ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם.
ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.
ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.
ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה: ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם.
ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת.
ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל.
(ספר בראשית)
אך מפני התאוות יהי לכל איש אשתו ולכל אישה יהי בעלה. האיש ימלא חובתו לאשתו וכן גם האישה לבעלה.
(איגרת ראשונה אל הקורינתים, הברית החדשה)
כל העולם במה וכל הגברים והנשים רק שחקנים. יש להם יציאות וכניסות, ואדם אחד בזמנו מגלם הרבה תפקידים.
(וויליאם שייקספיר)
1

רון יצא בצעדים חפוזים מדירתו, ממשש את הפתק החבוי בכיס מכנסיו. הוא יצא מהבניין אל יום סגרירי ואפור. השמיים הביטו בו במבט מעונן ואטום, אך מדי פעם שמש שקרנית הצליחה לבצבץ מבין העננים השטים אי שם במרומים, ולחדור בעדם. על אף האוויר הצלול, רון חש שבתוכו מתפשטת עננות כבדה.
בעודו צועד ברחוב, ניחוחות עדינים מהמאפייה השכונתית חדרו אל נחיריו, מנסים לפתות אותו ואת שאר העוברים והשבים. ריחות של שמרים, שוקולד חם, ווָנִיל קראו לעוברי האורח להיכנס פנימה, ולבחון את מה שיצא הרגע מהתנור.
אבל רון לא נכנס. הוא המשיך לצעוד, חלף על פני המספרה, עצר רק לרגע והציץ דרך חלון הראווה. בוריס בדיוק עבד על ראש עטוף באלומיניום, שתחתיו הציצו פני אישה בגיל העמידה.
יומיים לפני כן, רון עצמו ישב שם בפנים, על הכיסא המסתובב, ובחן בקדרות את דמותו במראה. בוריס עמד אז מאחוריו בגופייה הלבנה שהבליטה כרס צנועה, אוחז במספריים הארוכים. בחיוך אמר כי מעט השיבה מעצימה את הגבריות ומשרה לו ארשת סמכותית יותר.
"זה ככה כמו מנהל עסקים," אמר, ואז גזר.
"לא יודע," אמר רון בחיוך ספקני, בוחן את השערות הלבנות שהחלו לעטר את הצדעיים וקדמת הבלורית שלו בשנה האחרונה. "זה אומר שאני מזדקן."
"מה פתאום זקן!" בוריס הזדעק במבטא כבד. "זה ככה גבר סמכותי, זה ככה אישה אוהבת," אמר לו בארשת פנים רצינית מאוד. רון לא היה בטוח בדבריו, אבל היה לו נעים לחשוב כך.
הוא המשיך ללכת.
אם לומר את האמת, לא כל כך התחשק לו לצאת מהבית. הוא העדיף להמשיך לקרוא את הרומן "הפורנוגרפיה של האהבה", ולהתענג על המקיאטו האיטלקי שהכין. מעט מטעמו עדיין הורגש בחלל הפה. הוא רכש את מכונת הקפה באיזו עיירה ציורית באיטליה במחיר מציאה.
החיים בטריאסטה.
זיכרון מתוק־מריר.
אומנם הוא חזר משם לפני שנתיים, אך הרגיש שחלק מליבו עדיין נשאר בארץ המגף. לא לגמרי פה, לא לגמרי שם, חצי־חצי, מתנדנד באוויר. הוא הרגיש שהוא איבד את דרכו באופן דומה לאופן בו איבד את עבודתו. הפיצויים הזעומים שקיבל לא הספיקו לתנאי מחייה נוחים כפי שהתרגל אליהם שם, באיטליה. הוא השקיע אותם בנדל"ן בארץ, אבל הפירות עדיין לא בשלו מספיק כדי להנות מהם. אולי בקרוב.
למרות הנוחות על הכורסה בביתו, עם הספר והקפה, הוא לא יכול היה להוריד את העיניים מהפתק שהיה מונח על שולחן הסלון. בסופו של דבר הסקרנות גברה עליו.
רון המשיך לצעוד ברחוב הסואן, מתקדם לעבר סניף הדואר הראשי. פתק הדואר הוורוד היה תחוב עמוק בכיס מכנסי הג'ינס שלו. הוא הופיע בתיבת הדואר שלו לפני יומיים, ובו נכתב בלקוניות אדישה שהגיעה חבילה מחו"ל.
הוא לא יכול היה לשער מי שלח את החבילה ומהיכן הגיעה. לא הייתה לו משפחה בחו"ל, ומכריו הבודדים (הקולגות שלו לשעבר) בטח לא ישלחו מתנות. הוא גם לא הזמין שום דבר באינטרנט. תמיד אהב לגשת באופן אישי לחנות כדי לראות את המוצר במו עיניו, להתלבט זמן רב, ורק אז לרכוש. הוא לא בטח ברכישות מקוונות, וגם לא מיהר לפזר את כספו.
לפעמים מגיעות הודעות סרק בדואר, חשב. פרסומות או קנסות. ההודעות האלה אף פעם לא משמחות כמו זכייה במוצר, או מכתב מדוד יקר שנזכר בך פתאום ורוצה לשלוח לך מיליון דולר.
אבל בעצם... אולי זו נעמה שרכשה משהו באינטרנט. היא הייתה אלופה בכך. ואולי ציינה בהזמנה את כתובת מגוריו במקום את הכתובת הזמנית שלה. אולי היא חוששת שדברי דואר חשובים לא יגיעו לדירה השכורה שלה. זה לא היה הדבר הכי הגיוני לעשות, אבל נעמה לא הייתה היצור הכי הגיוני בעולם.
ואולי היא פשוט רוצה לראות אותו שוב. הופכת אותו לדוור הפרטי שלה.
