חלל במלחמה, ולכן מוטב לו שישליך את כתביו אל האש ואת הכסף ייטול לעצמו. מול התום והטוהר שאפיינו את שמעון מתייצב ראובן כדמות שכולה רוע: "אֶת כִּתְבֵי הַמְשׁוֹרֵר/ אֶזְרֹק לְשַׁלְהֶבֶת./ אֶת הֶעָפָר אֶצְבֹּר אֶשָּׂא/ אוֹתוֹ עַד לְקִבְרוֹ./ וּמִשָּׁם הָרוּחַ יִזְרֶה/ אוֹתוֹ עַל פְּנֵי תֵּבֵל". שעון העיר משמיע 12 צלצולים. ואכן, המחשבה הרעה מוּצאת מיד מן הכוח אל הפועל. אלא שרצה הגורל ובאותו רגע ממש נכנס שמעון אל החדר ומגלה לתדהמתו שהתיבה עומדת ריקה. נבוך כולו, מודה ראובן בפני רעו כי השליך את הכתבים אל האש, ואף משמיע באוזניו דברים לא ברורים ביחס לכסף. אולם לא הכסף הוא שמטריד את שמעון, אלא הכתבים שהיו ואינם. הוא ניצב מול התיבה כמי שעולמו חרב עליו: "כָּל תִּקְווֹתַי נֶהֶרְסוּ" - אומר שמעון. "לְפָנַי עָתִיד שָׁחוֹר./ אָכֵן אֵין בָּעוֹלָם רֵעִים/ כֻּלָּם רוֹדְפֵי בֶּצַע./ עֲבוֹדָתִי לְעָפָר הָפְכָה./ הֲלָזֹאת עָמַלְתִּי?.../ הֲלָזֹאת נוֹצָרָה, כְּדֵי לְהִשָּׁמֵד/ בִּידֵי רֵעַ נוֹכֵל?..." לתחושת האובדן האישי מלוּוה הגילוי המכאיב נוכח הבגידה של חברו הטוב. בהצגת דמותו של שמעון גילה אלתרמן טפח מעצמו, כשהוא משרטט דמות של משורר המעלה את הגיגיו על הדף, מצרף אותם אחד לאחד ומצפה ליום שבו יזכה להוציא אותם לאור. וראובן, שהוא היפוכו של שמעון, האם נוכחותו בשיר נועדה לסמל את החרדה הלא־מודעת, את החשש שמא יעמוד מאן דהו ויחסום את דרכו לפרסום ולתהילה?
אולם "רע" - הניסיון הספרותי השני של אלתרמן לכתוב פואמה - היה כולו בוסר: במבנה, בעלילה, בלשון, בשרטוט הנפשות הפועלות. הניסיון השלישי לכתיבת פואמה צלח הרבה יותר. זו היתה גם היצירה המרכזית שנכללה במחברת השירים שלו, שהיקפה היה לא פחות מ־96 עמודים! על עמוד השער שקדם לשיר נכתב שמה של היצירה: "ר' שמעון בן לקיש", היא תוארה כ"פואמה בג' חלקים מאת נ. אלתרמן", ואף צוין שהיא נכתבה ב"באריסובקה־קישינב", כנראה השכונה שהמשפחה התגוררה בה. חלקי הפואמה עצמה התפצלו לבתים גדולים ולכל אחד מהם ניתן מספר (מספרם הכולל של הבתים הוא 102): בחלק הראשון והשלישי מחזיק כל אחד מן הבתים שמונה שורות, השורות עצמן הן קצרות, המשקל אנפסטי, לא לגמרי מדויק, החריזה ספורדית, אך בהחלט מורגשת. בחלק השני נכללים תחילה בתים בני שמונה שורות במתכונת דומה לזו של הפרקים האחרים, אולם בהמשך מתקצרים הבתים לשש שורות בלבד והחריזה בהם נעשית סדורה (א', א', ב', ב', ג'). עלילת השיר מבוססת על סיפור חייו של רבי שמעון בן לקיש, הלוא