החותם האנושי של הדוד לאון

הקדמה

שלוש שנים תמימות אני שוקד על כתיבת הספר הזה. הוא נדבך נוסף בספרי המשפחה שלי שכתבתי, רומנים המבוססים על סיפור אמיתי.

אני מתנצל מראש בפני ההיסטוריונים. אומנם חקרתי את אירועי התקופה במסלול שתיארתי, הם שימשו לי רקע לסיפור המופלא הזה, אך נתתי דרור לדמיוני וחרגתי יותר מאי פעם.

דודי, ד"ר לאון זקס (הדוד לאון) היה דמות מופלאה. המסע המתואר בספר מתפרס על פני חמישה עשורים וחולף על פני תשע ארצות: פולין, רוסיה, קזחסטן, אוזבקיסטן, כורדיסטן, פרס, עירק, ישראל וגם בלגיה.

מכאן תבינו את הקושי שלי לחקור, לדעת, להבין ולכתוב את הרומן הזה.

לאון זקס לא השאיר אחריו יורשים. משפחתו נספתה בשואה. יהיה הספר הזה הנצחה ראויה לדמותו הייחודית.

אתם מוזמנים לצאת למסע המופלא יחד עם דודי, ד"ר לאון זקס.

חנוכי זקס,
אפריל, 2025

סוסנוביץ 1920 | בשלג

הוא צעד בכבדות בשביל הרך. מגפיו שקעו בשלג הכבד, אך הוא חייך ושרק לעצמו בשקט כפי שאהב. השריקה ליוותה אותו תמיד. גם כעבור שנים רבות, כשכבר היה רופא מפורסם ורב תהילה, הוא נהג ללטף את הילדים, לשרוק ולנעוץ את המחט בזרועותיהם עוד לפני שהספיקו לחשוש.

אף על פי שהיה מעונן מאוד, השמש החלה לבצבץ מבעד לעננים ותוך כדי צעידה הוא גלגל במוחו את השיעור האחרון בפיזיולוגיה. הקור מעולם לא הפריע לו. הוא חש אומנם עקצוצים בקצות אצבעות רגליו, שהיו קרות, אך התעלם וניסה להבין מה גורם דווקא להן להיות קרירות כל כך.

הוא ראה בעיניי רוחו את זרימת הדם לרגליים, הוא חש את פעימות ליבו ואף הניח יד על זרועו לבדוק את הדופק. אחר כך ספר את הפעימות וחישב שהן חלשות מהרגיל. הוא החיש את צעדיו והשריקה רק גברה. הוא שרק נעימה סוערת ודמיין את זרימת הדם מליבו דרך העורקים לוורידים ולנימים עד לקצות אצבעותיו ואף לאוזניו.

השריקה האיצה את הילוכו. הוא החל לשרוק את המארש התורכי מאת וולפגנג אמדיאוס מוצרט, והתאים את קצב הליכתו למנגינה המוכרת לו היטב. תוך כדי הליכה שחזר לאון במוחו את בעיות העורקים שעליהן למד ואת הסיבות לחסימתם. אחר כך חשב על פתרונות לבעיות. אחרי שצעד כעשרה קילומטר בשלג מצא את עצמו בפליאה מול שערי הפקולטה לרפואה באוניברסיטה של העיר קרקוב.

לאון זקס היה יהודי גאה ותלמיד מצטיין. מעטים היו היהודים בכיתתו וראשי הפקולטה לרפואה לא הטיבו עימם. לאון זקס היה שונה מהם וצפון בפינתו בכיתה. בכל פעם שלא מצאו מענה לבעיה רפואית הופנו המבטים אליו, והוא נעמד והסביר בשקט ובשלווה את הפתרון שהיה ברור לו כל כך. לאחר מכן התיישב וכולם היו בטוחים שהוא שורק לו שוב בדממה להנאתו.

יום יום נהג לאון לעלות על הרכבת בעיר סוסנוביץ לכיוון קרקוב, אך ירד בעיירה קטנה וצעד את הצעדה היומית שלו, עשרה קילומטרים, כדי לחסוך את המחיר המלא של הנסיעה.

