***
הרוג'רס בר היה מלא עד אפס מקום. אשלי ישב במקום הקבוע שלו, בקצה הבר, ושיחק עם התולעת שבכוסית המסקל שלו. קמילה ישבה לצידו ושתתה קוקטייל כתום.
התראה מאפליקציית חדשות בטלפון הנייד של קמילה הרעידה את השולחן. עיניה נפערו. היא העבירה את הטלפון לאשלי, והוא קרא את כותרת הידיעה:
״האם ראש ארגון הפשע ג'ו דימאיו בחיים?״
אשלי שלף את הארנק, השאיר מאה דולר על הדלפק, תפס את ידה של קמילה ורץ החוצה.
***
פרק 1
החיים החדשים שלי
עשרים ימים קודם לכן
שלט ישן ודהוי מעץ עם הכיתוב ״ברוכים הבאים לפופוטלה״ הבהיר לי שהגענו למקום הנכון. כפר הדייגים הקטן, ששוכן בחלקה הדרומי של עיירת החוף המקסיקנית רוזריטו, הוא המקום ממנו יצאו עשרות משלוחים מדי חודש אל ההאנגר שלנו. אותן קופסאות עם דגים מעל סמים שהכניסו לנו כל כך הרבה כסף בשנים האחרונות. המיקום הגאוגרפי של פופוטלה, יחד עם העובדה שהאזור ידוע בייצוא דגים משובחים לארצות הברית ולקנדה, הפכו את מפעל הסמים הקטן של פופוטלה לשותף הכי נוח ויעיל עבורנו.
לא שהיה לנו מושג איך זה עובד, אבל כל עוד איש הקשר שלנו היה נאמן, דיסקרטי ועמד בזמנים ובהתחייבויות, זה הספיק לנו.
קראו לו ״אֶס״, לאיש הקשר. כן, כמו ״תחת״, אבל גם כמו האות הראשונה של שמו, סנטיאגו. בשונה מאנשי קשר אחרים, שעבדו בדרך כלל מול דון, סנטיאגו עבד ישירות מולי, ודאגתי שלאף אחד בארגון לא תהיה אינטראקציה איתו.
כל מה שהם ידעו עליו, הוא שקוראים לו ״אֶס״, ושהוא חי במקסיקו ודואג לנו להרבה יותר כסף משיכולנו לדמיין.
סנטיאגו היה עבורי נכס אסטרטגי יקר מכדי שאסכים שמישהו מהארגון שלי יעבוד מולו. דמיינו מה דון הייתה עושה אילו הבינה את הפוטנציאל.
ושלא תחשבו שאני הכרתי את סנטיאגו הרבה יותר מכך. פרט לשמו הפרטי, לעובדה שהוא מספק את הסחורה מכפר הדייגים, ולקול העמוק-באופן-מוגזם שלו ששמעתי פעמים בודדות דרך הטלפון, לא ידעתי עליו דבר.
כשתכננתי את הבריחה שלי ושל סופי, ידעתי שכפר הדייגים, לפחות באופן זמני, יהיה המקום המושלם להתחיל בו מחדש. שיערתי שסנטיאגו יישאר דיסקרטי בתמורה למזוודה מלאה מזומנים, ותכננתי למצוא מקום חדש ובטוח שנוכל לקרוא לו בית, ביום מן הימים. רק סופי ואני. בלי מאבטחים, בלי גדר גבוהה, מצלמות אבטחה או הצצות מתחת לרכב במסווה של קשירת שרוכים.
אבל זה היה אז.
סופי מתה, והחלום הגדול שלי נגדע, אבל רציתי להגשים לפחות את החלום שלה. לעשות טוב. עכשיו, היו לצידי אנשים שעד לא מזמן היו זרים עבורי, והפכו לשותפים שלי למסע. קיוויתי שדרכם אצליח לעשות טוב. קיוויתי שהצלתי אותם. לא ידעתי לאן אני מוביל אותם.
נכנסנו לפופוטלה בשעה שבע וחצי בבוקר. שרה נסעה לאט על דרך העפר וחיכתה להוראות. פרדי, שישב לידה, לא היה יעיל במיוחד כנווט. איידן ישב מאחורי שרה, ואני לידו. הוא הציץ מדי פעם דרך החלון, אבל רוב הזמן היה מכונס בתוך עצמו.
אני בחנתי כל פרט בכפר. סירות ישנות היו זרוקות בצידי הדרך, עורבים עמדו על כבל ארוך שסיפק חשמל לתושבי הכפר. אחד העורבים ירד אל הקרקע, נגס במה שנשאר מעצם של דג. אופניים חלודים שהיו זרוקים על העשב היבש בצד הדרך נתנו תחושה של מוות. לא כך דמיינתי את המקום ממנו מגיעה הסחורה שלנו.
