רכות מברזל

פתח דבר
ורדה זילברברג

לקראת סוף הריאיון עם רחל — אותה ראיינתי לפרק 'יצירת חיים', שאלתי מה הייתה רוצה להוסיף והיא אמרה: "אחד הדברים שאני יותר מבינה והייתי רוצה להגיד, שאנחנו הנשים חזקות ברמות... חוזק פנימי, נפשי, פיזי, כאילו — הכול."

אז... מה קרה למיתוס של 'המין החלש'? נשים מחפשות עכשיו עבודה ב'מוישה הובלות'?

שם הספר- 'רכות מברזל'- מייצג את המורכבות הדיאלקטית של תקופה בה קשה לתת תשובות פשוטות שנפשנו יוצאת אליהן: מי צודק? מי מנצח? מה זה ניצחון? יש מישהו שלא מפסיד?

במלחמה הזאת הפסדנו הרבה מאד בכל המישורים. מעבר לאובדן החיים הנורא התערערו הבסיסים העמוקים ביותר של קיומנו במדינה ישראל. שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו הטילו צל אפל על הלקח העמוק ביותר מהשואה: "לעולם לא עוד". המציאות הפוליטית בישראל ובעולם מעוררת ברבים וטובים תחושה של ייאוש וחוסר אונים — אין מפלט מהרוע, ושאלות יסוד הנוגעות למוסר ולערכים יהודיים ואנושיים מאיימות לקעקע כל מראית עין של נורמליות.

השם 'רכות מברזל' ניתן לספר בהשראת התערוכה "רכה כבזלת" של מעצבת התכשיטים סמאח בטחיש, שהוצגה במוזיאון ישראל בשנת 2023 — 2024 כחלק מהתערוכה "מעצבים בערבית" שאצר רמי טריף. בטחיש עוסקת במתח שבין המסורת לבין המציאות העכשווית בשיח ובחיים של האישה הדרוזית בגולן. סרט הוידאו שהוקרן בתערוכה, ובו מציגה בטחיש בישיבה מזרחית את יצירותיה ומתארת את האתגרים של האישה הדרוזית, חיבר אותי לרעיונות שנבטו בי לקראת ספר זה על המצבים הבלתי אפשריים של נשים בתקופת המלחמה שהחלה בשבעה באוקטובר וסופה עדיין לא ברור. המלחמה נקראה "חרבות ברזל", והנשים במציאות הזו נדמו בעיניי 'רכות מברזל'.

ואת? מה איתך? בת שבע סדן, שכתבה את הפרק 'הטראומה נשארה בבית', אמרה: "נראה שהמלחמה הזאת לקחה את נשות המילואימניקים, אחורה במאבק לשוויון וחזרנו לתפקידים הסטראוטיפיים של גברים בחזית ונשים בבית מאחור". מצד שני, גם בכיתות הכוננות, במשטרה, בצבא ובזירה החשובה של המחאה ושל שומרי הסף — נשים מסתכנות ומצילות מה שאפשר וכמה שאפשר ונאבקות לעתיד טוב יותר. האם נשים הן חלשות וזקוקות לעזרה והצלה או חזקות ונחושות? האם הנשים בישראל שלאחר שבעה באוקטובר רכות כחמאה או מחושלות כברזל? הספר "רכות מברזל" מנסה לשפוך אור על מציאות של 'גם וגם', ואינו מתפתה, כמעט, לתשובה חד-ממדית. גם אם חטאנו בכך בפרק זה או אחר, הרי שהמכלול מהווה קליידוסקופ מורכב ועשיר של זוויות ראיה.

מדוע להתעכב על נשים ונשיות? הפילוסוף עמנואל לוינס (1906 — 1995) ראה במגע עם האחר את מהותו של המצב האתי. האתגר להיפתח אל ה'אֲחֵרוּת' הוא מבחינתו תמצית מסע (ומשא) חייו של האדם. בתהליך התפתחות הגותו של לוינס היה שלב שבו הוא דן בנשי, באהבה, בפוריות, וביחס שבין אב לבן (filiation) ובין גבר לאישה (שידלובסקי, 2024, עמ' 85-83). הפילוסופיה המערבית לדורותיה נבנתה בעיקר מנקודת מבט גברית, ועסקה בסובייקט "ניטרלי" לכאורה מבחינה מגדרית — החל בפילוסופיה העתיקה הכוללת את סוקרטס, אפלטון ואריסטו, המשך בפילוסופיה המודרנית הכוללת את מקיאבלי, שפינוזה, קאנט, ניטשה וראסל (Russell, 1945) וכלה בפילוסופיה הפוסט-מודרנית והפוסט-קולוניאליסטית הכוללת את היידגר, בובר והומי באבא (Silberberg, 2016). במובן זה לוינס שונה. לוינס דן גם ב"אֲחֵרוּת" של האישה. מבחינתו היא לא רק שונה מהגבר, אלא גם מייצגת את מושג ה"אֲחֵרוּת" מעצם העובדה שבתהליך יצירת החיים היא נפתחת ומטפחת את 'האֲחֵרוּת' בתוכה. אישה בהיריון אינה רק בבחינת 'אני', אלא גם 'אנחנו'. תהליך ההיריון עשוי להמחיש 'הכנסת אורחים', שהוא מושג מרכזי בהגותו של לוינס. 'הכנסת אורחים' מתמצתת את ההיפתחות אל האחר השונה, מתוך אחריות המתבטאת בנכונות לסייע לו במצוקתו אך עם זאת גם מתוך כבוד לנִפְרַדוּת ולמסתורין הגלום בו (שידלובסקי, 2023, עמ׳ 113—115).