כאשר הגיע לביתו בסוסנוביץ נהג להצטרף לאביו, שהיה מנהל עבודה במפעל כימיקלים בעיר, ועבד לפרנסתו באותו המפעל כמה שעות נוספות ביום כדי לעזור למשפחתו לממן את לימודיו.

אביו האיץ בו לנסוע דווקא ברכבת את כל הדרך, אך לאון ויתר וטען בתוקף שההליכה מיטיבה עימו, מריצה את זרם הדם ומרעננת את מוחו. הוא גם טען שתוך כדי הליכה ביכולתו ללמוד ולשנן את ההרצאות ששמע ולפתור בעיות רפואיות בעל פה בראשו.

היה זה כאשר הסתיימה המלחמה הגדולה. המונרכיות הגדולות הוכרעו, הממלכות נפלו והאימפריות כמו האוסטרו-הונגריות התמוטטו. עתידה של פולין עדיין היה לוט בערפל, אך לאון זקס המשיך בלימודיו ושאף להשיג את מטרתו – להיות רופא ולעזור לבני האדם.

לאון היה הבכור מבין ארבע אחיותיו ואח אחד. הוא נהג לחבקם בכל הזדמנות. כשחזר מעבודתו במפעל שבו עבד אביו היה יושב ללמוד ליד שולחן קטן ומעיין במחברתו ובספריו, אך תמיד שניות לפני שאחיו ואחיותיו נרדמו נהג להיכנס לחדרם, לכסותם בשמיכה עבה אך גם לפתוח מעט את החלון. "אוויר טוב יגרש את הנגיפים והחיידקים," אמר להם, "גוף חם ואוויר נקי הם התרופה הטובה ביותר." אחר כך הביט בכולם, ליטף את מצחם ובתוך כך בדק את חום גופם, הרגיע וחייך. הם עצמו את עיניהם, ולאון חזר אל ספריו כדי להתכונן לשיעורים שיהיו למוחרת.

"לאון בני," אמר לו אביו יואכים, "הבאתי לך את שכרך מהשבוע האחרון."

הוא הניד את ראשו וחייך שוב: "זה בשבילך, אבא. אתה הרי עובד כל כך קשה כדי שאני אוכל ללמוד. קנה בהם עוד מעיל חם לאחיותיי."

יואכים השאיר את הכסף על שולחנו ויצא. בלילה, כשסיים לאון את השינון היומי וכל בני הבית כבר ישנו את שנתם, הוא התגנב לחדר הוריו, פתח את ארנקו של אביו והניח שם את השטרות. הוא חזר לחדר הילדים ושכב לישון.

כעבור ארבע שעות התעורר לפני כולם. השעה הייתה חמש בבוקר. הוא התלבש, הידק שוב את השמיכות של אחיו ואחיותיו הנמים בשלווה, ויצא בדממה לתחנת הרכבת כדי לעלות על הרכבת הראשונה היוצאת לקרקוב, ושוב לרדת בכפר הקטן באמצע הדרך כדי לצעוד תוך כדי שריקה ושינון החומר שלמד את עשרת הקילומטרים עד לאוניברסיטה.

את המבחנים עבר לאון בהצטיינות למורת רוחם של כמה מורים שלא הסתירו את גישתם האנטישמית. דיקן הפקולטה דווקא צידד בו. הוא התעלם מההערות, העניק לו את הכבוד הראוי והזמינו לשיחה.

"הסטודנט זקס, האם אתה נהנה מלימודיך אצלנו?" שאל הדיקן.

"בהחלט, אדוני הדיקן," השיב לאון.

"ומה כל כך טוב כאן?"

"כל חיי שאפתי להיות רופא. אתם מגשימים את תשוקתי ועל כך תודתי."

"ראה הסטודנט זקס, אני יודע עד כמה אתה מצטיין, אך לא כל המורים אוהבים את הצטיינותך אצלנו."

"הבחנתי בכך, אדוני הדיקן."

"האם עלה בדעתך מדי פעם לא לענות על כל שאלה שאף אחד לא יודע את התשובה?"

