החברה שלי מיפן

הקדמה

קוראים לי דורון וזו אני בתמונה. יצאתי למסע עם המשפחה שלי במזרח הרחוק. אני בת שמונה ואת המסע התחלתי בגיל שבע.

את החפצים בחדר שלי ארזו ההורים שלי בתוך ארגזים והשאירו רק את הדברים החשובים, אלה נכנסו לתיק גב אחד גדול כמו מסרק ומברשת שיניים, טושים ומחברת, ספר שאני אוהבת, בגד ים, חולצות ומכנסיים וגם תחתונים וגרביים, מטען, טאבלט ואוזניות. את תיק הגב אימא שלי סוחבת על גבה ואני סוחבת תיק שמתאים לגודל שלי. יש לי אח שגדול ממני בחמש שנים ושמו שחר. גם לשחר יש תיק גב גדול וכך גם לאבא שלי.

במסע למדתי שיש אירועים מתוכננים כמו מתי עולים לאוטובוס? לאן נוסעים? איפה ישנים? ויש גם אירועים לא צפויים, שקורים מבלי לדעת מי? מה? איך? וכמה? אלה אירועים שאי אפשר לדמיין והם כמו הפתעה, כך בדיוק קרה כשפגשתי את יוריאה, החברה שלי מיפן.

ביפן יש מלא רכבות. רכבות מכל מיני סוגים. יש רכבות מהירות כמו מטוס, ויש רכבות עירוניות שנוסעות מתחת לאדמה ויש גם רכבות ישנות חומות. בכל רכבת שעלינו עליה, הסתכלו עלינו אנשים בגלל התיקים הגדולים שלנו, ומייד הפנו מבט מטה. אבא קרא שביפן לא מנומס להסתכל על האנשים ולבהות בהם, ואני חשבתי שזה דווקא מסקרן מאוד להסתכל על אנשים, במיוחד ברכבת.

הפעם נסענו לעיר נגויה שבמרכז יפן. אבא שלי התכתב עם אישה דרך האינטרנט שיש לה חווה ליד העיר נגויה. בחווה גדלים סוסים, כלבים, כבשים, עיזים, תרנגולים, פרה וארנבת. מעולם לא הייתי בחווה ולא עבדתי בחווה. גם לא ליטפתי סוס ולא האכלתי כבשה. אבא סיפר שאנחנו נוסעים לראות את החווה ולשמוע איך אפשר לעזור. אבא גם סיפר שאם נעזור בעבודות בחווה נוכל ללמוד איך נראים החיים בחווה וגם להכיר את המשפחה היפנית שגרה בחווה ולבלות איתה.

האישה באינטרנט קבעה איתנו בשעה מסוימת, היא תבוא לאסוף אותנו בתחנת הרכבת. אז ירדנו בתחנה שהאישה ביקשה שנרד בה, ואבא כתב לה בנייד שהגענו. מזל שהיה לה רכב גדול ויכולנו להכניס את התיקים הגדולים שלנו לתוכו.

לאישה קוראים שרה.

שרה מדברת יפנית ומונגולית. שרה סיפרה לנו שהיא גדלה במונגוליה וההורים שלה עדיין חיים שם. אבא שלי מדבר עברית ואנגלית אז איך הם משוחחים?

אבא כתב בנייד שלו בעברית והאפליקציה תרגמה את מה שכתב. הוא השמיע לשרה את התרגום. שרה עשתה בדיוק כמו אבא, היא דיברה לנייד ביפנית ואז התקבל תרגום לעברית. איזה קול מוזר יש כשמשמיעים את התרגום, חשבתי לעצמי. אם יכולתי לבחור כוח־על, הייתי בוחרת לדעת את כל השפות בעולם כדי שאוכל לשוחח עם מי שאני רוצה בלי הנייד. אני יודעת שללמוד שפה לוקח זמן, אז כוח־העל הזה היה מאפשר לי ללמוד בכמה דקות את כל המילים של השפה, כך שהייתי יכולה לשוחח עם סוסיטיקה וסאמי שהכרתי במסע... הרבה מחשבות עברו בראשי בזמן הנסיעה... אחרי זמן־מה הגענו לחווה.

שרה הכניסה אותנו לבית מסורתי. "אתם תישנו כאן", אמרה שרה. הבית המסורתי הוא בית עם רצפת עץ עתיקה שמכוסה בשטיחים יפים ובדלתות הזזה. הדלתות עשויות עץ ונייר כך שאי אפשר לטרוק וחשוב להיזהר שהדלתות לא ייקרעו. בבית יש חדר שינה אחד גדול ובו כולנו נישן על הרצפה, כי נהוג ביפן לישון לא על מיטות, אלא על רצפה. בהתחלה חשבתי שזה דווקא נחמד וקיוויתי ששחר לא יתגלגל עליי מתוך שינה כמו שהוא התגלגל כשישנו כולנו באוהל (מה שלא בדיוק קרה).

אחרי ששרה הראתה לנו את הבית המסורתי ואיפה נמצא הבית שלה בחווה, ישבנו בסלון כולנו ושוחחנו שוב בעזרת הנייד שמתרגם אותנו ליפנית ומתרגם את שרה לעברית. אתם יודעים שיפנית כותבים משמאל לימין וגם אפשר לכתוב מלמעלה למטה? הכתב נראה כמו ציור. אבא סיפר לשרה שאת השפה העברית כותבים הפוך, מימין לשמאל. הראיתי לשרה איך כותבים את השם שלה בעברית, היא מאוד שמחה.

שרה הציעה לנו לשתות תה חם ולאכול גבינה מתוקה ויבשה עשויה מחלב כבשים. כולנו ישבנו על השטיח והכרנו זה את זה. גם הכרנו את הגדי שנולד לפני כמה ימים, והוא מאוד קוואי, חמוד ביפנית. זאת המילה הראשונה שלמדתי להגיד ביפנית, נכון שזה קוואי להגיד קוואי?

"מי הוא הסבא בתמונה שתלויה בסלון?" שמעתי את אבא שלי שואל את שרה.

"זה ג'ינגיס חאן", ענתה שרה והסבירה שג'ינגיס חאן היה מנהיג גדול מאוד וחשוב למונגולים. הוא הביא לשלום בין שבטים מונגוליים. מונגוליה הייתה מעצמה גדולה ועשירה בזכותו. אבא סיפר לשרה שיש שיר מאוד מוכר על ג'ינגיס חאן שהוא מכיר והתחיל לזמזם את השיר: "ג'ין ג'ין ג'ינגיס חאן... טננה טננה טננה נננה... ג'ין ג'ין ג'ין..." שחר ואני הסתכלנו זה על זה והתפקענו מצחוק. גם שרה צחקה.

המשך הפרק זמין בספר המלא