סודות הכדורגל של נועם - אוניית האלופים

פרק 1

הצילו!

גרגירי החול שכיסו את פניו של נועם נשטפו בגל של מי ים מלוחים. הוא שכב על החוף, גופו נע מצד לצד בקצב הגלים. לא רחוק ממנו היתה סירת משוטים קטנה, נעוצה בחול והפוכה על צדה.

מצדה השני של הסירה התעורר דניאל, חברו הטוב ביותר של נועם, וניסה לקום על רגליו. בגדיו היו כבדים מרוב מים.

מה זה? איפה אני? הידהדו מחשבותיו מול החוף הלבן הארוך, המשובץ בסלעים.

כמה מטרים ממנו שכבה היאלי, חברתם הטובה, כשהיא מעולפת.

דניאל התרומם והתחיל לצעוד לכיוונה באטיות. גופו היה חלש, ורגליו שקעו בחול הטובעני.

"היאלי!" הוא קרא לעברה.

היא לא ענתה. דניאל ניסה להזיז אותה והתיז מעט מים על פניה.

היאלי פקחה את עיניה. "מה? מה קרה?" שאלה אותו.

"אני לא יודע," ענה דניאל. הוא הרים את ראשו ושאל, "איפה נועם?"

שניהם לא הבחינו בנועם, שהיה שרוע מצדה השני של הסירה.

היאלי התרוממה, ודניאל עזר לה להתייצב.

"איפה אנחנו?" היא שאלה, "איך הגענו לכאן?"

"נראה לי שאנחנו על אי בודד," אמר דניאל והתקרב אל הסירה הריקה.

"הנה הוא!" הוא קרא לעבר היאלי כשהבחין בנועם. הוא רץ אליו והרחיק אותו מהמים. היאלי רצה בעקבותיו ועזרה לו להניח את נועם על החול.

"נועם! נועם! קום!" קרא דניאל, אבל נועם לא הגיב. עיניו היו עצומות, שפתיו היו לבנות מיובש.

"נועם, בבקשה קום," קראה היאלי וניסתה להזיז את גופו. נועם עדיין לא הגיב.

היאלי ודניאל הביטו אחד בשני ואז הרחק ללב הים, אל האופק.

"הצילו!" צרחו שניהם בכל הכוח, "הצילו!"

חודש לפני...

"ישששששש!!!" צרח בן בהתלהבות מחדרו.

"אולי תהיה בשקט? אני מנסה לסיים עבודה לבית ספר," צעקה היאלי מחדרה אל אחיה הקטן.

"היאלי, את לא מאמינה!" בן התפרץ לחדרה.

"מה, קיפוד? נפלה לך שן? אל תחכה לפֵיה כי היא לא קיימת," ענתה היאלי בלי להביט בו.

"איזה שן? אני כבר בן עשר. סיימתי את האלבום. את קולטת?" בן נופף באלבום המבריק שבידו וחיוך ענקי נמתח על פניו. "יש לי את המדבקות של כל השחקנים. סיימתי את האלבום!"

היאלי הסיטה את מבטה ממסך המחשב והביטה באחיה.

"ולמה אתה חושב שזה מעניין אותי?" היא ענתה באדישות וחזרה למחשב.

"כי יש פרס מטורף. אם אני אזכה כמובן..." בן, שהיה רגיל לציניות של אחותו, המשיך בשלו. "ואם תתנהגי יפה, אני אקח אותך איתי."

היאלי סובבה את ראשה והביטה בו.

"איזה פרס זה?" שאלה.

עכשיו, כשקיבל את תשומת הלב הראויה, בן התקרב אליה בהתלהבות. הוא הפך את האלבום והראה לה את הכריכה האחורית. התנוססה עליה תמונה של אונייה ענקית ולמעלה נכתב באותיות זהובות נוצצות: "צ'מפיונס שיפ, אוניית האלופים".

עיניו של בן נצצו. "אוניית הכדורגל הכי גדולה בעולם. הכול קשור לכדורגל - מסכי ענק שמשדרים כדורגל מסביב לשעון, מתחמים של פלייסטיישן, מציאות מדומה... את יודעת, עם המסכות..."

"אני יודעת," קטעה אותו היאלי בחוסר סבלנות.

"אתגרים מיוחדים, ארוחות מפוארות, והדבר הכי מגניב - בקומה הכי גבוהה באונייה, על הגג, יש אצטדיון כדורגל. את קולטת? בכל קיץ מביאים את השחקנים הצעירים הכי טובים בעולם לטורניר..."

"תשמע, בן..." ניסתה היאלי להשחיל משפט.

"אה, והשמועה אומרת שאחד מכוכבי הכדורגל הכי גדולים בעולם יתארח על האונייה." בן לא איפשר לה.

