היו זמנים על צדק משפט ובכלל

אסופה ראשונה

מה שמטריד את השופט

פעם אחת, בהמתנה לדיון בביהמ"ש המחוזי, נכנס השופט לאולם, ומשהתברר שאחד מבעלי הדין מאחר להגיע, החליט השופט להמתין יחד עורכי הדין ושאר הנוכחים באולם כדי לפטפט קצת.

השופט — איש לבבי ונעים הליכות - סיפר על כמה פסקי דין שלו שממתינים לערעור בבית המשפט העליון והביע הערכתו - או שמא תקוותו - שהעליון לא יהפוך אותם.

מה שמזכיר את דבריו של השופט והפילוסוף האנגלי פטריק דוולין (devlin) שאמר פעם כי:

שופט צעיר מכלה את ימיו בחשש ששופטי הערעור יהפכו את פסקי הדין שלו.

שופט מבוגר משוכנע שכאשר שופטי הערעור הופכים את פסקי הדין שלו — הם תמיד טועים.

לשופט זקן לא אכפת אם שופטי הערעור טועים או לא.

השופטת ביניש על אמון הציבור

נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, דורית ביניש, נשאה פעם דברים בטקס שהתקיים בבית המשפט העליון, ובין היתר אמרה שם את הדברים הבאים:

"כאשר מדובר ב"אמון הציבור" בבתי המשפט, יש לבחון אמון זה על פי מדדים אובייקטיביים ולא על פי סקרי דעת קהל שהתגבשו בהשפעת כותרות עיתונאיות. אמון הציבור בבית המשפט אינו נמדד בתשואות, האמון נמדד במספר הפניות לבית המשפט הבאות מכל שכבות הציבור."

דבריה אלה של הנשיאה מזכירים את הסיפור על העיירה הנידחת שתושביה נהגו לבוא בטרוניה אל הקברן על שהוא קובר את המתים עמוק מידי — דבר שיקשה עליהם להחלץ מהקברים בהגיע יום תחיית המתים.

הקברן נהג להתייחס אל הטענות הללו בביטול, ולהשיב למקטרגיו, שלמרות הטענות כלפיו - אין הוא מבחין, משום מה, שתור הממתינים לקבורה מתקצר.

תיקים באפלה ושאר ירקות

ערב אחד לפני שנים הזדמנתי לחומוסייה במרכז הארץ שאותה אני נוהג לפקוד מפעם לפעם.

עוד אני שקוע במלאכת הניגוב הנפשעת - ניגש אליי בעל החומוסייה, בידו פנס כיס קטן ובעיניו מבט ממזרי של איש הזומם דבר מה.

"בוא אחריי" אותת לי בעל החומוסייה באצבעו.

הלכתי בעקבותיו אל מאחורי החומוסייה - שם מקום הפחים ועגלות הזבל.

לאחר שנבהלתי כהוגן מהחתולים שזינקו מפחי האשפה, הגענו אצל דלת ברזל.

בעל החומוסייה פתח את הדלת ונכנסנו פנימה.

חושך צלמוות. הפנס בקושי האיר.
בעל החומוסייה: "אתה רואה?"
אני: "אני לא רואה כלום"
בעל החומוסייה: "תסתכל טוב"

לאחר שהתרגלתי לחושך הבחנתי אכן בארגזי עגבניות, מלפפונים וגם בצל, שעל פי ריחו כבר ידע מן הסתם ימים טובים יותר.

"תסתכל על הארגז הזה!" מצביע המסעדן בפנס לעבר אחד הארגזים שעל המדף.

אני ניגש אל הארגז וכמעט מתעלף:

ארגז קרטון מלא תיקים של בית משפט. לא סתם בית משפט. בית המשפט העליון.

מה התברר? אחד מעובדי בית המשפט העליון (שמו שמור במערכת...) לקח עמו את ארגז התיקים הביתה לסוף השבוע כדי להכינם לדיונים.

אלא שבדרכו הביתה החליט אותו עובד לצאת לבילוי מחוץ לעיר, והשאיר את ארגז התיקים למשמרת אצל בעל החומוסייה, וזה החביאו במחסן הירקות.

עוד אנחנו במחסן ונכנס יאנג צה, העובד הסיני, כדי לקחת ירקות למטבח.

ניצלנו את ההזדמנות שאנחנו בהרכב שלושה ולא נזקקנו ליותר משתיים וחצי דקות כדי לעיין בתיקים ולקבוע כי נחה דעתנו ודין כל הערעורים להידחות.