הוא "ריש לקיש", שהיה מחשובי אמוראי ארץ ישראל באמצע המאה השלישית, תלמידו וחברו של רבי יוחנן. פרשה זו זוכה לתיאור תמציתי וכובש בין דפי התלמוד הבבלי: שם, במסכת בבא מציעא (דף פד, עמ' א) מובא הסיפור בדבר המפגש בין ריש לקיש לרבי יוחנן, החברות העמוקה והממושכת ביניהם - עד לסוף המר. אלתרמן ניסה אפוא לכתוב שיר עלילה המבוסס על גורלה של דמות היסטורית שאליה נתוודע מן התלמוד עצמו או לחלופין מספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, שהיה אז זמין לקוראים.[41]
בחלקה הראשון של הפואמה מתואר המפגש הראשון בין ריש לקיש לבין רבי יוחנן, שהתרחש בעת ששניהם רחצו בנהר. התיאור המובא בשיר מסתמך בבירור על המקור התלמודי: "פעם אחת היה ר' יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ אחריו לתוך הירדן". רבי יוחנן מוצג בשיר כגדול בתורה, ואילו ריש לקיש מופיע כראש חבורה של שודדים. "לִסְטִים אַתָּה? - לִסְטִים אֲנִי./ שַׁח וַיּוֹרֶד מַטָּה/ עֵינָיו הַמְזָרוֹת בְּרָקִים". אלא שאין אלתרמן מסתפק בסיפור התלמודי. בחלק זה של השיר מגולל ריש לקיש בפני רבי יוחנן את פרשת ילדותו העשוקה, פרי רוחו של הכותב, שיש בה כדי לבאר איך וכיצד הגיע למצב שהוא נמצא בו: הוא גדל בבית למוד מחסור, האב היה מכור לטיפה המרה, האם עבדה מבוקר עד ערב. הוא אף מתאר את האם השוכבת סמוך לבנה בתום יום עבודה מפרך, בעוד האב השתוי חוזר הביתה מלא רוגז וכעס. "כָּךְ שָׁכַבְנוּ עַד בֹּא אַבָּא/ בְּכַעַס וּבִקְלָלָה./ הַכֹּל סָבְלָה, הַכֹּל נָשְׂאָה/ אִמִּי הָאֻמְלָלָה". אין זה מן הנמנע כי בקטע זה התגנבה לשיר מחאתו של הבן נתן על אביו יצחק אלתרמן שהיה מרבה לשתות.[42] בהמשך מחליט האב למכור את בנו לקרקס, שם נעשה למאלף חיות; התלמוד מספר לעומת זה כי ריש לקיש הוא שמכר את עצמו, לצורכי פרנסה, למשחקי גלדיאטורים. משנעשה ראש לחבורת שודדים - לא מעט בשל כוחו הפיזי - ידע ריש לקיש ימים טובים: "כָּל הַיָּמִים שִׂמְחָה לָנוּ,/ מִשְׁתִּים וְהוֹלֵלוּת". אלא שהמפגש עם האמורא מעמיד אותו בפני מצב חדש: "מַה סָּבַלְתִּי, מַה חִפַּשְׂתִּי,/ מַה הִרְבֵּיתִי נוּעַ./ וְעַכְשָׁיו שׁוּב, עַד אֶמְצָא לִי מְקוֹם/ נֹפֶשׁ וּמַרְגּוֹעַ./ אַךְ הֵן הוּא פָּתַח לִי אֶת שַׁעֲרֵי/ הַתּוֹרָה, הַנֶּחָמָה./ פְּסִיעָ [פְּסִיעָה] אַחַת אָמְנָם קָשָׁה, /וְהָיוֹ [היה] אֶהְיֶה שָׁמָּה". כדי לפתות אותו לקבל את ההצעה - כמסופר באגדה התלמודית - מבטיח לו רבי יוחנן שייתן לו את אחותו לאישה. "תם חלק ראשון".
