צעדים ראשונים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • שם במקור: First Steps
  • תרגום: ד"ר מיכאל אלעזר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: מאי 2025
  • קטגוריה: עיון, מדע ורפואה
  • מספר עמודים: 296 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 11 דק'

ג'רמי דה סילבה

ג'רמי דה סילבה, אנתרופולוג במכללת דרטמות החוקר את האבולוציה של ההליכה האנושית. הוא היה שותף לגילוי הפרימט אוסטרלופיתקוס סדיבה והאדם הקדמון הנכחד הומו נאלדי, חקר שימפנזים באוגנדה ומאובנים ברחבי אפריקה, ולימד במוזיאון למדע של בוסטון. דה סילבה מקדיש את זמנו לחינוך מדעי ומרצה על אבולוציית האדם.

תקציר

האדם הוא היונק היחיד שהולך על שתיים – תכונה ייחודית ששינתה את מסלול האבולוציה שלנו והפכה אותנו למין השולט על פני כדור הארץ. אבל איך ומדוע עשינו את הצעד הראשון הזה? ומה היה המחיר?

בצעדים ראשונים, הפליאואנתרופולוג ג'רמי דה סילבה חושף כיצד ההליכה הזקופה עיצבה את זהותנו האנושית. מהיכולת לפתח כלים, דרך מסעות הגילוי שחצו יבשות ועד הופעת השפה – כל אלה קשורים בקשר הדוק לאופן שבו אנו נעים בעולם. אך לדו־רגליות יש גם צדדים מאתגרים: היא הפכה את הלידה למסוכנת, הפחיתה את מהירות הריצה שלנו וגרמה לשלל בעיות גופניות, מבעיות גב ועד סינוסים סתומים.

הספר לוקח אותנו למסע מסקרן לאורך שבעה מיליוני שנים, משרידי מאובנים באפריקה ועד מעבדות מחקר מתקדמות, ומציג תגליות עדכניות שמשנות את האופן שבו אנו מבינים את התפתחות האדם. דה סילבה משלב היסטוריה, מדע ותרבות כדי להראות כיצד ההליכה על שתיים לא רק שחררה את ידינו – אלא גם הניחה את היסודות לתכונות כמו חמלה, אמפתיה ושיתוף פעולה, שהפכו אותנו לחברה אנושית.

צעדים ראשונים הוא מסע מרתק אל שחר האנושות – ואל הדרך שהובילה אותנו להיות מי שאנחנו היום.

פרק ראשון

הקדמת המחבר

בעודי כותב שורות אלה מביתי בנוריץ' שבמדינת ורמונט, מופץ סקר ברשתות החברתיות שבו מדווחים המשתתפים על המקצוע הנוכחי שלהם בהשוואה למה שחלמו לעשות בגיל שש, עשר, 14, 16 ו־18. גם אני השתתפתי בסקר, וזה מה שרשמתי:

גיל 6

מדען

גיל 10

שחקן מרכז שדה בקבוצת הבייסבול בוסטון רד סוקס

גיל 14

הרכז של קבוצת הכדורסל בוסטון סלטיקס

גיל 16

וטרינר

גיל 18

אסטרונום

כעת

פליאואנתרופולוג

פליאואנתרופולוגיה היא חקר המאובנים (פָּלֵיאוֹ) של בני האדם (אנתרופולוגיה). זהו מדע ששואל כמה מהשאלות הגדולות והנועזות ביותר שבני האדם העזו אי־פעם לשאול על עצמם ועל עולמם. מדוע אנחנו קיימים? מדוע הננו כפי שהננו? מנין באנו? אבל לא תמיד הרגשתי שזה הייעוד שלי. למען האמת, עד שנת 2000 אפילו לא ידעתי שהמדע הזה קיים. באותה שנה עבדתי כמדריך למדעים במוזיאון המדע של בוסטון. הרווחתי 11 דולר לשעה, ג'ורג' בוש זה עתה נבחר לנשיא הבא של ארצות הברית, והסתיימה העונה ה־82 מאז שהרד סוקס זכו בפעם האחרונה באליפות הבייסבול. לא אשכח את צחוקה הנפלא והמידבק של מדריכה מבריקה שעבדה לצדי במוזיאון. ארבע שנים לאחר מכן הצעתי לה נישואין, והיא הסכימה.

אבל בסוף שנת 2000, לא היתה זו האהבה שעמדה בראש מעייני, אלא תקלה מביכה שאירעה בין כותלי המוזיאון. בתחומי תערוכת הדינוזוארים — ממש קרוב מדי לטירנוזאורוס רקס בגודל אמיתי — הונחה רפליקה מפיברגלס של טביעות רגל שהותיר אדם קדמון בלַייטוֹלי שבטנזניה לפני 3.6 מיליון שנה.

בדומה לערכות של צעצועים פרהיסטוריים הכוללות דינוזאורים, ממותות צמריות ואנשי מערות, הנחתן של טביעות הרגל האלה ליד מאובני דינוזאורים עתיקים מהן פי 20 היתה עלולה לעודד מבלי משים את התפיסה השגויה שבני אדם קדמונים ודינוזאורים חיו זה לצד זה. הייתי חייב לעשות משהו.

פניתי למנהלת שלי — המחנכת המדעית הדגולה לוסי קירשנר — והיא הסכימה איתי, שצריך להעביר את טביעות הרגל האנושיות לתערוכת הביולוגיה של האדם, שזה עתה נבנתה מחדש. אבל היא ביקשה ממני קודם כול ללכת לספריית המוזיאון וללמוד כל מה שאפשר על טביעות הרגל בלייטולי ועל האבולוציה של האדם. התחלתי לטרוף ספרים שעוסקים בתחום ועד מהרה התמכרתי. נדבקתי, כמו שאומרים אצלנו, ב"וירוס ההומיניני". "הומינינים" הם כל המינים שנכחדו והשתייכו לבני האדם הקדמונים ולקרוביהם. העיתוי שלי היה פשוט מעולה. בשנתיים שלאחר מכן התגלו המינים העתיקים ביותר בעץ המשפחתי האנושי — קופי אדם קדמונים מסתוריים עם שמות כמו ארדיפיתקוס, אורורין וסאהלאנתרופוס.

