חינוך במלחמה ושלום: מאמרים בין ייאוש לתקווה

חינוך במלחמה*¹

מכל המוסדות החברתיים — המשפחה, הממשלה, הכלכלה, הצבא, הדת, התקשורת — החינוך הוא המוסד החברתי החלש ביותר. המוסדות האחרים חשים בכך ומנסים להכתיב לו את מטרותיהם. המשפחה מכתיבה לו "חינוך טוב" — הכנה יעילה לבחינות הבגרות; הממשלה מכתיבה לו "חינוך לאזרחות טובה" — אילוף לאזרחות פטריוטית וצייתנית; הכלכלה מכתיבה לו "חינוך טכנולוגי" — הכשרה לשוק העבודה; הצבא מכתיב לו "חינוך לשירות משמעותי" — הכוונה לחיילוּת נלהבת ("מורעלת") וממושמעת; הדת מכתיבה לו "תודעה יהודית" — הדתה; והתקשורת מכתיבה לו "חשיפה למידע" — צרכנות של מידע־בידור (infotainment), שבהשפעתה מורים מנסים לעשות בכיתות חינוך־בידור (edutainment). בלשונם של האסטרטגים, החינוך שוחה ב"מים אדומים", מים שורצי כרישים — מוסדות חברתיים שמנסים לטרוף אותו.² וכך, במקום לחנך, החינוך מכין, מאלף, מכשיר, מכווין, מייהד, מבדר.

החינוך הוא טרף קל למוסדות חברתיים אחרים לא רק משום שהוא תלוי בלגיטימציה שהם מספקים לו — הורים לא ישלחו את ילדיהם לבית ספר "מפוקפק" — אלא גם משום שהוא ויתר על זהותו ושכח את מטרתו הייחודית. לכן הוא שש להיטרף על ידי המוסדות החברתיים האחרים; הוא מקווה שהם ימלאו את הריקנות שלו במטרות שלהם.

בימי מלחמה, המוסדות החברתיים רעבים במיוחד; הם רוצים לגייס את האומה לתמיכה טוטלית ונטולת ספקות במלחמה. לכן המלחמה הנוכחית לא רק מאיימת "לשטח" את עזה, היא גם מאיימת לשטח את מה שנשאר מהחינוך. רק מנהלים ומורים אמיצים המתעקשים לחנך, גם בימי מלחמה, מצילים את החינוך מפני נטייתו האובדנית.

מהי מטרתו הייחודית, המובהקת, העיקרית, של החינוך, מטרה שהמוסדות החברתיים האחרים אינם יכולים ואינם רוצים להשיגה, מטרה שהחינוך עצמו שכח? מטרת החינוך היא ללמד את התלמידים לחשוב, לחשוב היטב ולחשוב טוב.

לחינוך, כמובן, יש מטרות נוספות — להקנות ידע ומיומנויות, להנחיל ערכים, לאפשר מימוש עצמי ועוד — אך המטרה "ללמד את התלמידים לחשוב, לחשוב היטב ולחשוב טוב", כוללת חלק ניכר ממטרות אלה. יתר על כן, היא נחוצה כיום — בעידן שבו אנשים מאבדים את יכולתם, הרופפת ממילא, לחשוב, לחשוב היטב ולחשוב טוב עקב לחצי הקפיטליזם, הפופוליזם, המדיה החדשה ומצבי החירום — יותר מאי־פעם.

לחשוב — מוטיבציה

מטרת החינוך היא לערב את התלמידים בחשיבה על ועם התכנים הנלמדים בבית הספר ולהתנסות בעצמם כאנשים חושבים, כהומו־ספיינס. "אבל זה מה שתלמידים עושים בבית הספר, לא? חושבים. מה הבעיה?!" תלמידים אכן חושבים בבית הספר — משתתפים בשיעורים, מסכמים במחברת, מכינים שיעורי בית, מתכוננים לבחינות וכדומה — אך זוהי לא חשיבה של הומו־ספיינס, אלא חשיבה של "הומו־סכוֹלֵה", "אדם־בית ספר" — אדם עם חשיבה בית־ספרית טיפוסית: חשיבה מנוכרת, מחוצנת, לצורך הפגנה בשיעורים ובבחינות. חשיבה כזו אינה קיימת מחוץ לבית הספר, באתרי העבודה והפנאי; חשיבה כזו היא תוצר מובהק של בית הספר. וכאשר אתרי העבודה והפנאי אינם מצליחים לנטרל אותה — לעשות לה deschooling — ולאתחל אותה כחשיבה תקינה, החשיבה הבית־ספרית ממשיכה להתנהל גם בהם — חשיבה בית־ספרית לכל החיים.