סימנתי לשרה להתקדם לכיוון החוף שבצבץ מקצה סמטה צרה. בתים ישנים עם קירות צבעוניים אך דהויים וסדוקים עמדו משני צידי הדרך.
שרה החנתה את הוואן בקצה הסמטה, ליד החוף. חבשנו כובעים ומשקפי שמש. הוצאתי מהתיק שפם שחור והדבקתי מעל השפתיים.
איידן הסתכל עליי וצחק. ״תוריד את זה, אתה נראה נורא ככה.״
ניצלתי את ההזדמנות כדי לנסות את המבטא הטקסני שלי. ״אם יזהו אותנו, כולנו נמצא את עצמנו בכלא, במקרה הטוב.״
כנראה שהגזמתי, כי שרה הנידה בראשה וסיננה בשקט ״מגוחך.״
איידן הביט באישה מקומית שהלכה עם סלים במעלה הסמטה. השמלה הפרחונית והתסרוקת הגבוהה הקנו לה מראה של אישה שנתקעה אי שם בשנות השמונים.
״איך אנחנו מציגים את עצמנו?״ שאלה שרה.
״רגיל, בשמות האמיתיים שלנו.״
״זה לא מסוכן?״ פרדי פצה פה לראשונה מזה הרבה זמן.
״לא נראה לי שמישהו בכפר הזה שמע על אינטרנט,״ איידן ענה במקומי.
״נשמע כמו המקום האידיאלי בשבילנו,״ נשארתי עם המבטא הטקסני.
שרה כיבתה את המנוע והביטה לאחור. ״ג'ו, אתה נשמע כמו מישהו שנתקעה לו עצם בגרון.״
״תצטרכו להתרגל לזה,״ אמרתי, וחשבתי שגם לי זה ייקח זמן. המבטא הזה באמת נשמע מוזר.
״טוב, לאן הולכים עכשיו?״ פרדי נשמע חסר סבלנות.
״לחפש את סנטיאגו.״ לא האמנתי שאני מגלה להם את השם שלו, אבל אם הייתי אומר ״אֶס״ זה עלול היה להוביל לשאלות שלא בטוח שאני מעדיף להשיב עליהן.
״האח האובד שלך?״ שאלה שרה בחצי חיוך.
אותי זה לא הצחיק.
שרה הבינה מייד. ״לא התכוונתי.״
״סנטיאגו הוא ספק דגים שמייצא את הדגים הכי טעימים בעולם,״ אמרתי.
״איך אתה יודע? אתה טבעוני.״
״סיפרו לי.״ צבטתי את איידן בלחי. ״הילד יכול להיות בלש.״
״יש לך מזל שהוא בצד שלך, לך תדע מה הוא היה מגלה אם היה נגדך,״ שרה קרצה לי.
״בינינו לא יהיו סודות,״ אמרתי, ובכלל לא הייתי בטוח שאני לגמרי מתכוון לכך. אני לא באמת יכול לספר להם על הקשר שלי עם סנטיאגו. ״אנחנו משפחה עכשיו, ארבעתנו. אין לנו אף אחד אחר.״
הבטן של פרדי השמיעה קולות משעשעים. לפחות זה הסביר את קוצר הרוח שלו.
איידן גיחך. ״נו, נלך לחפש את ספק הדגים? נראה לי שפרדי רעב...״
״זה לא זה, הבטן שלי כואבת,״ פרדי מלמל והוציא ג'וינט מעוך מהכיס.
״עברת עם זה את הגבול??״ איידן היה מלא התפעלות.
״בוא נגיד שלא על זה היו עוצרים אותנו...״ פרדי שם את הג'וינט בין השפתיים, הדליק, לקח שאיפה והתרווח לאחור בהקלה.
פתחתי את הדלת ויצאתי ראשון אחרי כמה מבטים מהירים לצדדים ולאחור. לא הייתה נפש חיה ברחוב והחלון היחיד שהיה יכול להשקיף עלינו היה מכוסה בתריס סגור. פתחתי את הדלת האחורית, שלפתי מזוודה אחת והוצאתי ממנה חמש חבילות של שטרות. הכנסתי אותן לכיס הז'קט שלי.
״קדימה, צאו,״ אמרתי.
פרדי הביט לאחור וסרק את התיקים והמזוודות. ״משאירים הכול כאן? זה לא מסוכן?״
כיסיתי את המזוודות בברזנט שחור שאשלי הכין מבעוד מועד. ״מסוכן יותר ללכת עם נשקים ומזוודות מלאות כסף באמצע הכפר. אנחנו רוצים לעורר כמה שפחות עניין. חוץ מזה, הן בלתי שבירות ונפתחות רק באמצעות קוד.״
״כמה כסף יש פה בכלל?״ איידן התעניין.