ביולי 2002 עמדתי על בימת הרצאות במוזיאון לצד ד"ר לורה מקלאצ'י (MacLatchy), שהיתה אז פליאואנתרופולוגית באוניברסיטת בוסטון, ושוחחתי עם קהל מרותק על ההשלכות של גילוי גולגולת של הומינינית בת שבעה מיליון שנה בצ'אד שבאפריקה.

בעיני, מאובני הומינינים לא רק חשפו ראיות פיזיות להיסטוריה האבולוציונית האנושית שלנו, אלא גם הכילו סיפורים אישיים יוצאי דופן של חיים קודמים. טביעות הרגל בלייטולי, למשל, היו מעין תצלום בזק מתוך חייהם של יצורים הולכים על שתיים, נושמים וחושבים שצחקו, בכו, חיו ומתו. רציתי ללמוד איך המדענים מחלצים מידע מהעצמות העתיקות הללו. רציתי לספר סיפורים מבוססי ראיות על אבות אבותינו. רציתי להיות פליאואנתרופולוג. קצת יותר משנה אחרי שעמדתי לצד לורה מקלאצ'י על בימת ההרצאות במוזיאון, התחלתי את לימודי לתואר שני במעבדה שלה לפליאואנתרופולוגיה באוניברסיטת בוסטון, ולאחר מכן באוניברסיטת מישיגן.

כיום אני מלמד בחוג לאנתרופולוגיה בדארטמות קולג' שביערות ניו המפשייר ונוסע מדי פעם לאפריקה לצורך המחקר שלי. זה 20 שנה כמעט אני מחפש אחר מאובנים במערות בדרום אפריקה ובשממות העתיקות של אוגנדה וקניה. חפרתי ברחבי האפר הגעשי בלייטולי שבטנזניה בחיפוש אחר טביעות רגל נוספות של אבותינו הקדמונים שהלכו זקוף על שתי רגליים לפני מיליוני שנים. צפיתי מקרוב בשימפנזים בבית הגידול הטבעי שלהם ביערות הגשם הטרופיים. כמו כן בחנתי מקרוב, במוזיאונים שונים באפריקה, מאובני רגליים וכפות רגליים של אבותינו הקדמונים וקרוביהם שנכחדו. כל אלה עוררו בי מחשבות ותהיות.

תהיתי בנוגע למוחותינו הגדולים, תרבותנו המפותחת והידע הטכנולוגי שלנו. תהיתי בנוגע לשאלות הבאות: מדוע אנו מדברים? מדוע דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד אחד, והאם כך היה תמיד? מדוע הלידה קשה כל כך לנשים, ולעתים אף מסוכנת? תהיתי בנוגע לטבע האנושי, ואיך זה שאנחנו צדיקים ברגע אחד ואלימים במשנהו. אך השאלה העיקרית שהעסיקה אותי היא מדוע בני האדם הולכים על שתי רגליים ולא על ארבע.

כשהרהרתי בכל הסוגיות האלה, הבנתי שהן בעצם קשורות זו לזו, ומה שעומד בבסיסן הוא אופן התנועה הייחודי שלנו. ההליכה על שתיים היתה שער הכניסה שלנו לרבות מהתכונות שהפכו אותנו לבני אנוש. זהו סימן ההיכר שלנו. כדי להבין את הקשרים האלה, אנו זקוקים לַגישה לחקר העולם הטבעי המבוססת על שאלות ועל ראיות שאימצתי אל לבי מגיל שש — המדע.

סיפור זה מתאר כיצד הפכה אותנו ההליכה הזקופה לבני אנוש.

מבוא

ישנו סיפור ישן על מרבה רגליים שנשאל איך הוא מחליט על הסדר שבו נעות רגליו כשהוא מתחיל ללכת. הוא הופתע מאוד מהשאלה. מבחינתו, מה שהיה עד אז הדרך הרגילה לעבור ממקום למקום הפך לבעיה מסובכת מאין כמוה. מאותו רגע ואילך, הוא כמעט שלא הצליח לזוז ממקומו. אני נתקל בקושי דומה בכל פעם שאני מנסה להבין לא כיצד אני הולך, אלא מדוע אני הולך.

— ג'ון הילאבּי, חוקר טבע.1

שנת 2016 קבעה שיא הרג במסע הציד השנתי לדילול האוכלוסייה התופחת של דובים שחורים המשוטטים בסביבה הכפרית והפרוורית של ניו ג'רזי. מתוך 636 הדובים שנטבחו, 635 הומתו באין פוצה פה ומצפצף, פרט לאוהבי חיות ספורים.2 אך כשנפוצה הידיעה שדוב מסוים אחד מצא את מותו, פרצה שערורייה גדולה.3

הריגת אותו דוב כונתה "רצח", והצייד שנתפס כאחראי לכך ספג איומים על חייו. היו שטענו שגם אותו עצמו יש לצוד ולהרוג, אחרים סברו שיש לסרס אותו. מדוע מותו של דוב אחד עורר זעם רב כל כך?

כי הוא הלך על שתי רגליים.

מאז 2014 חזו מדי פעם תושבי ניו ג'רזי בדוב זכר צעיר אחד המשוטט על שתי רגליו בחצרות וברחובות פרווריים. כשאכל נשען על ארבע רגליו, אך פציעה הקשתה עליו להשעין את כובד משקלו על גפיו הקדמיות, ולכן כשהלך נהג להזדקף וללכת על רגליו האחוריות. בשל מנהגו ללכת על שתיים — באנגלית, bipedalism — כונה בידי מי שראו אותו פֶּדָלְז.

מעולם לא ראיתי את פדלז הולך כשהיה בחיים, וכמדען המוקסם מהליכה על שתיים בקרב בני מינו צר לי על כך. למרבה המזל, הוא מופיע בסרטוני יוטיוב. בעת כתיבת שורות אלה, אחד מהם הגיע ליותר ממיליון צפיות,4 וסרטון אחר — ליותר מארבעה מיליון.5

ממבט ראשון הוא נראה כמו אדם בתחפושת של דוב, אך כשהוא התחיל ללכת ניכרו הבדלים בין אופן ההליכה שלו להליכת אדם. רגליו האחוריות של פדלז היו קצרות בהרבה משלי. הוא דשדש בצעדים קצרים וזריזים, כשגופו נותר נוקשה מהאגן ועד הכתפיים בעוד רגליו בעלות הטפרים מרפרפות על הקרקע. הוא הזכיר לי אדם אחוז פניקה המחפש נואשות שירותים. פדלז לא יכול היה ללכת זקוף זמן רב בטרם נאלץ להשתטח על ארבע רגליו.