"ומדוע לא? אם אני יודע, אני עונה."

"נסה, הסטודנט זקס, נסה. בסיום לימודיך אעזור לך, ואני מאחל לך בהצלחה."

"תודה, אדוני הדיקן."

הוא יצא מהשיחה מהורהר, אבל המשיך לשרוק בדרכו לצעידה היומית חזרה לסוסנוביץ ולעבודה.

וונדה

לאון זקס אחז בתיקו לאחר סיום יום הלימודים. ריח תיק העור נעם לו. הוא שאף את ניחוח העור הישן, הרים את ראשו ועצם את עיניו. ריחו של התיק מלווה אותו מאז החל ללמוד. הוא לא מיהר למרות צעידת עשרת הקילומטרים המחכה לו. בשלווה אסף את ניירותיו והביט שוב ללוח של המורה. הוא קימט את מצחו ורק אחר כך לקח את תיקו וצעד לדלת. בדרכו עצר לרגע ליד הלוח. משהו לא מצא חן בעיניו במה שהיה כתוב שם. הוא לקח את הגיר, תיקן את מה שתיקן, מחק משהו מהסברו של המורה, כתב הסבר אחר, החל לשרוק ויצא מהכיתה.

"וונדה מה את עושה כאן?"

"מחכה לך, לאון. ממתינה שתצא."

"ומה גורם לך לחכות לי דווקא?"

"רציתי לצעוד לתחנת הרכבת יחד איתך. הרי אנחנו גרים בשכנות בסוסנוביץ. חשבתי שאולי ניסע יחד ברכבת."

וונדה, גם היא מסוסנוביץ, אחת משלושת היהודים בכיתתם, הייתה צנומה, חייכנית, ודיברה מהר ובהחלטיות. אומנם היא הייתה סטודנטית מבריקה, אבל כולם הודו שלאון היה טוב ממנה. עד הרגע ההוא הם החליפו מדי פעם רק כמה מילים. הוא היה קצת ביישן ושקוע בלימודיו ובעבודתו ולא נהג לפלרטט, בוודאי לא בזמן הלימודים. לאון שקל את צעדיו. הוא חייב לצעוד. אין לו מספיק כסף לנסיעה חזרה מקרקוב לסוסנוביץ, והוא התבייש לספר לה על כך.

"וונדה, אני צועד ברגל עשרה קילומטרים ועולה על הרכבת בכפר. אני חייב ללכת. זה הדבר הכי טוב שאני עושה."

"אז אני אצעד איתך, נלך יחד."

היא לא חיכתה לתשובתו. הוא החל לשרוק כמו תמיד והם יצאו לדרכם זה לצד זה.

לאון לא היה בטוח שהצעידה יחד עם וונדה היא מעשה נכון. כל הדרך, כשעתיים צעידה, הוא חשש ששחזור השיעור בראשו יופרע מנוכחותה, על כן רק אמר: "נצעד יחד אבל בבקשה בשקט, וונדה."

היא צעדה לידו בדממה. הוא הלך ושרק, הרים את ראשו לשמיים ואמר: "לא ירד שלג בשעות הקרובות. למזלנו יהיה הרבה יותר קל ללכת היום."

"אמרת שלא נדבר? מה גרם לך בכל זאת לומר משהו?"

"את מסיחה את דעתי, ומחשבתי אינה צלולה כל כך כמו בימים שבהם אני צועד לבדי."

"תתעלם, לאון. גם אני מנסה לחשוב על מה שלמדנו היום, אבל אני מתקשה. ברכבת אני תמיד פותחת מחברת או ספר וקוראת בהם, אבל בהליכה אני לא רגילה לשנן."

"זה תרגול הרבה יותר טוב לשנן בעל פה, לא רק שאת מנסה ללמוד אלא גם לחדד את זיכרונך. נסי ותראי, במשך הזמן מתרגלים."

