רשומות הכוכבים הנידחים של ד"ר אורבך

פרק א

התחלה (כמעט) שגרתית

באותו ערב קר מאוד חזרתי משוק מחנה יהודה בירושלים. צעדתי במהירות לאורך רחוב אגריפס ופניתי מתחת לשער המקושת אל סמטת הכרמל שעל יד בית הכנסת "חסד ורחמים".

הבטתי אל השמיים, שהיו בהירים מאוד. הלבנה הייתה גדולה ובמילואה. כמו פעמים רבות בעבר עברה בי תחושה מוזרה אבל מוכרת מאז הילדות, כאילו הלבנה הייתה עין גדולה שרואה רק אותי ומתבוננת בי. כאילו ידעה את העומד להתרחש, וכאילו ידעה סוד שאמור היה להזכיר לי דבר שנשכח מזמן. אולי עוד מזמנים לפני הולדתי ואף מעבר... כמו אות שהוסתר ועתה קורא לי להיזכר.

סמטת שיריזלי הקטנה הייתה ריקה וחשוכה, ונקישות עקבי העץ של נעליי הדהדו בה. הגעתי אל שער הברזל הכחול של חצר ביתי, הנחתי את שקית הירקות והפירות, וצרור המפתחות נקש בשער המתכתי הישן והחלוד כשפתחתי את המנעול. משכתי בידית הזהובה ונעלתי אחריי. החצר הייתה מוקפת גדר בטון אפורה ולא מטויחת, ובמרכזה היה העץ שככל הנראה מת מזמן. גדול, יבש, שחור ומעוקל היה, וכבר לא הצמיח עלים. ענפיו הגדולים שנשלחו כלפי מטה נראו כמו זרועות ארוכות שאיימו לחנוק אותי. הבטתי דרך ענפיו. אור הלבנה השתרג דרכם ושוב חשתי כאילו רצתה הלבנה לומר לי דבר מה. כפי שכבר קרה לי בעבר, חשבתי על המרחק הגדול שהפריד בין הארץ ללבנה ומין געגוע לא מוסבר תקף אותי להימצא שם עכשיו, הרחק מכדור הארץ, אם כי מעולם לא הייתי שם.

זוגתי, שושנה, נפטרה לפני כחמש שנים, ומאז לא נותר הרבה בחיי וכבר לא חשתי שייכות לסובב אותי, לשכונה, לחברת אדם ולעולם בכלל. מאז פטירתה, בשנת 1976, נותרתי לבדי. לפני כשנתיים יצאתי לגמלאות ומאז היו הימים ארוכים וריקים. פעם, עד לפני כמה שנים, כשהייתי חוזר אל הבית, ידעתי כי מעברו השני של השער הכחול, תמיד תחכה לי שושנה בגינה מתחת לעץ, עם חיוכה הנעים ומבטה השואל באמת בעניין לשלומי. הייתי מרגיש כאילו אני נכנס לגן עדן קטן ושוכח את כל תלאות היום ומותירן מאחורי השער עד ליום המחר.

זכור לי קיץ 1975, הקיץ האחרון שלנו יחד. בכל יום היינו יושבים בגינה הקטנה, על כיסאות העץ הנוחים, והעץ שעוד היה חי ומוריק, רשרש בעליו הרחבים כאילו רק בשבילנו, תוך שהוא מסנן כך את רעשי השכונה והעולם שמחוץ לגדר. חתול הרחוב האפור שהתנחל על העץ וציפור השחרור השחורה היו נוכחים בכל השיחות. וכך דיברנו שעות עד אחרי חצות כל ערב, רק אני והיא. השיחות עימה חסרות לי מאוד.

כעת הייתי מבקש לחזור על אותו קיץ עד לאין־סוף פעמים לו היה אפשרי.

עתה, פעמים רבות כשאני בודד, כמו באותו ערב, הייתי מבקש להיות הרחק מכאן, על אדמת הטרשים של הירח, לצעוד עליה לבד בין המכתשים, הרמות והימות שעל פניו...