לבנו נמשך אל בעלי חיים שמתנהגים כמונו. אנו מעלים לרשת סרטונים של עזים צורחות כמו בני אדם או כלבי הסקי מייללים "אני אוהב אותך". אנו מוכי תדהמה נוכח עורב הגולש מגג של בית כמו במזחלת או שימפנזים שמפזרים חיבוקים לכל עבר.6 הם מזכירים לנו את הקרבה והדמיון בינינו לבין שאר עולם הטבע. אך ייתכן שההתנהגות שמותירה בנו את הרושם העז ביותר היא מפגן של הליכה על שתיים. בעלי חיים רבים מזדקפים על רגליהם האחוריות כשהם סורקים את האופק או תופסים תנוחה מאיימת, אך בני האדם הם היונקים היחידים שהולכים על שתי רגליים כל הזמן. כשחיה אחרת עושה זאת, אנחנו מהופנטים.

ב־2011 התפרסמה הידיעה שזכר גורילת שפלה כסופת גב בשם אָמבָּם מ"ארמון קופי האדם" בשמורת פורט לימפְּנֶה הולך מדי פעם על שתי רגליו האחוריות ברחבי המתחם שלו במחוז קנט שבאנגליה. עד מהרה כיכב אמבם בשידורי סי־בי־אס, אן־בי־סי ובי־בי־סי.7 מאניה נוספת של גורילה־הולכת על שתיים פרצה בתחילת 2018, כאשר לואי, זכר גורילה גדול, החל ללכת על שתיים ברחבי המתחם שלו בגן החיות בפילדלפיה. הוא עשה זאת, לטענת רבים, משום שלא רצה שידיו יתלכלכו.8

כלבה ושמה פֵיית נולדה בלי אחת משתי גפיה הקדמיות, וכשהיתה בת שבעה חודשים הוחלט לקטוע את השנייה. הודות למשפחה מסורה שבעזרת חטיפים טעימים עודדה אותה לנתר, היא הפכה להולכת על שתיים מצטיינת. היא ביקרה אלפי חיילים פצועים ואפילו הופיעה אצל אופרה וינפרי.9

וב־2018 הופץ ברשתות החברתיות סרטון של תמנון הולך על שתיים. התמנון השתמש בשתיים מרגליו בלבד כדי לנוע על פני קרקעית ים חולית.10

תגובות ההפתעה שלנו לנוכח דובים, כלבים, גורילות ואפילו תמנונים המהלכים זקוף חושפות עד כמה ההתנהגות הזאת היא אנושית. האמת היא שחוץ מאיתנו, אין אף יונק אחר עלי אדמות שהולך דרך קבע על שתי רגליים — ויש לכך סיבות טובות.

הסיבות האלה יתבהרו בהמשך הספר. את המסע היוצא דופן הזה ארגנתי בהתאם למבנה שלהלן.

חלק ראשון בוחן את מה שאפשר ללמוד מתיעוד המאובנים על מוצא ההליכה הזקופה בשושלת האדם. חלק שני מסביר כיצד היתה ההליכה הזקופה תנאי מקדים לשינויים שהגדירו את מיננו — החל ממוחנו הגדול וכלה באופן שבו אנו מחנכים את ילדינו — ואיך שינויים אלה אפשרו לנו להרחיב את תחום המחיה שלנו מנחלת אבות אבותינו באפריקה לכדור הארץ כולו. חלק שלישי מבאר כיצד השינויים האנטומיים הכרוכים בהליכה זקופה יעילה משפיעים על חיינו בעצם ימינו אלה, החל מצעדינו הראשונים כתינוקות וכלה במכאובים שאנו חווים במהלך התבגרותנו. פרק הסיכום בוחן כיצד הצליח המין שלנו לשרוד ולשגשג על אף החסרונות הרבים של הליכה על שתי רגליים לעומת ארבע.

אז קדימה, בואו נצא להליכה.

 

חלק ראשון

מוצא ההליכה הזקופה

מדוע הדימוי המקובל של התפתחות ההליכה על שתיים מהשימפנזה ועד האדם שגוי מעיקרו

הַשְׁפֵּל אִם תַּשְׁפִּיל כָּל נֶפֶשׁ רֹאשָׁהּ וְתַבִּיט לָאָרֶץ, מָרוֹם יַגְבִּיהַּ הָאָדָם רֹאשׁוֹ וְעֵינָיו אֶל נוֹכַח שַׁחַק תַּשְׁקֵפְנָה.

 

— אובידיוס, "מטמורפוזות", השנה השמינית לספירה11

פרק 1

כיצד אנו הולכים 

הליכה היא נפילה קדימה. כל צעד שאנו פוסעים הוא התדרדרות שנבלמה, קריסה שנעצרה, אסון שנמנע. במובן זה, הליכה היא מעשה של אמונה.

— פול סָלוֹפֶּק, עיתונאי, בתחילת מסעו בן עשר השנים ו־30 אלף הקילומטרים בעקבות נדידת אבות אבותינו ממולדתם שבאפריקה לקצוות תבל, דצמבר 2013.‏12

בואו נודה בכך. אנו, בני האדם מוזרים מאוד. אנחנו יונקים, אך יש לנו (יחסית) מעט שיער על גופנו. חיות אחרות מתקשרות זו עם זו, ואילו אנחנו מדברים. חיות אחרות מתנשפות, אך אנחנו מזיעים. יש לנו מוח גדול מאוד ביחס לממדי גופנו ופיתחנו תרבויות מורכבות. אך תכונתנו המוזרה ביותר, כנראה, היא להלך ברחבי עולמנו על שתי גפיים אחוריות המתוחות לכל אורכן.

מתיעוד המאובנים עולה שאבות אבותינו החלו ללכת על שתי רגליים הרבה לפני שפיתחו מאפיינים אנושיים בולטים אחרים, כגון מוחות גדולים ושפה. ההליכה עם שתי רגליים על הקרקע העלתה את שושלת האדם על נתיבה הייחודי זמן קצר לאחר התפצלותם של אבותינו הקדמונים, שדמו לקופי אדם, משושלת השימפנזה.