הוא נאלם דום והצליח לשנן ולשחזר את השיעור האחרון. וונדה החלה לפגר אחרי צעידתו. הוא המשיך בקצב שלו, ולפתע הביט סביבו ולא ראה אותה. הוא נבהל לרגע עצר והחל לקרוא לה. כעבור כמה שניות ראה אותה צועדת בקצב שלה לאט יותר ממנו. היא התקרבה אליו. הוא הביט בה, ולפתע אחז בידה: "אעזור לך לעמוד בקצב."

היא חיבקה את ידו והסמיקה. הייתה זו הפעם הראשונה שגבר אוחז בידה. היא חשה חום בכל גופה והפנתה את ראשה לצדדים. הוא נשא את מבטו רק קדימה והגביר את צעידתו. מדי פעם הציץ בשעונו ולחש לה: "אם לא נמהר, לא נגיע לרכבת לסוסנוביץ בזמן."

וונדה החלה להאיץ את צעדיה. רגליה כבר כאבו אך היא התאמצה. אסור לי לאכזב אותו כעת, חשבה לעצמה.

את הקילומטר האחרון עשו כמעט בריצה. הוא אחז בה חזק, והיא ממש נגררה אחריו. בדקה האחרונה הם קפצו לרכבת שהחלה כבר לנוע.

"כעת נוכל לנוח מעט. בעוד כחצי שעה נגיע לתחנה שלנו."

"אולי בכל זאת בפעם הבאה ניסע כל הדרך. מה דעתך, לאון?"

לאון חייך ולא ענה. הוא חישב כל גרוש וידע שהמחיר יקר מדי. היא נשענה על כתפו ונרדמה. הוא לא זז, חשש להעירה, מגע ראשה על כתפו נעם לו. בהגיעם לסוסנוביץ היא התעוררה ואמרה, "להתראות מחר בכיתה."

"ודאי שנתראה, אבל אני מציע שאת תחזרי ברכבת ואני אלך שוב ברגל."

היא חייכה ונפרדה ממנו לשלום.

לאון מיהר למשמרת שלו במפעל הכימיקלים שבו עבד אביו. הוא ראה את אביו בזווית עינו וניגש תוך כדי שריקה לעמדתו ליד המכונה. הוא לא הצליח לשנן את השיעור. הוא חשב על וונדה.

אביו חלף לידו וראה את עיניו המחויכות. "יש לך מצב רוח טוב היום, לאון?"

הוא החזיר לו חיוך מבויש והמשיך לשרוק ולעבוד.

הניתוח

לאון לא יכול היה להסתיר את התרגשותו. ביום ההוא הם עמדו לצפות בניתוח בפעם הראשונה. בית החולים האוניברסיטאי של קרקוב היה צמוד לפקולטה, ולראשונה הוא יצפה בניתוח של ממש. שלושה סטודנטים מהכיתה יצפו היום ויהיו נוכחים במעשה הזה.

הוא יצא לדרכו מהרכבת, כמו בכל בוקר, לעשרת הקילומטרים שלו וצעד אותם הרבה יותר מהר מהרגיל. כל הדרך הוא תיאר לעצמו את שלבי הניתוח שיחזה בו היום. הוא תהה עד כמה קרוב הוא יעמוד ליד המנתח והאם באמת יראה את המעשה עצמו – את החיתוך, התיקון והתפירה. תפקידו יהיה רק לצפות ולסכם אחר כך את חווייתו, מה הוא למד, במה התקדם, ומה הוא חש בעת הניתוח.

מה רבה הייתה הפתעתו לראות את וונדה גם היא בין שלושת הסטודנטים שיצפו בניתוח היום. וונדה כבר חיכתה לו ויחד עם הסטודנט השלישי מכיתתם הם צעדו במהירות לחדר הניתוח של בית החולים.

הם הגיעו למקום כשעה לפני תחילת הניתוח, כפי שהורו להם, ישבו והמתינו. המתח הורגש באוויר והם הציצו מדי פעם בשעונם. המורה הגיע והורה להם להיכנס לחדר ההלבשה. הם עטפו את עצמם בחלוקים, כיסו את ראשם ואת פיהם במסכה מתאימה ופנו לעמדת רחצת הידיים. המנתח עמד שם והדריך אותם בנחת. הם קרצפו היטב את ידיהם בסבון ובחומרי חיטוי בין האצבעות שוב ושוב, עטפו את כפות ידיהם בכפפות, ולאון חש את ידיו רועדות. הוא לא הבין מדוע, אך קירב את קצות אצבעותיו לאפו והריח את הסבון ואת חומרי החיטוי.