רון חצה את הרחוב לצידו השני בו היו פחות בתי מגורים ויותר עסקים מסחריים. הוא עבר שורה של חנויות הלבשה תחתונה. הוא חייך בנימוס אל קשישה נמוכת קומה שהביטה בו בזמן שחלפה על פניו. היא כמו נבלעה בתוך שיער דליל, מנופח וצהבהב.
פה זה לא כמו באיטליה, חשב. שם הנשים מרהיבות עוז. הן שומרות ומטפחות את עצמן בכל גיל, צעירות כקשישות. אפילו ג'וליה, למרות שהיא ממש לא הייתה צריכה. אישה עם יופי טבעי כזה לא צריכה להוסיף או לשנות אפילו פסיק אחד קטן.
ג'וליה...
מי היה מאמין שחלפו שנתיים שלמות מאז הפעם האחרונה שראה אותה. אולי ישלח לה מייל? בלי סיבה מיוחדת, רק כדי לבדוק מה שלומה. אבל בטח היא לא תענה.
רגע, כשחושבים על זה... היא באמת כתבה לו לפני מספר חודשים שהיא מתכוונת לשלוח לו מעין הפתעה. חמישה שקדים מצופים בשוקולד.
כאות של אהבת נצח וחיבה עמוקה, היא כתבה.
אהבת נצח... חיבה עמוקה... אבל באותה נשימה היא גם כתבה שבקרוב היא מתחתנת.
ואם אכן כך המצב, וזו חבילת האהבה־אירוסין של ג'וליה, הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לקבל אותה. מועקה כבדה החלה להתפשט בליבו מהמחשבה על אירוסיה. מצד אחד, הוא ידע שזה יקרה במוקדם או במאוחר, והוא היה בסדר גמור עם מאוחר. מאוד מאוחר. מאוחר כזה של אף־פעם.
אבל מצד שני... אולי היא תצרף גם מכתב. הוא כל כך אהב לקרוא את מילותיה באיטלקית, אם בהתכתבות אישית ואם בנושאי עבודה. הוא סבר כי כתיבתה היא המתוחכמת בעולם. בליבו היה מעניק לה פרס לספרות איטלקית, בעיקר בפעם ההיא שכתבה לו: Mi dispiace che abbia sofferto pensando, אני מצטערת אם סבלת לחשוב. הוא מצא בכתיבתה חדות המתאפיינת בישירות, כמעט ככתיבתו של גבר. אולם במילותיה בלטה נשיותה, ממש כפי שזו בלטה במראיה, שהיה מלבה את תשוקותיו.
"היי, רון!"
הוא הרים את עיניו בהפתעה אל האישה הצעירה שנעצרה מולו. היא הרכיבה משקפי שמש גדולים. הם כיסו כמעט חצי מפניה. היא הטתה את ראשה, ותלתליה החומים התנודדו עם התנועה הקטנה. היא חייכה אליו בשיניים לבנות.
"היי," השיב רון בחיוך נבוך.
"אתה לא מזהה אותי, אה?" שאלה בעוקצנות והורידה בתנועה זריזה את משקפי השמש מפניה.
רון הביט בה לרגע בבלבול, אבל אז פניו התרככו וזוויות פיו התעקלו בחיוך נוסטלגי.
"שולי!" הוא קרא בהקלה על שזכר את שמה.
היא צחקקה והתקרבה לחיבוק ידידותי. חום גופה עטף את גופו, ריח קרם השיער שלה חדר לאפו. התחושה הייתה נעימה ומנחמת אך חלפה כשם שהגיעה ברגע שניתקה עצמה ממנו.
"מה איתך?" שאלה בקלילות האופיינית לדור ה־Z. "הרבה זמן לא שמענו ממך."
לפתע התפרץ בקרבו רצון עז לשתף אותה בכאבו, בבדידותו המאוחרת, בגעגועיו לחו"ל ולאהבה בלתי נשכחת. הוא רצה מישהו שישמע אותו, שיקשיב, שיאמר לו דברי חכמה או מילים שיוכלו לשכך את הכאב. אבל בחורה בת עשרים־וקצת לא תבין.
"סתם," רון אמר ומשך בכתפיו. "לא משהו מיוחד."
היא הנהנה בחיוך, כאילו ממתינה שימשיך לומר משהו, אך הוא רק השיב בחיוך קטן משלו.
"טוווווב," היא משכה את המילה. "אז תשמור על קשר, בסדר?" היא הניחה יד על זרועו. רמז של אותה תחושה נעימה ומנחמת הבזיק שוב מתחת לעורו.
"בטח, שולי," אמר.
"יופי," אמרה וניתקה את ידה ממנו. "אז תשמור על עצמך."
ואז היא שוב כיסתה את פניה במשקפי השמש המוגזמים.
"צ'או, שולי," אמר ובהיסח הדעת מישש את הפתק שסחב בכיסו.
שולי צחקקה וחידשה את צעדיה.
"אפשר להוציא את הגבר מאיטליה, אבל אי אפשר להוציא את איטליה מהגבר," היא אמרה בעודה חולפת על פניו. "סיונרה!"
רון נאנח. זה בכלל ביפנית.
היא נעלמה בין ההמון והוא פנה בחזרה לכיוון סניף הדואר. כעת הוא החיש את צעדיו. המחשבה שהחבילה היא מג'וליה, מאורסת או לא, הזריקה בו מוטיבציה מחודשת. כי כשחושבים על כך שנית, עצם העובדה שהיא שלחה משהו מראה שהוא עדיין בליבה, לא? שהיא עדיין חושבת עליו, וזה שווה את הכול.
שוב תחושת הבדידות העמוקה והכואבת הציפה אותו. כאילו שחה בתוך בריכה קרירה של עצבות.