החלק השני, הקצר מכולם, מתרחש ביער, בסביבת החיים של חבורת השודדים, כשאלתרמן מעניק לדמיונו חופש מלא. תחילה מתואר עיצבונם של השודדים, החשים שאין פני מנהיגם כתמול שלשום. "מַדּוּעַ הוּא נוֹדֵד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה?/ וְלֹא מוֹצֵא לוֹ מְנוּחָה כְּקַיִן./ מַדּוּעַ לֹא יָצוּד לְהַבְעִיר מְדוּרוֹת,/ לֹא יְשַׂמַּח אֶת לִבּוֹ בְּיַיִן". ריש לקיש, לעומת זה, נמצא בעיצומו של קונפליקט שאין לו זכר במקור התלמודי: מצד אחד הוא קשור בטבורו ליער, מצד אחר דמותו של האמורא לא מרפה ממנו ומופיעה אצלו בחלום הלילה. בגרסה של אלתרמן מצטייר ריש לקיש כגיבור רומנטי, הנדרש להכריע בין היער ובין העיר, בין הטבע ובין התרבות. לבסוף נופל הפור, לאחר שהוא מכריע בנפשו לעזוב את היער ולשים פעמיו אל העיר: "- שָׁלוֹם לְךָ הַשָּׂב הַיַּעַר,/ אֵלֶיךָ בָּאתִי בְּעוֹדִי נַעַר./ אֶת נַפְשִׁי הֶחֱיִיתָ,/ אֶת פְּצָעַי רִפֵּאתָ/ [...] אֶת מַעֲרֻמַּי אָז כִּסִּיתָ/ אַבָּא אִמָּא לִי הָיִיתָ/ הִצַּעְתָּ מִטָּתִי/ סָגַרְתָּ עוֹנָתִי/ שָׁלוֹם וְתוֹדָה לְךָ יַעַר". אחר כך הוא פונה אל הפרחים, אל העצים, אל הציפורים ואל יתר האביזרים המרכיבים את היער ונפרד מהם אחד לאחד, כשמעיניו נושרת דמעה. בקטע הסיום נראה ריש לקיש כשהוא מפנה מבט אחרון אל היער - והולך לדרכו. "תם חלק שני".
החלק השלישי של הפואמה ממוקם בבית המדרש, המקום שמכהנים בו שני גדולי הדור זה לצד זה: רבי יוחנן וריש לקיש, שהכול משחרים לפתחם. הופעתו של ריש לקיש, בגלגולו החדש כחכם הדור, עושה רושם: "וּפִתְאוֹם הַס... הוּא נִכְנָס, הַכֹּל/ עָמַד דֹּם בְּלִי נוֹעַ./ הוּא... נָשָׂא מֵאֶחָד לַשֵּׁנִי,/ וַיִּכּוֹן כֹּל לִשְׁמֹעַ./ וַיִּפְתַּח פִּיו, הָא אֵלִי, אֵלִי,/ כַּמָּה שֻׁנּוּ פָּנָיו!/ וּלְקוֹלוֹ זָע הַבַּיִת,/ נִתְעוֹרְרוּ אֲבָנָיו". אין אלתרמן חוסך במילים כדי להמחיש את הערצתו של רבי יוחנן אל מול למדנותו המופלגת של ריש לקיש, שהיה לעמיתו לכל דבר ועניין, ואף נעשה קרוב משפחה שלו לאחר שנשא את אחותו לאישה. כך עברו חודשים ושנים, וריש לקיש היה לגדול בתורה, לצדו של רבי יוחנן. אלא שדווקא אז התחולל משבר: כפי שמספר התלמוד, התעוררה בין השניים מחלוקת בסוגיה של שימוש בכלי זין, ובלהט הוויכוח הזכיר רבי יוחנן לריש לקיש קבל עם את עברו: "לסטים בלסטיותו יודע" - כך מובא בספר האגדה. התוצאה היתה קשה מנשוא: ריש לקיש הפגוע נפל למשכב, ובעת חוליו עלו במוחו הרהורים שמא המהלך כולו לא היה כדאי. ברגעיו האחרונים ביקש מבניו לשאתו אל היער, שם עברו עליו ימי נעוריו, ושמאז ומתמיד היה מושא געגועיו. הפואמה מסתיימת בתיאור עתיר רגש של הלוויה רבת־משתתפים הנערכת בירושלים, ובה נקברים ביום אחד גם רבי יוחנן וגם ריש לקיש: "שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת מֵתִים זָעִים,/ הוֹ תַּהֲלוּכָה נוּגָה!/ בְּתוּלַת צִיּוֹן שׁוֹפְכָה דְּמָעוֹת,/ בּוֹכָה בְּלִי הֲפוּגָה". תחילה מתקיימת הלווייתו של ריש לקיש, ובמהלכה מביע רבי יוחנן חרטה ונוטל עליו את האחריות למות תלמידו וחברו, כלשון ספר האגדה: "היה צועק והולך עד שנטרפה עליו דעתו, בקשו עליו חכמים רחמים ומת". ואכן, גם בשיר העלילתי שחיבר אלתרמן הבקשה נענית מיד: "בֹּא אֵלֵינוּ! בֹּא אֵלֵינוּ!/ נִשְׁמַע קוֹל מִשְּׁחָקִים./ וּבְאוֹתוֹ יוֹם נִקְבְּרוּ/ יַחְדָּיו שְׁנֵי עֲנָקִים". בזה תם החלק השלישי, ובשוליו כתב המחבר: "סוף".