על בית הספר תלוי שלט גדול, בלתי־נראה אך מורגש היטב: "הכניסה לחשיבה אסורה!". מייקל ברבר, שעיצב את החינוך באנגליה בתקופת שלטונו של טוני בלייר, סיפר באחד מספריו שהיה עד לשיחה כזאת: מורה לתלמיד: "מה אתה עושה?" תלמיד: "חושב". מורה: "אז תפסיק לחשוב ותתחיל לעבוד!" מתיו ליפמן, אבי התוכנית "פילוסופיה לילדים", כתב באחד מספריו: "אם השפה ניתנה לנו כדי להסתיר את מחשבותינו, בית הספר ניתן לנו כדי למנוע אותן". רון ריצ'הרט, מרצה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת הרווארד, כתב: "למדתי מראשית דרכי בבית הספר שחשיבה עלולה לסבך אותי", ותיאר כיצד נכשל בלימודיו משום שניסה לחשוב — להציג פרשנות חלופית לזו של ספר הלימוד, להציע פתרון אחר מזה שהציג המורה, להמציא השערה מקורית וכדומה. האנתרופולוגית דניס פופ תיארה בספרה עושים בית ספר (Doing School) "תלמידים לחוצים וחרדים, המבצעים מטלות כמו רובוטים ומגלים מעט עניין ומעורבות בתכנים הנלמדים".³

בית הספר אינו מאפשר לתלמידים לחשוב — חשיבה מעמיקה, אכפתית, מעורבת — משום שהוא כפוי עליהם, תוכנית הלימודים שלו עמוסה ומקוטעת, ההוראה הנהוגה בו עסוקה ב"כיסוי החומר" לקראת בחינות, והבחינות בודקות ומעריכות "חשיבה מסדר נמוך" — זכירה ומִחזור של "החומר". במשטר מוסדי כזה התלמידים אינם יכולים לחוות חשיבה אמיתית ולהתמסר לה — לתהות, לשאול, לחקור, להתלבט, לטעות, לתקן, להשתעשע ברעיונות. תלמיד ש"עשה תאונה", השקיע ושקע בחשיבה במקצוע כלשהו שעניין אותו במיוחד, מתחיל לפגר במקצועות אחרים ולומד לרסן ואף לנטרל את העניין שלו. חשיבה מבוקרת, נטולת עניין ותשוקה, הכרחית להצלחה בבית הספר — לציונים טובים בבחינות. תלמידים בעלי אינטליגנציה בית־ספרית מפותחת — תלמידים המבינים כיצד להתנהל בבית הספר — נשמרים מפני השקעת יתר בחשיבה ומנהלים, בלשונו של דיוויד פרקינס, "כלכלת חשיבה חסכונית" או "כלכלה קוגניטיבית קרה" — מבצעים השקעה מחושבת בחשיבה, השקעה מינימלית לצורך הצלחה או הישרדות בבית הספר.⁴ תלמידים מבינים כבר בכיתה ב' או ג': "כאן לא חושבים!" ומתנהלים בבית הספר בתבונה.

החשיבה האנושית, בהבדל מחשיבת מחשב או בינה מלאכותית, צריכה תשוקה או בלשון מקצועית — מוטיבציה פנימית. החשיבה אינה מנגנון קוגניטיבי מנותק וצונן או "מעבד מידע" — מטאפורה חביבה על חוקרי הקוגניציה — המופעל בלחיצת כפתור; החשיבה קשורה לכל כישורי הנפש — לתשוקה, לרגשות, לדמיון, לתכונות אופי, למבנה אישיוּת — ולמצבים בעולם שבהם ועליהם היא חושבת. לא החשיבה חושבת אלא האדם חושב. והאדם אינו אי; הוא קשור לסביבה החברתית או המוסדית שבה הוא חי ופועל. ישנן סביבות חברתיות או מוסדיות שמעודדות חשיבה — תשוקה או הנעה פנימית לחשוב — וישנן סביבות שמדכאות אותה. בית הספר הוא סביבה מוסדית שמדכאת את החשיבה ומסלפת אותה — "עושה לה בית ספר". אך היא עושה זאת בשם החשיבה — עושה thinkwash; מבקשת מהתלמידים לחשוב, ואף מכריזה שפיתוח וטיפוח החשיבה הם המטרה שלה, אך מבקשת מהם "לחשוב־כאילו", לחשוב בית־ספרית.