אולי בכל זאת הוא צריך לנסות לחדש קשרים ישנים? לחתור לאינטראקציה אנושית? אחרי הכול, לא טוב היות האדם לבדו. הוא החליט להתקשר לשולי כשיחזור הביתה, אחרי שיאסוף את החבילה. אולי היא תסכים לשבת איתו לקפה.
רון פתח את דלת סניף הדואר ומייד חש במהלומת אוויר המזגן היבש והחם. סניפי דואר תמיד גרמו לו סוג של התרגשות פנימית, עוד מהיותו ילד, כשגר באורוגוואי. משהו במקומות האלה תמיד הזכיר לו מרחקים. זהו המקום אליו מגיעות חבילות מסתוריות והפתעות מעבר לים, ומכתבים...
כאלה שעשויים לחולל שינוי דרמטי ועוצמתי העלול לטלטל חיים שלמים. על אף שהמכתב שטלטל את עולמו לא הגיע דרך הדואר, אלא המתין לו בסבלנות על שולחן חדרו, באורוגוואי. שם הניחה אותו אימו, לפני שאושפזה בבית החולים עם דלקת ריאות קשה.
הדלפק הימני היה ריק, והוא ניגש אל הפקידה. היא ישבה בנינוחות, מבטה נעוץ בטלפון הנייד שבידה.
"אהלן, יא חביבתי," אמר רון.
הפקידה הצעירה הרימה אליו את עיניה הגדולות והשחורות. פניה ניבטו אליו מתוך מטפחת כחולה שעטפה את ראשה וצווארה.
"אהלן וסהלן, יא זלמה," ענתה לו בחיוך.
"כיף חאלק, יפתי?" שאל בפלירטוט עדין.
"אני בסדר גמור, ומה שלומך?" היא הסיטה מפניה הרכים קווצת שיער סוררת, שחורה כשל עורב, והידקה אותה מתחת למטפחת.
"חמדוללה," ענה לה. "הייתה אמורה להגיע אלי חבילה. את יכולה להעיף מבט?" הוא הוציא מכיסו את הפתק הוורוד, ומסר לה אותו.
הפקידה לקחה מידו את הפתק. היא קמה ממקומה וניגשה אל הכוורת מאחוריה, שבה היו סדורות חבילות שונות. היא הרימה במיומנות את אחת החבילות בקצה הכוורת, בדקה במבט זריז את הכיתוב שעל גבה, ושבה לדלפק כשהיא אוחזת בה. היא סרקה את הברקוד ומילאה תעודת זהות, ואז הגישה לו את החבילה.
רון הביט בחבילה המלבנית העטופה בנייר חום. הפתק הלבן שהיה מודבק עליה נשא עליו כתובת שגרמה לליבו להחסיר פעימה.
הוא בהה בכתובת במשך שניות ארוכות, חצי לא מאמין, חצי מרחף בחלל של הבזקי זיכרונות.
פניה של ג'וליה.
החיוך הממוסגר בשפתיים מלאות, אדומות.
גלי הדבש בשערה...
"סליחה, אדוני?"
רון הסתובב. גבר בעל שיער לבן עמד מאחוריו, צמוד אליו מעט מעבר לגבול הטעם הטוב.
"כן, סליחה," רון מלמל ופינה את מקומו. הוא אחז בזהירות בחבילה מטריאסטה, איטליה, כאילו הייתה חפץ קדוש, ויצא מסניף הדואר.
אוויר המזגן היבש מיד התחלף באוויר הרחוב הקריר והנעים, ורון חיפש מקום לשבת. הוא התיישב על ספסל רחוב בקרבת מקום, וכעת הניח לעצמו להסיר את העטיפה החומה. הוא גילה תחתיה קופסה בצבע כחול ארגמן עם סרט פרחוני צהוב.
במרכז הקופסא היה כתוב בכתב יד מעוגל וציורי:
Per Ron.
בשביל רון.
הוא זיהה את כתב ידה. ליבו הלם ויובש החל להתפשט בפיו, כאילו לשונו נדבקת לחלל הפה. ידו שהחזיקה את החבילה רעדה מעט. הוא קירב את החבילה אל שפתיו ונשק את האותיות הלועזיות, מנסה לחוש אותן מקרוב ולגמוע אותן אל תוך ליבו.
היה נדמה לו אפילו שהוא יכול להריח את ריח שערה העדין, תערובת של פירות טרופיים מתקתקים, כאילו הוא בוקע מתוך האריזה. הוא החליט שלא יפתח את החבילה עד שיגיע לביתו.
הוא קם מהספסל והחל לצעוד בחזרה.
בכניסה לבניין הוא הקיש את הקוד והדלת נפתחה בפניו ללובי רחב ידיים. הוא הנהן בידידות לשומר בכניסה, ופנה לעבר מעליות הבניין. הוא לחץ על הכפתור, והמתין בזמן שאחת מהן עשתה את דרכה מעלה מהחניון.
דלת המעלית נפתחה והוא גילה, לרוע מזלו, שהיא הובילה את מר מוצפי.
"היי," אמר רון באופן מאולץ והשפיל מבטו. הוא פסע הצידה לאפשר לאיש התחזוקה של חברת הניהול לעבור.
"שלום־שלום," אמר מר מוצפי. הוא סקר את רון במבט זריז ועיניו עברו מפניו אל החבילה שאחז, ובחזרה אל פניו. "אתה זוכר שטרם העברתם את תשלום הוועד החודש?"
"כן, אני זוכר," אמר רון ונכנס אל המעלית. "אעביר לך את התשלום ברגע שיגיע אלי פנקס הצ'קים החדש." הוא לחץ על כפתור הקומה השביעית.
"אל תשכח," אמר מר מוצפי, מתחרה בדלת שהחלה להסגר. "לוחצים עלי מלמעלה," ראשו נטה הצידה בעוד המרווח הלך והצטמצם. "אתה יכול לשים לי בתיבת הדואר, ותמסור ד"ש לנעמה."