אפילו אפלטון הכיר בייחודיות ובחשיבות של ההליכה הזקופה, ולאור זאת הגדיר אדם כ"בעל חיים דו־רגלי וחסר נוצות". מסופר על דיוגנס הציניקן, שלא אהב את הגדרתו זו של אפלטון ולכן נטל בידו תרנגולת מרוטה והכריז עליה כעל "האדם של אפלטון". אפלטון, מששמע על כך, סירב לחזור בו מהגדרתו ורק הוסיף לה את הסייג, "שציפורניו שטוחות ורחבות".13

מאז ימי אפלטון חלחלה ההליכה על שתיים למילים, לביטויים ולבידור שלנו. חִשבו על הדרכים הרבות שבהן אנו מתארים הליכה. אנו מטיילים, משוטטים, מהלכים, מתהלכים, מסתובבים, צועדים, פוסעים, מהדסים, מדדים, מדשדשים, משתרכים, גוררים רגליים, מטופפים. אחרי שהלכנו מדחי אל דחי, יש סיכוי שנלך מחיל אל חיל. קדושים הולכים על המים ואילו גאונים הם אנציקלופדיות מהלכות.14 כשציירי סרטים מצוירים רוצים להאניש את הדמויות שלהם, הם מציירים אותן עומדות או הולכות על שתי רגליים. מיקי מאוס, באגס באני, גופי, סנופי, פו הדוב, בובספוג והכלב בריאן מ"איש משפחה" — כל אלה הולכים על שתיים.

אדם ממוצע שאינו סובל ממוגבלויות, צועד במהלך חייו 150 מיליוני צעדים — מספיק כדי להקיף את כדור הארץ שלוש פעמים.15

אך מהי הליכה על שתיים? וכיצד אנו מצליחים ללכת על שתיים?

חוקרים מרבים לתאר את ההליכה על שתיים כ"נפילה מבוקרת". כשאנו מרימים אחת מרגלינו, כוח הכובד מושך אותנו קדימה ומטה כאחת. כדי שלא ליפול אפיים ארצה, אנו מרחיקים קדימה את הרגל שהרמנו ונוטעים אותה בקרקע. במצב זה גופנו נמוך יותר (מבחינה פיזית) מכפי שהיה לפני שהתחלנו ללכת, ולכן עלינו להרים אותו בחזרה. שרירי הסובך ברגלינו מתכווצים ומרימים מעלה את מרכז המסה שלנו. אז אנחנו מרימים את הרגל השנייה, מניפים אותה קדימה ונופלים שוב. כפי שכתב חוקר הפרימטים ג'ון נָפּייר (Napier) ב־1967, "הליכת אדם היא פעילות ייחודית, שבמהלכה מתנדנד גופנו — צעד אחר צעד — על סף תהום".16

בפעם הבאה שתביטו על אדם שהולך ברחוב, שימו לב כיצד הראש נוטה כלפי מטה ואז מתרומם בכל פסיעה. תבנית דמוית גל זו מאפיינת את צורת ההליכה שלנו, המשולה לנפילה מבוקרת.

למען האמת, ההליכה גמלונית פחות ומורכבת יותר מכפי שעולה מתיאורנו. במינוח טכני, כשאנו מרימים מעלה את מרכז המסה שלנו באמצעות כיווץ שרירי הרגליים, אנו אוגרים אנרגיה פוטנציאלית. כשכוח המשיכה תופס פיקוד ומניע אותנו קדימה, הוא ממיר את האנרגיה הפוטנציאלית שאגרנו לאנרגיה קינטית — כלומר תנועה. בזכות ניצול כוח הכבידה, אנו חוסכים 65 אחוז מהאנרגיה שהיתה נדרשת להליכה אלמלא הכבידה.17 גם מטוטלות פועלות באמצעות המרה מחזורית כזאת של אנרגיה פוטנציאלית לקינטית. אפשר להמשיל את פעולת ההליכה שלנו למטוטלת הפוכה שדומה למטרונום.

האם יש הבדל בין הליכה אנושית לאופן שבו חיות אחרות נעות כשהן פוסעות על שתי רגליים? מתברר שהתשובה היא כן.

כשהייתי דוקטורנט, ביליתי חודש במחיצת שימפנזים בטבע בשמורת היער קיבָּאלֶה שבמערב אוגנדה. פגשתי שם את בֶּרג, זכר גדול שהשתייך לקבוצת נְגוֹגוֹ, קבוצה גדולה במיוחד של קופי אדם שמנתה 150 שימפנזים. הוא היה מבוגר יחסית, ראשו החל להקריח ופרוותו השחורה היתה מנומרת בכתמים אפורים על גבו התחתון ועל שוקיו. ברג לא היה זכר בעל מעמד גבוה במיוחד, אך מדי פעם הוא חווה עלייה של טסטוסטרון, שבמהלכה שערו התנפח והוא השמיע התנשפות־צווחה שהדהדה ברחבי כל היער. כשהיה במצב רוח כזה, מוטב היה לכל בני האדם סביבו לתפוס ממנו מרחק.

ברג נהג אז לאחוז בענף שהרים מהרצפה או תלש מעץ סמוך, להזדקף ולהתחיל ללכת על שתי רגליו האחוריות בינות לשיחים ולעצים הנמוכים של היער. אבל הוא לא הלך כמו שאנחנו הולכים, אלא כשברכיו וירכיו כפופות — הליכתו השפופה הזכירה את ההליכה הקומית של גראוצ'ו מרקס ב"יום במרוצים" ובסרטים אחרים של האחים מרקס. ברג לא היה יכול לאזן את עצמו על רגל אחת, וכך נאלץ להתנדנד בתנועה מגושמת מצד לצד בעודו מפלס את דרכו בין שיחי היער. היה זה אופן התקדמות בזבזני מבחינה אנרגטית ומעייף מאוד, וברג בדרך כלל ירד בחזרה אל ארבע רגליו אחרי כעשרה צעדים.

אנו בני האדם, בניגוד לברג, איננו הולכים שפוף, אלא על ברכיים וירכיים מתוחות. כשאנו הולכים, שרירי הירך הארבע ראשיים שלנו אינם צריכים להתאמץ כמו אלה של השימפנזים ההולכים שפוף. שרירים הממוקמים בצדי האגן שלנו מאפשרים לנו לאזן את עצמנו על רגל אחת בלי לאבד את שיווי המשקל. ההליכה שלנו חיננית ויעילה מבחינה אנרגטית הרבה יותר מזו של ברג.

