ספר הפרידות הגדול

יום ד', היום הראשון לשבעה

"טוב, כשחיים מספיק זמן, אפשר לאהוב מישהו ולשנוא אותו ואחר-כך לאהוב אותו שוב וחוזר חלילה."
בני סדן

מינה לא נראתה כמו קשישה טיפוסית. היא היתה גבוהה והעלתה על הדעת עץ לִבנֶה שעמד שנים רבות בשׂדרה לצד דרך כפרית, עץ ותיק שקליפתו עבתה והשחימה משנים של רוח ושמש, אבל אי אפשר שלא לזכור את רעננותו הבהירה מאז. אף-על-פי שהיא התנהלה עם כמה קילוגרמים עודפים, היה הילוכה גמיש ונמרס, והקשישים האחרים שראו אותה צועדת בוקר-בוקר על שפת הים התפעלו מרגליה הארוכות השזופות. מינה עדיין היתה הבלונדית בעלת העיניים הכחולות, ולמרות הדלילות והיובש בשיער, ואף-על-פי שהכחול בעיניה היה כבר מעונן, היא הזכירה להם מישהו מארץ קרירה ומנומסת.
מרס של אותה שנה היה, כאמור, שרבי. כל חייה התאמצה מינה להתרגל לחום הארצישראלי, ואכן היו שנים שנדמה לה שהיא מעדיפה אותו על הקור של אירופה. לכן את התשישות שהעיקה עליה עכשיו היא ייחסה לתקלות, בלבולים, נסיגות והידרדרויות אחרות שתקפו אותה לאחרונה.
זה הסוף של הסיפור, אמרה לעצמה במעלית בזמן שהספיגה את הזיעה שעל מצחה, והיא עצמה לא ידעה אם כוונתה למותו של עירא או לעובדה שלא תצטרך עוד לנסוע יום-יום לבית-החולים כדי לסעוד אותו.

כשפסעה לתוך הדירה שלו ראתה ששאר בני המשפחה, היו זריזים ממנה כרגיל ומיהרו להתאקלם. הם הדליקו את המזגן המרעיש שבסלון והתיישבו על הספות. היא נכנסה למטבח. טַב, טַב, טַב, היא שמעה את הברז. כבר בבוקר הלוויה היא שמה לב שהוא דולף וציינה לעצמה שמוכרחים לסדר את זה מיד.
היא מיהרה להדליק את נר הנשמה שהניחה על שולחן המטבח בבוקר. אף אחד אחר לא חשב שצריך להדליק אותו, אבל הם כן זכרו למזוג לעצמם מיץ ולפרוס את העוגות שהיא קנתה.
יותר מכל דבר אחר היא רצתה לנסוע הביתה. היא היתה חסרת מנוחה, הנעליים עם העקב הקטן שנעלה לכבוד המעמד החגיגי לחצו מהעמידה הממושכת בבית-הקברות, השמלה הכחולה שלה הדיפה תערובת דוחה של שָנֶל וזיעה, ומעל לכול ריחף ריח קל של שתן מפֶּד הספיגה שבתחתונים שלה.
היא גררה כיסא מהמטבח אל הסלון והתיישבה בברכיים צמודות. לא הועילה ההערה של בני, "אמא, למה את לא יושבת כאן אתנו על הספה?"
"ככה נוח לי," השיבה בנימה המבהירה שאין מה להתחכם בעניין הזה. דויד ומתן הביאו את הספרים של עירא וחילקו להם.
היא הרכיבה משקפי קריאה ופתחה את הספר בעמוד הראשון ולא הצליחה להתרכז.
כמה היא היתה רוצה להיכנס עכשיו לחדר השינה של עירא, לחלוץ את הנעליים, ולהשתרע במיטה עם תוּלי החתולה שלהם שהביאו אתם הבוקר מהבית בפּוֹלֶג כדי שתהיה אתם בשִׁבעה. זה הרי לא באמת משנה אם היא קוראת את הספר שלו בשכיבה נוחה במיטה (אחרי שהחליפה פד), או שהיא יושבת ככה על קוצים בסלון. בכל-זאת לא רצתה להתחיל להתדיין על זה עם דויד. הוא לא אמר את זה בפירוש, אבל כולם הבינו מהנאום שלו שהוא מצפה שיקראו את הספר מיד וביחד. אפילו רעיה'לה, הבת שלה, לא העירה כלום התיישבה לקרוא עם הרגליים מעבר למסעד של הכורסה החומה (טוב, פעם היא היתה חומה).
מינה היתה בטוחה שגם ככה תארך הקריאה שלה יותר משל כולם, כי מבין כל היושבים בחדר היתה העברית שלה, בייחוד בקריאה וכתיבה, היותר חלשה. לכן היא הפנתה את עיניה לספר בלי שהיות נוספות.
עוד לא הספיקה לסיים את העמוד הראשון, וכבר שמעה את גילי הנכדה שלה אומרת, "זה בולשיט מוחלט." כי עירא פתח את הספר באמירה הבאה:

שלושים שנה לאחר סוף מלחמת העולם השנייה שבתי לאמסטרדם, העיר שבה התגוררתי עם אבי ואמי ואחי ואחותי לפני המלחמה, ורצחתי את האיש שהלשין על בני משפחתי. כל בני המשפחה מלבדי הסתתרו בחוותו של בן הבליעל והוא מסר אותם לידי הגסטאפו.

"את חיי שניתנו לי במתנה, מסיבות שלא עמדתי עליהן, בחרתי להקדיש כדי להוציא אל הפועל גזר דין מוות שגזרתי אני עצמי, בידיעה של צדק מוחלט, על השפל באדם. ובה בעת," הוסיף, "גם על עצמי גזרתי עונש כבד: שלא אשא אישה ולא אקים משפחה. ואל יטעה הקורא לחשוב כי את העונש גזרתי על עצמי מכיוון ששפכתי דם אדם. לא דם אדם שפכתי כי אם את דמה של חיה צמאת דם. את האיסור הזה אסרתי על עצמי בשל חטא שחטאתי למשפחתי בהיותי צעיר וקל דעת, כשהעדפתי אהבת אישה על פני כיבוד אב ואם ואהבת אחים."