״שמונה מיליון דולר, אם ספרתי נכון,״ לחשתי ואז טפחתי על כיס הז'קט. ״פחות חמישים אלף.״
הפה של איידן נפער לגמרי.
״סגור את הפה, שלא יכנס לך זבוב,״ שרה צחקה.
״נסענו עכשיו ברכב עם פאקינג שמונה מיל-״
״ששש…״ שמתי יד על הפה של איידן. ״אתה רוצה שישדדו אותנו או משהו?״
פרדי סיים להסריח את הרכב, כיבה את הג'וינט באמצע והכניס את הבדל הכבוי לשקיק ממנו יצא. סוף סוף הוא יצא מהוואן והתמתח.
שרה נעלה את דלתות הרכב והתחלנו להתקדם לכיוון החוף.
סירות דייג שטו לא רחוק מאיתנו. בדים מרופטים ששימשו פעם להצללה היו תלויים על עמודי עץ, משווים לחוף מראה דהוי ומוזנח כמותם.
לאורך המזח, ישבו כמה דייגים. התקרבנו אל דייג מבוגר, שבדיוק תלש את פיו של דג לא גדול מקרס החכה שלו. סימנתי להם שיחכו מאחור, כדי שלא ייבהל מאיתנו.
״בוקר טוב, אני מחפש את המסעדה של סנטיאגו,״ ניסיתי את המבטא הטקסני שלי לראשונה בשטח.
הדייג מלמל כמה מילים בספרדית, הוסיף מבט כועס וזרק את החכה בחזרה למים, כשהוא כמעט פוגע בי עם חוט הדיג, ספק בכוונה. לא יודע מה הקטע שלו, אולי סנטיאגו לא קונה ממנו דגים.
הוא המשיך למלמל והניף יד בתנועה מזלזלת שמסמנת לנו להתעופף מהמקום. במצב אחר, הייתי נותן לו להרגיש את מה שהדג ההוא הרגיש לפני רגע בפה.
״הי!״ קראתי בכעס.
דייג צעיר יותר שישב כעשרה מטרים קדימה משם, סימן לי באצבעו להתקרב.
״אתה רוצה לפגוש את סנטיאגו?״ הוא שאל באנגלית של מי שמעולם לא יצא ממקסיקו.
״כן, אתה יודע איפה הוא?״
״יכול להיות. מי אתה?״
״אני חבר שלו. הוא הזמין אותי אליו.״
״אז למה אתה לא מתקשר אליו?״
״הטלפון שלי לא עובד.״
הדייג הצעיר בחן אותי. ״מאיפה אתה?״
״אוסטין, טקסס.״ קיוויתי שהמבטא נשמע אמין מספיק. טקסנים בטח היו עולים עליי די מהר, אבל כאן זה אמור להיות קל יותר.
״בואו אחריי.״ הוא קם והלך מהמזח אל החוף.
רוח של בוקר ליוותה אותנו כשהלכנו לאורך המזח, השמש הסתתרה עמוק בתוך עננים אפורים, וגלים גבוהים התנפצו מתחתינו.
חברתי אל המשפחה החדשה שלי, והלכנו בשקט אחרי הדייג. הוא הוביל אותנו אל החלק האחורי של מסעדת דגים ישנה ודפק על אחד החלונות.
עובד עייף זיהה את הדייג דרך החלון ופתח את הדלת.
שרה, איידן, פרדי ואני התקרבנו כגוש אחד.
הדייג אמר משהו בספרדית, והעובד במסעדה נכנס פנימה ודיבר אל מישהו. בתוך כמה שניות, גבר כבן שישים עם שיער צבוע בשחור ושפם הרבה יותר עבה מהשפם המודבק שלי נעמד מולי.
״איך אפשר לעזור לכם, אמיגוס?״ הוא שאל בקול עבה.
״סנטיאגו?״ שאלתי כדי לוודא, למרות שהייתי די בטוח. את הקול של סנטיאגו לא שוכחים.
הוא ניסה להבין מאיפה הוא מכיר אותי. משקפי השמש, הכובע והשפם ודאי הקשו עליו. ״אנחנו מכירים?״
״ג'ואי, חבר שלך מטקסס. ג'ו.״ אמרתי במבטא טקסני כבד ונגעתי בשפם קלות, בתקווה שסנטיאגו יזהה אותי ולא יספיק לזרוק איזה משפט שיסבך אותי.
סנטיאגו הנהן, אבל לא בטוח שזיהה אותי או הבין מה אני רוצה ממנו.