רון נשם לרווחה כשקצה ראשו של מר מוצפי נעלם מאחורי הדלת המתכתית, והמעלית החלה לעלות.
"אז ככה הדירה נראית עכשיו?" שאלה אותו נעמה לפני כשנה, כשהגיעה אל הדירה שפעם הייתה דירתם המשותפת. היא הגיעה לאסוף את פריטיה האחרונים.
"כן, כך היא נראית," רון אמר בתחושה מרה של עצב. קשה היה לו להמשיך להתגורר באותו המקום כאשר טביעות אצבעותיה של נעמה מורגשות כל כך בחדות בכל פינה מפינות הבית.
"דווקא לא רע בכלל," היא אמרה כשבחנה את חלל הסלון, ואז הלכה לאיטה אל המרפסת המשקיפה על השכונה, כמו בלש המחפש רמזים בזירת פשע. "ציפיתי למשהו יותר..." היא הטתה את ראשה מצד לצד, כשוקלת את דבריה. "יותר מוזנח."
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" שאל רון כשפסע אחריה. "אולי בכל זאת נוכל לנסות לגור שוב ביחד?"
היא הסתובבה והסתכלה עליו בגבה אחת מורמת, כאילו אמרה "נו באמת, אתה באמת שואל אותי את השאלה הזו?"
רון משך בכתפיו וחייך חיוך מריר, אך משלים עם המצב. "אז קפה או תה?"

הדירה נותרה בדיוק כפי שרון עזב אותה שעה קודם לכן, לפני שהלך אל סניף הדואר. ספל הקפה עדיין ניצב על שולחן הזכוכית במרכז הסלון, חצי מלא או חצי ריק, תלוי איך מסתכלים. לידו היו מוטלים מספר כתבי עת ועיתונים, חלקם בעברית וחלקם באנגלית. הרומן שהחל לקרוא בו, "הפורנוגרפיה של האהבה", היה פתוח והפוך עם הכריכה לעברו. רון לקח את הספל אל הכיור ואז התיישב על הספה, החבילה בחיקו.
ידיו כמעט רעדו כאשר הסיר את שאריות העטיפה החומה הקרועה. הוא פתח את הקופסה הכחולה. בתוכה היה מקופל מכתב. הוא הוציא אותו בזהירות, כמעט ביראה, וגילה מתחתיו חמישה שקדים מצופים בשוקולד מגרה, בדיוק כפי שהבטיחה לשלוח ביום מן הימים. הם היו בהחלט מפתים.
רון הניח את הקופסה על השולחן ופתח את המכתב.
רון היקר לליבי
אני מקווה שמכתב זה מוצא אותך בטוב, שאתה מאושר, ושמצאת את דרכך בארץ ישראל. אימך בטח מאושרת שאתה שוב לצידה.
כשמכתב זה יגיע אליך, אני כבר לא אגור בטריאסטה, אלא בפירנצה, עם לוסיאנו. בחודש הקרוב אנחנו עומדים להינשא, סוף־סוף, אחרי שנים שבהן היינו זוג.
רון, אתה מאוד יקר לליבי. הרגעים שחווינו ביחד היו נהדרים, אותם אנצור כל חיי ולא אשכח לעולם. הדבר האחרון שרציתי, ושאי פעם ארצה, זה שתיפגע ממני ושאגרום לך כאב. לכן, אני מבקשת ממך היום סליחה. אני יודעת שעברו שנים מאז אותו מכתב ארור והשלכותיו, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. אנא סלח לי על שהכאבתי לך, ועל המכתב הארור. קצר הדף מלספר לך את נסיבות העניין.
וכעת, כפי שהבטחתי, אני שולחת לך שקדים שקניתי מהקונדיטוריה היוקרתית ברחוב גריבלדי.
שקדים אלו מעידים שאין יותר טינה בליבנו, נתלוש את הדף הרע ונמשיך בחיים טהורים, בשם ישו ומריה.
אני שולחת חיבוק גדול.
באהבה,
ג'וליה
דמעות איימו לחנוק את גרונו של רון. ג'וליה באמת מתחתנת. אבל למה ציפה בעצם? מה חשב לעצמו?
הוא ניסה להיאחז בכל ביטוי ומלל באיטלקית כדי לזהות שביב של רגש רומנטי חבוי מבעד למילים הברורות. אבל לא מצא.
שנתיים שלמות... והרגש עדיין חי, בדיוק כמו אז. וללא כל התראה, תחושת בדידות איומה הציפה את ליבו. הייאוש. אכזריות העולם. איך בבת אחת איבד את אהובתו, ואז גם את אשתו, ואת כל הנשים שהגיעו אחריה.
הוא קם מהספה והחל להתהלך בחדר המגורים הלוך וחזור. הוא יעשה שינוי בחייו, הוא חייב. אי אפשר להמשיך ככה, בבדידות שכזו. הוא יתחיל מלהרים טלפון לשולי, ואחר כך... מי יודע.
רון הלך לחדר השינה והרים את הטלפון הנייד שלו משידת העץ הקטנה שניצבה בסמוך למיטה. הוא חיפש באנשי הקשר את שמה של שולי. על החיים ועל המוות, חשב. ואז חייג.
"הלו?" קולה של שולי ענה בנימה אנרגטית.
"היי, שולי, מה שלומך? זה רון."
"אה..." ענתה שולי בהיסוס קל. "היי רון, מה המצב?"
"אצלי הכל בסדר," הוא אמר. "את יודעת, מאוד שמחתי לפגוש אותך היום במקרה ברחוב. חשבתי שאולי תרצי לקפוץ אלי לכוס קפה."
"אה..." שולי שוב היססה.
"רק בשביל להתעדכן," רון מייד הוסיף. "עברו כל כך הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שהתראנו, חשבתי שיהיה נחמד לצמצמם פערים."