למשמע ההערה של גילי האדים דויד מכעס ואמר, "אין לך כבוד לכלום. את בכלל לא יכולה לתפוס שאנשים עושים דברים לא בשביל לפנק את עצמם."
רעיה אמרה, "אבא, תעזוב אותה, גם לי זה נשמע לגמרי מצוץ מהאצבע."
דויד קם ויצא למרפסת.
מינה חשבה שלה עירא לא שיקר אף פעם. להפך, בכל הפעמים שיכול היה להקל עליה עם איזה שקר קטן
הוא העדיף להכביד עליה עם כל האמת.
כשהיא הגיעה לעמוד שלושים ושש כולם סיימו כבר את הקריאה, בדיוק כפי שצפתה. היא קיפלה את קצה העמוד וקמה. הראש כאב לה והעיניים צרבו לה, ולמרות שלא גמרה לקרוא ידעה טוב מאוד לאן כל זה מוביל.
כל זה מוביל לכלום. כי מה שעירא רצה באמת, זו עוד הזדמנות לחיות הכול מחדש ולעשות משהו עם הסיפור הנורא שקרה למשפחה שלו, ואת ההזדמנות הזאת הוא לא יכול היה לקבל, ולא משנה איזה מעשים איומים הוא יעשה ואיזה מילים יפות הוא ישפוך מלמעלה. כי על מה שקרה אין מה להגיד (אף-על-פי שהוא באמת כתב עברית יפה מאוד). היה ברור לה שבזמן שכתב את הספר הוא היה עוד חזק גם בגוף וגם בראש. מי יודע, אולי דווקא הכתיבה וההיזכרות עשו לו את כל האירועים המוחיים, הרי לפעמים כשהיא נזכרת במשפחה שלה היא מרגישה שבאמת אפשר למות מזה.
וכשהיא חשבה על המילה מוות, מיד עלתה לה התמונה של עירא כפי שראתה אותו בפעם האחרונה. הוא שכב ללא תנועה בפיג'מה של בית-החולים, בלי הכרה אחרי עוד שבץ גדול אחד. היא יצאה בצהריים לאכול משהו בקפטריה וכשחזרה היה הפה שלו פעור והחך שלו כהה מאוד. היא נגעה בחשש בזרועו הדקיקה שהשתלשלה מהמיטה והרגישה שהיא עדיין חמימה, ועם זאת ידעה שהוא כבר מת. היא עמדה והביטה בו. הוא לא נראה שונה בכלום מכל הזקנים שהיא ראתה במותם במסגרת ההתנדבות שלה ביע"ל.
הרי הבשר שנותן לאנשים את הצורה המיוחדת שלהם נעלם כמעט לפני המוות, ומתחת לעור שנעשה דק וצהוב אפשר לראות את הגולגולת, שנראית בדיוק אותו דבר אצל כולם.
מינה יצאה בלב הולם אל המסדרון וקראה, "אחות, אחות."
וכשהאחות באה ושאלה, "מה קרה?"
מינה אמרה, "הגיס שלי מת פתאום, אני רק הלכתי לאכול, ממש לא יותר מרבע שעה, באמת לא יותר," ודמעות שלא ציפתה להן פלשו לעיניה. "הוא מת לבד." היא לחשה לאחות.
והאחות אמרה, "אל תצטערי, זה תמיד ככה."
עכשיו גבר קצב הטפטוף מהברז הישן. היא רצתה לדבר על זה עם בני, אבל הוא בדיוק הסביר למישהו בטלפון איך מגיעים לבית של עירא.
היא הציצה בשעון. השעה היתה כבר ארבע. היא נכנסה למקלחת. בשעה הזאת היא רגילה לקום ממנוחת הצהריים ולשטוף במטלית לחה את בית השחי והצוואר ועוד מקום שהיא קראה לו בֶּנֵיידֶה [למטה]. את המנהג הזה, ועוד כמה מנהגים שעצבנו את דויד כי היו "בכלל לא מתאימים לכאן", היא שמרה כי הם הזכירו לה את בית ההורים באמסטרדם, ששם, אף-על-פי שהיתה להם דירה מודרנית עם מים זורמים, שירותים והכול, הם היו מתרחצים באמבטיה רק פעם בשבוע ואת שאר הניקיון עשו במטלית לחה. במזג האוויר של הולנד היו מצטננים בקלות ואז חשבו שאמבטיות מסוכנות לבריאות וברוב הבתים לא היו בכלל חדרי אמבטיה.
נכון שבנתניה, בתשעים אחוז לחות של מישור החוף, היתה מינה מתקלחת לפעמים יותר מפעם ביום, אבל על טקס המטלית לא ויתרה. גם על הברשת השיער - עוד שריד למנהג מהילדות. אז, כשהיה לה שיער בלונדיני ארוך ומבריק מתזונה טובה וטיפוח, לימדה אותה אמה שצריך להבריש אותו מאה פעמים. עכשיו היה השיער יבש וצבוע, ומי החמצן ששימשו את הספרית להחדיר את הצבע אל שיער השיבה חרכו והמיתו אותו. מינה לא התעכבה הרבה על הנזק הזה. היא לא יכולה להקדיש אותה מידה של תשומת לב מבוהלת לכל הצרות שהזמן החולף הביא עליה. שיער היה בעיניה הדבר הבהיר שמקיף לה את הפנים, והוא נשאר מוכר פחות או יותר.
הפנים היו כבר עניין אחר: הפנים האלה היו של אישה אחרת, עם נפיחות מעל לעיניים ומתחתיהן, ועם שפתיים שאין מקום למרוח עליהן אודם. גם הסנטר שלה היה מחובר לצוואר במין שקית, וכדי להזכיר לעצמה את עצמה, היא היתה מהדקת ביד אחת את השקית לסנטר ואז מביטה בראי וחושבת שכך היתה יכולה להיראות אחרי הניתוח הפלסטי שהראו בטלוויזיה בתוכנית "הברבור". יום-יום בשעה ארבע היא חשבה את המחשבה הזאת כשהיתה מסתכלת במראה שמעל לכיור, אבל היום היא חשבה אותה בלי מראה ועם תוספת של תרעומת, כי במקלחת של עירא היה מעל לכיור רק ארון תרופות קטן וישן.
מינה התיישבה על מושב האסלה שלו שנסדק והודבק בסרט גס משאריות מלחמת המפרץ, ואף-על-פי שאמרה לעצמה בקול, "איך אפשר לחיות ככה," הרגישה גם קורת רוח: אצלם בבית הכול תקין לגמרי, כי היא לא מרשה לדויד לדחות שום דבר ומכריחה אותו להחליף מיד כל מה שנשבר או מתקלקל.
ואין להקל ראש בתחושה הזאת שלה, כי בגיל שבעים וחמש קשה כבר לייצר קורת רוח מהחומרים הרגילים כמו אהבה והצלחה.
כמה שנים שהיא רואה אצל החברים ההולנדים שלהם, אבל גם אצל אחרים, שככל שהזמן עובר הם נעשים יותר חסכנים ויותר עצלנים. עצלנים היא שנאה, ולעומת זאת נתנה הרבה כבוד לחסכנות: אבל מה שנראה בעיניה סימן של זִקְנה היה חוסר היכולת להבחין בין חסכנות (למשל לא לזרוק תרופות רק כי עבר התאריך) לבין קמצנות (לא לרפד מחדש כיסאות שנקרע להם הריפוד).
היא קמה מהאסלה, אספה את השיער בעזרת סיכה מוארכת למעין זנב סוס, ויצאה אל המטבח לשים את הקומקום. מינה ידעה שאם היא רוצה לשתות קפה בשעה ארבע, היא צריכה להכין לעצמה קפה בשעה ארבע; אף אחד לא יזיז את עצמו, היא אמרה לעצמה. אמנם בני המשפחה נהגו להתבדח על הדבקות הדתית-כמעט שלה באיזו שגרה, אבל אף פעם לא טרחו לשים לב לפרטיה, ואם שמו לב, לא העלו על דעתם שהם יכולים להגיש לה קפה בעצמם או להשתתף בסדר היום שלה. לא, בשבילם היא היתה אמא, והם יושבים ומחכים שהיא תעשה.
דווקא באותו רגע נכנסה רעיה למטבח ואמרה, "אמא, שבי, תחלצי לך את הנעליים, אני רואה שהרגליים שלך קצת נפוחות, את בהחלט יכולה להחליף לנעלי בית. אל תדאגי, זה המנהג בשבעה. בינתיים אני אכין לך קפה."
מינה אמרה, "אוי תודה רעיה'לה," וחזרה לשבת בסלון. (ברור שהיא לא יכולה לשבת שם בנעלי בית, איזה מין מנהג זה ואיזה כבוד נותנים למת בנעלי בית?)
מינה שתתה את הקפה שלה והביטה סביב. עיניה נחו על הנכדה שלה, גילי. מרגע שנכנסו לבית של עירא דיברה הנערה בלי הפסקה בטלפון הנייד שלה. רק אתמול, כך נדמה לה, היא עוד שכבה בלול בסלון שלה ופתאום היא גברת.
למעשה היתה גילי נערה צנומה וגבוהה שירשה מסבתה את עיניה הכחולות ואת שערה הבהיר והדק, אלא שגילי צבעה אותו במה שמינה למדה לכנות "שחור סיני". לגילי טרם מלאו שבע-עשרה, ומכיוון שחילוף החומרים בגופה התרחש בקצב נמרס שמינה היתה יכולה רק לחלום עליו, היו שורשי השיער הבהיר נגלים מיד לאחר הצביעה ואחרי שבועיים כבר היה השיער השחור מרחף אי-שם במרחק שני סנטימטר מהקרקפת. את העפעפיים היא הקיפה בשכבה של משחה שחורה מעיפרון איפור זול, רך, ועור הפנים שלה, שטופל ברואַקוטָן, בהק בוורדרדות חדשה, בלי סימן לאקנה שכיסה רק לפני חודשיים את הלחיים ואת הסנטר. על הגבה השמאלית ננעצו בפירסינג שני מוטות קטנים שהכאיבו לעיניים של מינה בכל פעם שפגשה בהם, אבל לא היה לה מנוס מלקבוע את מבטה בחלק העליון של הפנים, כי בחלק התחתון ארבה לה גולת המתכת שהיתה נעוצה בלשון של גילי.
מתן, אחיה, ישב ליד השולחן ואכל עוגיות מזרחיות עגולות. הוא היה בן שתים-עשרה וחצי, שקל שמונים ושמונה קילוגרם, ואכל במסירות כאילו המשימה של חיסול התקרובת דורשת את מלוא תשומת לבו.
ומאחר שהמזגן בבית המנוח היה גם הוא קשיש לא-אפקטיבי (איש לא דאג למלא אותו בגז כבר ארבע שנים, וקווצות של אבק התנופפו מהרשת המכסה את הפתח), מינה ראתה איך ניגרת זיעה על פניו של נכדהּ הצעיר ונצברת בקפל עמוק בצווארו. היא לא זכרה מתי בדיוק הוא הפסיק להיות ילד רגיל. פתאום הוא הזכיר לה את הנער השמן שראתה בתוכנית בין שלוש לשלוש ארבעים וחמש.
זו היתה תוכנית הישרדות אמריקאית שהמשתתפים בה היו בני נוער עם בעיות חריגות -
תוכנית שאנשים כמו מינה סבורים שהיא מוקרנת רק כדי להזהיר את העולם מפני הקטסטרופה הצפויה אם לא נחזיר את הגלגל לאחור ונחזור לשיטות החינוך הישנות שהצמיחו אנשים מצוינים. בתוכנית השתתפו שבעה מתבגרים שהתנהגותם בבית היתה כל-כך בלתי נסבלת עד שהוריהם נואשו מהם ומסרו אותם, על- פי רוב בכפייה, לשיקום לעיני המצלמות. שמו של הנער השמן בתוכנית היה סטיבי.
יום אחד הטילו המדריכים על הקבוצה להעביר מטען של מכלי מים לאזור שבו יוקם המחנה הלילי. המטען היה כבד והם היו אמורים למצוא דרך יעילה להעביר אותו. כמו תמיד, פרצה בין חברי הקבוצה מריבה. קולו של הקריין המלווה את הסדרה ציין במיוחד שני נערים מקועקעים, האחד גלוח ראש והאחר היספאני עם ראסטות, שהרימו קול. הם לא יכלו להפעיל אלימות גלויה מכיוון שהמדריכים, שהיו חזקים מהם, לא אפשרו זאת. אבל המקועקעים איימו תמיד על השאר, כי הם היו בני שבע-עשרה, חזקים פיסית ומצוידים בפה הכי מלוכלך.
בקייצור, עם קבלת המשימה, צרחו שניהם כל מיני הוראות בקולי קולות כאילו הם מתואמים ויודעים מה לעשות, אבל בעצם הם היו יריבים מתחרים, וכל אחד מהם קיווה שהשני יפול לאיזו תהום.
ואז הציע סטיבי השמן, שעד לאותו רגע לא פתח את הפה, שיכינו מגלשה מבולי עץ דקים שהיו מפוזרים בשטח, ובהיסוס הוסיף שכל מה שיצטרכו לעשות הוא להעלות את המכלים לראש המגלשה ולגלגל אותם למטה בזה אחר זה, כי אזור המחנה היה נמוך יותר. הרעיון התקבל על דעת כולם.
בערב, אחרי שכל המכלים אמנם גלשו למקומם המיועד, ניגש גלוח הראש אל סטיבי ובחסות החשכה דחף לו ענף עבה לאזור האשכים. זאת לא היתה תנועה חזקה, רק סוג של רפרוף, אבל סטיבי התחיל לצרוח ולבכות כאילו מישהו חתך אותו באולר. הגלוח בסך-הכול רצה להחזיר לעצמו את המנהיגות שנדמה היה לו שנגזלה ממנו (כך הסביר הקול המקריין); הוא לא חשש מתחרות מצדו של סטיבי, כלל וכלל לא! אבל הוא נטר לו על שמתחת להררי הבשר מסתתר מוח חריף הרבה יותר משל כולם. מכל-מקום, המדריכים הוזעקו והכניסו את הנער השמן לאוהל ההדרכה, שם הוא סיפר להם שהוא לא יכול לסבול שנוגעים לו במבושים כי כשהיה בן שש השמרטף שלו, בן השכנים התעלל בו מינית.
מינה הביטה עכשיו בנכד שלה. היא ידעה בוודאות ששום שמרטף לא התעלל בו. אז למה זה קרה לנו, היא שאלה את עצמה, כאילו ההשמנה שלו התרגשה עליהם מכוחו של איתן-טבע בלתי צפוי, כמו מפולת שלג, אבל חוט המחשבה הזה התפוגג כי הבית התמלא פתאום באנשים מהבנק של עירא.
דויד קם לקבל את פניהם. הוא אמר להם שהוא "מתרשם מאוד מזה שהם הטריחו את עצמם למרות שעירא פרש מהבנק כבר לפני -" והוא עשה חישוב מהיר, "חמש-עשרה שנה." מינה חשבה לעצמה שהמשלחת הנכבדה הזאת היתה צריכה לבוא ללוויה בזמן, ולהניח על הקבר זר עגול כמו שמקובל. לא עניינו אותה התירוצים שהלוויה עצמה נפלה בדיוק על שיחת ועידה שהיתה להם עם שני סניפים בחו"ל ולכן לא יכלו להתפנות. לפי גילם הצעיר חשדה מינה שהם בכלל לא הכירו את עירא.
היא שאלה אם הם רוצים לשתות משהו חם וכשיצאה להרתיח מים במטבח הרגישה איך עולה לה כעס ישן ומתיישב בחזה. היא התנשמה קצת, אבל ההתנשמות, מתברר, היתה מיותרת. כי הכעס שלה עכשיו, עם התרופה החדשה נגד דיכאון, היה כמו סברס בלי קוצים. היא חשבה לה, מה הם עושים פה הצגה, מי בכלל התעניין לדעת מה שלומו כל הזמן שהוא התדרדר.
מאז אותה פעם בילדותה כשננטשה בבית ברחוב אוטרכט בין הקיר לאסלה, לא השכילה מינה להבין שיש עוד שאלות רלוונטיות לקיום האנושי פרט לשאלה מי נשאר עם מי ומתי. תמיד ליוותה אותה תחושה שברגע האמת ננטשים, ורגע האמת היה בעיניה הרגע שבו הלב הולם בחוזקה, הנשימה קשה, ואתה כנראה הולך למות.
עניין האסלה באמת דרש הבהרה, ולילדים שלה היא הסבירה שבילדותה לא ייצרו אסלות מפוארות כמו היום. האסלה בבית שלהם ברחוב אוטרכט היתה שקועה בתוך תיבת עץ, שאבא שלה, אוטו, שהיה מוסיקאי ונגן קלרינט בתזמורת אבל גם נגר חובב, הרחיב אותה ובנה לה דלת צדדית כך שאמא שלה תוכל לאחסן שם אבקות סבון ומברשות.
בחורף ארבעים ושלוש, כשבאו השוטרים לקחת אותם, זחלה מינה אל תוך התיבה, בדיוק כמו שתרגלה הרבה פעמים כשנשמעו דפיקות רמות בדלת. לעומת התרגול, קרא אוטו לאירוע העתידי שהם התכוננו אליו "התרחשות אמת".
ה"פינוי", כמו שקראו לו אז, ארך שתים-עשרה דקות. היא ידעה כמה בדיוק, כי אבא שלה אמר לה להביט כל הזמן בשעון היד ולא לחשוב על כלום, רק לעקוב אחרי מחוג השניות עד שישתרר שקט מוחלט, ואז היא צריכה לעקוב אחרי מחוג הדקות ולצאת רק אחרי שיעברו ארבעים וחמש. וההוראה האחרונה היתה לשכב בשקט במיטה של ההורים ולפתוח את הדלת רק למישהו שקוראים לו חֶרֶט, גם אם יתעכב יומיים. היו עוד הרבה תרגולים: בזמן הציפייה לווילי מותר היה לה להסתובב בבית רק בגרביים, אסור היה לה לפתוח את ברז המים במטבח, אסור למשוך בידית של מיכל ההדחה בבית-השימוש, אסור כמובן להדליק את האור (ההסקה לא פעלה זה חודשים בגלל המחסור), ואסור באיסור חמור בהחלט להציץ מהווילון.
מכל ה"פינוי" הזה היא לא זכרה כלום פרט לצליל המבהיל של כוס נשברת. היא היתה כבר בת אחת- עשרה, הארגז שהיא זחלה אליו היה צר וחשוך והאסלה שנצמדה לה לבטן היתה קרה. את כל החושך מילא ריח של סבון כביסה, ריח שבדרך-כלל אהבה ועכשיו צרב לה באף ובעיניים.
היא לא הספיקה לספור הרבה דקות עד שבא השקט. אמא, אבא ובֶּנְיֶה אחיה בן הארבע נעלמו ומאז, ואף-על-פי שידעה שהם לא רצו ללכת, היא פחדה מרגע האמת, כי לבה אמר לה ששוב ישאירו אותה לבד.
היא נכנסה כפי שצוּותה למיטה הגדולה של הוריה, התכסתה בכסת הכבדה שרק בשבת בבוקר היה מותר לה ולבניֶה להתכרבל בה עם אלזה ואוטו, וכשהתחילה לרעוד ולעשות פיפי במיטה, היא אמרה לעצמה, "את פוחדת." היא הזכירה לעצמה את מה שאבא אמר לה: גם אם תפחדי נורא אל תצאי מהבית. אחרי שעה היתה לה פתאום בחילה חזקה כל-כך עד שהיא לא הספיקה להרים את הראש מעבר למיטה והקיאה על הכסת. היה לה קר נורא ושיניה נקשו והרעישו, והיא היתה בטוחה ששומעים אותן בחוץ. אחר-כך נרדמה כנראה, כי היא התעוררה מזיעה כששמעה את שש הנקישות המוסכמות על הדלת. בחוץ שרר חושך מוחלט. היא גררה את עצמה אל הכניסה והצמידה לדלת את אוזן שמאל, מישהו לחש מהצד השני, "זה אני חֶרֶט." היא פתחה את הדלת ומי עמד שם אם לא יוהנס, שניגן בטרומבון בתזמורת עם אוטו. יותר היא לא זכרה. היא התעוררה במיטה אחרת, בבית אחר, ואישה עם לחיים ורודות ועיניים חומות עגולות אמרה לה, "היית מאוד חולה, אבל עכשיו כבר ירד החום."

מאז התקשרו אצלה רגעי האמת גם עם מחלות. לכן כשהיתה חולה ידעה בבירור שאף אחד לא יטפל בה, לא בעלה ולא ילדיה. היא לא סיפרה להם כשהיו לה כאבים, לא גילתה להם שהיא הולכת לבדיקות, וכשתקפה אותה מחלה והיא נאלצה לשכב במיטה, לא רצתה שאף אחד מהם יתקרב אליה; היא לא זקוקה להעמדת הפנים הזו שהם דואגים לה. לעומת זאת, כשאחד מבני המשפחה חלה, היתה מינה מטפלת בו במסירות גדולה: הנה ככה מטפלים במי שאוהבים.
כך זה היה גם עם עירא, חשבה עכשיו. בשנים האחרונות הוא נהיה אמנם שתקן, אבל עד לאשפוז הוא היה חד הרבה יותר מכולם. ישב כל הזמן מול הטלוויזיה וראה משחקי טריוויה בגרמנית, בהולנדית ובאנגלית והקדים בתשובות מדויקות את כל המשתתפים.
יחד עם זאת, אותו עירא, כשהיה בבית-החולים, חשב פתאום שהוא ברכבת לבריסל שבבלגיה.
"מה אתה עושה שם?" שאלה אותו מינה, והוא נתן בה מבט כזה כאילו היא לא מבינה כלום.
"גברתי היקרה, אני לא באתי לכאן כדי לאכול צדפות, אין צורך לומר. אני נסעתי כל הדרך," ואז פתח את הפה כדי להמשיך, והמוח שלו איבד כנראה את המילה שחיפש. פתאום הוא נאנח ואמר בהולנדית, "אוי החתולה הזאת, היא היתה כולה מכוסה אבק," ועצם את עיניו.
מינה היתה בטוחה שהוא נזכר באיזו אישה שנס ליחה, אבל בעצם באותו הרגע דימה עירא כנראה שהוא נקלע למערה חשוכה.
הוא זחל בחושך הסמיך וגישש בלב הולם אחרי משהו שאיבד, אבל אף-על-פי שגלגל את עיניו (מינה ראתה אותו מרים את הראש ומטה אותו אחורנית), הוא לא הצליח לראות כלום, ושמע משק כנפיים, וכשפתח את הפה כמעט עף לו עטלף ישר פנימה. על כן הוא סגר אותו מיד (מינה חשבה בטעות שיש לו קשיי נשימה). אבל מיהר לפתוח אותו שוב וחרחר שאין כאן בכלל תאורה מתאימה ושנמאס לו כבר לחפש, ושיחפשו בעצמם.