מכיוון שהיה קר מאוד ולא יכולתי עוד לעמוד ולהמשיך ולהביט בלבנה, הורדתי את מבטי אל הקרקע והמשכתי אל דלת הבית. נכנסתי והערתי אותו לחיים ככל שיכולתי. הדלקתי את תנור הנפט, חיממתי סיר עם מרק עדשים שנותר במקרר, הרתחתי מים לכוס תה והוצאתי מעט עוגיות מהארון. הדלקתי את מכשיר הטלוויזיה ושקעתי מולו בכורסה שבסלון. הבטתי במהדורת החדשות בפיזור נפש תוך שהמשכתי להרהר בריקנות של אותו יום — של חיי בפרט וריקנות החיים בכלל. מדי פעם עלעלתי בחוברות האסטרונומיה הרבות שהיו פזורות בבית, בעיקר בתמונות פני הירח. הכרתי את פניו כאילו ביקרתי שם פעמים רבות. הייתי משנן את מקום הימות והרמות שעל פניו מתוך הרגל.

נרדמתי מול המסך בנעלי בית, מכוסה בשמיכת הצמר החומה והישנה. תקפו אותי חלומות מוזרים שטרפו את שנתי. רוב החלומות היו בעלי אופי סתמי, שגרתי, וחלקם אף נשכחו ממני מייד עם הקיצי. אולם אחד החלומות הדהים אותי בחיותו המפליאה והמציאותית: עמדתי במקום שומם לרגלי הר בזלת שחור שקצהו לא נראה. הייתי לבדי בתחתיתו. מגבוה־גבוה זרמו מים דרך ערוץ שחצבו, המשיכו בשקט אל בסיסו ונעלמו אל תוך הערפל. קול המים המפכים והזורמים ואפילו תחושת רסיסי המים שניתזו על פניי היו מציאותיים לחלוטין.

התעוררתי בשלוש בבוקר בחדר החשוך. רק מסך הטלוויזיה האיר. אומנם ידעתי כי במשך השעות האחרונות הייתי כאן ולא יצאתי את הבית, אבל פחד כלשהו התגנב לליבי. ספק, כאילו לא חלום היה זה אלא מציאות, או שהבטתי בדבר אמיתי מרחוק מאוד ואין ספק שקיים, או אולי אפילו שבר מתוך מציאות אחרת. ואולי הייתי גם כאן וגם שם באותה העת...

נרדמתי שוב והתעוררתי מרעשי הבוקר שהגיעו מרחוב שומרון שמאחורי חלון ביתי. הייתי עדיין שכוב על הכורסה כשהקריין הודיע על הטמפרטורות הצפויות היום בירושלים. היה צפוי יום קר וגשום. מכיוון שלא היה דבר מיוחד שהייתי אמור לעשות באותו יום, הדלקתי את תנור הנפט (תנור פרידמן הישן והטוב) שבחדר הקטן ושפתּי עליו את הקומקום האדום הישן המפויח, לקפה שחור.

תוך שאני ממתין לרתיחת המים, עלו בי זיכרונות מהיחידה שבה עבדתי ובראשה עמדתי — יחידת מחקר של משרד הבריאות שמקום מושבה היה ברחוב שלום יהודה בתלפיות. כראש היחידה נהניתי ממוניטין של בר סמכא ושמי (דוקטור טוביה אורבך) היה מוכר בארץ וגם בעולם בכל הנוגע לאיסוף וארכוב של נתונים בכל תחום רפואי, מהארץ ומהעולם כולו, ניתוחים מסובכים סטטיסטיים ומתמטיים של תופעות רבות ומגוונות, באמצעות מחשבי IBM עוצמתיים שאך זה הגיעו לארץ והיו חזית הטכנולוגיה. הייתי שותף לצוותים רבים שעסקו בכל אלה, ובהסקת מסקנות, בזיהוי קשרים בין תופעות, בהתוויות מדיניות, המלצות ורעיונות למנכ"ל ולשר הבריאות. ביחידה נצברו נתונים רבים לאין־סוף הנוגעים למחלות, לניתוחים שונים, להצלחה של תרופות שונות בטיפול במחלות חשוכות מרפא, לתאונות דרכים, למחלות נדירות, לשיטות טיפוליות, להשלכות של דלקות על מצב בריאות כללי וכן הלאה.