וונדה חייכה. הוא הביט בה ונראה היה לו שהיא נהנית לראותו רועד אף יותר ממנה. הוא חייך אליה וקלט את הברק בעיניה. לפני הכניסה לחדר הניתוח עצר אותם המנתח. הם עמדו שם זקופים בעודם מסתירים את חששם מפני מורם והמנתח.

"אתם רק צופים, לא מדברים, לא זזים אלא אם כן הורו לכם. נסו לראות כמה שיותר. יהיה קשה להביט, אך המטרה שלנו לתת לכם את ההרגשה של חדר הניתוח. כולנו נהיה בשקט. רק אני נותן את ההוראות. יהיו לי עוזר ומרדים, ותהיה שם גם אחות חדר ניתוח. אנחנו צוות קטן כי הניתוח הוא הסרת התוספתן, ניתוח מאוד פשוט. החולה הוא צעיר וחזק. לא צפויות בעיות. אם הכל ילך כשורה, אחרי שעה נהיה בחוץ. אנא עמדו קרוב. עשו כמיטב יכולתכם לראות. אני אדבר קצת יותר בקול רם כדי שגם אתם תוכלו לשמוע. שיהיה לנו בהצלחה."

האחות והרופא כבר היו שם. החולה שכב במיטה בעיניים עצומות והרופא הניח את המסכה על פני החולה והורה לו לספור עד עשר. כאשר הגיע למספר שבע הוא כבר נרדם.

הרופא חשף את בטנו הימנית של החולה, נגע בבטן התחתונה, ואכן הוא חש את הבליטה ואת הגוש במקום הנכון. "תפסנו את הבעיה בזמן. המקום מאוד מודלק. ייתכן שתוך זמן קצר התוספתן היה יכול להתפוצץ בבטן ולסכן את החולה." הוא הביט בתלמידים וחכך בדעתו לרגע. "בואו, אני רוצה שגם אתם תמששו את המקום, תרגישו את האפנדיציט לפני החתך. תראו איך מרגישים כשהוא עם דלקת. אנא, בואו בבקשה."

לאון ניגש ראשון, נגע במקום הנכון וחש באצבעותיו את הגוש. הוא חש שהמקום קצת חם. לאחר מכן הוא נע לאחור וונדה ניגשה ועשתה כמוהו. היא נדה בראשה ופינתה מקום גם לתלמיד השלישי.

המנתח הושיט את ידו. כף ידו הייתה פתוחה, והאחות הגישה לו את סכין החיתוך. הוא היה מרוכז כל כולו בבטן החשופה מולו. ביד בוטחת הוא ביצע את החתך. כמות הדם שזרמה הייתה קטנה, והאחות הצליחה לבלום ולעצור בעזרת פדים את השטף הקל.

הסטודנטים נעו באי-נוחות לאחור. המנתח הרים את ראשו לרגע קט, ולאחר מכן חזר להביט בבטנו הפתוחה של החולה. וונדה נותרה מאחור, אך לאון היה סקרן והתקדם קמעה. הוא ניסה להביט מעבר לכתפו של המנתח, אשר ביד בטוחה ובעדינות כרת את התוספתן והוציאו. לאון הבחין בצבע הכהה, כמעט אדום, של האיבר הכרות שהיה מונח בידו של המנתח. הוא הסב את ראשו, פנה לסטודנטים ואמר בשקט: "זה היה ברגע האחרון. עוד זמן קצר זה היה יכול להתפוצץ לו בבטן והחולה היה בסכנת חיים. הצלנו את חייו." הוא חזר אל החולה וצרב את נימי הדם. לאון לא הבחין במדויק במעשיו. הוא רק ראה עד כמה המנתח היה מרוכז בבטנו של החולה. האחות הגישה לו מדי פעם כלי כזה או אחר. לאון העריך שהוא עוסק כעת בתפירת החתך.