מינה לא נבהלה מהלחישות הצרודות שלו. היא היתה רגילה לקשישים מבולבלים עוד מבית-החולים. כבר שנים שהיא מתנדבת בארגון "יעל" והיא ידעה שעירא, אף-על-פי שהיה פעם מישהו חשוב פחות-או-יותר, יושב עכשיו עם חיתול. ואכן, כמצופה, בשלב ההוא איבד עירא כל שליטה לא רק על הסוגרים אלא גם על ספר חייו, שהופיע לעיניו כמו אלבום שדפיו מדפדפים את עצמם בלי אישור, באופן עצמאי, ללא סדר וללא משמעת.
רק עכשיו עלה בדעתה שאולי הדברים שאמר לה עירא בבית-החולים לא היו מלמולים חסרי פשר, ושכנראה הוא איבד קצת את הברקסים ושכח לשמור על סודיות, וניסה לספר לה על הנסיעה ההיא אחרי הרצח. כי זה בדיוק מה שהוא כתב בספר שלו כשכל המילים במילון עוד הופיעו בראש שלו בלי בעיות.
על השולחן העגול מפורמייקה שעמד במטבח היה מונח עותק של הספר, שנזנח שם על-ידי מישהו מבני המשפחה אחרי שגמר לקרוא. מינה לא התאפקה, פתחה אחד וקראה את התיאור בפרק האחרון:

כדי שאיש לא יוכל לעלות על עקבותי טסתי לבריסל, שכרתי חדר במלון לשלושה לילות. נסעתי ברכבת לאמסטרדם. כפי שצפיתי, איש לא בדק את הדרכונים במעבר הגבול, כך שאיש לא יכול היה לדעת שהייתי על הרכבת ההיא. שמתי קץ לחייו של המנוול ועוד באותו לילה שבתי לבריסל וישנתי במיטתי שבמלון כאילו לא עזבתי את העיר כלל.

מי יודע מה היא היתה יכולה ללמוד על הסיפור הזה אם במקרה הוא היה מוצא את המילים אז, בבית-החולים. אבל מה זה משנה עכשיו, חשבה מינה. הרי היא ועירא אף פעם לא מצאו את המילים הנכונות, עוד הרבה לפני שהוא נהיה סנילי והיא נעשתה עייפה.
"רעיה'לה," קראה מינה אל תוך הסלון וכשרעיה באה היא לחשה, "צריך לצאת ולקנות שתייה וכיבוד, אני רואה שבכל-זאת באים אנשים."
רעיה אמרה, "טוב, אני כבר הולכת, ממילא אני צריכה לחלץ עצמות דחוף."
ומינה אמרה, "אני אכין לך רשימה."
"אל תדאגי אמא," השיבה בתה. "אני כבר הייתי בחיים שלי בשבעה," ויצאה.
מינה הביטה במטבח הקטן של עירא. הכול סביבה היה מוזנח. היא ידעה שכל השנים החזיק גיסה עוזרות בית, אבל העוזרות האלה, כשאף אחד לא משגיח עליהן הן פשוט משתמשות בבית כמו בתא טלפון גדול, וצריך להגיד תודה אם הן לא מתקשרות כל הזמן לחו"ל. אצל עירא הן בטח לא העזו, כי הוא תמיד עבר על החשבונות בדייקנות של בנקאי ואף סִפרה קטנה לא הצליחה לחמוק מהעיניים החדות שלו. אבל ניקיון הן בוודאי לא טרחו לעשות. המטבח היה מנוקד בכתמי שמן קרושים, שניתזו על הקרמיקה הישנה, ועל הפורמייקה המצהיבה שמכסה את הארונות, על הזגוגית המאובקת של החלון ואפילו על התקרה. הכיור היה כיור פורצלן מהסוג הישן שהציפוי שלו נסדק ונעשה מרושת בנימים אפורות.
איזה קמצן, חשבה מינה. כבר אמרנו שהיא אהבה לחשוב את המחשבה הזאת על אחרים. היא-עצמה השקיעה בבית שלה בפולג הון. הם התגוררו בבית דירות חדיש, קרוב לים. לפני שבע שנים, כשהיו בני שישים ושמונה, הרגישה שזו ההזדמנות האחרונה לעבור, כי המצב בעסק השתפר פתאום מאוד. היא ניצלה את מצב הרוח הטוב של דויד כדי להוציא ממנו הבטחה שיעברו. מובן שאם זה היה תלוי בו, הם היו נשארים לעולם ועֵד בדירה הישנה בנתניה במרכז העיר, באזור שפעם היה מטופח והזדקן יחד עם דייריו. בגיל שישים ושמונה היה דויד מוכן להסתפק במה שיש. אבל מינה הבהירה לו הבהר היטב שהיא לא תיתן לו רגע אחד של מנוחה, וכך הם קנו את הפנטהאוז עם המרפסת הענקית הפונה לים.
בבית הזה היא לא הסכימה להתפשר על כלום. "בגילנו אין מה לחסוך לעתיד," היא אמרה לדויד, "העתיד שלנו כבר לא יהיה ארוך."
היא לא לקחה שום דבר מהדברים הזולים שהכניס הקבלן לעסקה. ועכשיו, שבע שנים אחרי, הדירה עדיין נראתה בעיניה חדשה. המטבח היה מרווח, עם שפע של ארונות ירוקים שהפורמייקה שלהם כל-כך מודרנית שאי אפשר לראות שזאת פורמייקה בכלל. משטח העבודה היה עשוי אבן גרניט שחורה מבריקה, כמו מראה כהה.
מינה אהבה את המטבח שלה. בבוקר היתה השמש מאירה אותו מהחלון הפונה מזרחה וקרניה היו נשברות לאלפי רסיסים צבעוניים באוסף פסלי הקריסטל שעמד בוויטרינה ליד פינת האוכל. מינה חשבה שזה מאוד מקורי, להעמיד את הסְוֶורובסקי במטבח במקום בסלון.
ומה כאן, במטבח הזקן של עירא? מינה הביטה על המגנטים של כל מיני בעלי מלאכה שהיו דבוקים לאמקור הישן ומצאה שם מה שחיפשה. היא קראה לבני.
"חמוד שלי, אני מבקשת שתתקשר לאינסטלטור הזה, זה בטח היה האינסטלטור של עירא ותבקש ממנו לבוא מיד לתקן את הברז."
בני חייך. "לשירותך תמיד, אבל אמא את לא חושבת שזה יהיה מוגזם עכשיו?"
ומינה אמרה, "בני, אני עייפה ואין לי סבלנות עכשיו, והברז הזה עולה לי על העצבים."
הוא יצא עם המגנט ומינה ציינה לעצמה שצריך להצטייד גם בכוסות ובספלים חד-פעמיים לימי השבעה כי היא מתביישת למזוג קפה לכוסות שמצאה בארון, כוסות דורלקס שנשחקו כל-כך עד שאיבדו את השקיפות.
פעם, בצעירותו, היה עירא גבר מלבב, והיא העדיפה אותו על דויד. אבל עכשיו, אף שהיתה חסכנית גם במחמאות, לחשה לעצמה, "חוֹט צַיי דַאנְק [תודה לאל] על דויד, באמת היה יכול להיות יותר גרוע."
היא יצאה אל האורחים עם הקפה שהכינה. רעיה חזרה מהקניות עם שקיות ומינה שלפה קופסה של עוגיות חלבה מצופות שוקולד. היא תצטרך לדבר עם הילדים על המצרכים שהם קונים. כאן זה לא הבית שלהם, וזה לא הכסף שלהם, ואין שום צורך לקנות עוגיות עבודת יד ממעדנייה. מה רע בביסקוויטים?
אחד האנשים של הבנק, בחור שמנמן ונמוך, דיבר עם רעיה וכמו התמתח לקראתה. מינה חשבה לעצמה שאין כמעט גבר שלא מתפעל מהבת שלה. רעיה שאלה אותו איך הוא הכיר את עירא, והוא ענה לה ברצון, כי אף אחד לא שאל אותו את השאלה הזאת קודם, ולכן לא הזדמן לו לומר שום דבר על עצמו. מינה הכירה את רעיה, וידעה שמתחת לנימוס ולהתעניינות היא קצת מלגלגת עליו. לא היה אכפת לה באמת מה עושים חבריו לעבודה לשעבר של עירא. היא רק רוצה לראות איך לא נוח לו קצת, כי הרי ברור שהוא לא אהב את האיש הקפדן והנוקשה הזה שהיה בעמדה הרבה יותר בכירה ממנו.
כל פעם שמינה ראתה את רעיה ככה בחברת אנשים היא חשבה לעצמה שזה מסביר הכול. זה מסביר איך אישה כל-כך יפה וכל-כך מוכשרת, בת חמישים כמעט, לא הקימה משפחה, והיא חיה כבר שנתיים עם בחור בן שלושים וחמש שהמזוודות שלו תמיד ארוזות.
לאן הגענו, היא שאלה את עצמה שוב. אחרי כל מה שעברנו (היא אהבה לומר לעצמה את המשפט הזה). אחרי כל מה שאיבדנו, מה רצינו בסך-הכול? שלילדים יהיו חיים נורמליים.
מאליו מובן שההגדרה לחיים נורמליים היא חמקמקה, ולכן בני-אדם יוצרים לעצמם תמונה-לדוגמה, תמונה דוממת, קרושה – שהרי תנועה מפיקה חיכוך וחום בלתי ניתנים למדידה ולחיזוי ובתמונה מוקפא שבריר שנייה אחד שבו מתקיימת לכאורה הרמוניה מוחלטת בין כל חלקיה.
תמונת החיים הנורמליים החרותה במוחה של מינה היתה אחת: היא עצמה, עם אמא שלה אלזה, ועם אבא שלה אוטו, אחיה בֶּנְיֶה, סבתא בֶּרְטִי, סבא בְּראם, דודה ניקול ודוד אלכס והבן שלהם סַאלי והבת יֶסיקה.
הם הצטלמו ביום שמש על רקע הקונצרטחֶבָּאו באמסטרדם, זה היה בקיץ ארבעים ואחת. אוטו ניגן שם בקלרינט שלו עם התזמורת של תחנת השידור "וַארָה" בקונצרט צהריים, שהועבר אחר-כך בשידור ברדיו. כל המשפחה מהצד שלו באה. אחרי ההופעה הם ביקשו מיוהנס הטרומבוניסט, שהעריץ את אוטו ורצה תמיד להיות בקרבתו, לצלם אותם על רקע הכניסה המפוארת (אותו יוהנס שכינויו המחתרתי היה וילי ובא להציל אותה ביום שתפסו את כל המשפחה). הצילום הזה נשאר אצלה והוא היה התיעוד האחרון לזמנים שבהם עוד אפשר היה לראות את השמש ולהרגיש שהיא מאירה באופן שווה לכל הייצורים על פני כדור הארץ.
בסתיו של אותה שנה קרא אדון ואן דֶר נורְט לאוטו ולשאר חברי התזמורת היהודים, ובדמעות בעיניו הודיע להם שאין לו ברֵרה אלא לפטר אותם תחת הצווים החדשים שהוציאו הגרמנים.
ואז אמר לה אוטו, אביה הגבוה, "וילהלמינה, אני מבקש בהכנעה שתואילי לפנות לי זמן לשיחה אם יש לך עוד מקום בלוח הזמנים הצפוף שלך."
היא היתה כמעט בת עשר ובשנה האחרונה קרו כל-כך הרבה דברים מטרידים שהיא ראתה בברור איך אבא שלה נעשה כל פעם יותר דק ויותר כפוף. מי יודע מה הוא יאמר להם היום בארוחת הערב, באותו חיוך רך שלו שמנסה להקל. כבר אסור היה לשבת בגנים ציבוריים, אסור לשחות בבריכה ולנסוע בטראם וללכת לקולנוע, ואפילו אסור לשתות קקאו חם בבית-קפה.
באותה ארוחת ערב אמר אוטו שהוא כבר לא עובד יותר בתזמורת של רדיו "וארה", אבל לעומת זאת קורה משהו ממש נחמד, שהוא קיבל הצעה ללמד מוסיקה בבית-הספר היהודי החדש ולכן הוא יפגוש הרבה את מינה, או ליתר דיוק את המלכה הפרטית שלו, וילהלמינה. מינה ממש לא הבינה על מה הוא מדבר, כי הרי באותו יום היא חזרה כרגיל מבית-הספר הכללי אורַנְייֶה סְכוּל ששם למדה מאז כיתה א'.
ואז פרצה אמא שלה בבכי נורא. זרועותיה התרוממו מעלה כאילו מישהו הצליף בה בשוט, והידיים, שלא היה להן במה להיאחז, נפלו אל השולחן בחבטה. הראש שלה התנודד אחורנית חזק כל-כך עד שמינה חששה שהוא יפול, וצליל שמינה מעולם לא שמעה כמותו נפלט מגופה הרזה של אמה. אוטו זינק אליה, ניסה לחבק אותה, אבל היא הדפה אותו בכוח, ומתוך הפנים הנפוחות, שהפה נראה בהן כמו חתך אדום, יצאו המילים: "הֶט איז הֵילֶמַל אובֶר" (זה נגמר לגמרי).
כן, בגיל שבעים וחמש היה הזיכרון של מינה מצוין עדיין. היא לא היתה כמו החברים ההולנדים שלהם, שזוכרים בפרטי-פרטים מי ישב אתם באותו ספסל בכתה ג' ואיך קראו לקצב הכשר ליד המַאכֶרֶה בְּרוֹך (הגשר הרזה), אבל לא זוכרים למה הלכו אתמול לקופת-חולים ואיפה הניחו את התרופות. מינה זכרה יפה-יפה איפה מונח כל דבר. למשל, בשביתה שהיתה בתחילת שנת הלימודים, בא הנכד שלהם מתן להתארח אצלם. הוא שאל אותה איזה תלמיד היה אבא בגילו, והיא ניגשה לאחת המגרות בחדר הארונות ושלפה בלי בעיה את התעודה של בני מכיתה ז', שמתן יראה בעצמו: הכול "טוב" ו"כמעט טוב מאוד".
בכל-זאת היו לה תקלות. כמו מילים שהיו נעלמות לה ובמקומן הופיעו מין מלבנים שחורים או ירוקים שגרמו לה מועקה, מין הרגשה שהעיניים נדחפות לה קדימה בראש.
"כן," היא אמרה לבילי חברתה, "אני בטוחה ש... (חוט פֶר דוֹמֶן [ארור האל] איך קוראים לבת הבכורה שלה?) ש... שהבת שלך מבינה את זה בעצמה."
אבל לפעמים זה היה גרוע יותר, לפעמים היו מופיעות לה המילים רק בהולנדית.
הפסיכולוגית שלה ב"עמך", ציפי, שאלה אותה אם זה קורה בנושאים מסוימים, החילוף הזה להולנדית. מינה חשבה על זה טוב-טוב. מה זאת אומרת בנושאים מסוימים? מתחת לכל מילה בעברית יש לה מילה בהולנדית. המילים בעברית הן כמו קומה שנייה שצריך לטפס אליה וזה תמיד לוקח שבריר של שבריר של שנייה להגיע לשם, רק שבסוף היום כבר מרגישים את המאמץ. זה תמיד היה ככה, אבל פעם היה לה הרבה יותר כוח, והיום לפעמים המוח שלה יוצא להפסקה.
רעיה נכנסה למטבח להרתיח עוד מים. מינה קצת כעסה עליה כי בחודש האחרון היא באה רק פעם אחת לארוחת הצהריים אצלם עם בני בימי שישי. כל פעם היה לה איזה תירוץ אחר.
מינה כבר הכירה את הסיפורים האלה. רעיה סיפרה ששי החבר שלה נסע לאוקספורד לחודשיים, החודשיים האלה חלפו ומינה התפתתה לשאול את רעיה לאן הוא נעלם, אבל במקום זה אמרה, "רעיה'לה אני צריכה לשלם לך בשביל הפרחים, מזל שקנית, אחרת לא היה אפילו פרח אחד על הקבר."
רעיה אמרה, "אמא, בחייך, אני קניתי את הפרחים כי פעם אהבתי את דוד עירא, לא כדי להציל את כבוד המשפחה."
מינה הביטה בילדה היפה שלה. העיניים של רעיה, הן לא השתנו מהרגע שמינה ראתה אותן בפעם הראשונה בבית-החולים, עיניים ענקיות בהירות, כמעט צהובות, מוקפות ריסים שחורים. עכשיו נראו העפעפיים שלה נפוחים כאילו היא בוכה הרבה ועייפה. מינה רצתה לשאול אותה - רעיה'לה את בסדר? אבל היא כבר חטפה מרעיה מקלחת, ובכל זאת לא יכלה להתאפק והציעה בחשש ש"אולי תיכנסי לחדר העבודה, תנוחי על הספה".
להפתעתה המוחלטת אמרה בתה שזה רעיון מצוין.
עכשיו מינה נבהלה באמת ושאלה, "קרה משהו?"
רעיה אמרה, "זה מדכדך שהוא מת, לא?" כאילו היא מבקרת את מינה על זה שהיא מרגישה הקלה אחרי שהסתיים הטיפול שלה בעירא.
איך זה קורה - שאלה מינה את עצמה - איך הם מצליחים לא להירתם לשום דבר, ובכל זאת להרגיש כל-כך יותר צודקים ממי שעושה אבל מתלונן קצת?
אז אחרי שרעיה הלכה לנוח, נכנסה מינה לחדר השינה של עירא וקראה, "תוּלי תוּלי פִּיס פִּיס" אבל החתולה לא נראתה בשום מקום. מינה חייכה לעצמה, אוי כמה שהיא התקשרה לקטנה הזאת. כדור צמר מפונק כזה היא אף פעם לא פגשה. כדור מתוק וחם שצריך כל הזמן תשומת לב ולא זז ממנה סנטימטר. מינה אפילו לא חלמה להשאיר את תולי לבד בשבעה.
אבל למעבר הזה היה מחיר. שנים של גידול חתולים לימדו את מינה שצריך להרגיל את החתולה למקום החדש על-ידי כליאתה לימים אחדים בחלל סגור, אחרת ישיא אותה האינסטינקט לנסות לחזור הביתה. לכן הקפידה לסגור את דלת חדר השינה. והכי נחמד היה, שהסידור הזה עם הדלת הסגורה התאים גם
למינה, כי כך היא יכלה לשבת שם על המיטה ולעשות מה שהיא אוהבת לעשות בלי למשוך יותר מדי תשומת לב.
היא הכירה יפה-יפה את המנהגים של תולי חתולי, לכן הציצה בתוך הארון הבגדים של עירא שהדלת שלו תמיד היתה פתוחה קצת (הוא הרי לא תיקן בשנים האחרונות שום דבר שהתקלקל). כשטיפלה בו בחודשים האחרונים היא סידרה את הארון והכירה כל חולצה וכל זוג נעליים, אבל עכשיו היה לה פתאום לא נוח להציץ. כאילו אחרי שמת, החזיר המוות את כבודו של האיש הזה ששמר תמיד על פרטיות.
בארון עמד ריח מעופש. החולצות היו עדיין מסודרות על המדפים. על מוט התלייה היו תלויות החליפות הכהות שלו ובתחתית הארון היו מסודרות הנעליים שלו בקופסאות. מינה הסתכלה בכל הבגדים הללו בחשש פתאומי, אולי הם מקבלים כוח אחרי שהבעלים שלהם מת? תולי, שלא הבינה כלום, נדחקה לאחת הקופסאות הריקות ורק עיניה הבוערות נראו בחושך.
"בואי, טיפשונת, מה את פוחדת?" קראה מינה, אבל החתולה היתה מבוהלת, חשפה שיניים וחרחרה.
היא משכה אותה אליה והצטנפה אתה על המיטה. החתולה רחרחה סביב, אבל כנראה לא הרגישה בנוח ובקפיצה אחת נעלמה שוב לתוך הארון.
"את מפסידה," אמרה לה מינה. "את לא תדעי מה קרה לאַיילין." אבל תולי אפילו לא השמיעה את היללה המתפנקת שבה היא משיבה לדברים שמינה אומרת לה. "טוב, את מאוד יפה אבל לא מאוד חכמה," המשיכה מינה להטיף לה והגבירה את הקול בטלוויזיה. למגינת לבה גילתה שהיא מאחרת, ושהסוֹפּ שלה מתחוללת בלעדיה זה עשר דקות.
מינה אהבה את איילין שהיתה גבוהה, בלונדינית, ולבושה תמיד בבגדים תואמים. למשל, אם החצאית שלה היתה סגולה (באמת צבע מיוחד וחבל שלא משתמשים בו יותר), היו לה גם עגילים סגולים. ואם השמלה היתה כחולה קישטו אותה בחגורה לבנה, וככה גם הנעליים. מינה הרגישה כבר מבוגרת מדי בשביל גנדורים כאלה, אבל עדיין התרגשה כשראתה אישה צעירה בשמלה יפה ובנעלי עקב. כששאלה את רעיה למה היא לא לובשת בכלל שמלות ותמיד קונה נעלים שטוחות, היתה התשובה של רעיה, "מה קורה, אמא? את שוב מנסה לחתן אותי?"
רעיה'לה. תמיד עם הציפורניים בחוץ. אי אפשר להגיד לה כלום. סתם שאלה, לטובתה, ותכף ומיד זה נעשה סיבה לעקיצה. הרי הנשים האלה שמינה ראתה בסדרות שלה הן נשים מודרניות ועצמאיות, אז מה זה מוריד מהן שהן נראות גם מטופחות?
מינה חזרה אל איילין - שהיתה באמת אישה אלגנטית, אבל לא זה היה העיקר. העיקר היה שאיילין אף פעם לא התייאשה מהחיפושים שלה אחרי הבן שמסרה לאימוץ. מה היא לא עברה כבר בשביל החיפוש הזה. היא עזבה את הבית, ואיבדה את הזיכרון, וחיה בתוך בניין נטוש שכל רגע היו אמורים להרוס אותו; מינה התרגשה מאוד לראות שגם באמריקה יש לאנשים צרות כאלה. אחרי שאיילין חזרה הביתה - איזה נוכל זיהה אותה וידע מי היא באמת, אז אחרי שהיא חזרה, כי המשפחה שילמה כופר לנוכל, התברר שבעלה אד התחתן עם אחותה קריסטין (ומינה הבינה טוב מאוד שאפשר לפעמים, כשאין ברֵרה, להחליף בין אחים). זה היה מצב נורא לכולם, ויכול להיות שאם מינה לא היתה כבר אחד-עשר חודש על צִיפְּרָלֶקְס, היא היתה נכנסת מזה לדכדוך ממש. אבל בזמן האחרון היא הרגישה שהסבל של איילין נושף לה על הלב כמו רוח של מאוורר שעומד בקצה השני של החדר. לא יותר.
היו לה גם סיבות לכעוס, להרגיש מקופחת, כי את מי עירא לא הזכיר בצוואה שלו? זה יפה מאוד שהוא הוריש את הדירות לילדים, וזה נחמד שהוא הוריש את הביטוח לדויד. מה אכפת לה? הרי זה גם שלה. אבל מה היה לו כל-כך מסובך לכתוב 'לגיסתי מינה ולאחי דויד'? במיוחד אם היה לו כוח לכתוב כל-כך הרבה על האישה הזרה הזאת שרה?
ובכל-זאת מה שעצבן אותה עכשיו יותר היה הטב, טב, טב של הברז, שהצליח לעבור את כל הדרך מהמטבח, לחדור את דלת חדר השינה ולהתיישב לה בתוך האוזן.
הפסיכולוגית שלה ב"עמך", ציפי, שאלה, "היית רוצה שדברים יתקרבו אליך יותר?"
הם דיברו אז על הבעיות עם הנכדה שלה גילי ומינה (שגילי קוראת לה "אוֹמָה מִין") לא ידעה מה היא באמת רוצה. כי מה שקורה מסביב אף פעם לא "מתקרב אליה", אלא בעצם נופל עליה כמו בניין, כמו באחד-עשר בספטמבר.