ודאי הכיר אלתרמן כמה פואמות רומנטיות מן הספרות הרוסית או מן העברית טרם ניגש למלאכת כתיבתו של השיר הזה - פואמות שנפרשו בהן עלילות גדולות, דרמטיות, שלעתים התבססו על המקרא, על מסורות נוצריות או על סיפורים מן המיתולוגיה. הבחירה בסיפורם של ריש לקיש ורבי יוחנן היתה בהחלט הולמת, היא פתחה פתח לתיאור דרמה אנושית מורכבת ומתוחה, אף שהכותב הנער לא יכול היה לעמוד על מלוא דקויותיה הפסיכולוגיות. בכתיבת השיר הוכיח אלתרמן את יכולתו לספר סיפור ואת העובדה שניחן באורך הנשימה הדרוש כדי לייצר שיר עלילה ארוך. הוא גם גילה העזה בכך שידע לחרוג מן הגבולות של הסיפור שאותו דלה מן המקורות ולהפליג למחוזות הדמיון. בייחוד בלטה מקוריותו בכך שהעניק משקל יתר לנוכחותו של היער, זה היער שהיטיב להכירו ממסעות הנדודים שלו במזרח אירופה - בין ורשה למוסקבה, בין מוסקבה לקייב, בין קייב לקישינב. במקור המדרשי נזכר היער לא יותר מאשר ברמז. אך מעל לכול, מעֵבר לניסוחים העושים לעתים רושם עילג, מפתיעה שליטתו של הכותב בלשון העברית, יכולתו לכתוב בחרוז ובמשקל, גם אם אין אלה מדויקים תמיד, לבנות בתים בצורות שונות ולהעמיד שיר מרובה חלקים שנבנה על פי מתווה עלילתי מתוכנן היטב. אין לדעת מי היו קוראיו של השיר הזה: יש לשער שהוא הראה את המחברת לאביו, שהיה איש הכתב והספר, ואולי אפילו לאחד מן המורים בבית הספר מגן דוד שידע להעריך דבר ספרות. אם אמנם כך, סביר להניח שמי שנתקלו בפואמה "ר' שמעון בן לקיש" התפעלו מגודל ההישג. אלתרמן היה זקוק להיזון חוזר, והדברים ששמע - אם אכן שמע אותם - העניקו לו את העידוד שהיה דרוש לו כדי להמשיך ולכתוב. שירים קצרים, שירים ארוכים, העיקר לכתוב.
ה
קצת יותר מארבע שנים התגוררה משפחת אלתרמן בקישינב, אך ליצחק אלתרמן היה ברור מלכתחילה כי גם השהייה בעיר זו עתידה להיות זמנית. מאז ימי צעירותו היה ציוני בהשקפתו, והמחשבה על עלייה לארץ ישראל ליוותה אותו תמיד. עבודתו החינוכית, שהתנהלה תחת הדגל של "עברית בעברית", היתה מכוּונת גם היא עם הפנים לציון. ברוח זו ניהל את גני הילדים, את הסמינרים לגננות וגם הפעילויות האחרות שהיה מעורב בהן בשדה החינוך התנהלו כולן בחסות גופים או ארגונים שהיו בעלי אוריינטציה ציונית. זו היתה גם הרוח שעל פיה התנהלו חיי המשפחה שלו ושעל פיה גידל את ילדיו. מי שמעיין בספר משחקים פרבלים שפרסם יצחק אלתרמן יבחין על נקלה כי לא מעט מן השירים שנכללו בו ושנועדו לילדי הגן בוורשה ובמקומות אחרים במזרח אירופה מציבים במרכזם את חלום ארץ ישראל: "צִפּוֹרִי הַיָּפָה" - פונה הילד אל הציפור - "הַחֹרֶף כִּי יָבֹא,/ כִּי תָבֹא הַסּוּפָה -/ לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת?/ וְאָנָה תָעוּפִי?" והציפור משיבה: "לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל/ הַיָּפָה, הַבְּרוּכָה, -/ שָׁם אֶבְנֶה קִנִּי,/ וְשָׁמָּה אָנוּחָה - ". השאיפה היתה אפוא ברורה לחלוטין, אלא שנסיבות החיים מנעו את הגשמתה.