"בן, בן, בן," אמרה היאלי בנימה הצינית האופיינית לה, "למה אתה חושב שאני רוצה לנסוע איתך לדבר הזה? סליחה... לסיוט הזה? אני מעדיפה להיתקע על אי בודד ולאכול קוקוס כל היום מאשר להיות מוקפת מכל עבר בכדורגל. אתה מבין?"

בן לא התרגש. הוא היה רגיל לסגנון הדיבור של אחותו הגדולה.

"ההגרלה מחר בערב. אני יכול לצרף שלושה חברים. אז אם לא בא לך שבוע על ספינת חלומות, אני אציע למישהו אחר," הוא אמר והסתובב אל הדלת.

"בן!" קראה היאלי כמו מפקדת. אחיה נעצר במקומו, וחיוך קטן עלה על פניו.

"שלושה חברים אמרת?" שאלה היאלי, ובלבה חשבה על נועם ועל דניאל. מאז שחזרו מהטורניר של נבחרת ישראל בברזיל, הם נהפכו לחבורה שמבלה לא מעט יחד. הם יעופו על זה. אבל היא תצטרך להיות הבייביסיטר של בן, וזה לא מתאים לה בכלל. אולי היא תנעל אותו בחדר. למרות שלא יזיק לו להתאמן קצת בחוץ אחרי כל השעות מול פיפ"א בפלייסטיישן.

"אני קולט את המחשבות שרצות לך בראש," חייך בן.

היאלי קפצה ממקומה בבהלה. "מה? איך אתה רואה?"

בן צחק והסתובב שוב אל הדלת.

"יש לי רעיון," צעקה אליו אחותו הגדולה, וחיוך ערמומי התפשט על פניה.

פרק 2

תחשבו חיובי

"פופקורן יש, חטיפים יש, שתייה יש. זהו, הכול מסודר," אמר בן ממקומו ליד המחשב בחדר שלו. מעניין איזה רעיון יש להיאלי, חשב. הוא ידע שהוא תלוי בה, אמא לא תיתן לו לנסוע בלעדיה.

דלת החדר נפתחה בבת אחת, ובפתח עמדה אחותו.

"הבאתי לך אורחים," היא אמרה בחיוך רחב ונכנסה פנימה.

אחריה נכנסו אל החדר נועם ודניאל, שניהם שריריים ואתלטיים, כמו ששחקני כדורגל צריכים להיות. בן העריץ אותם. הוא ראה את המהלכים שלהם אולי מיליון פעם בתקצירים של הטורניר בברזיל.

"נועם... דניאל..." הוא גימגם בהתרגשות, "היאלי..."

"מה אני קשורה?" הגיבה היאלי בהתנשאות.

"היי, בן," אמר נועם.

"גדלת, גבר." דניאל טפח על כתפו.

"אני... אני..." בן עדיין לא מצא את המילים מרוב התרגשות.

"נכון שסיימת את האלבום?" שאל נועם.

"בטח, בואו תראו," הוא התאושש ופתח את האלבום על המיטה.

"גם את העמוד של אגדות הכדורגל?" תהה דניאל.

"סיימתי את הכול," ענה בן בגאווה ופתח בעמוד עם המדבקות של שחקני הכדורגל הכי גדולים ששיחקו אי־פעם. מסי, רונאלדו, ניימאר, פלה, זינדין זידאן...

"איך השגת את מראדונה?" שאל נועם והעביר יד על המדבקה הנוצצת.

"זה סיפור ארוך," חייך בן.

"תקצר, בן, תקצר," פקדה עליו היאלי.

"יש ילדה בכיתה שדלוקה עלי," התחיל בן לספר.

"אוי נו, בן... זה כבר לא אמין," קטעה אותו היאלי.

נועם ודניאל התחילו לצחוק.

"תני לו לספר," אמר לה נועם בחיוך.

"ידעתי שיש ילד שהשיג את המדבקה של מראדונה," המשיך בן בהתלהבות.

"תחבר את הקצוות, בן," העירה היאלי.

"הילד הזה דלוק על הילדה שדלוקה עלי. הבנתם?" בן הסתבך.

"הבנו," אמר דניאל בחיוך משועשע.

"ממש שעת סיפור," הגיבה היאלי.

"אז הבטחתי לה שאם היא תשיג לי את המדבקה ממנו, אני אצא איתה לסרט," התגאה בן.

"אתה משחק מלוכלך, בן," אמרה היאלי.

"רגע, והפרס הוא באמת שבוע על הצ'מפיונס שיפ?" שאל דניאל בהתרגשות.