האמת שגם אז, באחד-עשר בספטמבר, היא בדיוק ראתה את הסדרה שלה. איילין היתה אז שש או שבע שנים צעירה יותר, וגם היה לה שיער קצר, ואז הפסיקו פתאום את השידורים הרגילים והראו את המטוס נכנס במגדל הראשון.
מינה לא הבינה מה קורה, וכמו תמיד כשהיו משדרים משהו אחר במקום הסדרה שלה, היא היתה אומרת לעצמה פֶר דומֶן [לעזאזל].
מהרגע שפתחה את העיניים בבוקר, עוד לפני שנתנה חלב חמים לתולי, היתה לה מין צביטה כזו של שביעות רצון - אל תדאגי, מחכים לך צ'ופרים אחר-הצהריים [היא אהבה את המילה הזאת, צ'ופרים, שלמדה מהנכד שלה מתן. מתן אמר לה, "סבתא, זה לא עם שוָא בפ', זה לא מילה בהודית"]. היא לא ממש חשבה על הסדרות שלה - לא שאלה את עצמה בדאגה מה יקרה, לא התרגשה לקראת החתונה שצפויה בפרק הבא, לא. היא לא רצתה לפרט לעצמה את התמונות כדי שלא תברח ההרגשה המתוקה שנראתה לה עגולה לגמרי ובינה לבינה קראה לה סְנוּפְּיֶה [ממתק]. אחר-כך במשך הבוקר, כשהיה לה חם נורא בסוּפר, כשנפלה לה מהיד כוס ונשברה, כשדויד איחר לצהריים, הראש שלה ישר הלך לסנופיה, וזה הרגיע אותה וגם משך את היום קדימה כי אחרת הוא לא זז.
אבל כשקרה משהו והם פתאום לא היו משדרים את הסדרה, היא התחילה ללחוץ בעצבנות על השלט, כי בעצם היא לא ידעה להתעסק אתו, רק להעביר תחנות קדימה ואחורה. וכשהיא העבירה, בדרך-כלל היא ראתה שבתחנות האחרות יש סרטים כרגיל ורק במקום הסדרה שלה שמים את נגיד בנק ישראל שמודיע שהוא מעלה את הריבית, ואז היא קיללה את הממשלה שבחרה דווקא בערוץ שלה בשביל להודיע את ההודעה, וניסתה כל פעם לראות אולי הוא כבר גמר להודיע ויחזירו את הסדרה, אבל הם אף פעם לא החזירו. הם רק המשיכו לדבר ולהסביר. את מי זה מעניין בכלל?
כשקרו דברים כאלה לפני הציפרלקס, היא היתה מיד חושבת על דויד, שהוא בטח נהנה עכשיו ואולי אפילו שמח. גם כי הוא נורא אוהב את הדיבורים האלה של הפוליטיקאים, אבל גם כי הוא יודע שהיא מתעצבנת עכשיו. דויד כבר מזמן אמר שיכתוב לשרת החינוך שמוכרחים להפסיק את הסדרות האלה שמצמקות לאנשים את המוח. אבל באחד-עשר בספטמבר היא העבירה תחנות ובכל התחנות ראו אותו דבר: את המטוס נכנס במגדל. היא הבינה שאבוד היום, והמשיכה לשבת ולראות את השידור, ואז ראתה את המטוס השני שנכנס במגדל השני ודויד בא מהחדר שלו ואמר לה, "דיט איז הֶט אֵיינְדֶה פַאן דֶה וֶרְלְד." [זה הסוף של העולם.]
מרוב התרגשות הוא דיבר אליה בהולנדית, אף-על-פי שבדרך-כלל הוא התנגד להולנדית בכל תוקף. והיא נבהלה, כי בעניינים האלה הוא באמת מבין יותר ממנה וחשבה לעצמה, "רק זה עוד חסר לנו," כי זה קרה אחרי תקופה גרועה והם רק התחילו להתאושש.
אבל בזמן האחרון דויד היה ישן בצהריים כשהוא חזר מהמפעל, והיה כל-כך עייף שבקושי החליף אתה שתי מילים בארוחה ואז הלך לישון.
כשקם, הוא התיישב תמיד ליד השולחן הקטן במטבח. המכונה של הקפה היתה נוחרת קצת כי טיפות המים האחרונות כבר טפטפו מהשקית החומה אל קנקן הפיירקס. ריח נעים של קפה מילא את הבית. על השולחן היא סידרה שמנת לקפה (למרות שאסור לה בגלל הכולסטרול ואסור לו בגלל המשקל), ועוגיות סְפְקְוּלַס מתובלות בזנגביל וקינמון שהיא אפתה פעמיים בחודש (ושהילדים טוענים שהן אף פעם לא טריות). אחר-כך הם ראו ביחד חדשות והוא הלך לחדר שלו לראות כדורגל אנגלי והיא הספיקה לתפוס עוד סדרה ישראלית לפני שתתחיל להכין את ארוחת הערב.