לוינס, כמו פילוסופים פוסט-מודרניים אחרים (למשל: Waugh, 2012), אינו רואה ב'נשיות' וב'גבריות' תכונות של נשים וגברים בהתאמה, אלא הוויה אנושית המאפיינת גברים ונשים כאחד במינונים שונים. לפיכך המצב האתי הגלום במפגש עם האחר הוא מבחינתו הפילוסופיה הראשונית. כיוון שהנשיות פתוחה לאחר מעצם טבעה, האתיקה של לוינס היא נשית באופייה — מכוונת ושואפת למאפיינים נשיים של מגע והכלה. התבוננות בנשי עשויה להטיל אור הן על הבנה טובה יותר של נשים בתקופה חשוכה זו, והן על המגע האנושי בכלל ועל מה שלפעמים אנו כל כך כמהים אליו בתוך הרוע.

בספר "רכות מברזל" ארבעה אשכולות העוסקים בנשים ובנשיות בישראל שלאחר שבעה באוקטובר ממספר נקודות מבט.

האשכול הראשון, "מי אנחנו?", מאפשר הצצה מכמה זוויות להווייתן של נשים בישראל שלאחר שבעה באוקטובר.

הפרק הראשון- "הבחורות בדלת ממול", שכתבו ד"ר ורדה זילברברג ואיה אליה, מציג גלריה של גיבורות. גיבורות שהן אנטי-גיבור, אף אחת מהן איננה סֵלֵבּ וכולן אדם ככל האדם, כמו השכנה ממול או הבחורים המיוחדים במחזה של טום גריפין, "הבחורים בדלת ממול". אבל מתוך ה'רְגִילוּת' הזו, בנסיבות הלא רגילות לאחר שבעה באוקטובר, יצרה כל אחת מהן משהו מיוחד ויוצא דופן הרבה מעבר לתפקיד, לתוכנית האישית, או להכשרה הייעודית שלה. הפרק השני מתמקד במנהיגות חברתית של נשים. חודשים ספורים לפני שהאדמה רעדה, במרץ 2023, בריאיון עם רוני דורי ב"כלכליסט" אמרה ד"ר חנה ספרן: "אם תהיה לנו תקומה, היא תבוא רק מנשים... מה שמשנה זה אם יש לך איזו תפיסת עולם ואם את מתארגנת" (דורי, 2023). הפרק השני — "מנהיגות נשית, מפת ארגוני הנשים — ישראל 2024", שכתבה ד"ר ורדה זילברברג, מציג ומתעד את מפת התארגנויות הנשים בישראל בשנת 2024, ומציע ניתוח תאורטי של המנהיגות הנשית המשתקפת במיפוי. הפרק השלישי שכתבה ד"ר חנה ספרן ביחד עם חברות, "תקווה היא תוכנית פעולה: פמיניסטיות מדברות בעת מלחמה", מתעד מפגש של קבוצת נשים פמיניסטיות-רדיקליות החושפות ומשתפות את מצוקתן ותקוותיהן בעקבות שבר שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו. הפרק הרביעי לוקח את הקורא מהפמיניזם הרדיקלי, הדוגל בחתירה מתמדת לשינוי יסודי של החברה כדי להביא לשוויון מהותי בין המינים, אל הפמיניזם הליברלי שעיקרו המאבק רב השנים והתהפוכות לשוויון מגדרי. ד"ר אופיר שפר ופרופ' גד יאיר מציגים בפרק "לא כולן הן גל גדות, אבל נשים בישראל הן וונדר וומן", מחקר מבוסס מדיה, שבחן את השפעת מאורעות התקופה על השינוי בדימוי החברתי של לוחמות בישראל.