אך מה גרם לשינויים האלה באנטומיה שלנו? מדוע התפתחה אצלנו צורה ייחודית זו של תנועה?

נתחיל את המסע שלנו, בבחינת ההליכה על שתיים של האדם המהיר ביותר עלי אדמות. ב־2009 קבע האצן מג'מייקה יוסיין בולט את שיא העולם בריצת 100 מטר לגברים — 9.58 שניות. בין ציוני 60 ו־80 המטרים הוא שמר על מהירות שיא של כ־45 קמ"ש במשך כ־1.5 שניות.18 אך בסטנדרטים של יונקים אחרים בממלכת החיות, שֵד המהירות האנושי הזה הוא אטי להחריד.

המשך הפרק זמין בספר המלא


 

ג'רמי דה סילבה

ג'רמי דה סילבה, אנתרופולוג במכללת דרטמות החוקר את האבולוציה של ההליכה האנושית. הוא היה שותף לגילוי הפרימט אוסטרלופיתקוס סדיבה והאדם הקדמון הנכחד הומו נאלדי, חקר שימפנזים באוגנדה ומאובנים ברחבי אפריקה, ולימד במוזיאון למדע של בוסטון. דה סילבה מקדיש את זמנו לחינוך מדעי ומרצה על אבולוציית האדם.

עוד על הספר

  • שם במקור: First Steps
  • תרגום: ד"ר מיכאל אלעזר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: מאי 2025
  • קטגוריה: עיון, מדע ורפואה
  • מספר עמודים: 296 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 11 דק'
צעדים ראשונים ג'רמי דה סילבה

הקדמת המחבר

בעודי כותב שורות אלה מביתי בנוריץ' שבמדינת ורמונט, מופץ סקר ברשתות החברתיות שבו מדווחים המשתתפים על המקצוע הנוכחי שלהם בהשוואה למה שחלמו לעשות בגיל שש, עשר, 14, 16 ו־18. גם אני השתתפתי בסקר, וזה מה שרשמתי:

גיל 6

מדען

גיל 10

שחקן מרכז שדה בקבוצת הבייסבול בוסטון רד סוקס

גיל 14

הרכז של קבוצת הכדורסל בוסטון סלטיקס

גיל 16

וטרינר

גיל 18

אסטרונום

כעת

פליאואנתרופולוג

פליאואנתרופולוגיה היא חקר המאובנים (פָּלֵיאוֹ) של בני האדם (אנתרופולוגיה). זהו מדע ששואל כמה מהשאלות הגדולות והנועזות ביותר שבני האדם העזו אי־פעם לשאול על עצמם ועל עולמם. מדוע אנחנו קיימים? מדוע הננו כפי שהננו? מנין באנו? אבל לא תמיד הרגשתי שזה הייעוד שלי. למען האמת, עד שנת 2000 אפילו לא ידעתי שהמדע הזה קיים. באותה שנה עבדתי כמדריך למדעים במוזיאון המדע של בוסטון. הרווחתי 11 דולר לשעה, ג'ורג' בוש זה עתה נבחר לנשיא הבא של ארצות הברית, והסתיימה העונה ה־82 מאז שהרד סוקס זכו בפעם האחרונה באליפות הבייסבול. לא אשכח את צחוקה הנפלא והמידבק של מדריכה מבריקה שעבדה לצדי במוזיאון. ארבע שנים לאחר מכן הצעתי לה נישואין, והיא הסכימה.

אבל בסוף שנת 2000, לא היתה זו האהבה שעמדה בראש מעייני, אלא תקלה מביכה שאירעה בין כותלי המוזיאון. בתחומי תערוכת הדינוזוארים — ממש קרוב מדי לטירנוזאורוס רקס בגודל אמיתי — הונחה רפליקה מפיברגלס של טביעות רגל שהותיר אדם קדמון בלַייטוֹלי שבטנזניה לפני 3.6 מיליון שנה.

בדומה לערכות של צעצועים פרהיסטוריים הכוללות דינוזאורים, ממותות צמריות ואנשי מערות, הנחתן של טביעות הרגל האלה ליד מאובני דינוזאורים עתיקים מהן פי 20 היתה עלולה לעודד מבלי משים את התפיסה השגויה שבני אדם קדמונים ודינוזאורים חיו זה לצד זה. הייתי חייב לעשות משהו.

פניתי למנהלת שלי — המחנכת המדעית הדגולה לוסי קירשנר — והיא הסכימה איתי, שצריך להעביר את טביעות הרגל האנושיות לתערוכת הביולוגיה של האדם, שזה עתה נבנתה מחדש. אבל היא ביקשה ממני קודם כול ללכת לספריית המוזיאון וללמוד כל מה שאפשר על טביעות הרגל בלייטולי ועל האבולוציה של האדם. התחלתי לטרוף ספרים שעוסקים בתחום ועד מהרה התמכרתי. נדבקתי, כמו שאומרים אצלנו, ב"וירוס ההומיניני". "הומינינים" הם כל המינים שנכחדו והשתייכו לבני האדם הקדמונים ולקרוביהם. העיתוי שלי היה פשוט מעולה. בשנתיים שלאחר מכן התגלו המינים העתיקים ביותר בעץ המשפחתי האנושי — קופי אדם קדמונים מסתוריים עם שמות כמו ארדיפיתקוס, אורורין וסאהלאנתרופוס.

ביולי 2002 עמדתי על בימת הרצאות במוזיאון לצד ד"ר לורה מקלאצ'י (MacLatchy), שהיתה אז פליאואנתרופולוגית באוניברסיטת בוסטון, ושוחחתי עם קהל מרותק על ההשלכות של גילוי גולגולת של הומינינית בת שבעה מיליון שנה בצ'אד שבאפריקה.

בעיני, מאובני הומינינים לא רק חשפו ראיות פיזיות להיסטוריה האבולוציונית האנושית שלנו, אלא גם הכילו סיפורים אישיים יוצאי דופן של חיים קודמים. טביעות הרגל בלייטולי, למשל, היו מעין תצלום בזק מתוך חייהם של יצורים הולכים על שתיים, נושמים וחושבים שצחקו, בכו, חיו ומתו. רציתי ללמוד איך המדענים מחלצים מידע מהעצמות העתיקות הללו. רציתי לספר סיפורים מבוססי ראיות על אבות אבותינו. רציתי להיות פליאואנתרופולוג. קצת יותר משנה אחרי שעמדתי לצד לורה מקלאצ'י על בימת ההרצאות במוזיאון, התחלתי את לימודי לתואר שני במעבדה שלה לפליאואנתרופולוגיה באוניברסיטת בוסטון, ולאחר מכן באוניברסיטת מישיגן.