איוון איליץ' הראה בספרו הקלאסי ביטול בית הספר (1973. השם המקורי של הספר הוא Deschooling Society. משמעותו — לבטל את ההשפעה הבית־ספרית על החברה — ממצה את הרעיון של הספר) כיצד בית הספר מטעין מושגים אנושיים מובהקים כגון למידה, הנעה וחשיבה במשמעויות מוסדיות המסלפות אותם וגוזלות מהם את חיוניותם האנושית. כדי להחזיר למושגים אלה ואחרים את החיוניות הטרום בית־ספרית שלהם, צריך, לפי איליץ', לבטל את בית הספר ולהחליפו ב"רשתות למידה" — רשתות של אנשים בכל גיל המתכנסים מרצונם ללמוד משהו שמעניין אותם (אז עוד לא היו רשתות דיגיטליות היכולות לשדרג את הרעיון הזה). אנחנו נותיר את בית הספר על כנו — הוא ממלא כמה פונקציות פדגוגיות וסוציולוגיות שאין להן כרגע תחליף הולם — ונסתפק בשינוי מבני שלו, שינוי שיונחה על ידי השאלה: מהם התנאים שבית הספר צריך לספק לתלמידיו כדי לאפשר להם להתנסות בחשיבה מעורבת, אכפתית, עתירת תשוקה ועניין?

לחשוב היטב — קוגניציה

"כולם חושבים, אך לא כולם חושבים היטב", כתב ג'ון דיואי, אביו המודרני של החינוך לחשיבה (האב העתיק הוא סוקרטס כמובן), בספרו כיצד אנו חושבים (How We Think, 1933). חשיבה מפותחת ועצמאית, לדעתו, היא תנאי ראשוני לדמוקרטיה בריאה — דמוקרטיה מהותית, המבוססת על מנטליות דמוקרטית ולא רק על פרוצדורות דמוקרטיות. מטרת החינוך היא אפוא ללמד את התלמידים לחשוב היטב. לחשוב היטב, לדעת דיואי וממשיכיו, פירושו לחשוב באופן יעיל, ביקורתי ויצירתי.

חשיבה יעילה היא חשיבה המבצעת את מהלכיה באופן מהיר ומדויק. במהלך היום אנחנו מבצעים אין־ספור מהלכי חשיבה — מקבלים החלטות, פותרים בעיות, מסיקים מסקנות, מבצעים הכללות, עורכים השוואות, עושים דירוגים ועוד. ברוב המקרים אנחנו עושים זאת באופן אוטומטי ואינטואיטיבי — על בסיס ניסיוננו בעבר — ועושים זאת היטב. המוח מתייק בזיכרוננו את מה שעבד לנו טוב — החלטות מוצלחות, פתרונות יעילים, היסקים תקפים וכו' — ואנחנו חוזרים עליו. "בדרך כלל אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בדרך כלל", כדברי חוקר המוח דניאל וילינגהם. אבל לעיתים, כאשר להחלטה, לבעיה, להיסק, להכללה וכו', יש השלכות ניכרות על חיינו ועל חייהם של אחרים, כדאי להתגבר על הדחף לחשוב אוטומטית ואינטואיטיבית ולעצור ולחשוב. הנטייה "לעצור ולחשוב", לדעתה של חנה ארנדט, מאפיינת אנשים נבונים ומצפוניים.⁵ בעצירה הזאת יש להפעיל כלֵי חשיבה — כלים לקבלת החלטה, לפתרון בעיה, להסקת מסקנה, לביצוע הכללה וכו' — הממשמעים את החשיבה ומייעלים אותה.⁶ חשיבה יעילה, אם כן, היא חשיבה המיישמת כלי חשיבה בפעולותיה הטבעיות, משתכללת ומגדילה את סיכוייה להשיג את מטרותיה. פרקינס קרא לכלֵי החשיבה — הוא עצמו פיתח כמה כלים טובים — "בינה מלאכותית". כלי "הבינה המלאכותית" משדרגים את הבינה הטבעית, האוטומטית־אינטואיטיבית, ומפיקים תוצרי חשיבה איכותיים יותר. לאחר שהבינה המלאכותית — "ארגז הכלים" — תורגלה והופנמה היא הופכת לבינה טבעית.