האשכול השני, "כאב", נוגע בכאב הלאומי ובכאב האישי הממלאים את הלבבות בשנה הקשה הזאת. באשכול השני שני פרקים. בפרק החמישי "זה קודם כל אנחנו" מציגה פרופ' חנה יבלונקה את "בבואת השואה בשבעה באוקטובר". בריאיון עם ד"ר ורדה זילברברג מאפשרת יבלונקה הצצה לתפיסת עולמה האישית והמקצועית כחוקרת 'היום שאחרי השואה', ולהבנתה את הזיקה בין השואה של העם היהודי לבין שבעה באוקטובר והמציאות בישראל שאחריו. כהשלמה לכאב הלאומי העמוק שמשקפת יבלונקה, בפרק השישי "עד שבני", חנה וכהולדר כצמן, אימו של חיים כצמן אשר נרצח בשבעה באוקטובר, כשהוא מסתתר בארון בגדים, לאחר שהגן בגופו על משפחות בקיבוץ חולית, פורסת יומן אֶבֶל שנע, ללא הרף וללא מנוחה, בין הממלכתי לאינטימי והפרטי.

האשכול השלישי, "רַכּוּת וחמלה", נפתח אל הנשיות והנשי ביחסים בין א.נשים, הן בטיפול האישי והקבוצתי והן ביחסים בין אדם לחברו. בפרק השביעי מציגה הפסיכולוגית הקלינית ד"ר קלאודיה קוגן את הגותה "על טראומה, פגיעוּת וכוחו של הרוך, החיפוש המתמיד כיצד להיות אדם". קוגן מביאה דוגמאות לעקרונות הטיפוליים שהיא מתארת בפרק זה מספרה של נאווה סמל "צחוק של עכברוש" (סמל, 2001), סיפור שיקומה של ילדה ניצולת שואה, ומעבודת ההתנדבות שלה עצמה עם פליטים אוקראינים בפולין. בפרק השמיני "תקווה ירחית", מציגה ד"ר יפעת שלם-צפרי, מומחית לטיפול בתנועה ובמחול, עבודה טיפולית בתנועה עם קבוצות נשים בתקופה שלאחר שבעה באוקטובר. בעבודתה היא נעזרת בכוחו הפלאי של הירח וביכולותיה הפואטיות כדי להעלות ארוכה לנפשותיהן של נשים בחתכים שונים. הפרק התשיעי, "רסיס נהרה", הוא נרטיב מחקרי וספרותי שבו פותחת פרופ' סמדר בן אשר אשנב לגילויי אנושיות וחמלה בין אדם לחברו שהתרחשו בשבעה באוקטובר והיוו קרן אור באפלה של אותו יום ובימים שאחריו.

האשכול הרביעי, "מה עובר עלינו?", מציג התמודדות של נשים בשלושה מצבי חיים שונים.

בפרק העשירי- "הטראומה נשארה בבית", מציגה ומדגימה הפסיכותרפיסטית בת שבע סדן מודל טיפולי מקורי, המושתת על הפסיכולוגיה היהודית (רוטנברג, 2004; 2010), להתמודדות עם טראומה של נשים שבני זוגן שירתו ועדיין משרתים גם בעת כתיבת שורות אלו, תקופות ארוכות במילואים. המשתתפות בקבוצת הקשישות המוצגת בפרק האחד-עשר על ידי ד"ר ריטה אלוני, דימו את הפגישות השבועיות שהתקיימו בחודשים הראשונים לאחר שבעה באוקטובר ל"כוכב של שפיות" בתוך שמיים אפלים של מציאות חייהן הקשה בישראל. הפרק השנים-עשר, "יצירת חיים", שכתבה ד"ר ורדה זילברברג, חותם את האשכול הרביעי ואת הספר כולו. פרק זה מביא את קולן של עשר נשים שהיו בהיריון ושל שמונה נשים ששקלו היריון, בעזרת מודל שנבנה בגישה של תאוריה מעוגנת בשדה (grounded theory — Glaser and Strauss, 1967; 2017).

הספר בכוליותו מאפשר התבוננות מזוויות שונות בנשים ובנשיות בתקופה שלאחר שבעה באוקטובר בישראל. זוויות אלה יוסיפו להעסיק אותנו גם בעתיד, ואם ספר זה יתרום לפיתוח כיווני מחשבה מעניינים אשר יעמיקו את ההבנה ויעשירו את הדיון בנושאים המוצגים כאן — דיינו.

את הספר מלווים שיריה של עירית ענבר¹ (ezundynami@gmail.com) המתפרסמים כאן לראשונה ופותחים את השער לכל אחד מארבעת האשכולות.