ברגע אחד, הגבות שלו התכווצו וכמעט פגעו אחת בשנייה. האישונים שלו התרחבו. הגרון שלו כחכח.
״ג'ו... ג'ואי!״ הוא לקח נשימה עמוקה, ואז התקרב וחיבק אותי בהתלהבות.
בזמן שסנטיאגו הצמיד כל איבר בגוף שלו לשלי, וכמעט יצר חיכוך שפמים משונה במיוחד, לחשתי באוזנו, ״בוא נשמור על דיסקרטיות, טוב?״
״ברור,״ סנטיאגו לחש בחזרה, ולבסוף שיחרר אותי מהלפיתה. ״טוב לראות אותך!״
הוא סימן בידו לדייג שהוא יכול ללכת, והדייג יצא מהמסעדה.
״אני לא מאמין שבאת, ועוד עם כל המשפחה!״ סנטיאגו לחץ את ידה של שרה. ״כבוד לפגוש סוף סוף את אשתו של ג'ו. אז את צריכה להיות…״
״שרה,״ היא אמרה.
חיבקתי את שרה, כדי לשחק את המשחק עד הסוף. ״יצאנו לחופשה וחשבנו לקפוץ לכאן ולהפתיע אותך. השמועה אומרת שיש לך את הדגים הכי טעימים בעולם.״
״זה נכון.״ סנטיאגו הזדקף בגאווה. ״תשמע, אתם חייבים לשבת לאכול משהו.״
״לא, זה בסדר. אני רואה שאתם מתארגנים פה, נבוא אחר כך.״
״מה פתאום? כרמן!״ הוא קרא.
נערה מתולתלת כבת שמונה עשרה הגיחה מהמטבח. היא הביטה בי, ואז בשאר החברים. ״בואנוס דיאס,״ היא אמרה בחיוך מנומס.
״את רואה את האנשים האלה? הם אורחי הכבוד שלנו!״ סנטיאגו טפח לי על השכם בחוזקה. ״אני רוצה שתדאגי להם ככה, עד שהם לא ירצו לחזור לטקסס.״
לא הצלחתי לתרגם את המבט של כרמן. מתחת לחיוך המנומס שלה, הרגשתי שהיא בוחנת אותי.
״באמת, סנטיאגו, עדיין בוקר ואנחנו לא רעבים,״ ניסיתי להתעקש.
הבטן של פרדי הרעישה שוב. הוא חייך במבוכה.
״הבן שלך לא יסכים איתך,״ אמר סנטיאגו.
פרדי הביט לצדדים, כאילו חיפש את האבא האמיתי שלו. הוא נראה חיוור.
״מה אתה צריך?״ שאלה כרמן, הפעם באנגלית.
פרדי שלח מבט מתנצל. ״שירותים. הבטן שלי עושה לי צרות.״
״בוא אחריי,״ היא אמרה והובילה אותו אל החלק האחורי של המסעדה.
״הילד בסדר?״ שאל סנטיאגו בדאגה.
״הוא יהיה בסדר,״ אמרתי. ״יש לו איזה עניין עם הבטן, זה משהו קבוע.״
אני בטוח שסנטיאגו ידע שזו לא המשפחה שלי. מה לי ולבחור ג'ינג'י כמו פרדי? וחוץ מזה, בהתחשב בתחום העיסוק שממנו באתי, אין ספק שסנטיאגו בדק לעומק מול מי הוא עובד.
הוא יודע שהייתי נשוי לסופי ושאין לנו ילדים. התמונות שלי ושלה מופיעות בכל מקום באינטרנט. נו, אל תרוצו לחפש עכשיו. תהיו איתי.
״טוב, אז תנו לי לפחות לפנק אתכם בקפה משובח בינתיים.״ הוא החווה בידו לעבר שולחן גדול ליד הכניסה למסעדה, שהחלון הפתוח שלידו השקיף אל הים.
״לזה לא נוכל לסרב,״ שרה התערבה והלכה לעבר השולחן.
מה יכולתי לעשות?
התיישבנו שלושתנו.
סנטיאגו פנה אל כרמן, שבינתיים חזרה מירכתי המסעדה, ללא פרדי. ״תכיני לחברים את הקפה שלנו. הם צריכים להתעורר.״
כרמן הנהנה ונכנסה אל המטבח.
״אז מה, באתם לחופשה?״ שאל סנטיאגו וחיפש מסרים נסתרים בזמן שהעביר סמרטוט לח על השולחן.
״משהו כזה,״ אמרתי. ״אם יהיה טוב, אולי נישאר עוד קצת.״
״אה, אתם בטוח תאהבו את המקום. אני תמיד אומר שבפופוטלה יש את כל מה שצריך בשביל לקום בכל בוקר עם חיוך.״
שרה בחנה את סנטיאגו. ״נשמע כמו מה שאנחנו מחפשים,״ היא אמרה.