כיום אני מלמד בחוג לאנתרופולוגיה בדארטמות קולג' שביערות ניו המפשייר ונוסע מדי פעם לאפריקה לצורך המחקר שלי. זה 20 שנה כמעט אני מחפש אחר מאובנים במערות בדרום אפריקה ובשממות העתיקות של אוגנדה וקניה. חפרתי ברחבי האפר הגעשי בלייטולי שבטנזניה בחיפוש אחר טביעות רגל נוספות של אבותינו הקדמונים שהלכו זקוף על שתי רגליים לפני מיליוני שנים. צפיתי מקרוב בשימפנזים בבית הגידול הטבעי שלהם ביערות הגשם הטרופיים. כמו כן בחנתי מקרוב, במוזיאונים שונים באפריקה, מאובני רגליים וכפות רגליים של אבותינו הקדמונים וקרוביהם שנכחדו. כל אלה עוררו בי מחשבות ותהיות.

תהיתי בנוגע למוחותינו הגדולים, תרבותנו המפותחת והידע הטכנולוגי שלנו. תהיתי בנוגע לשאלות הבאות: מדוע אנו מדברים? מדוע דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד אחד, והאם כך היה תמיד? מדוע הלידה קשה כל כך לנשים, ולעתים אף מסוכנת? תהיתי בנוגע לטבע האנושי, ואיך זה שאנחנו צדיקים ברגע אחד ואלימים במשנהו. אך השאלה העיקרית שהעסיקה אותי היא מדוע בני האדם הולכים על שתי רגליים ולא על ארבע.

כשהרהרתי בכל הסוגיות האלה, הבנתי שהן בעצם קשורות זו לזו, ומה שעומד בבסיסן הוא אופן התנועה הייחודי שלנו. ההליכה על שתיים היתה שער הכניסה שלנו לרבות מהתכונות שהפכו אותנו לבני אנוש. זהו סימן ההיכר שלנו. כדי להבין את הקשרים האלה, אנו זקוקים לַגישה לחקר העולם הטבעי המבוססת על שאלות ועל ראיות שאימצתי אל לבי מגיל שש — המדע.

סיפור זה מתאר כיצד הפכה אותנו ההליכה הזקופה לבני אנוש.

מבוא

ישנו סיפור ישן על מרבה רגליים שנשאל איך הוא מחליט על הסדר שבו נעות רגליו כשהוא מתחיל ללכת. הוא הופתע מאוד מהשאלה. מבחינתו, מה שהיה עד אז הדרך הרגילה לעבור ממקום למקום הפך לבעיה מסובכת מאין כמוה. מאותו רגע ואילך, הוא כמעט שלא הצליח לזוז ממקומו. אני נתקל בקושי דומה בכל פעם שאני מנסה להבין לא כיצד אני הולך, אלא מדוע אני הולך.

— ג'ון הילאבּי, חוקר טבע.1

שנת 2016 קבעה שיא הרג במסע הציד השנתי לדילול האוכלוסייה התופחת של דובים שחורים המשוטטים בסביבה הכפרית והפרוורית של ניו ג'רזי. מתוך 636 הדובים שנטבחו, 635 הומתו באין פוצה פה ומצפצף, פרט לאוהבי חיות ספורים.2 אך כשנפוצה הידיעה שדוב מסוים אחד מצא את מותו, פרצה שערורייה גדולה.3

הריגת אותו דוב כונתה "רצח", והצייד שנתפס כאחראי לכך ספג איומים על חייו. היו שטענו שגם אותו עצמו יש לצוד ולהרוג, אחרים סברו שיש לסרס אותו. מדוע מותו של דוב אחד עורר זעם רב כל כך?

כי הוא הלך על שתי רגליים.

מאז 2014 חזו מדי פעם תושבי ניו ג'רזי בדוב זכר צעיר אחד המשוטט על שתי רגליו בחצרות וברחובות פרווריים. כשאכל נשען על ארבע רגליו, אך פציעה הקשתה עליו להשעין את כובד משקלו על גפיו הקדמיות, ולכן כשהלך נהג להזדקף וללכת על רגליו האחוריות. בשל מנהגו ללכת על שתיים — באנגלית, bipedalism — כונה בידי מי שראו אותו פֶּדָלְז.

מעולם לא ראיתי את פדלז הולך כשהיה בחיים, וכמדען המוקסם מהליכה על שתיים בקרב בני מינו צר לי על כך. למרבה המזל, הוא מופיע בסרטוני יוטיוב. בעת כתיבת שורות אלה, אחד מהם הגיע ליותר ממיליון צפיות,4 וסרטון אחר — ליותר מארבעה מיליון.5

ממבט ראשון הוא נראה כמו אדם בתחפושת של דוב, אך כשהוא התחיל ללכת ניכרו הבדלים בין אופן ההליכה שלו להליכת אדם. רגליו האחוריות של פדלז היו קצרות בהרבה משלי. הוא דשדש בצעדים קצרים וזריזים, כשגופו נותר נוקשה מהאגן ועד הכתפיים בעוד רגליו בעלות הטפרים מרפרפות על הקרקע. הוא הזכיר לי אדם אחוז פניקה המחפש נואשות שירותים. פדלז לא יכול היה ללכת זקוף זמן רב בטרם נאלץ להשתטח על ארבע רגליו.

לבנו נמשך אל בעלי חיים שמתנהגים כמונו. אנו מעלים לרשת סרטונים של עזים צורחות כמו בני אדם או כלבי הסקי מייללים "אני אוהב אותך". אנו מוכי תדהמה נוכח עורב הגולש מגג של בית כמו במזחלת או שימפנזים שמפזרים חיבוקים לכל עבר.6 הם מזכירים לנו את הקרבה והדמיון בינינו לבין שאר עולם הטבע. אך ייתכן שההתנהגות שמותירה בנו את הרושם העז ביותר היא מפגן של הליכה על שתיים. בעלי חיים רבים מזדקפים על רגליהם האחוריות כשהם סורקים את האופק או תופסים תנוחה מאיימת, אך בני האדם הם היונקים היחידים שהולכים על שתי רגליים כל הזמן. כשחיה אחרת עושה זאת, אנחנו מהופנטים.