לפתע לאון חייך וכמעט החל לשרוק, אך לא היה בטוח מה תהיה תגובתו של המנתח לשריקה פתאומית בחדר הניתוח, לכן שלט בדחף שתקף אותו. הוא הסתובב בחיוך גדול על פניו וראה את חיוורונה של וונדה. היא לא חייכה, והחלה אף להתנדנד. היה נדמה לו שהיא מאבדת את שיווי משקלה. הוא התקרב אליה עוד יותר. כל הנוכחים בחדר הניתוח היו עסוקים בפעולותיו של המנתח, אך לאון אחז במותניה, והיא נשענה עליו בעיניים עצומות. "קחי אוויר וונדה, לאט-לאט, תנשמי עמוק. יופי, שוב הרבה אוויר לריאות, לאט-לאט. כעת תוציאי את האוויר ותנשמי שוב."

המנתח תפר באיטיות. האחות עזרה לו במתן הכלים, ולאון הביט מרחוק. הסטודנט השלישי התקרב כעת לראות את מעשה התפירה, ולאון וונדה נותרו קצת מרוחקים.

וונדה פקחה את עיניה, נשמה שוב באיטיות ואף החלה לחייך. לאון חש שהיא התייצבה, עזב את אחיזתו במותניה וחזר לשולחן הניתוחים.

"האם אוכל לתפור תפר אחד בבקשה דוקטור?"

נפלה דממה בחדר. המנתח הביט בלאון בחוסר אמון, חייך לעצמו ועצר את תפירתו.

"ומה לדעתך היה אומר החולה, אם היה ער כרגע?"

"אבל הוא הרי מורדם כעת."

"בוא תתפור."

המנתח הגיש ללאון את המחט ואת החוט המושחל בה. לאון התרכז, הביט שוב בחתך התפור למחצה, אחז במחט בביטחון וביצע את התפר ביד רגועה. לאחר שסיים את התפר היחיד החזיר את המחט למנתח.

המנתח המשיך בתפירה, השחיל עוד פעם עד שסיים לחבר את החתך כולו.

"זהו, סיימנו להיום, סטודנטים. אתם יכולים לחזור לכיתה. המורה מחכה לכם מחוץ לחדר."

עיניה של וונדה ברקו. היא התקרבה אל לאון: "תודה על התמיכה," לחשה לו, "עשית שם מעשה של כבוד, והתפירה, אתה אמיץ לאון."

הם פגשו במורה ששאל לתחושתם. לאון כבר שרק לעצמו. "למדתי המון." שמעו את הסטודנט השלישי. הם הביטו בוונדה: "רעדתי," היא לחשה.

ברגע ההוא יצא המנתח וניגש אליהם. "מה שמו של הסטודנט השורק שם?"

"הסטודנט זקס."

"הוא נולד רופא," שמעו כולם את המנתח.

"הוא יהודי," ענה לו המורה.

"זה לגמרי ברור לי."

הם חזרו לכיתתם צועדים בנחת ומלווים בקצב השריקה.

ביקור במחלקה

שבע שנים תמימות צעד לאון כל יום עשרה קילומטרים הלוך ושוב, ודבק בשריקתו. מדי פעם, בעיקר בימי הקיץ, וונדה הצטרפה אליו. בדרך שוחחו בנחת. לאון התרגל לנוכחותה, והם אף פתרו בעיות יחד במהלך הליכתם. בשנתיים האחרונות ללימודיהם השתתפו בניתוחים רבים, ואף התלוו אל רופאים בביקורי חולים.

הם היו כבר בשנתם השביעית והאחרונה ללימודיהם ונהגו להצטרף כל בוקר אל הרופאים במחלקות השונות. "אתם לא מדברים בעת הביקור. את השיחה עם החולה ינהל רק רופא. אתם, הסטודנטים, מבקרים בלבד, מקשיבים היטב, רושמים הערות מה למדתם, ואת השאלות תשאלו לאחר הביקור." אלו היו ההנחיות הברורות.

