הדיירים

במראה הבודדה שלו קולט לסר את עצמו, מתעורר לסיים את הספר. בקיפאון החורף הוא מריח את האדמה החיה. הרחק משם תרועות עגומות של ספינה המפליגה מהנמל. הו, לוּ רק יכולתי להפליג איתה! הוא נאבק להירדם שוב, אבל לא מצליח: אי־שקט, כמו סוס, גורר את שתי רגליו הכבולות מהמיטה. אני חייב לקום לכתוב, אחרת לא אמצא שלווה. בעניין הזה אין לי בררה. "אלוהים אדירים, השנים." הוא משליך מעליו את השמיכה ונעמד על רגליים כושלות לצד הכיסא הרעוע הנושא את בגדיו, מושך באיטיות מעלה מכנסיים קרים. הנה עוד יום.

לסר מתלבש באי־רצון – וזו הפתעה מאכזבת, כיוון ששכב לישון בוער מתשוקה לכתוב בבוקר. מחשבותיו המתוקות ייחלו בקוצר רוח למחר. הוא נרדם חדור ציפייה, ומקיץ ממאן, אָבֵל. על מה? על מי? אילו חלומות בטלים טורפים את לילותיו? הוא אינו זוכר ולו אחד מהם, אף שהם גודשים את שנתו, אך יש לו חלום אחד בהקיץ שנגוע בפחד: הנה האיש הזר הזה שאני פוגש במדרגות.

"את מי אתה מחפש, אחי?"

"למי אתה קורא אח, חתיכת בן...?"

הפולש יוצא. זה מסיג הגבול של אתמול, או היום כבר? אולי לוונשפיל במסווה? או בריון שהוא שכר לשרוף ולהרוס את המקום?

זה הדמיון הקודח שלי, שסותר כל היגיון. לסר מחמיר עם עצמו מכמה וכמה סיבות. זה סיפור ארוך, אבל כרגע משמעות הדבר היא שהוא אינו יודע איך לסיים את הספר שלו. והוא גם לא מבין למה, דווקא הפעם, קשה כל כך למצוא את הסוף לאחר שכבר בדית מלבך את כל השלבים המובילים אליו, אם כי כמה מהם, יש להודות, מתפוררים לגמרי כשבוחנים אותם במבט נוקב. ובכל זאת הסוף חייב לבוא, עד כה הוא תמיד בא. ואולי מדובר כאן באיזה תכסיס אסכטולוגי? אולי הסוף הוא מעל לכוחותיי? אולי כל ספר שאני כותב מקָרב אותי עוד שעל אל המוות?

כשהוא מסיים לכתוב אחד הוא מייד מתחיל אחר.

עכשיו, כשהדמיון מדַמה, לסר מדמיין שהוא נשלם, שסוף־סוף תמו חבלי הלידה הממושכים. הקלה, רוגע, חודש של בקרים במיטה. שחר עולה על פני הים, נוגה ורדרד מאיר את הגלים המתנועעים, הנושקים לאי המתעורר הנושם את נשימתם הרעננה של עצים ופרחים, שיחי מיריקה וצדפים. הו, שוב אותם ריחות מפתים של יבשה מוקפת ים נשי. ציפורים נוסקות מן החוף, חגות, מעופפות מעל לדקלים המסוקסים, הדומים לתרנים, ומגביהות מעלה אל השמים הבהירים. שחפים צווחים, סערות פתאום של שחרורים מסתחררות בציוצים צורמים מעל למים הסגולים. הו, האדמה הזאת, החיה, האי הזה המלכותי על ים כסוף, רחוב שלושים ואחד הזה, והשדֵרה השלישית! הבית העזוב הזה. והאומלל המאושר הזה, לסר, שמוכרח לכתוב.