ב־2011 התפרסמה הידיעה שזכר גורילת שפלה כסופת גב בשם אָמבָּם מ"ארמון קופי האדם" בשמורת פורט לימפְּנֶה הולך מדי פעם על שתי רגליו האחוריות ברחבי המתחם שלו במחוז קנט שבאנגליה. עד מהרה כיכב אמבם בשידורי סי־בי־אס, אן־בי־סי ובי־בי־סי.7 מאניה נוספת של גורילה־הולכת על שתיים פרצה בתחילת 2018, כאשר לואי, זכר גורילה גדול, החל ללכת על שתיים ברחבי המתחם שלו בגן החיות בפילדלפיה. הוא עשה זאת, לטענת רבים, משום שלא רצה שידיו יתלכלכו.8

כלבה ושמה פֵיית נולדה בלי אחת משתי גפיה הקדמיות, וכשהיתה בת שבעה חודשים הוחלט לקטוע את השנייה. הודות למשפחה מסורה שבעזרת חטיפים טעימים עודדה אותה לנתר, היא הפכה להולכת על שתיים מצטיינת. היא ביקרה אלפי חיילים פצועים ואפילו הופיעה אצל אופרה וינפרי.9

וב־2018 הופץ ברשתות החברתיות סרטון של תמנון הולך על שתיים. התמנון השתמש בשתיים מרגליו בלבד כדי לנוע על פני קרקעית ים חולית.10

תגובות ההפתעה שלנו לנוכח דובים, כלבים, גורילות ואפילו תמנונים המהלכים זקוף חושפות עד כמה ההתנהגות הזאת היא אנושית. האמת היא שחוץ מאיתנו, אין אף יונק אחר עלי אדמות שהולך דרך קבע על שתי רגליים — ויש לכך סיבות טובות.

הסיבות האלה יתבהרו בהמשך הספר. את המסע היוצא דופן הזה ארגנתי בהתאם למבנה שלהלן.

חלק ראשון בוחן את מה שאפשר ללמוד מתיעוד המאובנים על מוצא ההליכה הזקופה בשושלת האדם. חלק שני מסביר כיצד היתה ההליכה הזקופה תנאי מקדים לשינויים שהגדירו את מיננו — החל ממוחנו הגדול וכלה באופן שבו אנו מחנכים את ילדינו — ואיך שינויים אלה אפשרו לנו להרחיב את תחום המחיה שלנו מנחלת אבות אבותינו באפריקה לכדור הארץ כולו. חלק שלישי מבאר כיצד השינויים האנטומיים הכרוכים בהליכה זקופה יעילה משפיעים על חיינו בעצם ימינו אלה, החל מצעדינו הראשונים כתינוקות וכלה במכאובים שאנו חווים במהלך התבגרותנו. פרק הסיכום בוחן כיצד הצליח המין שלנו לשרוד ולשגשג על אף החסרונות הרבים של הליכה על שתי רגליים לעומת ארבע.

אז קדימה, בואו נצא להליכה.

 

חלק ראשון

מוצא ההליכה הזקופה

מדוע הדימוי המקובל של התפתחות ההליכה על שתיים מהשימפנזה ועד האדם שגוי מעיקרו

הַשְׁפֵּל אִם תַּשְׁפִּיל כָּל נֶפֶשׁ רֹאשָׁהּ וְתַבִּיט לָאָרֶץ, מָרוֹם יַגְבִּיהַּ הָאָדָם רֹאשׁוֹ וְעֵינָיו אֶל נוֹכַח שַׁחַק תַּשְׁקֵפְנָה.

 

— אובידיוס, "מטמורפוזות", השנה השמינית לספירה11

פרק 1

כיצד אנו הולכים 

הליכה היא נפילה קדימה. כל צעד שאנו פוסעים הוא התדרדרות שנבלמה, קריסה שנעצרה, אסון שנמנע. במובן זה, הליכה היא מעשה של אמונה.

— פול סָלוֹפֶּק, עיתונאי, בתחילת מסעו בן עשר השנים ו־30 אלף הקילומטרים בעקבות נדידת אבות אבותינו ממולדתם שבאפריקה לקצוות תבל, דצמבר 2013.‏12

בואו נודה בכך. אנו, בני האדם מוזרים מאוד. אנחנו יונקים, אך יש לנו (יחסית) מעט שיער על גופנו. חיות אחרות מתקשרות זו עם זו, ואילו אנחנו מדברים. חיות אחרות מתנשפות, אך אנחנו מזיעים. יש לנו מוח גדול מאוד ביחס לממדי גופנו ופיתחנו תרבויות מורכבות. אך תכונתנו המוזרה ביותר, כנראה, היא להלך ברחבי עולמנו על שתי גפיים אחוריות המתוחות לכל אורכן.

מתיעוד המאובנים עולה שאבות אבותינו החלו ללכת על שתי רגליים הרבה לפני שפיתחו מאפיינים אנושיים בולטים אחרים, כגון מוחות גדולים ושפה. ההליכה עם שתי רגליים על הקרקע העלתה את שושלת האדם על נתיבה הייחודי זמן קצר לאחר התפצלותם של אבותינו הקדמונים, שדמו לקופי אדם, משושלת השימפנזה.

אפילו אפלטון הכיר בייחודיות ובחשיבות של ההליכה הזקופה, ולאור זאת הגדיר אדם כ"בעל חיים דו־רגלי וחסר נוצות". מסופר על דיוגנס הציניקן, שלא אהב את הגדרתו זו של אפלטון ולכן נטל בידו תרנגולת מרוטה והכריז עליה כעל "האדם של אפלטון". אפלטון, מששמע על כך, סירב לחזור בו מהגדרתו ורק הוסיף לה את הסייג, "שציפורניו שטוחות ורחבות".13

מאז ימי אפלטון חלחלה ההליכה על שתיים למילים, לביטויים ולבידור שלנו. חִשבו על הדרכים הרבות שבהן אנו מתארים הליכה. אנו מטיילים, משוטטים, מהלכים, מתהלכים, מסתובבים, צועדים, פוסעים, מהדסים, מדדים, מדשדשים, משתרכים, גוררים רגליים, מטופפים. אחרי שהלכנו מדחי אל דחי, יש סיכוי שנלך מחיל אל חיל. קדושים הולכים על המים ואילו גאונים הם אנציקלופדיות מהלכות.14 כשציירי סרטים מצוירים רוצים להאניש את הדמויות שלהם, הם מציירים אותן עומדות או הולכות על שתי רגליים. מיקי מאוס, באגס באני, גופי, סנופי, פו הדוב, בובספוג והכלב בריאן מ"איש משפחה" — כל אלה הולכים על שתיים.