"אתה יודע מה," אמרה שולי בקול מעט פחות מהוסס. "אני ואהרון נשמח לבוא. אנחנו מתכננים לטוס לאיטליה אחרי שנתחתן, אולי יהיו לך המלצות בשבילנו."
"אה..." הפעם היה זה רון שהיסס מעט. "שיהיה במזל טוב," אמר וחש בגוש שמתהווה בגרונו. "בסדר, תבואו. בשמחה."
הוא נתן לה את כתובתו, והם קבעו בעוד כחצי שעה. הוא ניתק את השיחה והניח את הטלפון הנייד במקומו על השידה הקטנה.
רון הלך לסלון ויצא אל המרפסת. הוא עמד והניח את ידיו על המעקה, מביט מטה, אל הרחוב. מפעם לפעם נשמע קול צחוק של ילדים שהתרוצצו בגן השעשועים מעבר לכביש. משום מה, הצליל הקליל הזה דווקא העיק עליו. הוא נכנס שוב לביתו.
עיניו נמשכו מיד אל הקופסה הכחולה. היא כמו קרצה לו ממקומה על השולחן. הוא שלח אליה יד, ושלף באצבעותיו את אחד השקדים. השוקולד נמרח מעט על אצבעו כמו ילד, והוא הכניס אותו לפיו. בהתחלה הרגיש את המתיקות הנעימה של השוקולד שנמס שאפפה את לשונו, ולאחר מכן החל לנגוס בשקד שהיה מעט מר וחמצמץ. הוא אכל שקד אחד נוסף.
עקצוץ קל החל לדקור את לשונו, והוא ניגש לכיור לשתות מים. לפתע הרגיש פעימות לב מואצות וטעם מוזר המשיך להתפשט בפיו.
בתחילה חשב שזו תגובה טבעית להתרגשות מהמכתב והטלטלה שעבר, אבל אז הגיעו גלי לחץ בראשו ובעקבותיהם טשטוש בראייתו. הוא החל לחשוש.
הוא ניגש לספה, התיישב וניסה לנשום עמוק. אוויר פנימה, אוויר החוצה. אבל זה לא עזר. יתרה מכך, הוא החל להרגיש התכווצויות שרירים בגפיו.
רון התמלא בפחד של ממש, מרגיש איך מרגע לרגע מצבו הולך ומחמיר.
מה המספר של מד"א, הוא ניסה להיזכר. מאה זה משטרה, מאה ואחת! מאה ואחת! הוא קם מהספה והחל לצעוד לחדר השינה בבהילות, אך רגליו בגדו בו והוא התמוטט.

רון פקח את עיניו. הוא לא היה בטוח היכן הוא נמצא. זה לא היה חדר השינה שלו, בזה היה בטוח. זה היה חדר קטן יותר. היה חשוך, אך לא יותר מדי, והוא ראה שהקירות סביבו הם בעצם וילונות בצבע תכלת. וגם הריח היה שונה. משהו שהזכיר לו... אקונומיקה?
רון ניסה להזיז את ידיו, ואז הבחין בצינורות הפלסטיק שהיו נעוצים במחט בתוך ורידיו, דבוקים בסלוטייפ רפואי. עמוד אינפוזיה עמד בצמוד למיטתו.
הוא פתח את פיו וניסה לקרוא למישהו, אך מגרונו נפלט רק צליל עמום. משהו בין גרגור לאנחה.
גופו היה כבד, והוא חש איך הוא שוקע אל תוך המזרון. איך הוא הגיע לכאן? מה קרה? הוא ניסה להלחם בעפעפיו שהלכו ונכנעו לכובד. רגע לפני שהוא שוב שקע בתרדמה, פני אישה הבליחו מולו.
ג'וליה...
2

שלוש שנים קודם לכן
רון הסתובב בדירה הריקה ועבר מחדר לחדר. קולות צעדיו חזרו אליו בהדהוד מהקירות בחלל הכמעט ריק. מדי פעם הבזקי ברק האירו את הדירה, ואחריהם התגלגלו צלילי רעמים. שנת 2015 עמדה להגיע לסיומה, וכך גם תקופה בחייו של רון.
הוא סקר בפעם החמישית את כל הדירה. בסלון רחב הידיים נותרו רק שידת טלוויזיה ארוכה ומסך פלזמה גדול. ארונות המטבח היו ריקים לחלוטין. על מדף בתוך אחד הארונות קובצו ואזות בודדות, צלחות נוי גדולות וכלי חרסינה מעוטרים באיורים צבעוניים של טווסים. בחדר העבודה נשאר שולחן כתיבה מעץ. רק העיתון היומי היה מונח עליו בקפידה בצד. הוא היה מרוקן מכל ציוד אחר.
היה לו מוזר לראות את הספריה הענקית ריקה. היא תמיד הייתה עמוסה לעייפה בספרים שנצברו עם השנים. בדמיונו הוא עדיין ראה את המקבץ האדיר של ספרות מקצועית פיננסית, מתמטית ומדעית, את מקבץ ספרי ההגות והבלשנות, וכן את פינת ספרי הסיפורת והרומנים הזולים. כעת הכול היה עזוב ומיותם, מצוחצח ונקי, ממתין כעת לדייר חדש.
רון עמד בכניסה לחדר העבודה למשך רגע אחד נוסף, ואז פסע אל הסלון. הוא חש בחרדת נטישה קלה, כאילו הדירה עוזבת אותו ולא הוא אותה. היה לו עצוב לראות איך מרכז חייו המוכר הופך לשממה.
במהלך הימים האחרונים הוא ונעמה עבדו כמטורפים אחוזי תזזית. הם ארזו את כל הציוד בארבעה ימים בלבד.