בגלל הגיוון בעולמות התוכן ובנקודות המבט שהנחו את הכותבות, הועבר כל פרק לסוקר.ת אחרת, ולהן.ם תודה מעומק הלב: פרופ' סמדר בן אשר, ד"ר רועי זילברברג, ד"ר ברוך כהנא, ד"ר מעיין מורג, ד"ר אסתי נווה, ד"ר רבקה נריה-בן שחר, ד"ר רעות קמחי ופרופ' תמר קרון — אשר תרמו ממקצועיותן ותבונתן לאיכותו של הספר.

ואחרונות חביבות — תודה לגאיה אלשטיין התחקירנית שעשתה בקסמיה במציאת א.נשים וחומרים, ולאיה אליה העורכת ועוזרת המחקר שלי שחיזקה את ידיי ותרמה לספר ולי מאור ליבה, מתבונתה וממיומנויותיה הרבות.

אווזי בר / מרי אוליבר

את לא צריכה להיות טובה.

את לא צריכה ללכת על ברכייך מאה מילין דרך המדבר,

מכה על חטא.

את רק צריכה לתת לחיה הרכה של גופך

לאהוב את מה שהיא אוהבת.

ספרי לי אודות ייאוש, שלך, ואני אספר לך על שלי.

בינתיים העולם ממשיך.

בינתיים השמש והחלוקים הצלולים של הגשם

נעים דרך הנופים

מעל הערבות והעצים העמוקים,

ההרים והנהרות.

בינתיים אווזי הבר, גבוה באוויר הנקי הכחול

פונים הביתה שוב.

מי שלא תהיי, לא חשוב עד כמה בודדה,

העולם מציע עצמו לדמיונך

קורא לך כמו אווזי הבר,

חד ומרגש

מכריז על מקומך שוב ושוב

במשפחת הדברים.

תרגמה: לילה קמחי (Oliver, 1996).

פרק ראשון:
"הבחורות בדלת ממול"
ורדה זילברברג ואיה אליה

פרק זה מוקדש לנשים ששבעה באוקטובר הסיט אותן מחיי היום-יום שלהן לפעולה חדשה שבה התגלו בגבורתן. הכותרת לקוחה מכותרת המחזה של טום גריפין, 'הבחורים בדלת ממול'. גריפין מתאר את "הרגילוּת" של נערים עם צרכים מיוחדים. בפרק זה אנו מציגות גלריה של דמויות נשיות שהן תמונת הראי לנערים של גריפין. כל אחת מן הנשים שאיתן שוחחנו היא אישה 'רגילה' שהפכה, בתנאי מציאות שלא יאומנו, למנהיגה של שינוי חברתי וקהילתי. לפרק שלושה שערים:

השער הראשון עוסק במערכת החינוך שהקימו נשות קיבוץ ארז לילדים והנערים המפונים. תיכון, בית ספר יסודי וגנים, שהופעלו על ידי הקהילה עבור הקהילה וקמו בן-לילה, בסגנון המזכיר את "חומה ומגדל". סיפור המפעל החינוכי של קיבוץ ארז מסופר מבעד עיניהן של שלוש נשים, שתיים מהן חברות הקיבוץ והשלישית אשת חינוך מקיבוץ המחנכים של תנועת 'דרור ישראל' במצפה רמון. בנסיבות האסון הפכו השלוש לשותפות לדרך והלכה למעשה, ליזמיות חברתיות. הייתה לי הזכות ללוות את אחת מהן שהיא בתי, וסיפורה נתן לי השראה לפרק זה.

השער השני של הפרק מוקדש לשיחה עם אישה שעסקה בעשייה חברתית בתוך החברה הבדואית שנים לפני שבעה באוקטובר. מאורעות הטבח ניתבו את התרומה שלה לאפיקים חדשים. כאישה שפועלת מתוך המגזר שלה עצמה ועבורו, היא משכילה להתאים את העשייה החברתית לצרכים המיידיים החיוניים ביותר של הקהילה שבתוכה היא חיה.

השער השלישי מוקדש לקרן ברנע - סודרי אשר שבעה באוקטובר אירע רגע אחרי שחזרה מחופשה ארוכה. תוך יממה היא הפכה מאישה פרטית למנהלת חמ"ל גדול במרכז הארץ, פרויקט שהקימה בבת אחת.

רגע לפני סגירת הספר, קיבל חמ"ל אוריאל אופק 2 הרצליה, שקרן יזמה והובילה, את 'אות המעשה הציוני' של תנועת 'אל הדגל'.