אדם ממוצע שאינו סובל ממוגבלויות, צועד במהלך חייו 150 מיליוני צעדים — מספיק כדי להקיף את כדור הארץ שלוש פעמים.15

אך מהי הליכה על שתיים? וכיצד אנו מצליחים ללכת על שתיים?

חוקרים מרבים לתאר את ההליכה על שתיים כ"נפילה מבוקרת". כשאנו מרימים אחת מרגלינו, כוח הכובד מושך אותנו קדימה ומטה כאחת. כדי שלא ליפול אפיים ארצה, אנו מרחיקים קדימה את הרגל שהרמנו ונוטעים אותה בקרקע. במצב זה גופנו נמוך יותר (מבחינה פיזית) מכפי שהיה לפני שהתחלנו ללכת, ולכן עלינו להרים אותו בחזרה. שרירי הסובך ברגלינו מתכווצים ומרימים מעלה את מרכז המסה שלנו. אז אנחנו מרימים את הרגל השנייה, מניפים אותה קדימה ונופלים שוב. כפי שכתב חוקר הפרימטים ג'ון נָפּייר (Napier) ב־1967, "הליכת אדם היא פעילות ייחודית, שבמהלכה מתנדנד גופנו — צעד אחר צעד — על סף תהום".16

בפעם הבאה שתביטו על אדם שהולך ברחוב, שימו לב כיצד הראש נוטה כלפי מטה ואז מתרומם בכל פסיעה. תבנית דמוית גל זו מאפיינת את צורת ההליכה שלנו, המשולה לנפילה מבוקרת.

למען האמת, ההליכה גמלונית פחות ומורכבת יותר מכפי שעולה מתיאורנו. במינוח טכני, כשאנו מרימים מעלה את מרכז המסה שלנו באמצעות כיווץ שרירי הרגליים, אנו אוגרים אנרגיה פוטנציאלית. כשכוח המשיכה תופס פיקוד ומניע אותנו קדימה, הוא ממיר את האנרגיה הפוטנציאלית שאגרנו לאנרגיה קינטית — כלומר תנועה. בזכות ניצול כוח הכבידה, אנו חוסכים 65 אחוז מהאנרגיה שהיתה נדרשת להליכה אלמלא הכבידה.17 גם מטוטלות פועלות באמצעות המרה מחזורית כזאת של אנרגיה פוטנציאלית לקינטית. אפשר להמשיל את פעולת ההליכה שלנו למטוטלת הפוכה שדומה למטרונום.

האם יש הבדל בין הליכה אנושית לאופן שבו חיות אחרות נעות כשהן פוסעות על שתי רגליים? מתברר שהתשובה היא כן.

כשהייתי דוקטורנט, ביליתי חודש במחיצת שימפנזים בטבע בשמורת היער קיבָּאלֶה שבמערב אוגנדה. פגשתי שם את בֶּרג, זכר גדול שהשתייך לקבוצת נְגוֹגוֹ, קבוצה גדולה במיוחד של קופי אדם שמנתה 150 שימפנזים. הוא היה מבוגר יחסית, ראשו החל להקריח ופרוותו השחורה היתה מנומרת בכתמים אפורים על גבו התחתון ועל שוקיו. ברג לא היה זכר בעל מעמד גבוה במיוחד, אך מדי פעם הוא חווה עלייה של טסטוסטרון, שבמהלכה שערו התנפח והוא השמיע התנשפות־צווחה שהדהדה ברחבי כל היער. כשהיה במצב רוח כזה, מוטב היה לכל בני האדם סביבו לתפוס ממנו מרחק.

ברג נהג אז לאחוז בענף שהרים מהרצפה או תלש מעץ סמוך, להזדקף ולהתחיל ללכת על שתי רגליו האחוריות בינות לשיחים ולעצים הנמוכים של היער. אבל הוא לא הלך כמו שאנחנו הולכים, אלא כשברכיו וירכיו כפופות — הליכתו השפופה הזכירה את ההליכה הקומית של גראוצ'ו מרקס ב"יום במרוצים" ובסרטים אחרים של האחים מרקס. ברג לא היה יכול לאזן את עצמו על רגל אחת, וכך נאלץ להתנדנד בתנועה מגושמת מצד לצד בעודו מפלס את דרכו בין שיחי היער. היה זה אופן התקדמות בזבזני מבחינה אנרגטית ומעייף מאוד, וברג בדרך כלל ירד בחזרה אל ארבע רגליו אחרי כעשרה צעדים.

אנו בני האדם, בניגוד לברג, איננו הולכים שפוף, אלא על ברכיים וירכיים מתוחות. כשאנו הולכים, שרירי הירך הארבע ראשיים שלנו אינם צריכים להתאמץ כמו אלה של השימפנזים ההולכים שפוף. שרירים הממוקמים בצדי האגן שלנו מאפשרים לנו לאזן את עצמנו על רגל אחת בלי לאבד את שיווי המשקל. ההליכה שלנו חיננית ויעילה מבחינה אנרגטית הרבה יותר מזו של ברג.

אך מה גרם לשינויים האלה באנטומיה שלנו? מדוע התפתחה אצלנו צורה ייחודית זו של תנועה?

נתחיל את המסע שלנו, בבחינת ההליכה על שתיים של האדם המהיר ביותר עלי אדמות. ב־2009 קבע האצן מג'מייקה יוסיין בולט את שיא העולם בריצת 100 מטר לגברים — 9.58 שניות. בין ציוני 60 ו־80 המטרים הוא שמר על מהירות שיא של כ־45 קמ"ש במשך כ־1.5 שניות.18 אך בסטנדרטים של יונקים אחרים בממלכת החיות, שֵד המהירות האנושי הזה הוא אטי להחריד.

המשך הפרק זמין בספר המלא