בבוקר חורפי קר זה, כשהרדיאטור החלוד נקש כמו אורח חסון אך הפיץ רק חום חלוש, והשלג של אתמול נערם ברחוב הלבן בתלוליות נוקשות שלתוכן חלחל כבר הפיח המקומי, כרך הארי לסר, אדם רציני, את רצועת השעון שלו על ידו – הזמן נשף גם בעורפו – וירד במרוצה בששת גרמי המדרגות המטונפים של הבניין הכמעט נטוש, בית לבנים מגושם ומשמים משנת 1900, שבו הוא חי ועבד. שלושים וחמש משפחות כבר התפנו ממנו בתשעת החודשים שחלפו מאז נשלחו בדואר ההתרעות על הריסה, אבל לסר לא התפנה, הוא המתין. כשחצה את השדרה השלישית בניגוד להוראת הרמזור, והשלג הבוצי הזכיר לו שהשאיר את ערדליו מתחת לכיור, נכנס בנעלי ספורט רטובות אל המכולת כדי לקנות את הלחם, החלב וחצי תריסר התפוחים הקבועים. הוא חזר בצעידה מהירה, פוזל לימין ולשמאל, ולבסוף, בזהירות, הגניב מבט גם לאחור, לוודא שבעל הבית שלו, או אחד מעורכי הדין שלו, אינו עומד באיזו כניסה רטובה, או משתופף מאחורי איזו מכונית מכוסה שלג, ואורב לו. הרהור סרק, כי מה הם כבר יכולים לעשות מלבד לנסות שוב להפציר, לשכנע, אבל בעניין הזה לסר אינו בר שכנוע. נכון, לוונשפיל רוצה שהוא ייצא מהבניין כדי שיוכל להרוס אותו ולהעמיד אחר במקומו, אבל הוא את לוונשפיל הזה מחזיק בביצים. שכר הדירה בבניין נמצא תחת פיקוח, וברשות האזורית לדיור בשכירות – שם מכירים אותו היטב – נאמר להארי שהוא דייר מוגן בעל מספר זכויות שימושיות. האחרים הסכימו לפיצויים שהציע להם בעל הבית, אבל לסר נשאר, ובכוונתו להישאר עוד זמן־מה כדי לסיים את הספר שלו במקום שבו הוא נולד. ולא מסיבות רגשיות, אלא כי הוא איש של הרגלים: הם חוסכים זמן. הוא שחרר את אחיזתו באשכיו הקפואים של לוונשפיל ורץ הביתה בשלג.

ביתי הוא מבצרו של ספרי.

בחזית הבניין החרב, הצבוע בחום, שהיה פעם בית־דירות מכובד וכעת הוא היכל התענוגות של לסר – זה הוא שהפיח בו רוח חיים – עמד פח אחד מעוך, ובו הצטברה בעיקר האשפה שלו: רבבות מילים קרועות, זועקות, ליבות תפוחים מרקיבות, שאריות קפה טחון ושברי קליפות ביצים. פח אשפה ספרותי, פסולת שָׂפָה שהפכה לשפת פסולת. את האשפה פינו פעמיים בשבוע, בלא כל בקשה מפורשת, ולסר הכיר על כך תודה. ברחוב, בשלג שלא נגרף, פילסו רגלי העוברים והשבים שביל צר. האחראי על הבניין לא נראה בסביבה זמן רב, הוא נמוג כמו רוח רפאים, וההסקה שווּסתה באופן אוטומטי סיפקה רק חום קלוש לדיירהּ היחיד של הקומה העליונה, לרובינזון קרוזו של הבניין, היושב שם בדד במרומיו כבר שלושה חודשים וחצי. לוונשפיל בעצמו כיוון את התרמוסטט במעמקי המרתף. בכל פעם שמערכת החימום נפחה את נשמתה – וזה קרה לעתים מזומנות – הדוּד חגג כבר את יום הולדתו החמישים – היה צריך להתקשר למחלקת התלונות ב"משרד לתחזוקת הדיור בשכירות" כדי שיטרידו את הוד מעלתו, ותוך כמה שעות, ולפעמים קצת יותר, חזרה המערכת לפעול בהיסוס, הודות לשָׁרָת של הבניין ממול, גוש בטון אפור ומחוטט בחיקוי רפורמציה, שהיה מגיע לפשפש בקרביו של המרתף רק לאחר שלוונשפיל התחנן בפניו בטלפון. מספיק חימום כדי שיהיה קר. כדי שתוכל לראות את הבל ההשראה. בחדר העבודה שלו היה להארי גם תנור חימום קטן ששמר על רהיטת האצבעות בלב חורף, פתרון לא רע למרות הרעש והוצאות החשמל. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, והאמת היא שגם היה, אבל הנה, הוא עדיין סופר שכותב. משכתב. בזה הוא חזק. היו לו המון דברים לשנות – נכון, גם בחייו. הבניין שמשמאל כבר מזמן התנדף והפך למגרש חנייה, ושרידי הפופ־ארט שלו, הצלקות שהותירו בשלד חדריו הקטנים, הצבעים הפרועים שהעידו על חיוורונם של חיים קודמים, נרשמו בכתב חרטומים על קיר הלבנים של לוונשפיל. הילכו שמועות שהבית הדק מימין, עשר קומות רזות משנות השמונים של המאה התשע־עשרה – מארק טוויין גר שם אולי? – עם מדרגות הכניסה שלו, עם המעקה העשוי מברזל מפורזל, ועם המסעדה האיטלקית הנטושה שבמרתף, סומן להיות הבא בתור. אחריו בית ספר ציבורי ישן מלבנים אדומות, שלוש קומות גובהו, בציר שנת 1903 – הספָרות המסולסלות נחקקו כמו בתחריט קמיאו גבוה על חזית מנופצת שמשות – נידון אף הוא להיעלם. בניו יורק, מי צריך פצצת אטום? אתה רק יוצא מבית, ומייד הורסים אותו.