״האנשים פה הם... של פעם. חלק גדול מהם, בעיקר המבוגרים, לא מדברים אנגלית. אבל אתם תסתדרו. תרצו לישון כאן הלילה?״
״כן, אנחנו מחפשים מקום... קבוע.״ הבטתי בעיניו לוודא שהוא מבין.
״אה...״ סנטיאגו לא היה מוכן לתשובה הזאת. ״אני מאמין שאפשר לסדר משהו.״
כרמן חזרה מהמטבח עם מגש ובו ארבע כוסות קפה ושש כוסיות טקילה.
״נדבר על זה,״ אמרתי.
העדפתי לדבר עם סנטיאגו על דברים כאלה בנפרד, והוא כנראה הבין, כי הוא מייד העביר נושא. ״שנרים כוסית לכבוד החופשה שלכם?״
פרדי חזר מהשירותים קצת פחות חיוור, והתיישב.
כרמן העבירה לו כוסית טקילה. הוא לא סרב.
״אתה בטוח שזה יעשה לך טוב?״ שאלתי כמו אבא אמיתי לרגע.
״נראה לי שאני מספיק מבוגר בשביל להחליט בעצמי, לא?״ שאל פרדי בזמן שהביט בכרמן. בטח רצה להרשים אותה, האידיוט.
״שלא תבכה שכואבת לך הבטן אחר כך,״ גערתי בו.
התחלה חדשה, מקום חדש, אבל חוסר הרגישות שלי נשאר בדיוק כפי שהיה.
״עזוב אותו, ג'ו.״ שרה התערבה. ברור שלא אהבתי את זה.
איידן לקח כוסית מהמגש.
״לא, לך אני לא מרשה,״ אמרה שרה.
״אבא מאשר,״ הנהנתי. זו הייתה נקמה מהירה במיוחד.
שרה נעצה בי מבט זועם. איידן דווקא שמח מאוד.
״אל תפספסו את הטקילה הכי טובה במקסיקו.״ אמר סנטיאגו, ״בפופוטלה שותים טקילה ואם אתם מחפשים מקום קבוע...״
״לחיים!״ קטעתי אותו, ואולי כדי לא להסתכסך עם שרה הוספתי, ״לחיי המשפחה שלי.״
״לחיי המארחים שלנו,״ שרה אמרה בחיוך מתחנף לסנטיאגו ולכרמן.
״לחיי חופשות שמחות,״ סנטיאגו הניף את הכוסית שלו. רמז דק לכך שהוא לא מתכוון לתת לנו להישאר בכפר יותר מכמה ימים?
״לחיי מה אתה שותה?״ כרמן שאלה את פרדי במבט מתחנחן.
לא הבנתי איך סנטיאגו לא מתפלץ מהפלירטוט הזה שלה.
פרדי הפך לעגבנייה אנושית. הוא שתה את הטקילה בשוט אחד ואמר: ״לחייך!״
בתוך ריח הדגים החריף, הרחתי צרות.
״אפשר לעשות סיור במסעדה?״ רמזתי לסנטיאגו כשסיימתי את הקפה.
״אני גם רוצה!״ איידן קפץ ממקומו.
״לא, אתה לא.״ צעדתי עם סנטיאגו לעומק המסעדה, כשהלב שלי כבר מתחיל להתריע — ה'משפחה' שלי יושבת שם עם נערה שמשום מה משדרת משהו מסוכן. אני רק לא יודע עדיין מה בדיוק.
סנטיאגו הבין טוב מאוד מה אני רוצה והוביל אותי לחדר הקירור, בקצה המטבח.
״אני צריך טובה גדולה,״ אמרתי ברגע שהוא סגר את הדלת ושלפתי מהכיס את חבילות השטרות שהבאתי איתי.
זה לא לקח הרבה זמן ולא רק בגלל הטמפרטורה שהקפיאה לי את התחת.
כשהגעתי בחזרה אל השולחן מצאתי את כולם שלווים, מפטפטים עם כרמן בעליצות. לא היה נשמע כאילו מישהו מגלה לה סודות גדולים.
נרגעתי. בינתיים, לפחות.
״בואו, הולכים,״ אמרתי ויצאתי מהמסעדה כשהמשפחה החדשה שלי בעקבותיי. לשמחתי, כרמן לא הייתה ביניהם.
סנטיאגו נסע בטנדר השחור שלו בסמטאות ואנחנו אחריו בוואן, עד לקצה הדרומי של הכפר. להפתעתי הגמורה הוא עצר מול בית עץ סחוף-רוחות, ממש על החוף, שנראה שונה מכל מה שגרתי בו עד היום.