כן, לדויד היה קצת עודף משקל וחוסר במרס, לה היה עודף כולסטרול ומחסור בסידן. היא היתה חייבת לצעוד יום-יום שלושה קילומטר כי הסידן שלה היה נמוך. היא לקחה פעם בשבוע כדור אפרסולן. אבל כדי לברוח רחוק מהאוסטאופורוזיס היא היתה צריכה גם להפעיל כוח מול העצמות, ככה אמר לה דוקטור נוּנֶסְוַאס, הרופא הצעיר הנחמד שעלה למזלה מאוטרכט לפני חמש שנים. הוא יעץ לה, כמו הולנדי טוב, לרכוב על אופניים.
מינה לא עלתה על אופניים מאז המלחמה. וזה בכלל לא נכון שלא שוכחים איך לרכוב.
ליום-ההולדת שישים וחמש קנו לה הילדים אופניים במתנה. היא ניסתה לעלות עליהם ולא הצליחה בשום אופן להתייצב. אחר-כך בני, הבן שלה, החזיק אותה מאחור כמו שמחזיקים ילד כשהוא לומד, ורץ אחריה כשהיא דיוושה בקושי, ואז בא מישהו מולה וצלצל בפעמון והיא כל-כך נבהלה שהפסיקה לנסוע ושכחה להשתמש במעצור היד ונפלה. היא קיבלה מכות יבשות והרבה שריטות שהגלידו לאט, ומאז לא רצתה לשמוע יותר מאופניים.
לטייל, לעומת זאת, אהבה תמיד. וכשרעיה היתה ילדה ותמיד נתנה שמות לדברים, היא היתה אומרת על הטיולים, "היום נצא להרפתקה."
איזו ילדה זאת היתה. ילדה בוערת. ראש מלא תלתלים שחורים כמו של דויד, ועיניים בהירות בצבע זית בדיוק כמו אצלו, והן היו תמיד פקוחות כאילו היא רוצה לבלוע את כל העולם. העור שלה היה בהיר, הלחיים ורודות והאף מכוסה נמשים חמודים. וגם מה שהיה בתוך הראש שלה בער. מינה לא היתה צריכה את השיחה עם המחנכת בבית-הספר שאמרה שהילדה מחוננת וצריך להקפיץ אותה כיתה כדי לדעת שרעיה היא משהו מיוחד. אבל מינה חשבה שיותר טוב שרעיה תישאר בכיתה שלה; אצלנו עושים אוֹבֶר סְלַאן [פוסחים] רק בפסח, היא חשבה לעצמה.
כדי להוציא קצת עודפים של מרס, (כך כינו היא ודויד את ה'מחוננות' של בתם) היא היתה אורזת שלושה כריכים עם ממרח שוקולד ותרמוס של תה, והם היו יוצאים ברגל לים. כשהיו מגיעים לשפת המים היו הילדים קופצים מסביב בחוסר סבלנות, מתאמצים להוריד את הגופיות שנדבקו להם לגוף. היא זכרה איך בני בן הארבע או החמש נעשה אדום ומתלונן על החול שנכנס לו לאבזם של הסנדלים. רעיה, לעומתו, היתה נפטרת מהבגדים בצורה יצירתית, תולשת ומושכת ומעיפה לכל כיוון, וכבר רצה אל המים וקופצת עם הגלים וקוראת לבני, "בוא כבר יָמין." כי ככה היא היתה, אם כולם השתמשו בחלק הראשון של שמו, היא השתמשה דווקא בחלק האחרון.
כשיצאו מהמים רטובים ונוצצים היתה רעיה אומרת, "עכשיו אנחנו נסתתר ואת תספרי עד מאה וחמישים ואז תנסי לגלות אותנו." הם היו רצים ונעלמים בין סלעי הכורכר ומינה היתה מחכה קצת ויוצאת לחפש אותם ורואה את הטוסיק של בני שתמיד בלט ממקום המסתור, כי רעיה היתה נדחקת לתוך איזה חריץ בסלע, ובני, כמו גור עגול, היה נדחק יחד אתה ולא מחפש לעצמו מקום אחר.
תמיד עם הצעקות של הגילוי - "אחת, שתיים, שלוש, רעיה ובני!" - והטענות של רעיה שהיָמין הזה נדבק אליה ומקלקל לה את המשחק, היתה מתגנבת אל מינה מחשבה שבנימין אחיה היה כמו בנימין בנה, ולכן לא יכלו ההורים להסתיר גם אותו. היא היתה מנסה לגרש את המחשבה הזאת וגוערת בעצמה – מינה, את עכשיו עם הילדים - וקוראת להם לבוא לאכול את הכריך ולשתות תה, אבל המחשבות שלה כבר אז לא היו נשמעות לה ועושות את החלק הראשון במסלול הקבוע, ובזמן שהיא היתה אומרת לילדים לשטוף את הידיים בברזייה, היא ראתה את אלזה ואוטו ואותה ואת בנימין יושבים על החול בנוֹרְטְוַיְק.

אוטו קיבל חופשת קיץ מהתזמורת והם שכרו חדר למשך שלושה ימים ולילות במלון "הַאוּסְטֶרְדָאוֹן" על החוף. היא זכרה היטב כל פרט כי זה היה בשנת ארבעים וזו היתה החופשה האחרונה שלהם.
היא היתה אז כבר אחרי כיתה א' ובמשך השנה למדה לשחות בבריכה שהיו הולכים אליה במסגרת בית-הספר כי בהולנד, ארץ התעלות, היו לימודי השחייה חובה. באותה חופשה אבא שלה נכנס אתה למים, ומי הים היו קרים כל-כך שהיא רצתה לברוח החוצה, אבל הוא אמר לה, "וילהלמינה, תעשי כמוני." והוא התחיל לקפוץ בתוך המים ולהתיז עם הידיים. אחר-כך הוא סתם את האף ונכנס מתחת לגל והיא עשתה כל מה שהוא עשה והרגישה שקל יותר לצוף במים המלוחים של הים מאשר במי הבריכה, ובינתיים נעלמה תחושת הקור והם שחו שניהם במקביל לחוף, ואבא שלה כל הזמן התפעל ממנה ואמר, "את ממש דגיג זהוב."
אמא שלה ואחיה התקדמו לאורך החוף לראות איך היא שוחה, ובנימין, שהיה רק בן ארבע, קפץ ואחר-כך התפלש בחול בתנועות שהוא חשב שהן תנועות של שחייה. הוא תמיד רצה לחקות אותה בכל דבר, אבל היה ילד חולני, סבל מאסטמה ומדלקות אוזניים, ואחרי החורפים הארוכים הוא היה תמיד רזה ונמוך לגילו. הוא לא הצליח לרוץ אחריה והיא היתה מנצלת את היתרון שלה כדי להיפטר ממנו. היא עוד זכרה איך אמא שלה אמרה לה שנתיים אחר-כך, "וילהלמינה, זה לא הזמן להתחרות באח שלך. עכשיו את צריכה להשגיח עליו כאילו יש לך עיניים גם בעורף." אבל זה היה כשכבר לא זרחה להם השמש אפילו ביום-ההולדת, וילדים היו נעלמים פתאום מהשכונה.
כן, הוריה הצילו את חייה כשהשאירו אותה מאחור, אבל היא המשיכה לתהות כל השנים אם ייתכן שאמה פשוט לא יכלה להיפרד מבנה הצעיר. הנה, היא עצמה יושבת לה כאן עם הילדים על החול, ונניח שהמשטרה היתה באה והיא היתה יכולה לקחת אתה רק ילד אחד, האם לא היתה בוחרת בבני?
כל הזמן אמרה לעצמה שרעיה יותר עצמאית, יותר חזקה, יותר פיקחית. היא היתה מסתדרת. היא הביטה בילדה מלאת המרס שרצה בלי להתעייף והביאה מים בדלי מהים אל החוף ובנתה מבנה מרשים מטפטופים של בוץ. ברור שמינה אהבה אותה לא פחות ממה שאהבה את בנימין. אבל בנימין הוא זה שצריך אותה יותר. בדיוק כמו אחיה, הוא סבל מהתקפי אסטמה, ובדיוק כמו אחיה, הוא היה תלוי באחותו ונגרר אחריה בהערצה ובקנאה.
עכשיו, כשמינה צפתה בתוכניות אירוח, היתה נשאלת לפעמים השאלה "מה זאת אהבה?" ומינה נזכרה במחשבות שהיו לה כשהילדים היו קטנים: מה זאת בכלל האהבה הזאת שהיא חוזרת ואומרת שהיא מרגישה במידה שווה אל שניהם? ומה בין האהבה הזאת לבין התחושה שמישהו זקוק לך, שהוא לא יכול לשרוד בלעדיך, שהפרידה ממך תהרוג אותו?
היא היתה שוכבת אז על החול, מביטה בילדים מהצד ואומרת, "רעיה'לה, אני עוצמת קצת את העיניים, תשגיחי על בני."
בקשות כאלה היו כמו רישיון לרעיה לשלוט קצת יותר מדי בקטן. "תעמוד כאן," היתה מינה שומעת אותה פוקדת, "אל תזוז. הצל שלך שומר על הלחות של המגדל, אם אתה זז, הוא מתייבש לנו ונופל."
מינה חייכה ועצמה עיניים. הוא יסבול את זה עד גבול מסוים ובסוף יתמרד ויבוא בבכי אל אמא. ובינתיים
היא יכולה לראות מבעד לריסיה את ממה ואן דייק, אם המשפחה שאליה הגיעה מינה בסוף, אחרי נדודים, אחרי שהעבירו אותה בין שלוש משפחות שונות. בתעודות המזויפות היה כתוב שהיא עכשיו לוטֶה ואן דייק, בת אחיו של הַיין ואן דייק, בעלה של ממה, שאחיו ואשתו נהרגו בהפצצות על רוטרדם.
הַיין היה מורה בבית-הספר היסודי בכפר רֶהנֶן. לזוג ואן דייק לא היו ילדים, והם אהבו את הלוטה שלהם מהרגע הראשון שנכנסה לביתם בלילה, מלוּוה בפעילת מחתרת שנעלמה מיד. למעשה, הם אהבו אותה עוד לפני שבאה. ממה ואן דייק נתנה לה מיד חלב חם, השכיבה אותה ביניהם במיטה הזוגית ואמרה לה שהיא הילדה הכי יפה שהיא ראתה מעולם. למחרת הביא השכן שלהם יוהן את מיטת היחיד של אמו המנוחה בשביל לוטה.
ממה ואן דייק, כך התברר למינה, חלמה בסתר לבה לקבל ילדה קטנה. הילדה שהגיעה היתה אמנם מבוגרת יותר משציפתה, בת אחת-עשרה, אבל זה לא מנע ממנה להציע את המיטה החדשה במצעים הרקומים שהכינה למקרה שבן האלוהים בחסדו ישלח לה תינוקת (את המחשבה הזאת חשבה מינה בהולנדית משום שלא היו לה מילים בעברית לתאר את חסדו של בן האלוהים).
בבוקר הלכה לוטה עם הדוד החדש שלה, היין המורה, לבית-הספר החדש. המבנה של בית-הספר היה ארוך ונמוך ומוקף גדר אבן גבוהה ועמד מול הכנסייה בכיכר המרכזית של הכפר. היא והאדון ואן דייק נכנסו לשם, ולהפתעתה גילתה שיש במבנה רק כיתה אחת ורק מורה אחד. ילדים מכל הגילים ישבו בכיתה בשורות. אותה הושיבו בשורה הרביעית, השורה של כיתה ד'. לוטה-וילהלמינה היתה מודאגת קצת כי היא הפסידה הרבה חומר בזמן שהיתה מוסתרת אצל המשפחות הקודמות, אבל מהר מאוד גילתה שבבית-הספר הזה מלמדים בעיקר קרוא וכתוב ופעולות חשבון בסיסיות. ומכיוון שהיא ידעה את לוח הכפל היטב, בעל-פה, ואף ידעה לחלק מספרים ללא קושי, הטיל עליה המורה ואן דייק לרשום בגיר על הלוח את כל הכפולות של חמש ושש לטובת הילדים בשורה השלישית והרביעית, וגם לא מעט לטובת אלה שישבו בשורות חמש ושש, שהיו נעדרים הרבה מבית-הספר כי היו כבר בגיל שאביהם האיכר קרא להם לעזור במשק בעונות הבוערות.
היא חששה שהילדים יהיו סקרנים לשמוע על עברה בעיר המופגזת רוטרדם, עיר שהיא לא ידעה עליה כמעט דבר, והכינה סיפור מצמרר על פצצה שנפלה להם על הבית והרגה את הוריה בזמן שהיא היתה במקרה ברחוב והצליחה לתפוס מחסה. אבל הילדים לא שאלו אותה על עברה. הם התענינו לדעת דווקא אם המורה ואן דייק אומר לאשתו, "ובכן, ממה ואן דייק, האם את שומרת על היגיינה אישית ורוחצת את ידייך בכל פעם אחרי שאת משתמשת בשירותים?" והיא חייכה אליהם ואמרה שהיא עוד לא יודעת.