מורים לחשיבה במיטבה, חשיבה יעילה, מדגימים לתלמידים שימוש בכלֵי חשיבה ומתרגלים אותם בהפעלתם בהקשרים שונים, עד שהשימוש בהם נטמע בחשיבתם והופך אותה לחשיבה נטולת חשיבה — חשיבה אוטומטית־אינטואיטיבית משודרגת.

חשיבה ביקורתית היא חשיבה המטילה ספק באמונות מקובלות, "מובנות מאליהן", ומעריכה אותן מחדש. אמונות מקובלות, "מובנות מאליהן", לפי ריצ'רד טלסקה, אחד מהוגיו של החינוך לחשיבה, מכוננות את "השכל הישר" שלנו. "השכל הישר", לדבריו, "הוא כל אותן אמונות שהכול נראה דרכן, אך הן עצמן בלתי־נראות".⁷ חשיבה ביקורתית הופכת את האמונות של "השכל הישר" לנראות ובוחנת אותן. לעיתים קרובות היא מגלה ש"השכל הישר" הוא שכל עקום (commonsense is nonsense) ואמונות "מובנות מאליהן" אינן מובנות כלל (בשפת המלחמה הנוכחית ומלחמות קודמות, "השכל הישר" הוא "הקונספציה" שלנו).

חושבים לא־ביקורתיים, חושבים דוגמטיים, יכולים ונוטים לראות את העולם רק מנקודת מבט אחת, נקודת המבט של "אמונותיהם הבלתי־נראות שהכול נראה דרכן"; חושבים ביקורתיים יכולים ונוטים לראות את העולם משתיים או יותר נקודות מבט של "אמונות נראות שלא הכול נראה דרכן". בהקדמה לספר חינוך לחשיבה ביקורתית (1996), הגדרתי חשיבה ביקורתית כ"חשיבה היכולה ונוטה לראות סוגיות קיומיות משתיים או יותר נקודות מבט מבלי לאבד את זו שלה".⁸ הרשתות הדיגיטליות החברתיות, השולטות כיום בחיינו, מחלישות את אופן החשיבה הזה משום שהן מציפות את "המשתמשים" בנקודות מבט רבות וסותרות, ומשבשות את יכולתם ואת נטייתם לעצב נקודת מבט עצמאית ומנומקת או מציפות אותם רק בנקודת מבט אחת, נקודת המבט שלהם, ומחזקות את הזדהותם הדוגמטית איתה ("הטיית האישור", תופעת ה־echo-chamber).

מורים לחשיבה ביקורתית מציגים לתלמידים שתיים או יותר נקודות מבט על הנושאים שהם מלמדים, עוזרים להם לחרוג מנקודת המבט האגוצנטרית והאתנוצנטרית שלהם, ולגבש נקודת מבט עצמאית — מנומקת, מאוששת ופתוחה לביקורת.

חשיבה יצירתית היא חשיבה המפיקה רעיון או מוצר מקורי ומועיל. מקוריות זוכה כיום להוקרה חברתית אך היא אינה מספיקה; הרעיון או המוצר צריכים להביא תועלת — להציע הסבר חדש לתופעות או לשכלל פעילות כלשהי. השתלטות החשיבה התועלתנית־היי־טקיסטית על מחשבת הזמן החליפה את המושג "חשיבה יצירתית" במושגים "חשיבה המצאתית" ו"חשיבה חדשנית" — חשיבוֹת שתכליתן להמציא או לחדש רעיון או מוצר בעל ערך שוּק. "חשיבה יצירתית", לעומתן, רואה ביצירתיות תכונה אנושית מובהקת. היא דרושה לנו לא רק כדי לשפר את רמת או איכות חיינו, אלא כדי לממש את אנושיותנו. מטרת החינוך היא לאפשר לתלמידים לשחרר ולפתח את היצירתיות הטבעית שלהם — את אנושיותם.

מורים לחשיבה יצירתית אינם מתרכזים בהקניית כלים לחשיבה יצירתית באמצעות הרצאה סמכותית ותרגול, המנטרלים יצירתיות, אלא ביצירת תנאים שבהם כל תלמיד ותלמידה יכולים לממש את הפוטנציאל היצירתי הגלום בהם.