שש מדרגות רעועות הובילו לדלת הכניסה שהייתה פעם כחולה.
הוא מסר לי זוג מפתחות. ״הדירה לא גדולה, אבל יש בה מיטות וספה. אני מקווה שזה יספיק לכם,״ הוא אמר בהתנצלות.
נכנסנו והצצנו פנימה. זה היה חדר לא קטן, אם כי מיושן. שתי מיטות זוגיות תפסו את מרבית החלל, בקצה השמאלי ניצבה ספה דהויה בצבע כחול מול טלוויזיה ישנה, מהסוג שלא ראיתי כבר יותר משלושים שנה. הרגשתי שחזרנו בזמן לשנות התשעים.
בצד השני של החדר היה מטבחון עם ארונות עץ ישנים, ולידו שירותים ומקלחון שהזכוכית הימנית שלו שבורה.
אף אחד מאיתנו לא היה רגיל לתנאים כאלה. יחסית לחמישים אלף הדולר שקיבל, ציפיתי מסנטיאגו לדאוג לנו לתנאים קצת יותר נוחים. מצד שני, המיקום המרוחק בקצה הכפר עשוי להתאים לנו.
״יש לי עוד דירה ישנה במרכז הכפר, לידי, אבל…״
״הבית הזה מושלם בשבילנו, גרסיאס אמיגו!״ אמרתי לפני שסנטיאגו הספיק להשלים את המשפט.
״תביאו את כל הציוד מהרכב.״ זרקתי לעבר פרדי את המפתחות והוא יצא אל הוואן עם איידן.
״יצא לכם טוב,״ סנטיאגו אמר, ״יש היום יום שוק, אוכל טרי מכל האזור, תוכלו ללכת להצטייד - אני חושב שהוא כבר נפתח.״
שרה סיימה לסרוק את החדר. ״אני אוהבת שווקים!״
״הבן שלי לפעמים מוכר שם מזכרות וכל מיני עבודות יד, אולי תאהבי,״ סנטיאגו חייך אליה.
אני הייתי פחות בעניין, אבל לאכול צריך, לא?
״אנחנו נלך ואפילו נקנה משהו מהבן שלך,״ שרה קבעה והבהירה לי שאם כבר משפחה, אז עד הסוף. האישה מחליטה והבעל מציית.
״הוא ישמח!״ סנטיאגו חייך מתחת לשפם. ״קוראים לו מיגל. הוא נמצא ממש בכניסה לשוק, אתם תזהו אותו לפי החולצה של מסי.״
״איך אתה יודע שהוא ילבש חולצה של מסי?״ שאלתי.
״הוא כל יום לובש חולצה של מסי,״ החיוך של סנטיאגו נעלם מעט. אני חושב שזיהיתי עצב בפניו.
״תגיד, מבחינת ה… זהות שלנו.״
״אין לכם מה לדאוג,״ אמר סנטיאגו בביטחון. ״אף אחד כאן לא מכיר אותך. הם לא מכירים מפורסמים מטיחואנה, אז מארצות הברית? אין סיכוי. הגעת למקום הנכון.״
״אני סומך עליך,״ אמרתי, לא לגמרי בביטחון.
״בגלל זה אתה כאן, לא?״ הוא הניח יד על כתפי. ״תלכו לשוק, תתארגנו, ותבואו למסעדה לארוחת צוהריים.״
״נבוא, תודה!״ שרה הייתה הצד המנומס של המשפחה.
סנטיאגו פתח את הדלת בדיוק כשאיידן נכנס עם שני תיקים מלאים בבגדים.
הצצתי החוצה וראיתי שפרדי שומר על המזוודות ברכב. מזל שהם לא הוציאו את מזוודות הכסף קודם... לא שסנטיאגו לא יודע כמה אני שווה, אבל מזוודות מלאות במזומנים זה כבר משהו אחר.
סנטיאגו נסע, ושרה ואני הצטרפנו אל איידן ופרדי. יחד העברנו את כל התיקים והמזוודות לבית.
נעלתי את הדלת, הורדתי וילונות, הוצאתי כסף מאחת המזוודות וחילקתי לכל אחד מהם חבילת שטרות. אחר כך התחרטתי ולקחתי לאיידן חצי חבילה בחזרה.
״לא אכפת לי,״ הוא אמר. ״זה גם ככה יותר מכל דמי הכיס שקיבלתי בחיים יחד!״
״טוב, נתארגן ונצא לשוק?״ שרה תחבה את השטרות בתיק שלה.