בשלהי הסתיו של שנת 1924 התגבשה אצל יצחק אלתרמן ההחלטה כי הגיעה העת להוציא את התוכנית מן הכוח אל הפועל. הדבר שהחיש את ההחלטה היה הידיעה הכאובה כי אותו חלון הזדמנויות שנפתח בקישינב עם כינונה של רומניה הולך ונסגר, זאת מתוקף חוקים ותקנות שהחלו להגביל בפועל את התנהלות ההוראה בשפות היהודים (עברית או יידיש). אלתרמן יצא אז למסע בכמה ערים במרכז אירופה ובמערבה כדי להיפגש עם גורמים שונים שעשויים היו להשפיע על ממשלת רומניה לסגת מן התביעה להשליט את השפה הרומנית במערכת החינוך במדינה, ובכך ימנעו פגיעה אנושה בחינוך העברי שהוא עצמו היה מראשי מכונניו. את רשמי המסע מן המקומות השונים שביקר בהם - קלן, פריז, לונדון וינה ובזל - ביטא אלתרמן במכתבים ובגלויות ששיגר לאשתו בילקה ולילדיו נונה ולאה'קה, שהיו מלאי אהבה ורוך. באחד מהם, שנשלח לבלה מלונדון ב־16 במארס 1924, רמז אלתרמן לאשתו כי מסעו בחו"ל, שהיתה לו מטרה מוגדרת, אינו מוביל לפי שעה לתוצאות מעשיות. "בלונדון לא פעלתי כלום ואם גם בפריז יגמר באופן זה, ואני מחכה לכך, צריך יהיה תיכף להתחיל בהכנות לדרך".[43] הדברים היו מכוונים לתוכניתה של המשפחה לעזוב את קישינב ולעלות לארץ, שבתוקף הנסיבות החדשות נעשתה דחופה מתמיד.
ההכנות המעשיות לנסיעה החלו רק לאחר ראש השנה תרפ"ה (ספטמבר 1924), מיד לאחר שובו של יצחק אלתרמן מסיורו הממושך באירופה. תחילה נסע אל המשרד הארץ־ישראלי בעיר גלץ כדי להסדיר בעוד מועד את היתרי העלייה הדרושים עבורו ועבור משפחתו כולה. בניגוד לעקירות הקודמות - מוורשה, ממוסקבה, מקייב - שהתרחשו בנסיבות של משבר והתבצעו תמיד בבהילות, הפעם היתה הנסיעה תוצאה של בחירה מרצון, מתוכננת, מחושבת ומאורגנת עד הפרט האחרון. לבד מהיתרי העלייה דאג אלתרמן גם לקניית כרטיסי הנסיעה: לאחר שבדק את הנושא בחר באחת מחברות הספנות הרומניות שהפליגו מקונסטנצה ושהציעו מחירים נמוכים יחסית לעומת אלה שנדרשו באותו זמן עבור הפלגה באוניות שיצאו מנמל טריאסט שבאיטליה. עזיבת קישינב חייבה את אלתרמן למהלך קשה מנשוא - סגירתו של המכון להכשרת מורות ומחנכות ("האינסטיטוט הפרבלי"), שהקים במו ידיו, ושעליו היתה גאוותו. המכון נסגר סופית באביב 1925, ובקיץ של אותה שנה - על פי השתדלותו המפורשת - הועבר רוב הציוד שהיה בו לרשות המחלקה לחינוך של ההנהלה הציונית בירושלים.[44] נושאים אחרים בתחום החינוך שאלתרמן היה מעורב בהם הועברו לטיפולם של אנשים שונים. אולם המכון היה פרויקט אישי לחלוטין, ולעניין זה היה יצחק אלתרמן אדם שבאמת לא היה לו תחליף. אמנם החיים היהודיים והמרכז העברי בקישינב המשיכו להתקיים גם לאחר נסיעתו לארץ, אך אין ספק שהוא הותיר אחריו חלל ריק.