הפרק מורכב משיחות שערכנו עם נשים אלו, והן חולקות איתנו תובנות חשובות מאוד על תהליכי שינוי ותרומה המשפיעים על קהילות שלמות. כל אחת מהמרואיינות היא מופת לישראל שצבועה בתקווה.

הבחורות בדלת ממול
חלק ראשון:
הקמת מערכת החינוך של קיבוץ ארז במצפה רמון

מלניה שקולניק, חברת קיבוץ ארז. נשואה ואימא לשלושה ילדים

"אני לא זוכרת באיזו שעה, אני לא זוכרת מי, אבל אני זוכרת שמתישהו מישהו אומר שמתפנים לטבריה. מלא בלגן, לא יודעים מה לעשות, ואז, בסיבוב של 180 מעלות לא מתפנים לטבריה, מתפנים למצפה רמון", כך מספרת מלניה, חברת קיבוץ ארז, על הרגע המיוחד שלה בשבעה באוקטובר — הרגע הראשון שבו מישהו סימן אופק. יחד עם בעלה ושלושת ילדיהם היא מגיעה אחרי שהייתה בלב הכאוס האיום ביותר שידעה מדינת ישראל אל המקלט הזמני.

מה הדבר הראשון שאת עושה?

אני מתקשרת לנורית, רכזת התרבות של הקיבוץ, לא שהיה מישהו אחראי, הרי לא היה לנו זמן לערוך בחירות לרשות אירועי שבעה באוקטובר והפינוי, אבל אני הייתה לי נורית בראש, והתקשרתי ואמרתי "מה לעשות?" זה שלב שאף אחד לא יודע מה צריך, ונורית אמרה לי "תביאי אוכל". המחשבה שלה הייתה שאנשים יגיעו למשהו שיקבל את פניהם, משהו שהוא גם מנחם, מזין ונותן כוחות, משהו שגם טוב לילדים. ארזנו כל מה שאפשר היה להכניס ברכב, הכול את עושה מהר, ויצאנו למצפה. בדרך עוד עצרנו בסופר. אני זוכרת שאני מסתובבת במסדרונות ואני לא יודעת מה לקחת, את מבינה? רציתי להביא איתי את כל הסופר, את כל המוצרים מכל המדפים, מכל המחלקות. בדיעבד אני חושבת שזה היה הרגע הראשון ביום הראשון שהרגשתי את מה שיהפוך להיות המגדלור שלי כל התקופה הזו ומאז, הרגשה כזו של "מה המשימה?", שאני מוכרחה משהו שאני יכולה לעשות.

מה עשית?

הגענו למצפה ואנשים התחילו להופיע. בהתחלה לאט לאט. אני זוכרת שהגיעה אישה, אישה בוגרת, בוכה. הבת שלי הסתכלה עליה ואז הסתכלה עלי ואמרה לי "אימא בוכה". הבנתי שזה מוזר בשבילה, לראות מבוגר בוכה. אני חושבת שזה מה שהיה, כאילו מי שאמור להיות זה שמחזיק, זה שעושה סדר, אם הוא בוכה אז מה אפשר לעשות בעצם? כשהבת שלי אמרה את זה היא כאילו אמרה "מה זה? מה עושים?", ואני הייתי באותו סטייט אוף מיינד שאצלי קיבל ביטוי במחשבות שלי "מה לארגן? מה לעשות? מה צריך עכשיו?". מתוך כל המחשבות האלה וכל הבלגן שהיה כאילו פתאום קרה שפתחנו מעין חמ"ל בלובי של אכסניית אנ"א במצפה.

ומי לוקח בזה חלק? מי זה ה"אנחנו" הזה, הגוף ראשון רבים שאת מתייחסת אליו כשאת אומרת "פתחנו"?

נוקי, שגית ואני. שלוש חברות קיבוץ ארז.

מה אתן עושות?

קודם כל היינו בלובי 24/7. אני לא יכולה לזכור מה הם הדברים שהיו, אני יכולה לזכור רק את הבלגן, את ה'כל הזמן משהו', את ה'מלא בעיות'. קשה להגיד דבר אחד. למשל, התחלתי לבדוק מה עושים לגבי חדרים באכסניה וכל האנשים שמגיעים. כי בהתחלה אנשים הגיעו בטפטוף ואז כאילו בבת אחת הייתה הצפה של אנשים.

מפונים, אנשים שאת מכירה מהקיבוץ?