באותו הבוקר, שלושה גברים חסונים בבגדי עבודה מוכתמים הגיעו לאסוף את הארגזים ואת הריהוט. הגברים עבדו במהירות. הם הדיפו ריח רע, תערובת של זיעה וסיגריות, והם לא דיברו מילה אחת בעברית. אבל הם סיימו להעמיס את הכול בתוך פחות משעה וחצי. אחרי שהלכו, נעמה ורון נשארו בדירה לבדם. הם סידרו, ניקו, וקירצפו כל פינה.
רון עמד במרכז הסלון, לא היה לו איפה לשבת. הספה כבר איננה. הוא הוציא את הטלפון הנייד מכיס מכנסיו והתקשר לנעמה. הוא חיכה זמן רב עד שענתה.
"כן?" היא אמרה. היה נשמע בקולה כאילו בכתה.
"נעמה, הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה.
"כן..." אמרה בקול שהלך ונרעד, כאילו עמדה שוב לפרוץ בבכי. "פשוט... אתה יודע."
כן, הוא ידע. היה לה קשה מאוד להיפרד מהוריה. אולי משום שהייתה הבת הבכורה (והיחידה) מתוך ארבעה אחים, היא תמיד הרגישה שעליה נחה המחוייבות לדאוג להם.
"מתי את מגיעה?" רון שאל והציץ בשעון שענד על פרק ידו.
"אה... אני חושבת שאצא מכאן עוד עשר דקות גג."
"מה, עוד לא יצאת?" שאל רון בהפתעה. "אנחנו אמורים עוד חצי שעה לצאת לשדה התעופה!"
"כן, אני יודעת," קולה היה מותש.
ואיך אפשר שהיא לא תהיה מותשת, חשב רון. בשבועות האחרונים היא ביקרה את הוריה פעמים רבות, ובכל פעם חזר אותו הטקס של הדמעות והחיבוקים ומילות הפרידה. אפשר היה לחשוב שהם יורדים מהארץ לתמיד, ולא בסך הכל נוסעים לרילוקיישן של שנתיים או שלוש.
"את תהיי פה בזמן?" הוא לא רצה להישמע חסר סבלנות, אבל אם לוקחים בחשבון את עשר דקות הנסיעה (בלי פקקים), ועשר הדקות שהיא מתכוונת להשאר שם עד שתצא, ואת הזמן הדרוש לה לעבור בפעם האחרונה על תיק הנשיאה שלה ולוודא שהכל מוכן ושהיא לא שכחה שום דבר... רון כבר הרגיש את פעימות ליבו הולכות ומאיצות.
נעמה נאנחה בחוסר סבלנות, "ברור, נו, מה אתה דואג, תרגיע קצת."
הוא ניסה לנשום עמוק, ואז אמר, "בבקשה תזדרזי."
רון ניצל את הדקות הארוכות שחלפו עד שנעמה חזרה לבדיקה נוספת של תיק הצד שלו. כל הניירת הייתה שם: הדרכונים, כרטיסי הטיסה, הכתובת של מלון הדירות בו יגורו, מסמכי הביטוח, כרטיס האשראי.
הכל מוכן, חשב. הוא חייך כשניצוץ של הרפתקנות נדלק בחזהו.

עוד באוויר, כשהמטוס הנמיך מעל רומא, רון יכול היה לראות כמה שונה איטליה מישראל. הם נחתו בנמל התעופה הבינלאומי פיומיצ'ינו, והיו צריכים לחצות אותו בריצה מטורפת כדי להספיק לטיסת הקונקשן לטריאסטה. הם הספיקו בקושי. הדיילת כמעט סגרה את הכניסה לשרוול כאשר הם הופיעו מולה.
גם כעת, במהלך הנסיעה במונית משדה התעופה למרכז העיר, רון לא הפסיק להתפעם ממראה הרחובות הציוריים, עד כדי כך שכמעט ולא שם לב לריח התערובת של סיגריות ומטהר אוויר שעלה ממושבי העור.
גשם עז ניתך על שמשת המונית ועל גג המתכת. מחלונו, רון ראה איך הוא הציף קלות את הסמטאות הצרות, ביניהן ניווט הנהג במיומנות השמורה רק למקומיים.
רון הבחין שהנהג עונד טבעת זהב עבה על זרת ידו הימנית, יד שנעה בתזזיתיות בין סיבובי הגה לבין ידית ההילוכים.
טריאסטה הייתה עיר נמל עם חזות קלאסית קולוניאלית והזכירה לרון מאוד את מונטווידיאו שבאורוגוואי, גם היא עיר נמל, בה גר מספר שנים עם משפחתו כשהיה ילד.
הוא מאז ומתמיד אהב את האדריכלות האירופית. איכשהו, היא הייתה כבדה ומצועצעת בו זמנית. הוא אהב לראות כמה השקיעו האדריכלים בפרטים הקטנים, אפילו במפתן החלונות, והתפעל מאוד מהקירות המפוסלים והעוצמתיים.
המונית נעצרה בצמוד לבניין לא גבוה במיוחד. קירותיו היו מחופים באבן טבעית, שמדי כמה מטרים נקטעה על ידי חגורת אריחים דקורטיביים. מין שילוב בין ענתיקה למודרנה.
"גרצי, סניור," אמר רון לנהג והעביר לו שטר של חמישים יורו.
הנהג הושיט את ידו הימנית, הטבעת על זרתו מנצנצת בחן איטלקי, ולא אמר דבר. רון ונעמה יצאו מהמונית ופנו לצידה האחורי להוציא את מזוודותיהם. רון בקושי הספיק לטרוק בחזרה את דלת תא המטען כאשר הנהג האיץ ונבלע בתנועה הזורמת ברחובות טריאסטה.