31 במארס שנת 1925 - היה זה אחד מימי שלישי - היה יומו האחרון של נתן אלתרמן בבית הספר מגן דוד. הוא הגיע במיטב בגדיו, מסורק למשעי, עדיין ילקוטו על שכמו ובתוכו הספרים, המחברות וכלי הכתיבה. היה זה יום לימודים רגיל, השיעורים התקיימו כסדרם. באחת ההפסקות ניגשו אליו ארבעה מחבריו לכיתה שהכינו עבורו הפתעה: מאחר שידעו שהוא כותב שירים, הגישו לו מחברת עבה בכריכה קשה ודפים חלקים שבה יוכל לכתוב את שיריו לכשיגיע למחוז חפצו - ארץ ישראל. על השער כתבו באותיות גדולות ומעוטרות: "נ. אלטמן: שירים", בדיוק כפי שהוא עצמו נהג לכתוב לצד כמה משיריו. לצד זה כתבו הקדשה, גם כן באותיות מעוטרות: "למזכרת אהבה ורעות מאת חבריו: פוסק, מרלין, בלצן, גיטניק". החברים הזדהו משום־מה רק בשמות המשפחה, ללא השם הפרטי. בתחתית הדף ציינו את שם המקום: "קישינוב". הכול בעברית, אף לא אות אחת בלועזית. אפילו התאריך היה התאריך העברי - "ד' ניסן תרפ"ה", היינו: 29 במארס 1925. [45] אחר כך נמשכו השיעורים כסדרם, ורק לקראת סוף היום השמיע מחנך הכיתה כמה דברי פרדה.
לתלמידים במחלקה החמישית של הגימנסיה מגן דוד היה קשה להתנתק מאחד מבני הכיתה כך סתם, באמצע שנת הלימודים. אולם היו לזה תקדימים, כמו זה של אברהם שכטרמן, שעזב את קישינב ועלה עם משפחתו לארץ, ולכבודו כתב אלתרמן שיר פרדה. נוסף על כך, בית אלתרמן בקישינב היה מוכר כבית ציוני, השאיפה לעלות לארץ ישראל נזכרה בו תדיר, ולכן ההחלטה לעבור מדיבור למעשה לא היתה בגדר הפתעה למי שהכירו את בני המשפחה - בכלל זה המורים והמחנכים. גם בבית פנימה נהנתה התוכנית לעלייה לארץ מהסכמה כללית הן מצד המבוגרים והן מצד הילדים. נתן, שהיה גדול בשלוש שנים מאחותו לאה, הבין לעומק את משמעות המהלך, והוא גיבה בכל לבו את החלטתו הנחרצת של האב. למחרת היום, 1 באפריל, נערכה המשפחה בשעת בוקר מוקדמת לקראת נסיעתה לקונסטנצה, עיר נמל השוכנת לחופו של הים השחור, בדרומה של רומניה. בימים שקדמו לנסיעה היתה בלה עסוקה כל כולה בעבודות אריזה, כשאמהּ סטרנה פרידה מסייעת בעדה. כשעזבה המשפחה בבוקר שלמחרת את הבית שברחוב ואגזלניה 9, מיהר נתן להצטרף אל אביו וסייע לו לסחוב את המזוודות אל העגלה שחיכתה להם בפתח הבית, בשעה שאמו, אחותו וסבתו עדיין השתרכו מאחור. ההרפתקה שהיתה כרוכה בנסיעה הצפויה לארץ ישראל גרמה התרגשות רבה לנער שעדיין לא מלאו לו 15, והוא היה להוט להגיע מהר ככל האפשר אל תחנת הרכבת של קישינב.