כן, גם. זה מפונים, אנשים שאת מנסה להבין איך לעזור להם. מצד שני יש עוד המון אנשים אחרים שמגיעים. אלה אנשים מסוג אחר, אנשים שבעצמם מנסים להבין איך לעזור, רוצים לעזור. אנשי טיפול, מתנדבים. וכל הקבוצה הזו, של לא מעט אנשים, זו קבוצה שכל הזמן באה אלייך ושואלת "מה אתם צריכים?". עכשיו, את בעצמך לא יודעת מה את צריכה. זה בלגן מטורף שאת בתוכו, מנסה להבין מי לא הספיקה לארוז תחתונים וצריך לדאוג לה, מי לא הביאה נעליים ולמי יש לתת. אז את מוצאת משהו אבל זה גדול מדי, ואז קטן מדי. ובתוך כל השוק הזה כאילו להתחיל להנחות אנשים איך לעזור, לאן ללכת. דבר מאוד מאוד מעניין, אולי אחד הכי מעניינים שלמדתי מהכול — הוא השאלה: מי הוא האדם שמצליח לעזור? יש הרבה אנשים שמגיעים עם רצון לעזור, ומתוכם יש את אלה שרק מכבידים, יש את אלה שלא מצליחים, ויש את אלה שמצליחים לעזור, לענות על צרכים, לספק, להשביע. אז מה הכלל של הדבר הזה? מכל ההמונים שהגיעו אלינו, ובאמת אלו המונים, מי זה שמצליח לענות על צורך אמיתי, מי זה מי שבאמת מגיע מבחוץ ומצליח להשתחל ולהיכנס מתחת לאלונקה.

נורא מעניין. ממש. בדיעבד, אולי אפילו תוך כדי, הצלחת להבין?

כל הזמן הסתכלתי על זה. מצד אחד יש את השאלה מה את יכולה להביא. דגש על ה'יכולה'. לא כל אחד יכול להביא כל דבר. אז השאלה הראשונה מה את מסוגלת. מצד שני, הדבר הבא, הוא כאילו הפוך, והוא להיות גמישה, להיות מסוגלת להתאים את עצמך.

דוגמאות. בבקשה.

אחד האנשים שהגיעו מבחוץ היה קרמיקאי. על פניו אין משהו יותר נישתי. כאילו בתוך סיטואציה כל כך כאוטית מה יכול קרמיקאי להציע? אבל איך שהוא הגיע הוא אמר "אני מחר יכול לקחת קבוצה". עכשיו את בתוך אוקיינוס של אנשים שלא מפסיקים לרגע לשאול "מה אתם צריכים?", ובתוך האוקיינוס הזה של סימני השאלה מגיע אחד שאומר לך משפט שנגמר בנקודה. זהו. הנה משהו שאני יכול לתת לך. אומר ברור. מיד עניתי "כן". וזה תפס. למוחרת הייתה קבוצה ולא סתם קבוצה, אפילו נוער הגיע.

הדוגמה הכי טובה שלי היא רוני. אני מנסה להיזכר מתי רוני באה.

בעצם מהרגע הראשון — קמילה, חברת קיבוץ שלנו שכבר הרבה שנים מכהנת בתפקיד מורכב ובכיר במכללת ספיר, כאילו לקחה צעד קדימה. קמילה הייתה כמו מנהלת הקהילה. הקצה שלנו. והיה רגע שאני מרימה אליה עיניים, מאיזה אגף של החמ"ל 'חומה ומגדל' שלנו, ואני רואה את קמילה עם דמעות בעיניים ובלב איזה בלגן ופתאום היא עומדת עם מישהי שאני לא מכירה, בחולצת תנועה כחולה, ומשהו נרגע בה. זו הייתה רוני. רוני, בסופו של דבר, בחיבוק הזה עם קמילה התחילה את מה שבשבילי היה הפרויקט הכי מטורף, הכי מלמד בתקופה הזו — מערכת החינוך.

אני חושבת על פירמידת הצרכים של מאסלו, התפתחות רוחנית וצמיחה נמצאות כמה וכמה קומות מעל הבסיס של הפירמידה. אתן במצב של שאלות קיומיות: מה אוכלים, איפה אוכלים, למי יש מה לאכול, למי יש קורת גג. יש משהו לא מובן מאליו שבתוך סיטואציה כזו חושבים על חינוך, מתפנים אליו.

אני זוכרת שבערב של היום הראשון ישבתי במרפסת עם בן הזוג שלי. אמרתי לו, "זה יהיה ארוך. צריך להקים פה מערכת חינוך. אי אפשר". בכל הבלגן שהיה אותו יום, כל ההתרוצצויות, אני מסתובבת ואני רואה הורים מסביב לילדים שלהם. אלה אנשים שבקושי נושמים, שצריכים להמציא מחדש את החיים לא רק שלהם, גם של הילדים שלהם. מבחינתי, כשאמרתי לו 'חייבים להקים פה מערכת חינוך', אמרתי לו 'חייבים קרקע'. כאילו היה צריך להפריד, אפילו רק לכמה שעות, בין הורים וילדים. כדי שלהורים, שהם הקרקע של הילדים, תהיה קרקע משלהם.