תוך שהעליתי זיכרונות אלה, עלה גם זיכרון החלומות מהלילה ובעיקר אותו חלום־מציאות־הזיה־תעתוע־אמת של אותו הר שעדיין יכולתי לחוש באמיתות קיומו. חשתי שתודעתי אכן שהתה וממש אפפה את המקום, ושהאירוע כולו היה מעבר לחלום רגיל. כאילו צפיתי ממש בדבר אמיתי שקיים היכן שהוא בעולם, אם כי נראה היה שמדובר בעולם אחר, רחוק מאוד, שרגל אדם לא דרכה בו...

שריקת הקומקום הפתאומית הקפיצה אותי בבהלה והחזירה אותי למציאות. הכנתי קפה שחור עם הל שריחו מילא את המטבחון הקטן, וכך שתיתי בעמידה תוך שאני מביט בעד החלון הקטן אל החצר ובה העץ המת שהיה רטוב, נקי ונוטף טיפות צלולות. פתחתי מעט את החלון כדי לחוש באוויר הנקי והקר וכדי לרענן את חשיבתי. תוך שלגמתי מהקפה המהביל, החלו קרעי זיכרונות שונים לחוג במעגלים בראשי. נזכרתי במחקרים רבים שהיו מושא לענייני האישי ומשכו תשומת לב של רופאים וחוקרים במדינה ובעולם. כגון אותו מחקר על השפעת בריאות השיניים והחניכיים על הזיכרון בקרב אוכלוסיית הקשישים, המחקר של תרומת חבישת קסדה להקטנת הנזק בתאונות בקרב ילדים רוכבי אופניים. כל אלה נראו לי עכשיו כל כך רחוקים ולא חשובים. חשתי כאילו כיליתי ימיי לריק. יחד עם אלה נזכרתי גם במחקרים רבים אחרים שלא משכו תשומת לב רבה. נושאים אזוטריים שלא ניתנה להם התייחסות מיוחדת מסיבות רבות שברובן תקציביות ודחיפות עניינים אחרים. הבליחו בי זיכרונות על עשרות מחקרים ונתונים על תופעות שוליות וצדדיות לכאורה שהגיעו לשולחני, נערמו בפינתו לתקופה ארוכה עד שהייתי מחליט לפנותם באופן מסודר בקלסרים גדולים שחורים לארכוב ביחידה.

לפתע, באותו בוקר, כמו בהארה של המחשבה שכמעט הפילה את הספל מידי, נזכרתי בקלסרים עבים אחדים על תופעות שלא היה להן הסבר. קרעי ידיעות שהועברו אליי, ומשלא ידעתי מה לעשות בהן, תייקתי אותן בתוך קלסרים והדבקתי עליהן מדבקה ורודה עם הכיתוב "תופעות לא ברורות" או "תופעות ללא הסבר" ולעיתים גם תחת השם "בריאות הנפש". זכרתי כי בחלק גדול מידיעות אלה שאספתי לאורך שנות השישים והשבעים דיווחו חולים שהתעוררו מניתוח שנעשה בהרדמה מלאה על תופעות מוזרות, חזיונות ומראות שתוארו בפרטי פרטים, על מקומות שאותם מנותחים (לרוב ממין זכר) לא ראו מעולם אך בזמן הניתוח חשו כי ראו אותם בבהירות, תוך שהם מסוגלים לפרט כל פרט, צליל ותופעה מסביבם. חלקם חשו כי שהו במקומות מרוחקים במשך שנים אף על פי שהניתוח ארך שעות בודדות. אחדים אף סיפרו על פעולתם של חושים אחרים (ריח, מישוש) שגרמו להם לחוש כאילו באמת שהו במקום. בדומה לתחושת נתזי המים שחשתי בחלומי. זכרתי כי לרוב חולים אלה היו בגילים מתקדמים, מעבר לגיל 70. לרוב התרחשו תופעות אלו במתאם עם מספר מצומצם יחסית של רופאים מרדימים שניסו שיטות הרדמה חדשות לאותה תקופה, תוך שימוש בחומרים חדשניים, מינונים ותמהילים שונים התואמים לסוג הניתוח, תוך שהם מסתמכים על מחקרים חדשים בעולם הנוגעים לאותם חומרים ומינונים. חלק משיטותיהם והחומרים שבהם השתמשו אסורים היום בשימוש באופן חמור לאחר שהתגלו תופעות לוואי שלעיתים סיכנו את חיי החולים.