בשלב ההוא של המלחמה כבר היה מעט מאוד לאכול. הגרמנים רשמו כל בעל-חיים וכל חלקת אדמה, חישבו מה יניבו ודרשו את מלוא התנובה. תושבי הכפר חיו מתפריט שכלל הרבה תחליפים: תחליף קפה ותחליף תה, תחליף סוכר ותחליף קמח. אבל על סלק בהמות לא היתה הקצבה, ואיש לא החרים את הפרה החולבת של ממה ואן דייק שנתנה יותר חלב מהצפוי ואפשר היה לגנוב ממנה כמה ליטרים שמהם היתה ממה ואן דייק מכינה חמאה וגבינה. לעתים רחוקות אפילו הכינה פנקייק ומעליו תפוחי עץ שקטפה בלילה מהעץ בגינה שלהם.
מלוטֶה, שכולם כינו לוטְיֶה, היא לא דרשה דבר. לוטְיֶה היתה פטורה מכל מלאכות הבית והגן, וכל שהיה עליה לעשות היה ללמוד יפה בבית-הספר, לשבת עם ממה ואן דייק בערב ולרקום לאור העששית את הגובלן הגדול שבו נראים אצילים רוקדים בארמון. בחוכמה עשתה ממה ואן דייק כשבחרה לרקום הכול בשחור-לבן, כי בהתמשך המלחמה לא ניתן היה להשיג עוד חוטי רקמה והיא היתה כורכת יחד קבוצות של חוטי תפירה פשוטים לבנים ושחורים וכך, משעיבתה אותם, יכלה להמשיך במלאכתה.
שנים מאוחר יותר גייסה מינה את בני בנה להמליץ, מאחורי גבו של דויד, על הזוג מרתה והיין ואן דייק כעל חסידי אומות העולם. מינה כתבה את הכול כדי לשלוח ל"יד ושם" וביקשה מבני שיתקן לה את השגיאות.
בני היה כבר חייל והוא לא הִרבה לשמוע סיפורים על עברם של הוריו.
הוא קרא ואמר, "בחיי, מגיע להם. מי יודע מה אנחנו היינו עושים במקומם."
"לכל הכפר הזה מגיע," אמרה לו מינה וסיפרה איך יום אחד הגיעו לכפר שלושה חיילים גרמנים וקצין בדרגת סגן. כבר בתחילת המלחמה ערכו הגרמנים רישום של החדרים בבתים והכריחו את התושבים לשכן את החיילים האלה בחדרים שהוכרזו כ"מוחרמים למאמץ המלחמתי". בכפר היו רינונים שהבן הבכור של משפחת בּוּל-קֵייס תומך בנאצים. הוא נעלם כמה פעמים והיו שמועות שנסע להשתתף במצעדים של ה-NSB. אבל בדרך-כלל היה מסתובב בכפר ומזהיר את החקלאים שהגרמנים מזהים יפה מאוד את השקרים שלהם כשהם טוענים שכאילו נשברו ביצים או שהחזיר היה חולה ומת מוות טבעי.
כשבאו החיילים לגור בכפר קרא הקצין הגרמני לקייס ומינה אותו לשמשו האישי. "ככה," הוא אמר, "תתרום יותר לצבא המפואר בעולם."
קייס היה מתייצב בכל בוקר לעזור לקצין ללבוש את המדים, להבריש לו יפה את המעיל ובכל ערב היה צריך לצחצח את המגפיים הצבאיים שלו. מכיוון שלא היתה בנמצא משחת נעליים, היה הקצין שולח אותו לגנוב חמאה מאמו הרפתנית ולמשוח בה את המגפיים שלו. חוץ מזה סיפרו בכפר שהוא היה צריך להדליק גפרור בבית-השימוש לפני שהקצין נכנס לחרבן כי הקצין טען שרק אש מחסלת את ריח החרא של ההולנדים (אבל את הסיפור הזה שמעה מינה רק במקרה, אצל האופה, כי סיפור כזה לא התאים לאוזניים של ילדות מהוגנות).
יום ראשון אחד נכנס הקצין הגרמני לכנסייה בזמן שכל הכפר התכנס לתפילה, בירך את כולם במועל יד ואז הסביר להם בקול בריטון שרעם מתחת לגג העץ הגבוה, שכל מי שמסתיר יהודונים הוא בן מוות. הוא לא הסתפק בזה, והוסיף שאם יתברר שאכן שוכנים שרצים כאלה בכפר, לא רק המסתירים יומתו אלא מכל משפחה יועמד נציג אל הקיר ויִיָרֵה במקום.
דממה השתררה בכנסייה. דוֹמִינֶה [האב] לוּדוֹ קם ואמר שדיבורים כאלה אינם יאים בבית-האלוהים.
הקצין הביט בו בבוז ואמר, "אלוהים הוא זה שבירך את המולדת הגדולה."
קייס שעמד מאחוריו אמר פתאום, "אדוני הקצין, אם היו מוסתרים כאן יהודים הייתי יודע מזה."
לוטייה-מינה ישבה בעיניים מושפלות ולא העזה לנשום.
"עד לאותו רגע לא תפסתי בכלל שזאת לא רק הבעיה שלי, אלא שאני סכנה לכל הכפר," היא אמרה לבני.
אחר-הצהריים של אותו יום ראשון, באו בני הזוג קוֹיֵסְטְרָה לתה. היו להם שישה ילדים והם החזיקו עוד ילד שהיה בן אחותה של גברת קויֵסטרה. סיפרו שהוריו לא הצליחו, בגלל המלחמה, להאכיל אותו, ושלחו אותו לקרובים בכפר. השיחה שהתנהלה היתה רגילה: מה אפשר לבשל כשאין מספיק מצרכים, איך אפשר להאריך את האמבטיה שעושים פעם בחודש ולשמור על חום המים כשאסור להבעיר עצים להסקה. אבל כשממה ואן דייק ביקשה מלוטייה ללכת לחדר השינה, מינה הבינה שהם רוצים לדון במצב המסוכן שנוצר, ומיד הבינה גם שהילד השביעי במשפחת קוייסטרה יהודי בדיוק כמוה.
בעודם יושבים נפתחה הדלת ויוהאן בול, אביו של קייס, נכנס. הוא הביט בנוכחים ונאם את הנאום הכי ארוך בחייו: "אין לכם בכלל מה לדאוג בגלל קייס. הוא אולי מצחצח את הנעליים של הסגן אבל יודע יפה מאוד מי הבוס שלו, ועוד לפני שנה אני אמרתי לו שאני אסרס אותו כמו שסירסתי את החזיר אם הוא יפתח את הפה שלו, ואני בטוח שהוא מאמין לי."

בחוץ כבר החשיך. מינה התיישבה במיטה ואמרה לעצמה שהיא צריכה לקום וללכת לשבת עם כולם בסלון אבל עדיין לא זזה.
תולי קפצה פתאום על המיטה ומינה אמרה לה, "תוליטְיֶה טיפשונת, באת בדיוק בפרסומות, לא ראית כלום."
באותו רגע נראו שלושה חתולים סיאמיים על המסך. הם ישבו סביב שולחן ערוך מכוסה במפה לבנה ואכלו בסכין ומזלג מזון חתולים שהוגש להם על צלחות לבנות גדולות. לרגע שינתה מינה את דעתה על מנת המשכל של תולי ואמרה: "בחיי, איך ידעת שמראים עכשיו את החברים שלך אוכלים?"
ופתאום עלתה בדעתה של מינה השאלה: מה עשה עירא אז עם החתולה שלו? הרי כשחזר בסיום התפקיד מהולנד הוא הביא אתו חתולה, וכשהיה נוסע הוא תמיד ביקש מהם להאכיל אותה. אבל היא לא זכרה שהוא ביקש מהם משהו כזה עם חזרתו. לא, היא בוודאי היתה זוכרת, כי היא מאוד אהבה את החתולה הזאת. חתולה סיאמית אפורה פוזלת נורא כמו כל החתולים הסיאמיים. לא, לא ייתכן שנסע לשלושה ימים והפקיר את החתולה. אולי הוא באמת ניסה להגיד לה משהו על החתולה במלמולים שלו? היא תצטרך לשאול את החבר שלו בְּראם, כשיבוא לשבעה.
בני ומתן נכנסו לחדר השינה. בני הדליק אור ושאל, "אמא מה שלומך, למה את כאן לבד בחושך?"
היא אמרה, "אני לא לבד, אני עם הזיכרונות שלי."
בני המשיך, "נו, את שומעת את האין ברז?" ומינה הקשיבה ובאמת נפסק הטב, טב, טב. "את נעלמת לכל-כך הרבה זמן שהספקנו לעשות שיפוץ," אמר הבן המצחיק שלה.
"תודה רבה בֶּנְיֶה," אמרה מינה והעיניים שלה התמלאו דמעות. "באמת לא שמעתי שהיה האינסטלטור."
מתן ישב על המיטה לידה וליטף את תולי.
"זה עובר בירושה, האהבה הזאת. תראה איך הוא אוהב חתולים כמוני," מיהרה מינה להסתיר את הדמעות.
"אֶה, אנחנו יותר מהצד של הכלבים," אמר בני. "ותאמיני לי שעוז שלנו עוד יסבול הרבה מהשבעה הזאת. גם ככה הוא יושב לבד בבית ימים שלמים."
"אתה כבר היית צריך למסור אותו מזמן," גערה בו. "רק צרות יש לך ממנו, מי צריך בבית חיה כזאת גדולה."
"אמא, אל תתחילי, יש לי כבר מספיק אישה אחת שונאת כלבים על הראש. אז מה?" שינה בני את הנושא. "עכשיו כבר לא תצטרכי לרוץ כל יום לבית-חולים לטפל בעירא. תוכלי לראות עוד איזה סופּ?"
"אוי איזה שטויות. אני הלכתי ברצון. עירא היה פעם בנאדם טוב, עם קצת יותר מדי פרנציפים, אבל אני חיבבתי אותו," השיבה והסמיקה.
"טוב, כשחיים מספיק זמן, אפשר לאהוב מישהו ולשנוא אותו ואחר-כך לאהוב אותו שוב וחוזר חלילה," אמר הבן שלה וכרגיל היא לא היתה בטוחה אם הוא רציני או מתבדח.
לכן היא הסבירה."כשהוא התבגר," אמרה, "הוא נעשה מוזר, לא הבנתי אף פעם מה קורה אתו. הוא התרחק מכולם, אי אפשר הרי להכריח אף אחד," סיכמה, אבל חשדה בבני שגם הוא חי מספיק שנים בשביל לאהוב ולשנוא וחוזר חלילה. "איפה אמא וגילי? כבר נסעו הביתה?" שאלה את מתן.
"לא, כולם בסלון."
בני חזר לסלון ומתן המשיך לשחק עם החתולה.
"תגיד, מתני, מה שלום גילי בזמן האחרון?" התעניינה מינה.
"את יודעת איך היא," אמר מתן. "חיה בנייד שלה."
"מה, מה יש לה לדבר בנייד כל-כך הרבה?" התפלאה מינה.
"יותר טוב ככה," אמר, "לי למשל אין בכלל למי לטלפן חוץ מאמא ואבא."
"מתנטְיֶה," אמרה מינה בחיבה, "בוא הנה, אני רוצה נשיקה. אתה זוכר שעוד חמישה חודשים אתה ואני נוסעים לטיול הסודי שלנו באמסטרדם?"
"בטח, אני מתאמן קצת בהולנדית."
"תיזהר שלא תדבר הולנדית מתוך שינה," צחקה מינה, "שסבא לא יתפוס אותנו."
"את באמת חושבת שהוא לא יודע שאת נוסעת כל שנה?"
"אם הוא היה יודע, הוא היה מגרש אותי מהבית. הוא הרי פנאטי בעניין הזה. אתה יודע שכשדוד עירא נסע לעבוד בהולנד, סבא לא דיבר אתו אחר-כך אולי שנה. וכשרעיה שלנו נסעה ללמוד שם הוא לא הסכים שהיא תבוא לבקר אותנו בחופשות. אבל על זה אני אמרתי לו שהוא יכול למצוא לעצמו בית אחר אז הוא שתק. זה עניין של גורל," הוסיפה מינה מהורהרת. עם מתן היא היתה יכלה לדבר על דברים כאלה. "סבא, יצא לו לפגוש את כל ההולנדים הרעים, ולי יצא לפגוש את כל הטובים."
"סבתא," שאל אותה מתן, "את חושבת לפעמים שזה היה אולי לא במקרה?"
"זה היה במקרה במאה אחוז," פסקה. "לי בכלל לא הגיע לחיות, מה אני כבר עשיתי? וגם אחר-כך, מה אני עשיתי עם החיים האלה שקיבלתי?"
מתן חיבק אותה חזק ואמר, "סבתא מה עובר עלייך? אני מת עליך."
מינה ניגבה את העיניים בטישו. "טוב זה יום עצוב, אז אני קצת, ככה, אתה יודע."
"סבתא, חשבת פעם להרוג את עצמך?"
זה הבהיל אותה. היא התיישבה במיטה ותפסה לו את היד. "מה אתה מדבר מָתַנְטְיֶה, החיים זאת המתנה הכי גדולה, גם אם לפעמים קשה לראות את זה," שיקרה לו, חרדה מהשובל האפלולי שנלווה לשאלה שלו.
אני צריכה לדבר על זה עם בני, הציצה חרדתה הישנה מבעד לציפרלקס, על זה ועל מה שראיתי לפני שבועיים על שפת הים. אבל היא ידעה שבסוף לא תגיד לו כלום. מה היא כבר יכולה להגיד לו? שאין לו באמת בית? שהאישה שלו לא יודעת לעשות בית? שהילדים שלו לא מקבלים מה שהם צריכים ובמקום זה מקבלים המון דברים שהם לא צריכים? מה היא תוסיף לו? אין לו מספיק צרות על הראש? אין לנו מזל במשפחה לקבל מישהו טוב, חשבה, הכול תמיד על הכתפיים שלנו.
הילדים האלה של היום - לא רק הילדים של בני, זה ככה אצל כולם - תכף בהתחלה מלבישים אותם כמו מבוגרים, מרשים להם להיות ערים עד מאוחר, נותנים להם לשתות קפה במקום קקאו. מדברים אתם בשפה של מבוגרים ומספרים להם בדיחות של מבוגרים. לא מראים להם את המקום שלהם ואחר-כך מתפלאים שהם עושים מה שהם רוצים.
היא, לא היתה לה מספיק ילדוּת, זה נכון, אבל אפילו בתוך כל מה שקרה, היא זכרה שלהיות מבוגר זה משהו שאתה צריך להתאמץ להגיע אליו. משהו שכילד אתה מקבל אותו טיפה-טיפה, לפי איזה סדר מסוים, שלא יעשה לך סחרחורת. עבדו בשביל ההתבגרות והתרגלו אליה לאט, ואז זה הסתדר. אבל עכשיו ההורים זורקים את זה על הילדים בפעם אחת, זורקים והולכים לעבודה. הילדים לא יוצאים מזה טוב, אמרה לעצמה. האחד-עשר בספטמבר זה רק ההתחלה. זה הכול ייגמר רע מאוד.
אבל גם המחשבה הזאת כבר לא הבהילה אותה. כנראה שהבהלה היא כמו מיתר, ואם מותחים אותה יותר מדי היא מאבדת את הגמישות שלה ומפסיקה לרטוט.
לפני שבועיים, ביום שני או אולי שלישי - טוב, מה זה חשוב באיזה יום - היא יצאה השכם בבוקר לצעדה שלה על שפת הים. היא זכרה יפה את כל התמונה: מרחוק ראתה חבורה של צעירים, מזג האוויר היה חורפי ולא היה הרבה אור והיא ראתה מרחוק סיגריות בוערות. היא הלכה אדישה, מה אכפת לה שאיזו חבורה מעשנת על החוף? ואז פתאום זיהתה את גילי.
היא חשבה לעצמה מה גילי עושה כאן? בשעה כזאת היא צריכה להיות במיטה ועוד שעתיים ללכת לבית-הספר.
גילי הבחינה בה, כיבתה את הסיגריה וצעקה, "הי אוֹמָה מין. תכירו כולם זאת הסבתא הגזעית שלי." וכל הצעירים נופפו למינה ידיים בשמחה.
מינה שמה לב שלא היתה שם שום בחורה אחרת. היא אמרה, "גילי, את צריכה משהו?"
וגילי התגלגלה מצחוק בלי שום סיבה, ובסוף אמרה, "לא, יש לי כל מה שאני צריכה. תמיד יש לי."
מינה רצתה לשאול אותה ממתי היא מעשנת אבל גילי אמרה, "את יודעת מה, אומה מין? אני בעצם נורא צמאה. יש כאן איזה קיוסק פתוח, תקני לי לשתות?"
בעל הקיוסק מסר לגילי את פחית הקולה שביקשה והיא התרחקה משם במהירות. מינה הכירה את האיש, היא היתה קונה אצלו מים קרים. הוא אמר לה, "זאת הנכדה שלך, נכון?"
היא אמרה, "נכון, זאת גילי הבת של הבן שלי."
"היא בחורה חמודה, חבל עליה, מסטולה על כל הראש," הסביר לה האיש.
"מה זאת אומרת?" נבהלה מינה.
"תשאלי אותה," יעץ בעל הקיוסק.
היא התקשתה להשיג את גילי שהתרחקה בריצה עליזה עם הקולה שלה. "ביי אומה," נופפה לה מרחוק. "לא ראית אותי, נכון?" הוסיפה.
מינה נופפה בחזרה והמשיכה במסלול שלה. היא חשבה לעצמה, בעצם אני לא יודעת כלום על הילדה הזאת. מה בכלל היא עושה כאן? מי יודע שהיא מעשנת? זה נורא. אבל היא ידעה טוב מאוד שזה לא הכול. בסופּ שלה היה הנער הזה, הבן של אחותה של איילין, איך קראו לו? ריק. זהו. הריק הזה היה מעשן חשיש ומשקר להורים שלו כל הזמן.
והאמת, ההורים שלו לא רצו לדעת. הם היו עסוקים בשלהם, כל אחד מהם עם החבילה שלו.
וגם היא, מה היא יכולה לעשות? כבר לא היה לה כוח להיכנס לזה. בשביל זה יש לילדים הורים. אולי אם היא היתה אמריקאית כמו הסבתא של הריק הזה, ואם היו לה חיים כמו לסבתא של הריק הזה, ואם היא היתה נראית כמוה, אז היא היתה יכולה אולי לעשות משהו, אבל ככה, כמו שהיא הרגישה, היא בזבזה את כל הכוח מזמן.
פעם, כשהיתה צעירה מאוד, עוד קיוותה שהכול יסתדר בסוף. אבל הסוף הזה היה חמקמק, ובינתיים גילי לא נראתה כמו מישהי שמשהו מסתדר לה, ולמתן היו המון בעיות, ובני רב כל הזמן עם אשתו על הכלב, ורעיה, מה בכלל הסתדר אצל רעיה אי-פעם?
מינה הדליקה את מנורת הלילה הקטנה שבצד המיטה, פתחה את הספר של עירא במקום שקיפלה את קצה הדף, וקראה איך הוא חזר בסוף המלחמה לאמסטרדם. גדוד הבריגדה שלו חנה בבריסל והוא קיבל ג'יפ צבאי והגיע לאמסטרדם כדי לברר אם מישהו מבני משפחתו ניצל. הוא החנה את הג'יפ שלו במרכז העיר ועלה על החשמלית. ואז הוא עבר לספר בצורה מאוד מפורטת איך ראה נערים הולנדים מתעללים בפליטה מסכנה וקירחת מהמחנות.