רון ונעמה נכנסו למלון הדירות. הלובי היה קטן וצפוף. שתי כורסאות גדולות בצבע חום כהה, ביניהן עציצים עם פרחים סגולים, שיוו למקום אווירה חצי ביתית, חצי צנועה. הקירות היו צבועים בחום בהיר, מעוטרים באריחים עליהם חרוטים קווים ישרים בזוויות שונות. הפרשנות האיטלקית לדקורציה.
מול הכורסאות עמד פקיד קבלה מאחורי דלפק מעץ ממורק.
"צ'או," אמר פקיד הקבלה בסבר פנים יפות כאשר שניהם התקרבו אליו. פניו היו חרושי קמטים ומנוקדים בכתמי גיל. היה נראה שהוא סב לנכדים שכבר סיימו את בית הספר היסודי. הוא היה לבוש בחליפה מוקפדת אך מעט דהויה. נראה היה שליוותה אותו בעשרות השנים האחרונות.
"צ'או," אמר רון בחיוך נעים. "אנחנו רון ונעמה."
"ודאי, ודאי," אמר הפקיד בקול מעט צרוד. "אתם הזוג מישראל. את בודאי נעמה. האם ייתכן שכל הישראליות יפות כמוך?"
נעמה חייכה אל הפקיד, והביטה ברון בשאלה.
"הוא אמר שאת יפה," רון הסביר לה, והיא חייכה בתגובה.
"היא לא מבינה איטלקית," הוא פנה לפקיד בהתנצלות.
"הו, הכל בסדר. היא תלמד, היא תלמד. בכל אופן, אני בסוליני," הוא הצביע על תג השם שהיה נעוץ בדש חליפתו הדהויה. "ואני פה לשירותכם במהלך היום. הכול כבר מוכן עבורכם," הוא התכופף ונעלם מאחורי דלפק הקבלה.
"מה הוא עושה?" נעמה לחשה לרון.
הוא משך בכתפיו בתגובה.
בסוליני צץ שוב מאחורי הדלפק, אוחז במפתח ובעלון מידע. "זה בשבילכם," הוא הושיט לרון את שני הפריטים. "כתוב פה כל מה שתצטרכו. יש לנו אפילו סיסמה לאינטרנט נייד אם יש לכם מחשב נישא," אמר בגאווה.
"אתם צריכים לגשת למעלית," הוא הצביע אל נקודה מאחורי גבם.
רון ונעמה הסתובבו וראו את המעלית הקטנה שעמדה בסבלנות בקצה השני של חלל הלובי הקטן.
"תעלו לקומה שלישית ואז תפנו ימינה, אתם בדירה מספר ארבע־עשרה."
שניהם הסתובבו בחזרה אל בסוליני. הוא אמר להם שבקרוב יגיע לוקה כדי ללמד אותם כיצד מפעילים את הטלוויזיה והמתקנים במטבח.
"גרצי," אמר רון והתכופף להרים את המזוודות. "תודה על הכול, אנחנו מאוד שמחים להיות כאן."
המסע אל הקומה השלישית במעלית המקרטעת היה ארוך מכפי שרון קיווה. הוא הסתדר לא רע עם מעליות מודרניות, אבל בבניינים ישנים זה היה סיפור אחר לגמרי. היו לו עוד נגיעות קלות של פוביה מאז שחווה טראומה בילדותו כאשר נתקע במעלית בבניין משרדים אימתני בן 32 קומות במונטווידיאו, היכן שעבד אז אביו. בראשו רצו במהירות מחשבות, מה יקרה אם הם יתקעו פתאום? ורק רצפת המתכת הדקה מפרידה אותם מנפילה בגובה של שתיים או שלוש קומות... כמה זמן יעבור עד שיגיעו לחלץ אותם? והכבל שמחזיק את המעלית, האם הוא חזק דיו כדי לא להקרע? מה יקרה אם פתאום הם יצנחו מטה? אחרי הכול, זו לא מעלית שאפילו דומה לזו שבבניין שלהם בארץ. זו ענתיקה. מעלית אספנות.
הוא נשם לרווחה כשהגיעו בשלום לקומה השלישית. הם יצאו מהמעלית, ונכנסו אל מקום מגוריהם החדש. צעדיהם נקשו על רצפת הפרקט הכהה, גלגלי המזוודות התגלגלו ברעם עדין.
נעמה מייד פנתה ימינה ונכנסה אל המטבח הקטן. היא הביטה סביבה בעין בוחנת.
"הם ממש אוהבים פה את הצבע החום," היא אמרה בזמן שהעבירה את אצבעותיה על השיש. "לפחות ארונות המטבח לבנים."
עיניה נחו על טוסטר ותנור קטן שעמדו על השיש החום.
"אז מה את חושבת?" רון הניח את המזוודות במרכז חלל חדר המגורים והתקרב אליה.
"קטן, אבל חמוד מאוד. בוא נראה מה עוד יש פה."
הוא פסע אחריה בזמן שחקרה את דירתם. היא צעדה במרץ בין חדר השינה למקלחת, ובחזרה לחדר השינה. היא חזרה למטבח ופתחה את הארונות והמגירות, בוחנת את הציוד המועט שהיה שם.
היא לא אמרה דבר, אבל רון ידע שהיא מרוצה. הוא הכיר אותה מספיק שנים כדי לפענח את הבעותיה, וברגע שהוא פסע את פסיעתו הראשונה אל הדירה, ממש דקות ספורות קודם לכן, הוא ידע שהיא תאשר את המקום.
נעמה תמיד הייתה מינימליסטית. אולי כי היא פשוט מסתפקת במועט, ואולי כי זו דרך חיים שמייצרת פחות בלגן. בכל מקרה, היא חיה על פי המוטו "פחות זה יותר", והדירה הזו הייתה דוגמה חיה להגשמת הפילוסופיה הזו.