״אני לא חושב שכדאי לצאת.״ הסטתי מעט את הווילון והבטחתי החוצה. ״זה עדיין מוקדם. אנחנו לא יודעים אם מישהו עוקב אחרינו.״
היא התקרבה וראתה שאף מפלצת לא עומדת מחוץ לחלון ומחכה לטרוף אותנו. ״אמרו לך שאתה פרנואיד?״
״אשתי, אבל…״
״אשתך צדקה. אני יוצאת עם הילדים, צריך שיהיו כאן כמה דברים ב... בית הזה.״ היא הביטה סביבה. ״אתה בא או שאתה נשאר כאן?״
״אני בא, אבל יש לי שלושה חוקים שכולנו צריכים לעמוד בהם.״ עזבתי סוף סוף את החלון. ״החוק הראשון: לא מתיידדים עם זרים.״
״כרמן היא זרה?״ איידן תפס כרית מהספה עליה ישב וזרק על פרדי. ״שואל בשביל חבר.״
״מאוד מצחיק.״ פרדי התאפק לא לזרוק את הכרית בחזרה.
התעלמתי מהם. ״החוק השני: נשארים תמיד יחד. אנחנו לא נצליח לשרוד אם נהיה מפולגים. לא משנה מה יקרה ועד כמה נכעס או נשנא. בסוף, אין לנו אף אחד אחר שידאג לנו. והחוק השלישי: לא מדברים על העבר שלנו, עם אף אחד. ברור?״
כשאף אחד מהם לא ענה, הפניתי את מבטי אל פרדי, והוא הנהן לפני שהספיק לראות מבט פחות נעים שלי.
הצבעתי אל איידן. ״ברור?״
״ברור, בוס.״
הבטתי בשרה. ״אני מחכה.״
שרה גלגלה עיניים.
״אנחנו לא יוצאים לשום מקום עד שתבטיחי לי…״
״ברור, ברור,״ היא קטעה את דבריי וכבר ניגשה לעבר הדלת.
לא יהיה קל, חשבתי לעצמי. לא יהיה קל.
לילה אחד, בחורף של 1982, אבא העביר אותנו למלון בסורנטו. זה קרה מדי פעם, ואנחנו למדנו לא לשאול שאלות. כרגיל, שני חברים שלו ליוו אותנו, לבושים בשחור ודרוכים, עם יד בתוך הכיס הפנימי של המעיל.
דניאל ואני שמחנו לגלות שולחן פינג פונג ליד הבריכה במלון.
היה לנו שולחן דומה בחצר בית הספר, אבל התלמידים בשכבות העליונות היו משתלטים עליו ולא יצא לנו לשחק בו הרבה.
אבא נכנס למקלחת ודניאל ואני עזרנו לאימא לפרוק את המזוודה הגדולה. כשסיימנו, שמענו אותו מפזם לעצמו מעבר לדלת הסגורה, וכבר ידענו שייקח לו הרבה זמן לצאת משם. הוא מתגלח ומתגנדר.
לאימא היה מבט עגום על הפנים.
דניאל ביקש ממנה לשאול בקבלה אם יש להם מטקות וכדור לשולחן הפינג פונג, והעיניים שלו זהרו כשהיא קיבלה תשובה חיובית.
״אני מפרק אותך,״ אמרתי, למרות שידעתי שאין לי סיכוי.
״מפרק במה?״
שנינו קפאנו במקום. אבא יצא מהמקלחת מוקדם מהצפוי.
״בפינג... בפינג-פונג,״ גמגמתי.
״שום פינג-פונג!״ הוא אמר והסתכל על אימא בהאשמה. ״אתם לא יוצאים מהחדר.״
״אבל למה??״ דניאל התרעם.
אבא הציץ בין התריסים, ואז הגיף אותם. ״קר בחוץ, אתם עלולים לחטוף דלקת ריאות.״
באמת היה קר, אבל היינו לבושים היטב.
הוא הוציא את הראש מהדלת והורה לאחד ה'חברים' להזמין לנו ארוחת ערב לחדר, ואז לקח את התיק השחור שלו, נישק את אימא במצח והבטיח שיחזור בתוך כמה שעות.
חצי שעה לאחר מכן, אחרי שאכלנו יפה את ארוחת הערב והוצאנו את המגש עם הכלים אל מחוץ לדלת החדר, דניאל החליט שמנסים שוב. התחננו לאימא שתבוא איתנו לקבלה.
״שמעתם מה אבא אמר, יש עוצר יציאות.״
״אבל אנחנו לא יוצאים מהמלון!״ אמר דניאל. תמיד הוא ידע להגיד את הדבר הנכון.