הייתה זו תקופת השפעת וזיהומי החורף. המחלקה הפנימית הייתה עמוסה לעייפה. סטודנטים בשנה השביעית ללימודיהם הורשו להשתמש בסטטוסקופ, סמלם של הרופאים.

הם עמדו ליד מיטתו של חולה, והרופא הניח את הסטטוסקופ על גבו והקשיב לריאותיו. "אנא תנשום עמוק, כן כך." הוא הזיז את המכשיר מדי פעם וביקש שוב. "אנא תנשום עמוק ושמור את האוויר בריאותיך." החולה בקושי נשם. הרופא הצמיד את הסטטוסקופ לחזה החולה וביקש ממנו שוב ושוב לנשום עמוק.

"אנא שכב במיטתך ותנוח. ניתן לך תרופה אנטיביוטית. תהיה לך בקרוב הקלה בנשימה, ואני מקווה שתוך זמן קצר תחזור לאיתנך."

לאון רשם הערה בפנקסו, וונדה הציצה מעבר לכתפו. היא ראתה אותו כותב: "שפעת".

ההפרדה בין החולים הייתה באמצעות וילון שלא תמיד היה סגור, והם עברו מחולה לחולה באולם גדול למדי. הרופאים בדקו את חומם של החולים אשר נמדד מוקדם בבוקר והשוו כמובן בינו ובין חומם בימים הקודמים.

מדי פעם הורה הרופא לבצע בדיקות דם שונות. הוא לא הסביר דבר, רק עבד, העיר וחילק הוראות לאחיות. הסטודנטים המלווים הקשיבו ורשמו.

"יש שאלות?" שמעו אותו כאשר עמדו בתום הביקור, שארך כשעתיים.

"כן, יש לי שאלה." המבטים הופנו ללאון. "מה שאלתך, הסטודנט זקס?"

"לחולה עם הדלקת בריאות נתת אנטיביוטיקה. זו תרופה לזיהום הנובע מחיידקים, איך אתה יודע שהמחלה נגרמה מחיידק ולא מנגיף? כי יכול להיות שיש לחולה שפעת, והוא זקוק לתרופה אחרת לחלוטין. ברשותך, אדוני הרופא, אם זו שפעת, האנטיביוטיקה תחליש אותו ולא תבריא אותו."

הרופא המופתע הרים את ראשו, הביט בלאון, הרים את גבותיו והרהר כמה דקות. לאחר מכן אמר, "בואו נחזור כולנו לחולה."

הם חזרו למיטתו של החולה. הרופא הקשיב שוב לריאותיו וביקש גם מלאון להקשיב. לאון ביקש מהחולה לנשום שוב ושוב. הוא הזיז את הסטטוסקופ ממקום למקום, הקשיב גם לחזהו, חזר לגבו. החולה החל להשתעל שיעול כבד ויבש.

"לא הייתי פוסל שפעת," אמר לאון והחזיר את הסטטוסקופ לרופא.

הם התרחקו מהחולה ויצאו שוב מהאולם.

"ומה היית מציע כעת, הסטודנט זקס?"

"לתת לו תרופה לשפעת, ולבצע שוב בדיקות דם וליחה."

"כך נעשה." שמעוהו אומר.

וונדה ולאון חזרו לכיתתם בדממה.

חלף שבוע, והם חזרו למחלקה לביקור נוסף. מיטתו של החולה הייתה ריקה. רופא אחר ליווה את הסטודנטים. "מה קרה לחולה שהיה כאן לפני שבוע?" שאל לאון. הרופא המלווה הפעם פלט: "לא יכולנו לעזור לו. הזיהום היה חזק מדי וריאותיו קרסו. הייתה לו שפעת."

וונדה לחצה את ידו של לאון בחוזקה. הוא החוויר ושתק. את יתר הביקור עשו בדממה, וגם לאון לא רשם אף הערה בפנקסו.

לאחר יום הלימודים הארוך יצאו לאון וונדה יחדיו לתחנת הרכבת. "היום ניסע ברכבת את כל הדרך. לא נצעד. זה היה קשה. אני צריך לחשוב בלי לצעוד."