במבואה המזוהמת, מתוך דחף בלתי נשלט, השתהה הארי ליד תיבות הדואר, שחלקן היו שבורות וחבוטות ואחרות תלושות. הוא הניח את שקית הקניות, ועווית קלה חלפה בעינו הימנית מציפייה למכתב ממוציא לאור, שמטבע הדברים לא היה יכול להגיע בטרם סיים ושלח את כתב היד ידוע־הסבל שלו. חלום בהקיץ: "קראנו את הרומן החדש שלך והתרשמנו מאיכויותיו יוצאות הדופן. לכבוד יהיה לנו לפרסמו". שבחים על הספר, לא על הדבקות במטרה.

לסר דבק במטרה, בן שלושים ושש, לא נשוי עדיין, סופר מקצועי. המטרה היא להישאר סופר. בגיל עשרים וארבע ובגיל עשרים ושבע פרסמתי את ספריי, הראשון והשני. הראשון טוב, השני גרוע. הטוב נחל הצלחה ביקורתית ולא הצליח לכסות את המקדמה הקטנה שקיבלתי, והגרוע, למזלי הטוב, נקנה על ידי תעשיית הסרטים, ואִפשר לי לחיות בצנעה ולהמשיך לעבוד. לא הרבה זה לגמרי מספיק כשאתה שקוע בכתיבת ספר. תקוותי העמוקה ביותר היא שספרי השלישי יהיה הטוב שבהם. אני רוצה שיראו בי עסק חי, לא איזה תימהוני שכתב ספר אחד טוב, ואז פשט את הרגל.

בשתי זרתות הוא משה מעטפה מחריץ התיבה שלו. אם הוא לא יוציא אותה, יעשה את זה איזה עובר־אורח סקרן. לסר הכיר את כתב היד, ומכאן גם ידע מי המוען ומה התוכן: אירווינג לוונשפיל, בוגר בית הספר למִנהל עסקים בסיטי קולג' של ניו יורק, מחזור 41', עלוב נפש וגוף. משפט תחינה אחד על נייר דק: "לסר, תהיה מציאותי לרגע, ובבקשה, רחם עליי". בצחוק עצבני קרע הסופר את המכתב לגזרים. המכתבים היחידים ששמר היו מכתבי הנשים הנדירות שהופיעו בחייו, פרחי אביב שקמלו עם קיץ, ואת אלה ששלח הסוכן הספרותי שלו, אדון אפור שיער שכבר כמעט לא כתב לו. מה היה לו לכתוב? תשע וחצי שנות עבודה על ספר אחד הן זמן מספיק כדי להישכח. מדי פעם הגיע בירור מבודח למחצה שנפתח בשאלה: "אתה שם?" האחרון לפני שלוש שנים.

אני לא יודע איפה זה שם, אבל אני כאן, כותב.

הוא רץ עם הלחם, החלב והפירות שקנה במעלה שישה גרמי מדרגות, לועס תפוח קר. המעלית הירוקה הקטנה, שנועדה לארבעה אנשים, התקלקלה זה לא מכבר. עורך הדין ברשות הדיור בשכירות אמר שמחובתו של בעל הבית לתחזק את השירותים הבסיסיים בבניין עד שלסר יעבור משם, אחרת הם יורו לו להפחית את שכר הדירה. אך כיוון שהוא דופק את לוונשפיל בכך שהוא נשאר שם ומונע ממנו להרוס את הבניין שלו, ריחם עליו לסר ונמנע מלהגיש תלונה – וזה מה שיצא לו מהרחמים. אבל בכל זאת הטיפוס במדרגות הוא פעילות גופנית טובה למישהו שבקושי זז. כך שומר איש צנום על הכושר.