"כן." בן זרח מאושר. הוא הרים את האלבום והפך אותו לצד השני. נועם נצמד כדי לבחון מקרוב את ה...

"הצ'מפיונס שיפ," אמרו הבנים יחד והביטו מהופנטים בתמונה של אוניית הפאר.

היאלי ניענעה את ראשה מצד לצד.

"אה... זומבים... ההגרלה מתחילה. דקה לשמונה," היא אמרה.

בן הזיז את העכבר והעיר את המחשב לחיים. אתר האינטרנט של אלבום "סטארגול" הופיע על המסך. בן לחץ על הכפתור של השידור החי. חלון חדש נפתח.

"הנה זה מתחיל," הוא אמר בהתלהבות.

כולם הצטופפו מול המסך. מנחה צעיר ונרגש עמד מול המצלמה ולידו מתקן גדוש בכדורים שעליהם מספרים.

"אתם מצטרפים אלינו להגרלה הגדולה של 'סטארגול', האלבום היחיד ששולח אתכם לחוויה בלתי נשכחת באוניית האלופים, הצ'מפיונס שיפ. מי שסיים את האלבום מוזמן לפתוח אותו בעמוד האחרון. אם תגרדו את הקובייה למטה, תחשפו מספר ייחודי."

בן מיהר לפתוח את האלבום, לקח מטבע של חמישה שקלים מהמגירה וגירד בזריזות את הקובייה.

8 3 1 7 0 5

ספרה אחרי ספרה נחשף המספר הסידורי של האלבום.

"רק חמישה זוכים," המשיך המנחה, "וכל זוכה יוכל לקחת שלושה חברים לחוויית כדורגל מטריפה."

בן הסתכל על נועם ודניאל ושיפשף את ידיו בהנאה.

"תחשבו חיובי," אמר נועם כשההגרלה יצאה לדרך.

"סיכוי של אחד לאף פעם," גיחכה היאלי בביטול.

"המספר הראשון הוא חמש!" הכריז המנחה בחגיגיות והציג את הכדור הראשון שעלה בהגרלה.

"ישששש," צעק בן בהתלהבות.

דניאל ונועם החליפו חיוכים. כמו בן, גם הם התמלאו מתח והתרגשות.

"המספר הבא הוא... אפס!" בישר המנחה והציג כדור נוסף.

"יש לנו אפס, יש לנו אפס!" קרא בן באושר.

"תמשיכו לחשוב חיובי, זה שלנו," אמר נועם.

"מי מספר לכם שאתם חיים בסרט," הגיבה היאלי בדיוק כשהמנחה שלף כדור נוסף עם הספרה 7.

"מה?" קראה היאלי בהלם.

"שלוש משלוש," התנשף בן בהתרגשות.

"קדימה!" עודד דניאל את המנחה.

"ו... ו..." קרא נועם עם חשיפת הכדור הרביעי, שעליו התנוססה הספרה 1.

"ישששש!" צעקו דניאל ובן יחד.

"אני בהלם," אמרה היאלי.

"עוד שני מספרים ואנחנו על האונייה בדרך ל..." אמר נועם, "רגע, לאן מפליגים בכלל?"

"מה זה משנה, אחי?" חייך אליו דניאל ושם יד על כתפו.

בן הצטרף אל החיבוק הקבוצתי, והיאלי, שלרגע היססה, הרגישה את ידו של נועם מושכת אותה אליהם. הארבעה ניצבו מול מסך המחשב, כשהלב של כולם דופק בהתרגשות.

המנחה המשיך ושלף כדור נוסף. קולו לא נשמע כי הרביעייה צעקה יחד: "שלוש!" הם החלו לקפוץ בחדר כמו אוהדים שרופים של קבוצה שזה עתה הבקיעה גול.

"חברים, נשאר לנו עוד מספר אחד להשלים את ההגרלה," אמר המנחה לאט ומשך את הזמן כדי להגביר את המתח. הרביעייה עקבה בעיניים פעורות לרווחה אחרי הכדור האחרון שיצא מהמתקן. הכדור התגלגל לאטו על המסילה שהובילה לשאר הכדורים. הארבעה הפסיקו לקפוץ וניסו לזהות את הספרה שעליו. הכדור התגלגל והתגלגל, אבל אי־אפשר היה לזהות את הספרה. הוא התנגש בשאר הכדורים ונעצר.

"והמספר האחרון הוא... שמונה!"

נועם, דניאל, היאלי ובן הביטו אחד בשני בדממה ואז, כמו בהתפרצות הר געש, החלו לצעוק ולקפוץ בלי להבין בכלל מה הם עושים.

"נוסעים לצ'מפיונס שיפ!" הם התחילו לשיר, "נוסעים לצ'מפיונס שיפ!"