ראיתי את גבה של אישה צעירה. היא היתה כמעט קירחת וכה רזה עד כי נדמה היה ששמלתה תצנח מכתפיה אם תקום למשוך ברצועה המפעילה את שלט ה"עצירה". חבורה של נערים רעשניים עלתה בתחנה הבאה. הנערים סובבו את האישה.
אחד מהם אמר, "מה, אז לזונות יהודיות מותר עכשיו כבר לנסוע בחשמלית?"
חברו נעץ את אצבעו בסנטרה, הרים את פניה ואמר, "לזונות יהודיות מותר עכשיו לעשות ההה-כול."
נשימתי נעתקה אבל התאוששתי מיד ועטתי על החבורה. הכנסתי אגרוף לבעל האצבע ואת חברו דחפתי למעבר. הייתי מבוגר מהם ולבוש מדים, הם פשוט הרימו את חברם שנפל והתרחקו.

אחר-כך הוא סיפר איך התארח אצל הבחורה הזאת מריאן במשך שבועיים ובזמן הזה הוא הצליח לאתר את דויד.

"אני מביא לקורא את סיפורה של פרשיה זו, לא משום שברצוני להתהדר בפניו במעשי גבורה," הסביר עירא, "אלא כדי להטעימו מהטעם החמוץ של הימים ההם. לבל יטעה הקורא לחשוב כי קבלת הפנים שזכו לה האודים העשנים שניצלו מאותה מדורת ענק היתה לבבית."

אבל מינה לא היתה פתיה, הוא בטוח לא סתם התארח אצל הבחורה המסכנה הזאת. היא ידעה שהוא מספר את הסיפור כדי לתת מקום ושם לעוד אישה שאהב ושהיתה חשובה לו. אולי הוא יזכיר גם את הפגישה אתי? לחש לה קול מתרגש בתוך הראש. הרי הסיפור עם המריאן הזאת היה בדיוק באותו זמן שעירא פגש גם את מינה לראשונה.
היה לה קשה להמשיך בקריאה והיא הרימה את העיניים כדי להתבונן שוב בתמונה הישנה התלויה
בצד המיטה של עירא. היו מצולמים בה עירא ודויד אחרי המלחמה. הם עמדו על רקע מלון "אמריקן" בלֵיצֶה פְּלֵיין, עירא במדי הצבא האנגלי עם סמל הבריגדה היהודית, בריא ושזוף, ודויד החיוור במכנסי צמר וחולצה לבנה, ארוך ורזה כמו מקל. למרות ההבדל בגיל ובמשקל רואים בבירור שהם אחים. לשניהם אותו שיער כהה ואותן עיניים בהירות. הם עומדים קרובים באור השמש, והפנים שלהם קצת בצל. החיוך של דויד קטן, רק מותח את השפתיים, ואילו החיוך של עירא גדול וחושף את השיניים. ככה בדיוק היא זכרה אותו.
בפעם הראשונה שהיא ראתה אותו, הוא ישב בג'יפ של הצבא הבריטי ונעצר ליד הבית בכפר. זה היה באביב של ארבעים וחמש. היא היתה אז בת שלוש-עשרה וידעה טוב מאוד שהמלחמה נגמרה. היא גם ידעה, כי כך הסבירה לה ממה ואן דייק, שפָּפָה ואן דייק עשה בירור במשרדים של הצלב האדום בדֶן-הַאאחְ וגילה שאף אחד מהמשפחה שלה לא שרד. שלושה חודשים אחרי שהובילו אותם למחנה וֶסְטֶרְבְּרוּג הם הועברו ברכבת לאושוויץ ושם מתו שלושתם עוד באותו יום. ממה ואן דייק בכתה כשסיפרה לה את זה, אף-על-פי שלא הכירה את אוטו ואת אלזה ואת בנימין.
אבל לוטייה לא בכתה. היא רק עמדה שם ושאלה, "אז מה יהיה אתי?"
למרות התנאים הקשים של המלחמה, מינה גבהה בשנים שחייתה בכפר. ממה ואן דייק היתה נמוכה ממנה בראש וכשחיבקה אותה עמדה על קצות אצבעותיה בתוך נעלי העץ שלה. היא אמרה, "מה זאת אומרת? מה את לא הבת שלנו? את תמשיכי תמיד להיות הבת שלנו."
ומכיוון שמינה אהבה את ממה ואן דייק ואפילו חיבבה את פפה ואן דייק, ובטחה באהבתם של כל אנשי הכפר, היא אמרה, "טוב," והלכה לחדר שלה.
היא חשבה לעצמה, אני לא מרגישה כלום. אבא ואמא ובנימין מתו ואני לא מרגישה כלום. היא שכבה במיטה וניסתה להרגיש, אבל הדבר היחיד שעלה בה היה החשש שאולי ממה ואן דייק, עכשיו אחרי שהמלחמה נגמרה, תתעייף ממנה פתאום.
הדבר האחרון שהיא רצתה היה לעזוב את רֶהנֶן אי-פעם. מכל הארץ השטוחה עמד דווקא הכפר הזה על גבעה, גבעה לא גבוהה אבל גובה של מאה מטרים זה ממש הר בשביל מי שנמצא תמיד מתחת לפני הים.
היא נעמדה בחלון, הצמידה את האף לשמשה, ראתה מרחוק למטה את נהר הריין ומאחוריו את שטחי השדה הירוקים של תחילת האביב, עצמה את העיניים חזק והתפללה בלחש, "קִינְדְקֶה ייזוס [ישו התינוק], אנא ברוב חסדך, הרשה לי להישאר כאן לתמיד."
אבל אחרי חודש, כשנעצר הג'יפ ליד הבית שלהם ויצא ממנו החייל, היא הרגישה שמשהו רע עומד לקרות בכל זאת, ושוב הלב שלה פעם במהירות. היא רצה והסתתרה מאחורי הדלת הכפולה של הכניסה והקשיבה לדברים שהחליפו ממה ואן דייק והחייל. הוא אמר שהוא מהבריגדה היהודית ושיש לו רשימות מטעם המחתרת של ילדים יהודים שהוסתרו בכפרים, והוא אוסף אותם ומביא אותם לקרובים יהודים ששרדו.
ממה ואן דייק אמרה לו שאין כאן שום ילדים יהודים והיא מבקשת ממנו בכל הנימוס הראוי לעזוב את השטח הפרטי שלה.
הוא אמר שיש לו צו של בית-משפט ואם היא לא תניח לו לראות את הילדה הוא יצטרך לנקוט נגדה צעדים חוקיים.
בתגובה לזה הרימה עליו ממה ואן דייק קול ואמרה לו שהיא עושה רק מה שהדומינֶה שלה, שהוא שליח האל בכבודו ובעצמו, אומר לה.
לוטייה בכתה כל הלילה בזרועות ממה ואן דייק. אבל למחרת שוב הגיע החייל בג'יפ שלו, מלווה במישהו שהיא בכלל לא הכירה. האיש טען שהוא בא כל הדרך מאמסטרדם כי הוא בן דוד של אוטו, והוא ואשתו שרדו במסתור ועכשיו הם רוצים לקחת אותה אליהם.
היא צרחה בהיסטריה שהיא לא תלך עם אף אחד ושהיא בכלל לא מכירה אותו.
והוא אמר לה, "מה את מדברת וילהלמינה? את לא זוכרת שהצטלמנו יחד אחרי הקונצרט של אוטו אז לפני הקונצרטחבאו?"
ובבת-אחת זכרה את אבא ואת אמא ואת בני ואת כל הקרובים שהצטלמו אז ביום של השמש. היא הרגישה איך בא כאב וקורע לה את החזה וכל מה שבתוכו נשפך החוצה, והסתכלה על סַלִי הבן-דוד של אבא וראתה שהוא הזדקן נורא והקריח. רצתה להושיט אליו ידיים ולחבק אותו אבל במקום זה היא רצה וחיבקה את ממה ואן דייק ורק בכתה כמו ביום ההוא כששכבה לבד מבוהלת במיטה של אבא ואמא.
גם ממה ואן דייק התרככה בפני האיש העצוב שעמד מולה, שהיה ברור שהוא קרוב בקשרי דם אל לוטייה יותר ממנה. וגם היא התחילה לבכות ולהתחנן. "אני ארשה לכם לבקר אותה מתי שתרצו רק אל תיקחו לי את הילדה. זאת הרי הבת היחידה שלי."
החייל שעמד קצת מרוחק התקרב ואמר, "זה מאוד קשה לכולם. כולם פה אנשים טובים ואנחנו אסירי תודה על כל מה שעשיתם בשביל הילדה. אני בטוח שהצלתם את חייה ועל זה אי אפשר לשלם. אבל הילדה לא הגיעה לכאן מרצונה, זה מה שקרה בגלל הטרגדיה של הכיבוש. עכשיו לפי החוק של אלוהים והחוק של בני-האדם, הילדה צריכה לחזור למשפחה שלה ולעם שלה."

החייל הזה היה עירא. בחופשה שקיבל מהגדוד שלו שחנה ליד בריסל הוא בא לחפש אחרי אחיו דויד, וגם התנדב לחפש ילדים יהודים אחרים. מינה זכרה בדיוק שהוא אמר לה, "אני אחראי עלייך. אני אכתוב לך ואם לא יהיה לך טוב בבית החדש נוכל לעזור לך." אבל הוא לא אמר, "נחזיר אותך למָמָה ואן דייק." ובגלל האי-אמירה הזאת, היא נתקפה בהלה והתחילה לרוץ ורצה בלי מטרה עד שהגיעה לכנסייה, ושם ראתה את הדומינֶה לוּדוֹ מטאטא את השביל שבין הספסלים.
היא רצה אליו וחיבקה אותו ובכתה, "אתם באמת רוצים למסור אותי ליהודים?"
ולודו שהיה איש שקט וצנוע ולכן היה אהוב כל-כך על תושבי הכפר, אמר, "גם ישו היה יהודי." ואחר-כך ישב אתה מול המזבח והיא סיפרה לו בפעם הראשונה את כל הסיפור שלה ואחרי שגמרה הוא אמר "בתי, החיים זימנו לך את הסבל הקטן שאת צריכה לעבור עכשיו כדי שהוא יעזור לך לעבור סבל הרבה יותר גדול בעתיד."
אבל רק כעבור שנים רבות, כשישבה במשרד הצפוף של ציפי הפסיכולוגית ב"עמך", נזכרה מינה בדברים האלה של לודו.
היא אמרה לציפי, "הם באמת היו אנשים טובים בכפר, והם לא רק הצילו אותי. הם נתנו לי שנים של חיים טובים בזמן שההורים שלי ואחי חיו כמו חיות. אני מרגישה הרבה פעמים שחבל שהם הצילו אותי. יותר טוב שהייתי נשארת עם המשפחה שלי, זה היה הרבה יותר צודק."
בזמן שהיא התגוררה אצל סלי, הבן-דוד של אבא שלה באמסטרדם, הם הלכו פעם לקולנוע וראו ביומן שהוקרן לפני הסרט את הזוועות שעשו הנאצים. היא ישבה שם עם סלי וטַנְטֶה [דודה] חְרְייטְיֶה, אשתו הטרייה, וניסתה לא להביט במסך, אבל איזו סקרנות חסרת שליטה משכה את עיניה אל הדמויות בפיג'מות פסים שנצמדו לגדרות. כולם היו שלדים קירחים ולא היה אפשר להבדיל אם היו אלה נשים או גברים, אבל ביניהם ראתה מישהו קטן, אולי ילד, ובגלל העיניים שלו היא לא יכלה לצפות בקומדיה האמריקאית שהוקרנה אחר-כך. היא ישבה בשקט כי לא רצתה להרגיז את חרייטיה שהיתה כל הזמן עצבנית, אבל לא הסכימה בשום פנים ללכת עוד לקולנוע. רק אחרי שעלתה ארצה והבטיחו לה שיומני הקולנוע כבר מזמן לא עוסקים במלחמה ההיא, כי הם עסוקים מדי במלחמה כאן בארץ ישראל, חזרה לבקר בקולנוע.
טנטה חרייטיה הרתה מיד כשנכנסו לדירה החדשה באולימפיה פְּלֵיין. כשמינה הגיעה אליהם, הדודה היתה כבר בחודש השלישי וסבלה מבחילות איומות. מינה ניסתה ככל יכולתה להימנע ממגע אתה, אבל זה היה בלתי אפשרי בדירה הקטנה. כל לילה היא בכתה אל תוך הכר שלה, ולא ידעה אם היא מתגעגעת להורים שלה ולאחיה או לממה ואן דייק. על-כל-פנים, היא נשבעה לעצמה שיבוא יום והיא תנקום בחייל הזה, שבא והרס לה את החיים. היא ידעה כבר ששמו עירא הַמֶר, כי הוא שלח לה מכתבים פעמיים בשנה בראש השנה ובפסח כדי לשאול מה שלומה ולספר לה מה הוא עושה בארץ ישראל. אף-על-פי שמעולם לא ענתה על מכתביו, הוא לא נואש והמשיך לכתוב.
איש לא שלח לה מכתבים מלבדו, וכשהיה מגיע מכתב ממנו היתה טנטה חרייטיה מקניטה אותה, "הגיבור שלך שוב נזכר בך."
מינה היתה מסמיקה ואומרת, " את יכולה לזרוק את זה לפח." אבל אחר-כך היתה יורדת לרחוב וקוראת בשקיקה ובלב הולם. היא מצאה את עצמה חושבת עליו ומצפה למכתבים שלו וזה בלבל אותה, כי היו לה המון סיבות לכעוס עליו ולפעמים היה נדמה לה שהיא אוספת את כל הכעסים ושומרת אותם בשביל העירא הזה שחשב שהוא עושה לה טובה.
אבל לא היה לה אף אחד בעולם, ולכן כשהתינוק המעצבן של סלי וחרייטיה היה בן שנתיים וחרייטיה כבר היתה שוב נפוחה כמו בלון והמקום בדירה נעשה צר להחריד, כתבה מינה לעירא בכל זאת. היא אמרה שהיא יודעת שאפשר כבר להיכנס לארץ ישראל העצמאית. היא שיקרה וכתבה שהיא ציונית ושאין לה שום עניין להישאר בהולנד ושאולי הוא יכול לעזור לה לעלות ארצה.