בחדר המדרגות עמדה תערובת של צחנות, סירחון של לכלוך, מהיותר מלוכלכים, שתן, קיא, רִיק. הוא דהר במעלה שישה גרמי מדרגות אפלוליים, שהוארו רק היכן שהוא החליף את הנורות השרופות או המהבהבות, שמתפגרות כמו זבובים; וכשהגיע, מתנשף, אל הקומה שלו, דחף את דלת החירום החורקת אל תוך מסדרון חשוך, רחב, מיושן, שעל קירותיו האפורים כיסו טלאֵי טיח את החורים שמבעדם נגלו הלבנים. בקומה היו שש דירות, נטושות כולן, מלבד בית הגידול של לסר, משמאל לכניסה אל המסדרון. כמו שיירי פגרים של תרנגולי הודו אחרי סעודת חג ההודיה, את ידיות הדלתות והמנעולים תלשו אורחיו הלא־קרואים של הבניין: קבצנים, שיכורים במכנסיים ספוגי שתן, מסוממים מחוּקי פנים, זרים שנמלטו פנימה מהקור, מהשלג, והעפילו עד כאן כי הקומה השישית שוכנת מעל לחמישית. ממש אוורסט לעניים, כי גם לחיגרים ולפיסחים יש שאיפות, גן חיות של נשמות בלי בית. מה הם חיפשו כאן? לא תהילה אלא מקום לינה בלא מיטה לשעות החולשה הקטנות, ועם עלות היום ניפצו שמשה או שתיים כתגמול על חוסר המנוחה – והרוח והגשם שוטטו אחריהם ברחבי הדירה הלא־שכורה עד שמישהו סכר בקרשים את החלון – וגם בזזו את כל מה שנקרה בדרכם: גופי תאורה, מסמרים רופפים, מראות, דלתות של ארונות שנעקרו מציריהן או נותרו תלויות על אחד מהם, וגם השתינו וחרבנו על הרצפה ולא על האסלה, אם עוד נותרה כזו בדירה. כן, אפילו אסלות הם פירקו, ואם השאירו את האסלה לקחו את המושב – לְמה הוא שימש להם, ככובע? עץ להסקה? למיצגים של פופ־ארט? לקריאת תיגר על המצב האנושי? – ואחר כך, בבוקר, בצעדים כושלים, נמלטו לרחוב לפני שלוונשפיל, שבא לרחרח או שוב להשתדל אצל הדייר־סופר הממאן לשתף פעולה, יגלה שם מבקר לילי זה או אחר, ויאיים עליו בחומרה במעצר על הסגת גבול וכניסה שלא כדין. אז הם הלכו. הריח נשאר.

על הגג הייתה פעם גינה קטנה ונאה, שם אהב הסופר לשבת בסוף יום עבודה, להביט בערפיח השמים, ולנשום לקרבו, כך קיווה, את העננים השטים, ולהרהר בוויליאם וורדסוורת. לפעמים אפילו כתם תכלת הצליח להסתנן מאיזה מקום. אבל עכשיו הגינה נעלמה, הכול נעלם, פורק, נחטף, נגנב – הצמחים הפורחים בעציצים, אדניות של אמנון ותמר וגרניום, כיסאות נצרים, אפילו גדר היתדות הלבנה בגובה חמישה־עשר סנטימטרים, שדייר תרבותי ויצירתי בנה לטובת אלה שכמוהו אהבו להתענג לרגע על שלווה כפרית בגבהים. נעלם גם מר הולצהיימר, אדון יליד גרמניה, מקַרלסרוּהֶה במקור, שהיה בין אחרוני המתבקשים להתפנות, ודירתו בת ששת החדרים, הצמודה לדירה בת שלושת החדרים של לסר, עומדת עכשיו מחוּללת, קירות חדר השינה שלה מושחתים, מכוסים כתובות גרפיטי, מרובבים בנתזי בירה, יין, לכה, מטונפים בכתמים נטולי שם, טיפות צבע, רישום צבעוני משעשע של א. היטלר עם איברי מין גבריים ונשיים, זכרנקבה; בחדר שינה אחר נבט יער בראשית – עצים עצומים ומסתוריים, לבני גזע, מיתמרים מתוך קמטים גאולוגיים עבים, גודשים את החלל, פולשים אל תוך החדר השלישי, סבך צפוף של שיחי שרך, עשבים חדים כמו סכיני גילוח, ברקנים שעירים, ענקיים, דקלים ננסיים בעלי עלים ארוכי ניבים, מרקיבים, זמורות גפנים יבשות, שריריות, נכרכות סביב קקטוס קוצני, כביר, ממוגל, פרחי סחלב מסמאי עיניים – סגולים, אדומים, זהובים – בולעים עֵז חיה מבולבלת, בעת שקוף גורילה עם פין זקור בידו, ושני נחשים סקרנים, צופים במתרחש. ג'ונגל קטלני. והוא, הר הולצהיימר, איש עדין כל כך, נקי ומסודר. הלוואי שרוחו תחזור להפחיד קצת את המנוולים, שלשם שינוי ירדוף הטהור את הטמא. לסר ניסה להבריח את ציפורי הלילה בקומה שלו – לך תדע איזה נשפי מסכות הם עורכים שם למטה – והיה מפעיל את הסטריאו שלו בקולי־קולות; וכשיצא לפעמים בערב היה משאיר את כל האורות דולקים. למען האמת, הוא פחד מריקוּתו המהדהדת של הבניין, משפחות שלמות שגרו בו פעם נעלמו, וזרים נכנסו אליו לא כדי להישאר שם, אלא כדי לא־להישאר. איזה גורל מר לבית ישן.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*