רון גרר את מזוודותיהם אל חדר השינה. מיטה זוגית ניצבה במרכז החדר. היא כבר הייתה מוצעת במצעים לבנים ונקיים, ניחוחות כביסה עלו מהם. על הקיר מול המיטה הייתה תלויה טלויזיה קטנה.
הוא החל לפתוח את הרוכסן של המזוודה שלו כדי להתחיל לפרוק, כשנעמה קראה לו מהמטבח, "רון? אתה יכול לבוא?"
הוא עזב את הרוכסן, וניגש אליה.
"אני לא מוצאת בשום מקום חומרי ניקוי, והמטבח הזה חייב קירצוף. הכל פה ג'יפה. אתה יכול לשאול את בסוליני איפה יש חנות ולקפוץ לקנות אקונומיקה וכמה סמרטוטים?"
היא הסתובבה אליו והחוותה בידה אל התנור הקטן. "אני גם לא אשתמש בזה בכלל. אפשר להעיף את זה."
רון נאנח. הם נמצאים בדירה הזו פחות מחצי שעה, אחרי יום שלם של מסע בין טיסות ומוניות, וכבר יש לו רשימת מטלות.
הוא חיכה לרגע שבו יוכל להתחיל את שגרת העבודה החדשה, אבל ידע שיש עוד זמן. אחרי הכול, חופשת חג המולד רק התחילה.

בימים שחלפו רון ונעמה התבססו בדירה הקטנה, והפכו אותה לקן שבו שניהם מרגישים נינוחים. הם גם ניצלו את הזמן לטייל ולחקור את טריאסטה, למרות מזג האוויר החורפי.
מדי פעם בסוליני פקד את הדלפק בלובי ומדי פעם לוקה, עוזרו הצעיר. שני הפקידים היו נוהגים לברך אותם לשלום בליווי חיוך מאיר עיניים.
"יוצאים החוצה?" שאל אותם בסוליני ערב אחד בסוף דצמבר.
"כן," אמרה נעמה באיטלקית, ניצוץ של גאווה הבריק בעיניה. רון הבין כמה זה היה נהדר עבורה להבין את השאלה.
"אתם מאוד אמיצים לצאת בקור הזה. נושבות רוחות בורה מאוד חזקות הערב. אולי תלכו למקום סגור? יש בית קפה מאוד רומנטי, Café Amore, אני אראה לכם איפה," ובלי להמתין לתגובה, בסוליני שלף מפה מאחד המדפים מאחורי הדלפק. הוא פרש אותה לפניהם, וסימן בטוש שחור את הדרך ממלון הדירות עד לבית הקפה.
"בורה?" שאלה נעמה את רון במבוכה.
"כן, זה..." רון חיפש את ההגדרה וענה לה באנגלית כדי שגם בסוליני יבין, "סוג של רוח חזקה."
"כן, כן," בסוליני הנהן ברצינות. "חזקה מאוד, מגיעה מהים. לפעמים מגיעה אפילו למאה קילומטרים לשעה!"
"אתה בטוח שכדאי לצאת?" היא שוב פנתה לרון.
הוא משך בכתפיו בתגובה, "מה שבא לך. אפשר לחזור למעלה."
נעמה הידקה סביב חזה את מעיל הפליס השחור והארוך שלבשה. "בוא נצא. ברומא תתנהג כמו רומאי, לא?" היא קרצה לו.
רון חייך. הקריצה הזו חיממה את ליבו יותר מכל מעיל אחר.
"אם יורשה לי להמליץ לכם, בבית הקפה תזמין לעלמה קפה קורקטו. זה יופי־יופי במזג אוויר כזה."
"מה זה קפה קורקטו?" רון פנה אליו.
"זה קפה נֶררוֹ," בסוליני גלגל את ה־ר' בלשונו כמו מתענג על המילה, "קפה שחור עם קצת גראפה. גראפה אתם מכירים?"
רון הנהן, "תודה על ההצעה."
נעמה בינתיים עטתה כפפות צמר שחורות וחבשה כובע תואם.
"תהנו!" בסוליני חייך, והשניים יצאו מהבניין.
למרות הרוח המקפיאה, בתוך Café Amore האווירה הייתה חמימה ונעימה.
נעמה הסירה את הכפפות ואת כובע הצמר, ופשטה את המעיל. בתאורה העמומה, רון היה יכול לראות אותה כפי שהייתה לפני עשרים שנה, כאשר הכירו, וניצוץ של חיבה נדלק בחזהו. התחושה הייתה נעימה. בראשו עלו זכרונות טובים מהעבר, כאילו יכול היה להתקרב אליה מחדש, אולם אלו נתמכו על רגליים הססניות, שכן הזמן כבר עולל את שלו.
כבר מהלגימה הראשונה מהקפה המחוזק, רון הרגיש כאילו קיבל מכת חשמל. על פי הפרצוף שנעמה עשתה, היא חשה תחושה דומה. הם הביטו זו בזה. פניהם הביעו ספק גועל, ספק הלם, ומיד לאחר מכן שניהם התפרצו בצחוק.
"איך הם שותים את הדבר הזה?" נעמה תהתה ומחתה דמעת צחוק מעיניה.
"וואו, זה ממש... חתיכת דבר," רון הסכים. "נראה לי שנזמין משהו לאכול. את רוצה?"
כן, היא רצתה.
למרות הערב הנעים שעבר על השניים, כאשר חזרו לביתם נעמה הסתגרה בחדר השינה לבדה. רון היה יכול לשמוע אותה מתייפחת מבעד לדלת הסגורה. זו לא הייתה הפעם הראשונה, והוא תיאר לעצמו שזו גם לא הפעם האחרונה. אבל זה יעבור בקרוב, הוא חשב. הגעגועים לארץ ידהו מעט. היא תהיה פחות עצובה. אולי זה יקרה בעוד יומיים ואולי בעוד שבועיים, אבל זה מתישהו יקרה.