בנמל חיפה כשירדה מהאונייה חיכה לה עירא הנאמן על הרציף. הוא לבש מדי חאקי של צבא ההגנה לישראל. היא היתה בת שש-עשרה והתכוונה להכות אותו בתיק היד שלה, אבל במקום זה נפלה אל בין זרועותיו המושטות והתאהבה בו בעוצמה שרק בת שש-עשרה שאין לה איש בעולם יכולה להתאהב.
הוא סידר לה מקום בכפר הנוער החדש על שם יוהנה ז'בוטינסקי. הם נסעו ברכבת עד זיכרון ונגררו ברגל עד לכפר, כשהוא סוחב את המזוודה שלה ומנסה לברר מה מצב הציונות שלה.
בסוף, בלחיים בוערות מן החום הזר, אמרה לו וילהלמינה, "אתה יכול ללכת ישר לעזאזל עם הציונות שלך ועם העם היהודי שלך, אני פשוט ברחתי הנה מהדייסה שאתה בישלת לי מרוב ציונות ועם יהודי."
עכשיו הוא שתק סוף-סוף, והיא לא יכלה להבין איך אפשר לכעוס ככה על מישהו ובאותו זמן לחלום להיתלות לו על הצוואר ולא לעזוב לעולם. אבל לפחות דבר אחד ידעה עליו בבירור: הוא מקיים את מה שהוא מבטיח וברגע האמת הוא לא נעלם.
היא זכרה איך הוא נכנס אתה לחדר ב"בית הפועלות" שהיה עליה לחלוק עם נערה עזובה אחרת. היא הניחה את המזוודה על המיטה שהיתה מיועדת לה והם יצאו החוצה. הלכו שותקים, והוא שאל אותה אם היא רעבה.
היא אמרה לו, "עירא, אני לא רוצה שתשאיר אותי כאן. אני לא רוצה להיות עם מישהו שאני לא מכירה. אני לא רוצה לעבור יותר דירות."
הוא הסתכל עליה מופתע. "את לא יכולה לבוא לגור אתי. אני לא מהמשפחה שלך, אני לא נמצא רוב הזמן, אני לא יכול לטפל בך."
היא היתה אז כבר בת שמונה-עשרה ואילו הוא לא הצליח לראות אלא את הילדה שפגש בפעם הראשונה בכפר רַיינֵהֶן.
היא שכחה לרגע את הזהירות שלה, ואמרה לו, "אבל אולי אתה תהיה מאושר אתי."
עירא אמר, "אני אשמח מאוד בכל פעם שתבואי לבקר. אני רוצה גם שתכירי את אחי דויד."
אחר-כך סירבה לראות אותו, והוא, כמו תמיד, המשיך בנאמנות לשלוח לה מכתבים בראש השנה ובפסח. עד שיום אחד, ארבע שנים אחר-כך, היא הלכה לחתונה של יאפ דֶן הֶרְטוּך, בן הכיתה שלה שעלה לארץ גם הוא. יאפ, שעִברת את השם שלו ליואל, הביא אותה אל השולחן של ההולנדים וכבר מרחוק היא ראתה בחור גבוה ורזה שנראה כמו גרסה לא כל-כך מוצלחת של עירא. היא חשבה לעצמה מיד שהוא שבור מספיק בשביל לרצות להיות אתה.

מינה אמרה, "תולי, בואי נלך קצת לסלון, נראה מה הם עושים שם." אבל החתולה מיהרה להיכנס שוב לארון. "מה יש לך לחפש שם," גערה בה. "הבגדים והנעלים שלו כבר מתו מזמן, ועכשיו גם הוא מת."
מינה קמה, יצאה לסלון ושאלה, "מישהו רוצה תה או קפה?"
רעיה אמרה, "אמא, אני רואה שלקחת את זה קשה, תגידי, הוא לקח אותך אז מההולנדים והציל אותך מציפורני ממה ואן דייק, ואחרי שגמרת לשנוא אותו לא אהבת אותו קצת?"
"זה לא מתאים הדיבורים האלה עכשיו," מינה אמרה. "זה לא זמן לבדיחות שלכם." אבל היא הביטה בדויד.
דויד לא הקשיב. הוא היה שקוע באלבום תמונות.
הוא, במו ידיו, הביא על עצמו את הסודות שלי, חשבה בטינה. הוא לא רצה לדעת בכלל איך היא הרגישה ביחס להולנד וביחס לעירא. היה לו הסיפור שלו, וככה הוא היה תמיד בכל דבר. אחרי ברגן בלזן הוא סידר לעצמו את כל העולם בראש. וזה היה עולם כל-כך מסודר שלא היה אפשר לשנות בו אפילו פסיק. בגלל זה היא כל-כך כעסה עליו פעם, לפני שנים, לפני שהיא התרגלה אליו והשלימה אתו. בגלל הסדר הזה הוא היה חסכן לא רק בכסף אלא גם בכוח; הוא היה חזק וכלום לא היה לא היה יכול להפיל אותו.
אבל עכשיו... עכשיו, היא חשבה לעצמה, אין לו כוח עוד להחזיק את הסדר הזה של העולם. הגוף שלו זקן. זה משפיע גם על הראש. אין לו כוח בידיים להחזיק את הסכר, והחיים הם הרי כמו שיטפון.

הילדים הלכו, הם אמרו שיחזרו מחר אחר-הצהריים. דויד אמר שהוא כבר מוכן ללכת למיטה. מחר מחכה להם יום ארוך. הוא הוריד את החולצה שקרע גדול נקרע בה על-ידי הרב בבית-הקברות, הניח אותה יחד עם המכנסיים על שולחן הלילה בצד שלו, נכנס למיטה ונרדם מיד.
מינה הכניסה את שאריות התקרובת משולחן האוכל למכלי פלסטיק שמצאה בארון המטבח של עירא. אלה היו המכלים שהיא עצמה קנתה כדי להביא לו מדי פעם מעוגיות הזנגביל שלה. בסלון עמדו כל הרהיטים בסוג של מעגל, היא היתה בטוחה שבחייו הוא לא אירח מעולם כל-כך הרבה אנשים בבת-אחת. היא הביטה במראה המכוסה סדין שבכניסה; איזו שכנה מהבניין נכנסה וכיסתה אותה בטענה שבבית המת אסור להתגנדר. מינה שלפה את המטאטא הישן של עירא ממרפסת השירות, טאטאה היטב את הרצפה והניחה את הכלים בארון. הנר עדיין דלק בתוך קופסת הפח הקטנה שלו. היא ידעה שאסור להשאיר אש דולקת וללכת לישון, ולכן כיבתה אותו בנשיפה.
היא נשכבה במיטה והדליקה את מנורת הקריאה הקטנה. תולי הרגישה כמובן שמשהו השתנה מאוד והסתובבה כמה פעמים סביב זנבה עד שמצאה את התנוחה הנכונה. מינה אמרה לעצמה, "היא שמה לב שמשהו השתנה יותר ממנו. ככה הוא," המשיכה לשוחח עם עצמה. "הוא לא מוכן להסתכל למוות בפנים. הוא אומר שראה יותר מדי ממנו."
"כשנמות נמות," אמר לה כשהיא העזה פעם לשאול אותו מה יהיה כשאחד מהם ימות. "מה צריך לתכננן את זה מראש? כשזה יקרה את תמשיכי לגור כאן בבית," התבדח.
אבל היא היתה בטוחה שהיא תמות לפניו. הנה, עכשיו יש לה הבעיה האיומה הזאת עם שלפוחית השתן והיא לא היתה בטוחה בכלל שהיא תתעורר מההרדמה הכללית בניתוח שהיה מתוכנן לשבוע הבא. היא כבר כעסה עליו מראש כי ידעה שלא יתאבל עליה. הוא לא יודע להתאבל, רק לנאום נאומים. אבל איזה נאום הוא יוכל לנאום עליה?
מהרגע שהם נפגשו, היה ברור לשניהם שהם צריכים להיות יחד. לא מפני שהם נורא התפעלו אחד מהשני, אלא כי המשימה להמשיך לחיות בלי כל מה שאבד היתה גדולה מדי בשביל כל אחד מהם בנפרד. מינה תמיד חשבה עליהם כעל שני חצאים של כלים שונים שמישהו נורא עני הדביק ביחד. וכל החיים היא הרגישה כמה מכוער המקום של החיבור. כשהיתה צעירה, היו גם דליפות מהכלי. היתה פעם אחת, בערך שנתיים אחרי שהתחתנו, שהיא הרגישה שהיא לא יכולה.
אז היא לקחה את רעיה והלכה אל עירא, דפקה לו בדלת ואמרה, "אני באה לגור כאן."
והוא אמר לה, "את משוגעת על כל הראש."
היא חשבה שהוא לא רוצה להסתכסך עם אחיו, אבל הוא אמר לה, "אני לא אוהב נשים בהירות."

רק בגלל המשפט הזה היא לא היתה צריכה לטפל בו כשכבר לא הבדיל בין נשים בהירות לכהות-שער.
אבל היא רצתה להראות לדויד ולילדים שלה איך לא עוזבים מישהו ברגע האמת. לא שהיתה לה תקווה שהדוגמה האישית שלה תעזור בבוא הזמן.
היא אמרה לציפי, "בחיים שלהם אין מקום לכלום חוץ מהחיים שלהם. את חושבת שהם אי-פעם רוצים לדעת מה קורה אתי? הם ילדים טובים, אני לא אומרת שלא, אבל הם אף פעם לא איבדו מישהו, אז הם לא יודעים להעריך את מה שיש להם."
וכשציפי העירה, "רעיה איבדה את בעלה."
מינה אמרה, "כן, אבל זה לא אותו דבר."
נשארו לה עוד חמישה עמודים בספר. היא כיוונה את מנורת הקריאה כך שלא תפריע לדויד. וקראה איך פגש את אחיו ואיך שמע ממנו על סיפור ההלשנה ואיך נשבע לעצמו שינקום במלשין.
לא היה שום רמז וסימן בספר לכל הפעולות שעשה כדי לאתר ילדים יהודים שהוסתרו על-ידי הולנדים. לא, הוא לא הזכיר אותה בכלל, אפילו לא כדי להדגים איזה ציוני טוב הוא היה. ומבעד לכל השנים שעברו ולכל כדורי הציפרלקס שבלעה, היא הרגישה איזה גל חם של חֵמה עולה לה מהבטן אל הצוואר והיא לחשה בחושך "לַאט הַיִי דֶה טִיפוּס קְרַייכֶן" [הלוואי שיחטוף טיפוס].
היא שכבה במיטה בעיניים עצומות ורצתה בכול כוחה לחשוב עליו מחשבות טובות. היא נזכרה איך עזר לה בנסיעה הראשונה שלה להולנד בשנות השמונים. הוא ייצג אז את הבנק באמסטרדם ובא לפגישת עסקים עם הבוסים שלו בארץ. דויד לא הסכים להיפגש אתו והיא ישבה עם עירא בבית-קפה.
היא אמרה, "גם אני רוצה לנסוע לאמסטרדם."
והוא אמר, "תגידי שאת נוסעת לטְרָנְצִיאַנְסְקָה טַפְּלִיצָה בצ'כיה, יש שם מעיינות מרפא. הם קומוניסטים אבל רוצים תיירות. סעי לשם לכמה ימים כדי שתכירי את המקום, ומשם תטוסי לאמסטרדם. הוא לא יוכל לדעת. אני אסדר לך את הכרטיסים."
היא שאלה, "למה אתה עושה את זה בשבילי?"
והוא אמר, "את לא חייבת לסבול את כל השיגעונות שלו."
הוא כועס על דויד כי דויד מחרים אותו, היא חשבה.
"חוץ מזה, אני לקחתי אותך משם," הוסיף, כאילו רצה לומר שבאיזושהי דרך הוא הזיק לה.

ומכיוון שהיו לה ילדים, והחיים שלה נראו פחות או יותר בסדר, היא כבר לא יכלה לראות את עצמה חיה שם. אבל זה לא היה הכול. היא גם לא הצליחה לחשוב על הולנד רק כעל המקום שבו הצילו אותה. היא ראתה שבעצם הרגו שם את כל מי שהיא אהבה. בכלל, הכול נעשה הרבה יותר מורכב, כי היא התחילה ליהנות מהחום ולאהוב את הירוק של עמק חפר, ואת הצבע של הים ואת אור השמש החזק. ככה, כמעט בלי להרגיש, התגנבה לה איזו מין אהבת מולדת לאותה מולדת חדשה, והיה בה גם סוג של גאווה על כל מה שקורה כאן. הנה, בלי שאף אחד שם לב, קרה מה שעירא התכוון אליו מלכתחילה והיא נהיתה מה שקוראים ציונית.
אחר-כך גלשה לתוך שינה, ומתוך נמנום ראתה את עצמה ביום חורף קר מאוד על מחליקי-קרח. אבא שלה עמד לא רחוק ממנה ונתן הוראות לבני אחיה איך להחליק כשהוא מחזיק בגב של כיסא, כי זו היתה השיטה שבה לימדו אז ילדים להחליק על התעלות הקפואות. היא היתה כבר מנוסה. חבושה כובע צמר אדום ועטוית כפפות היא טסה על פניהם והתקדמה לאורך התעלה. על שתי הגדות הושיטו עצים ערומים את זרועותיהם הדקות אל השמים. הם עמדו חשופים בקור העז, ופה ושם היו הגזעים עטופים בשקים ישנים שאמורים לשמור עליהם בחורף. האור היה רך ואפרפר, ולפניה היא ראתה, עד קצה האופק, מחליקים אחרים שהלכו וקטנו עד שהפכו לנקודות כהות על לובן הקרח. שלג שירד בלילה כיסה את כל הבתים בשמיכה לבנה עבה. הכול נראה נקי והאוויר שנשמה היה מנסר בצחותו. היא נופפה לאביה ולבני והיתה מאושרת.