אימא הרימה את ידה בתנועת ביטול. ״זה לא משנה, אבא יודע מה הוא אומר.״
״טוב, אז ניתקע פה בחדר, כרגיל!״ הוא צעק. ״כל שבועיים אנחנו במלון אחר, כמו עכברים, בורחים מאני-לא-יודע-מי.״
עד היום אני לא לגמרי מבין מה במשפט הזה גרם לאימא לשנות את דעתה. כנראה שדניאל הצליח לגעת במקום כואב. כמו תמיד.
היא נאנחה והלכה אל הדלת. ״אבל זה רק לעשרים דקות. אם אתם לא חוזרים בזמן, אתם מקבלים עונש! תסתכלו על השעון, ברור?״
לדניאל היה שעון יד אדום, שהמסגרת שלו הייתה בצורת גלגל של פרארי. הוא אמר לי פעם שהחברים מהכיתה עושים כבוד למי שיש לו כסף, והשעון הזה הוא סימן שיש לו המון כסף.
לי לא היה שעון, אבל סמכתי על דניאל. הוא היה אחראי.
אימא לקחה שתי מטקות וכדור מהקבלה, ליוותה אותנו אל אזור הבריכה, ולפני שהלכה חזרה ואמרה: ״בתשע וחצי אתם בחדר, ברור?״
דניאל הציץ בשעון. ״ברור.״
התחלנו לשחק וכמובן שדניאל פירק אותי די בקלות. הכול הצליח לו.
״אולי יום אחד אלמד אותך לשחק,״ הוא צחק.
״למה לא עכשיו?״
״כי אני לא רוצה שתנצח אותי,״ הוא פרש את ידיו, אולי בהתנצלות.
״לא צריך,״ משכתי בכתפיי. האמת, נעלבתי.
דניאל התקרב אליי. ״טוב, אולי רק טריק אחד. רוצה?״
הנהנתי. ברור שרציתי.
דניאל תפס לי את היד שאחזה במטקה, והוריד את הזווית בכמה מעלות. ״אם תחבוט ככה, הכדורים לא יעופו לך החוצה.״
הוא חזר אל העמדה שלו, ומסר לי. ״עכשיו!״
חבטתי, כמו שדניאל אמר לי. הכדור לא עף החוצה. הוא פגע בשולחן ואז בפניו של דניאל.
״יש!״ קראתי בקול. ״נקודה לי!״
״זו סתם הייתה הדגמה, זה לא נחשב,״ הוא פסק.
איש אחד שנראה מכובד, בחליפה ועניבה, התקרב אלינו מכיוון הלובי.
״מי מנצח?״ הוא חייך.
״אני!״ קראתי בהתלהבות, ודניאל הניד בראשו לשלילה. חשבתי שהוא מתכוון שלא אני ניצחתי, אבל הוא אמר לאיש, ״אנחנו צריכים ללכת.״
״מה פתאום? מה השעה?״ שאלתי, אבל דניאל רק נתן לי יד ומשך אותי לכיוון החדר.
״יש לנו עוד זמן!״ אמרתי וניסיתי להתנגד.
״שתוק,״ אמר דניאל בזמן שהלך במהירות.
הגבר הלך בעקבותינו והצליח להדביק את הקצב. הוא הניח יד על כתפו של דניאל.
שנינו קפאנו.
״אתם צריכים להחזיר את המטקות לקבלה.״
״אתה עובד כאן?״ שאלתי.
״אפשר להגיד.״ הוא שוב חייך, ולא הבנתי למה דניאל עושה לנו בושות. ״איפה אימא?״
״בחדר,״ עניתי.
״בואו, אלווה אתכם.״
דניאל הביט בי, כאילו קיווה שאעשה משהו כדי שזה לא יקרה. הוא לא הצליח להגיב בעצמו, אבל לא חשתי סכנה. אם מנהל המלון מעוניין לפגוש את אימא, זה בסדר.
התקרבנו אל הדלת ודפקתי.
אימא פתחה בחיוך. היא ציפתה לראות אותי ואת דניאל ושמחה שעמדנו בזמנים, אבל הגבר שעמד מאחורינו גרם לה להחוויר כסיד.
״מרים דימאיו,״ הוא אמר והניח יד אחת על הראש שלי. ביד השנייה הוא שלף אקדח מכיס החליפה.
עצמתי את העיניים חזק ושמעתי שתי יריות שהשאירו לי צפצוף ארוך באוזניים.
אימא צרחה.
פתחתי את העיניים כשהרגשתי את היד שלו עוזבת אותי. הוא קרס מאחורינו, על רצפת המסדרון.
החבר של אבא שנשאר בחדר הצמוד להשגיח עלינו, עדיין עמד עם האקדח מכוון לעבר האיש.
״בואו אחריי, עכשיו!״ הוא צעק ולקח אותנו אל המדרגות האחוריות.