איך מתחילות?

זה חלק ממה שאני הבנתי על מי שמצליח לעזור לעומת מי שלא מצליח. כמו הקרמיקאי, רוני, הגיעה עם תוכנית. לפני שבעה באוקטובר, ובכלל רוני היא חלק מתנועת הבוגרים של הנוער העובד והיומיום שלה הוא פרויקט מדהים במצפה שקוראים לו "התיכון החברתי". אם אמרתי שקודם יש את השאלה "מה אני יכול לתת", או "מה אני יכולה", אז רוני ידעה שהיא יכולה לתת בתחום של החינוך. היכולות של רוני פגשו את השאלות שאנחנו שאלנו, שאני דיברתי עליהן עם בעלי, וחברות אחרות, למשל עינב, שעבדה בחינוך בעברה, דווקא לא בשנים האחרונות, הגיעה עם איזו דאגה מבושלת כבר לנוער. התוצאה הייתה, שהקצב שבו דברים הצליחו לקרות היה קוונטי.

זה יותר מורכב, קודם כל המפגש בין היכולות והניסיון של רוני, לבין השאלות שלנו והצרכים שלנו, קודם כל זה ייצר, מתוך הבלגן, פוקוס. רגע כזה שאת ממוקדת, שאת לא עפה בין מאה צרכים, אלא את רגע עם העיניים על צורך אחד בחשיבות עליונה. והדבר השני, היה היכולת של רוני לומר "אוקיי. צריך מערכת חינוך? בואי נעשה".

איך עושים מערכת חינוך?

הדבר הראשון שרוני הציעה הייתה קייטנה לכיתות א'-ו' ומתחם לגיל הרך. בגלל שהייתה הדאגה המטורפת הזו לנוער, של עינב, שלי, של עוד חברות, יחד עם ההקמה של הקייטנה הקמנו לנוער, מיידית, מערך התנדבויות. היה לוח עם כל המקומות שצריכים עזרה: קייטנת הילדים, מחסן חלוקת ציוד, קשישים, מטבח — והם בחרו מה הם עושים. את מבינה ישר שאת המילה 'התנדבויות' אפשר להחליף במילה 'פעילויות'.

את כל הזמן מדברת בלשון רבים. אני שואלת את עצמי אם יש מישהי שיש לה זכויות יוצרים על מהלכים בתוך האירוע המתמשך של ההתפנות מארז וההתמקמות — הזמנית — במצפה.

אני לא יודעת להגיד לך שום דבר שמישהי אחת התחילה, גם אם מישהי אחת התחילה אותו. אני לא זוכרת מי הצטרפה לפני מי, מי הציעה מה. כי זה מה שקרה, נוצרה בינינו שותפות, היינו יחד. חלק מאיתנו היו נשות ארז, חלק היו נשים כמו רוני וכמו נועה, שחיו אז במצפה כחלק ממשימה חברתית.

אז כל הנשים האלה מתאספות סביב הסוגיה של החינוך.

הרגע הזה שאנחנו לא שואלות יותר מה צריך, אלא בודקות איך אנחנו מארגנות את הצורך שכבר הסכמנו עליו — של מערכת חינוך, זו תחושה שאני לא יכולה לשכוח. שפתאום אחרי המון שעות של סערה, ברגע אחד יש לך שוב תחושה של אפשרות, שיש משהו. פתאום יש בהירות, אם את מקימה מסגרת לגיל הרך אז המטלות מציגות את עצמן בפנייך. קודם כל את צריכה מבנה, נכון? זה כאילו הכי פשוט, אבל בתוך האירועים של הטבח ושל ההתפנות, לחזור לידיעות פשוטות זה הישג. ממש הישג. אז אוקיי, כשאת לא שואלת את עצמך 'מי אנחנו?' ומה אנחנו עושים?', אלא שואלת את עצמך 'איפה יש במצפה מבנה פנוי שיתאים כמסגרת לילדים הקטנים?' זו כבר שאלה הרבה יותר בת השגה.

השאלה הבאה היא ציוד. אפרופו השאלה מי עוזר ומי רוצה לעזור ולא מצליח — כמויות הציוד שהגיעו למצפה בשבוע הראשון, מתרומות, היו מטורפות. אלה ימים שמצפה נראית כמו מחנה פליטים. אנשים שוכבים על הדשא, ילדים מסתובבים בכל מקום, המון, המון ציוד שנערם מסביב. זו סיטואציה שמייצרת תחושה של פליטות, תודעה של פליטות. אנשים שאין להם מה לעשות ועוברים מקפה, לטיפול שיאצו, לאסוף תרומות מפה ואחר כך לאסוף תרומות משם. אנחנו מהר מאוד אמרנו "די. לא צריך יותר תרומות. אל תביאו עוד משחקים". מצב אבסורדי שבו יש כפול ציוד גן.