144730030494955...

מאחר שבזמנו אירועים מעין אלה לא היו שכיחים ולא היו במוקד תשומת הלב, ונוסף על כך היו המטופלים לעיתים מבוגרים שהיה ספק בקשר לצלילות דעתם, לא ניתנו לדיווחיהם משקל או יחס רציני. רק בקלסרים שלי המשיכו להצטבר נתונים, ראיות, ראיונות. ייתכן שאני הייתי היחיד שהקצה לנושא תשומת לב (בעיקר במהלך ארוחות צהריים חפוזות שבמהלכן הייתי קורא את הדוחות כאילו היו עיתון בוקר), ולבסוף הייתי מעביר את החומר הרב לתיוק.

עם הגיעי לגמלאות, ארזתי בארגזים גדולים חלק מהציוד המשרדי, מחקרים ומסמכים רבים וביניהם קלסרים אלה. העמסתי אותם על הרכב שלי מסוג "כרמל דוכס" לבן והבאתי אותם איתי לביתי. כמו כן, כמה ארגזים כללו כמות לא מבוטלת של תרופות, חומרי הרדמה ואף סמים שנצברו בחדרי, וחלקם אף היו בשימוש הרופאים המרדימים בעבודתם. מסיבה לא ברורה החלטתי לשמור עליהם. ככל הנראה חשבתי שכך תהיה לי תעסוקה בימיי כגמלאי בבית. כעשרים ארגזים העליתי אל עליית הגג שבביתי, מין עליית גג ישנה שרצפתה הורכבה מקורות עץ שחרקו עם כל דריכה עליהן. עלייה זו שימשה אותי כמחסן, חדר קריאה, ספרייה, מעבדה וחדר האזנה למוזיקה.

מאז הבאתי את אותם ארגזים עימי לבית, לא עיינתי בהם כלל. כאילו נשכחו מליבי. לאחר פטירתה של שושנה כבר לא הייתה לי הסבלנות הדרושה למיון וסידור הארגזים. השארתי אותם על האצטבאות הרבות שבעליית הגג, וכמעט לא ביקרתי בה.

0.636619772367581

עם שנחתה בי ההבנה על קשר אפשרי בין האירועים הללו לחלומי, חשתי כיצד עיניי ואישוניי מתרחבים ללא רצוני. הנחתי את הספל בכיור ועליתי במהירות במדרגות העץ החורקות אל עליית הגג. החדרון נראה כמו מערות קבורה פרעונית של תות ענח' אמון שמאז נחתמה, לא ביקר בה אדם, ואני הראשון המבקר בה לאחר אלפי שנים. בתקרת החדר היה קבוע חלון. פתחתי את התריס המוגף, והאור שחדר גילה את תכולתו של החדר: שולחן עץ כבד מגולף מעץ זית, מוחלק היטב ומעוגל פינות, משוח בלכה מבריקה ועליו ערמות מסמכים מצהיבים, גלובוס בצבע שנהב נתון במסגרת עץ עתיקה, אוסף מקטרות, שקיקי טבק, עטים נובעים ונוצות לרישום, אביקים ומבחנות, שני פסלונים מוזהבים ובהם מעוצבים ראשיהם של לודוויג ואן בטהובן ושל אלברט איינשטיין. על השולחן ניצבו מדפים מגולפים ועליהם, עד התקרה, צנצנות עם חומרים שונים ומשונים — על כולן מודבקת מדבקה עם תכולתן — אבקות ונוזלים, כלי זכוכית שונים, מבערי בונזן, נרות עבים, עששיות נפט, גולגולת של נמייה, גולגולת כבש ופוחלצים של ציפורי שיר, ינשוף ואנפה. הקירות היו רצופים בספרים וקלסרים מבסיסם ועד התקרה.