ואם שופטי בית המשפט העליון חשו יום אחד שכמה מהתיקים שהונחו על שולחנם מדיפים ריח מוזר של בצל מקולקל במבטא סיני - הנה נפתרה התעלומה.

על שופטים ודעות קדומות

היתה פעם שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן ("ויקי" - בפי חבריה).

שופטת מטופחת, שנהגה לשבת באולם הדיונים ולנפח את חלל פיה באוויר (יודעי דבר מספרים שזהו תרגיל ידוע שנועד לגרש קמטים שאיימו לחרוש את פניה).

השופטת הנ"ל - קודם היותה שופטת, היתה פרקליטת מחוז.

היא היתה משפטנית טובה וחריפת שכל.

אבל המזג השיפוטי שלה - לא משהו.

זכורה במיוחד ה"יציאה" שלה כלפי השר אהרן אבו חצירה, שעמד אצלה לדין פלילי, וזכה מפיה לכינוי "הטיפוס הזה"

פעם אחת עמד אצלה לדין אדם מאשדוד שנאשם ביבוא קילו הירואין.

אולם בית המשפט היה מפוצץ בחבריו ובבני משפחתו של הנאשם - כולם דוברי גרוזינית, שעשו רושם של עולים חדשים שעלו ארצה זה מקרוב, וספק רב אם הבינו מילה מהנאמר במשפט.

כשעלה הנאשם על דוכן העדים, הוא נשאל בפתח עדותו על-ידי סניגורו במה הוא עוסק.

"יש לי אולם חתונות", השיב הנאשם.

השופטת אוסטרובסקי שיחררה לרגע את האוויר נגד קמטים שמילא את פיה, ומבין שיניה נשרה התגובה הבאה: "כן כן, לכל העדה הזאת יש אולמות חתונות"

היושבים באולם - כולם אנשי "העדה הזאת" - לא זעו ממקומם, וספק רב אם קלטו את ההערה.

הבעת חוסר האמון שהפגינה השופטת כשהעירה את ההערה הנ"ל - לא נזקקה למומחים לשפת הגוף.

אבל חוסר אמון כלפי מי? מלשון ההערה של השופטת היה ברור, שלא רק הנאשם המסויים ההוא עומד בפניה על הדוכן, אלא כל בני "העדה הזאת", באשר הם, מצטופפים בהמוניהם מול השופטת על דוכן הנאשמים הקטן.

אבל זה היה פעם.

אהרן ברק על ביקורת על שופטים

"הביקורת הציבורית, חשובה היא לרשות השופטת. היא מבטיחה, בסופו של דבר, אמון הציבור בשפיטה. השופטים מקבלים ביקורת זו באהבה. יודעים הם, כי ביקורת עליהם, ואף ביקורת קשה, היא חלק מהאיזונים הנחוצים בחברה דמוקרטית".

(בג"ץ 506/89)

על יעילות מערכת המשפט

לפני שנים נתגלע סכסוך כספי בין שני יהלומנים, חברים בבורסה, שעה שכל אחד מהם טען לבעלות על חבילת יהלומים ("בריפקה" בלשון היהלומנים) בשווי של מיליון דולר בערך.

השניים פנו לבוררות אצל בעל זרוע שהיה מוכר אז כאיש העולם התחתון (וכיום הוא כבר משייט לו אי שם בין כוכב הצפון והעגלה הקטנה).

בעל הזרוע, שמן הסתם היה מודע לעינויי הדין ולהמתנה האין סופית לפסקי דין בבתי המשפט של ביניש, שמע את שני היהלומנים במשך כרבע שעה וכעבור עוד דקה וחצי נתן פסק דין.

ופסק הדין קבע שכל אחד מהיהלומנים יקבל חצי מיליון דולר.

פסק הדין הזה אומר כמובן, שאותו איש עולם תחתון, כשציווה לחלק הכסף חצי בחצי, ניחן במזג שיפוטי ממש ובתחושה בסיסית של צדק.

אלא שאחד משני היהלומנים, שכבר אחז במיליון הדולר, לא התלהב להעביר לחברו את מחצית הסכום על פי פסק הדין.

למחרת בבוקר מצא הסרבן את מכונית הוולוו שלו שרופה וחיש קל רץ לשלם לחברו את הכסף כפי שנצטווה.

ומה כל זה אומר? שראוי להתקנא - לא רק במהירות ההליכים השיפוטיים בעולם התחתון, אלא גם בזריזות וביעילות של מנגנוני ההוצאה לפועל שלהם.

ההמשך זמין לקריאה בספר המלא