חשיבה במיטבה — יעילה, ביקורתית ויצירתית — דרושה בימי שלום; בימי מלחמה היא קריטית. חשיבה במיטבה נסבלת בקושי בימי שלום; בימי מלחמה היא נרדפת. בעוד שכולם מתגייסים למלחמה, היא בוחנת את סיבותיה, מהלכיה ומטרותיה ומציעה חלופות — ופוגעת במורל הלאומי.

כאשר התותחים רועמים החינוך שותק. הוא שתק גם לפני שהתותחים רעמו. גם בימי שלום הוא לא חינך את תלמידיו לחשוב (מוטיבציה) ולחשוב היטב (קוגניציה). הוא לא משוגע להתחיל עם זה עכשיו. מורים שילכו נגד הגיונו של בית הספר ונגד הלך הרוח הציבורי, ויעודדו את תלמידיהם לחשוב ולחשוב היטב על היבטים שונים של המלחמה, יקימו עליהם הורים פטריוטים שיקראו לפיטוריהם. "כאשר אדם מתחיל לחשוב", כתב ניטשה, "הוא הופך לאדם בודד". במלחמה הוא הופך לאדם מפוטר, מוחרם, נרדף.⁹

לחשוב טוב — אתיקה

החשיבה היא אינסטרומנטלית במהותה — משרתת לפי דרישה מטרות טובות ומטרות רעות כאחת. פושע הנוטה לחשוב ולחשוב היטב מסוכן יותר מפושע מטומטם. חינוך ל"חשיבה טובה" — במובן האתי של מושג זה — מגייס את החשיבה לערכים החורגים מהמרחב שלה. אבל לא כל הערכים טובים. גם לחמאס יש ערכים והוא מוכן למות למענם. חשיבה טובה משרתת ערכים הומניסטיים ומפתחת ומטפחת את האנושי שבאדם.

חינוך הומניסטי בגרסת הנאורות הוא אבי החינוך לחשיבה, שכן הוא מבקש לפתח את האוטונומיה של האדם, את יכולתו לחשוב בכוחות עצמו ולעמוד בפיתוי של "לחשוב כמו כולם" — כמו הקבוצה שאדם רוצה להתקבל אליה. ומאחר שבכל אדם טמון פוטנציאל להיות אוטונומי, סבר עמנואל קאנט, גדול הנאורים, כל אדם הוא תכלית לעצמה ולא רק אמצעי לשימושם של אחרים. האדם כתכלית הוא עיקר האמונה המכונן של הנאורות.

כך הגדיר קאנט את הנאורות: "נאורות היא היציאה של האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בה. חוסר בגרות הוא אי־יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. אשמה בחוסר בגרות קיימת, אם סיבתו אינה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו ללא הדרכת הזולת. Sapere Aude! — העז להשתמש בשכלך! היא אפוא סיסמת הנאורות" — וגם סיסמת החינוך.

שבועיים לאחר פרוץ המלחמה כתב בועז יזרעאלי (מוסף הארץ, 20.10.23): "נדמה שהתפנתה משרה במרחב הציבורי בישראל. כרגע לא נראה שרבים ירצו לקבל אותה, לפחות לא באופן פומבי. מדובר במשרת ההומניסט. מכל השאר יש הרבה — לוחמים, אסטרטגים, פרשנים — אבל משבצת ההומניסט עומדת ריקה". חינוך לחשיבה טובה — עצמאית ומחויבת לערכים הומניסטיים — מחנך את התלמידים למשרה הזאת, משרה שאין לה ביקוש רב בימי שלום ועוד פחות מכך בימי מלחמה.

כמובן, חשיבה מעורבת ("לחשוב") וחשיבה במיטבה ("לחשוב היטב") אינן חפות מערכים. אנשים הנוטים לחשוב ויכולים לחשוב היטב הם אנשים טובים יותר מאלה שאינם נוטים ומסוגלים לכך, אך אין די בזאת. חינוך לחשיבה טובה חורג מהערכים הנטועים בשדה החינוך לחשיבה ופונה לערכים נוספים. חינוך לחשיבה טובה הוא אפוא חינוך לחשיבה עם תוספים אתיים־הומניסטיים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*