בפינת החדר עמד שולחן קטן ועליו פטיפון ישן שיוצר בשנות הארבעים ולידו ארגז עם עשרות תקליטים של בטהובן ובאך שאני ושושנה נהגנו להאזין להם כל יום. מעל הפטיפון, על הקיר, היה ממוסגר ציור של הצייר מאוריץ קורנליוס אֶשֶר ובו נראו נמלים ההולכות לאין־סוף על שפת טבעת מביוס.[1] הציור הזה (כמו גם ציוריו האחרים של אשר) תמיד עורר בי מחשבות על האדם ותפיסתו את תודעתו והיקום. האדם תופס אותם כאין־סופיים אבל אולי זה רק תעתוע? אולי האין־סוף הוא כמו טבעת מביוס וכך גם התודעה והיקום וגם השילוב ביניהם? אולי השילוב ביניהם הוא כמו מראה שעומדת מול מראה ורק לכאורה מדובר באין־סוף כשלמעשה מדובר בהשתקפות?

המשכתי לבחון את החדר תוך הליכה איטית, לאחר תקופה ארוכה שכמעט לא ביקרתי בו. הרצפה חרקה מעט עם כל צעד ושיוותה לחדר אופי מעט רדוף רוחות. על הרצפה היה פרוס שטיח פרסי ישן אדום וקרוע שזמן רב לא איבקתי. רצפת העץ הזו הורכבה בידי נגר מרחוב יואל בשכונת הבוכרים שהזמנתי לצורך זה לפני שנים. שמו היה עזרא, והוא עמל עליה במשך חודש שלם. בדרך כלל הייתי מזמין אותו לתיקונים ובנייה מסוג זה.

על אדן החלון הוצב טלסקופ רב עוצמה ולידו קטלוג הכוכבים של שארל מסיה.

במרכז החדר, ליד שולחן העבודה המגולף, עמד פרט שכאילו לא היה שייך למקום, והיה שייך לבעלי הדירה הקודמים. היה זה כיסא מרופד ועבה של מרפאת שיניים. כשעברנו לגור כאן, השארתי אותו מכיוון שהיה נוח אף שהיה מעט נוקשה וצבעו — מין "תכלת רפואי" — לא תאם את החדר, אבל אפשר היה לשבת עליו בנוחות, לשקוע במחשבות ואף לנמנם. לעיתים הייתי נרדם עליו למשך שעות, והשמש שחדרה מבעד לחלון הייתה מחממת אותי ומאירה.

התחלתי לסדר את החדר, להוריד את שכבות האבק וקורי עכביש שהצטברו על המדפים. תוך כדי עבודה, נפל מבטי על תקליט של בטהובן שעל המעטפת שלו כתוב:

Piano sonata N0 14 op.27

Sonata quasi una fantasia

By Ludwig van Beethoven

1. Adagio sostenuto

2. Allegretto

3. Presto agitato

זה היה התקליט ששושנה שמעה שוב ושוב בחדר האפלולי — "סונטת ליל ירח". הנחתי את התקליט על הפטיפון, הנחתי את המחט על התקליט והדלקתי את המכשיר. הצלילים המוכרים עוררו בי זיכרונות ותחושות נוסטלגיות. המשכתי לעבוד על רקע יצירה זו.

הקלסרים שאותם חיפשתי נשמרו במצב טוב. הנחתי את כולם על רצפת החדר והתיישבתי על כיסא המרפאה תוך עיון בדפים הרבים המצהיבים.

1.517093985989

היום היה חשוך, והשמיים השחירו. הורדתי מהמדפים שתי עששיות והצתּי את פתיליהן (מנהג שהיה אצלי עוד מימיי כילד שגר במשך שנים במנזר בצרפת). הן נתנו אור צהבהב שריקד על הקלסרים. סקרתי את הנתונים הרבים, בעיקר נוסחאות החומרים שהרופאים המרדימים השתמשו בהם. חלק מהן נכתבו בכתב יד, חלק הודפסו באופן לא ברור או שדהה עם הזמן. פתחתי כמה מהמגירות הכבדות עד שמצאתי זכוכית מגדלת עם עדשה גדולה וחזקה ובחנתי דרכה את הנתונים, הראיונות והחזיונות של המנותחים שרובם כבר הלכו לעולמם.