מה שאני רוצה לומר הוא שהקייטנה יצרה סדר. קודם כל, סדר בתרומות. את מתחילה לעבור על דברים, למיין, מה יכול להתאים לקייטנה, מה לא? אז פתאום יש אי של סדר, זה לא אוכל מעורבב במשחקים ומונח ליד ערמה של בגדים. לא. יש אזור שיש בו ציוד מסוג אחד, טרמפולינות, משחקי שולחן, צעצועים.

אם אני חוזרת לתובנה המדהימה שלך על מי מצליח לעזור ומי לא, בעצם את ממיינת ציוד, אבל גם, תוך כדי, כוח אדם.

נכון. את חושבת מי יכול להתאים לעבודה עם הגיל הרך. זה לא מתאים לכל אחד. אני, למשל, הגיל הרך הוא פחות הטבע שלי. יש גם סיפורים הפוכים. אחת הבנות מהקיבוץ, היא ביומיום שלה לפני שבעה באוקטובר, מחנכת תיכון- י', י"א, י"ב. בצורה הכי טבעית היה לי ברור שאני רוצה לגייס אותה כמורה לנוער. אבל כשנפגשנו את יודעת מה היא אמרה לי? "תמיד היה לי חלום ללמד כיתה א'". לא נכנסתי שם לפינה, אמרתי לה "שלך". וזו דוגמה לתובנה השנייה שדיברתי עליה, לדעת להתגמש, להתאים את עצמך. אני חשבתי שאני רוצה מורה לתיכון, אבל היא אמרה אני יכולה כיתה א', ואני צריכה גם שם, אז לשנות את התוכנית. אחד הדברים הכי מרגשים בתקופה הזו היה לראות את אותה חברה מסתובבת במצפה וכל הקטנים של א' הולכים אחריה בשורה, כמו גוזלים ואימא אווזה. היא הייתה כל כך גאה.

היה סיפור של חבר פיזיותרפיסט שהתחיל לשקוע אחרי שהעומס של הימים הראשונים ירד. בשלב יותר מתקדם, אחרי שאנחנו הספקנו להקים לא רק מערכת לגיל הרך, אלא גם לקטנים הגדולים יותר, ולנוער, פתאום הילדים שלו במסגרות והוא לא יודע מה לעשות. אני הייתי עדיין כל הזמן עסוקה אבל ראיתי אותו, הצעתי לו שילך לבית הספר, כי בבית הספר תמיד צריך עוד עזרה. זה מישהו שאף פעם לפני שבעה באוקטובר לא עבד עם ילדים. פתאום הוא גילה על עצמו שהוא פורח בעבודה עם ילדים. זו לא הייתה פאזה זמנית. גם היום, שנה אחרי, הוא ממשיך עם החינוך, משלב בין חינוך לפיזיותרפיה. זו הדוגמה בה"א הידיעה לקסמים שקורים בתוך אסון. בעצם הבנתי שהדרך הכי טובה להביא אנשים לעשייה ולתרום, עוברת בהכרח בללהק אותם למשהו שעושה להם טוב, שממלא אותם. זה יותר מורכב ממה שזה נשמע, בתקופה כמו זו שאנחנו עברנו בשבעה והפינוי אחרי, כאילו לשים כקריטריון את זה שיהיה לי טוב, לפרט עצמו.

מה זה אומר בעצם? זה מותר? אבל כן, יש המון מה לעשות, אז למה לא שכל אחד יממש את עצמו תוך כדי עשייה? זה נכון על גדולים ועל קטנים, על כל הגילאים.

ואתן עסוקות בזה לא רק ביחס למבוגרים, אלא גם ביחס לילדים ולנוער.

אני חושבת שעינב הייתה זו שאמרה "בואו נביא את הילדים לעזור". היא בעצם אמרה אז, ככה אני מבינה את זה, בואו נעזור לקהילה לעזור לעצמה. היא, מיקדה את זה בנוער, אבל זה משהו שבנינו במשותף. איך הקהילה מחזיקה את עצמה ולא מרגישה שהיא חסרת אונים. את הקייטנה עם המרחב של המשחקייה שסידרנו לה — זה הנוער העמיד. הנוער מיין ציוד, עזר לסדר. והופ, אד הוק, תוך יומיים יש קייטנה ומשחקייה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*