בגיליון רפואי ראשון של מנותח הופיעו הפרטים הבאים:

שם: ח.מ.

שנת לידה: 1905.

ארץ לידה: עיראק.

הרופא המנתח כותב: לאחר הניתוח הלינו בני המשפחה כי הנ"ל אינו צלול כלפני הניתוח. במשך שבועיים דיבר אך ורק ערבית עיראקית (אף על פי שהעברית הייתה שגורה בפיו עשרות שנים). לדבריהם היה מתאר להם בגעגועים את ילדותו בעיראק בעיר תיכּרית, חייו ליד הנהר הגדול (החידקל), עיסוקו בדיג ובספורט ואת בית החרושת למשי שהיה בבעלות אביו. לדבריהם תיאר את הכול כאילו מדובר בזמן הווה והוא חש כילד בן 6–10 שהוריו עדיין בחיים (למרות שנפטרו כבר לפני שלושים שנה). אולם בחלוף כמה ימים, כשפסקו הזיכרונות הללו ונראה היה כי הוא חוזר למצבו המנטלי שלפני הניתוח, סיפר להם כי לא מזמן ביקר בעיראק (לכאורה בזמן שהיה מנותח), ותיאר להם כיצד נראה בית הוריו כרגע. תיאר את החורבות שנותרו ממפעל המשי, ואף את קבר דודו שנותר בעיראק. את קברו לא ראה מעולם, אולם תיאר את הקבר שניזוק ואף את הכיתוב עליו עם תאריך הפטירה. כמו כן תיאר את בית דודתו שנותרה שם, ואף יכול היה לתאר את ארמונו של העריץ (ס. חוסיין).

לאחר כמה שבועות הצליחו בני המשפחה ליצור קשר עם דודתם, והיא אישרה בתדהמה כי כל הפרטים נכונים.

בגיליון רפואי שני של מנותח אחר הופיעו הפרטים הבאים:

שם: ל.ו.

שנת לידה: 1902.

ארץ לידה: מצרים.

הרופא המנתח כותב: החולה חזר לאיתנו בחלוף כשבוע וביקש לדבר עימי בדחיפות. לדבריו, במהלך הניתוח חש כי היה בביקור במקום הולדתו, כפר אל זאיאת, ברחוב אל חאג' סאלים הקרוב לנילוס. הוא תיאר את המקום כפי שנראה היום ויכול לדבריו לעמוד על הבדלים רבים בין המקום כיום לבין המקום כפי שהיה בילדותו לפני כשישים שנה, אם כי יכול לזהות עדיין את הנוף, את הדרך לנילוס, את המקומות שבהם היו קונים סחורה ואת השוק. הוא תיאר בפרטים אף את פינת הרחוב חאג' אל סאלים — עות'מאן אבן עפאן, שבה היה מתגודד עם חבריו בילדות ומשחקים בה משחקי כדור. הוא יכול לתאר אותה אז והיום.

כמו כן "נסע" (או ריחף לדבריו) בזמן שהיה מורדם אל ערים נוספות במצרים. לדבריו היה יכול "לרחף במהירות" ולהגיע על פי רצונו למקומות מרוחקים. בתיאוריו כלל את קהיר ואלכסנדריה כפי שהן ממש היום ואף מסר תיאור מתוך פְּנים פירמידות שהתגלו בשנים האחרונות, כולל תיאור חדר הקבורה, תכשיטים, כלי נשק, המומיות, ארון הקבורה והאפיריון שנמצא בחדר... הוא אף סיפק את מיקומם של כמה חדרים נסתרים שלא התגלו (בזמנו, או אולי עד היום). דבריו לא זכו ליחס רציני והם לא נבדקו.

בגיליון רפואי שלישי של מנותח הופיעו הפרטים הבאים:

שם: מ.צ

שנת לידה: 1887.

ארץ לידה: פולין.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*