הקדמה
לארגוט יש היסטוריה מרתקת ויישומים מגוונים בתרבות, ברפואה ובדת. פטרייה טפילית זו משפיעה בעיקר על גידולי דגנים, במיוחד שיפון, אבל לא רק. היא מייצרת תרכובות אלקלואידיות שיכולות להיות להן השפעות משמעותיות על בני אדם.
בתרבות, ארגוט נקשר לאגדות וסיפורי פולקלור מסקרנים. מבחינה היסטורית, התפרצויות של ארגוטיזם, מצב שנגרם על ידי צריכת דגנים מזוהמים בארגוט, הובילו להתנהגות חריגה והזיות אצל אנשים שנפגעו. התפרצויות אלו עוררו לעתים קרובות סיפורים על חפצים דמוניים או כישוף (בעיקר בימי הביניים), ותרמו להילה המיסטית של הארגוט.
אבל ביחד עם הדימויים השליליים שלו, היה לארגוט גם צד אחר, שהפך אותו דווקא לנערץ. מלבד איכויות שימושיות ברפואה, שימש הארגוט גם בטקסים רוחניים שהיוו חוויות משנות חיים עבור אלה שנטלו משקה או לחם שהוכן מתערובת שלו. נקדים את המאוחר כשנספר שבאמצע המאה העשרים סונתז ממנו ה-LSD, שהיה המנוע מאחורי תרבות הנגד. כבר היה מי שטען שהוא אחת מהתגליות המשפיעות (אם לא הגדולות) ביותר של המאה העשרים.
לאחר כמה עשורים שבהם הסמים הפסיכדליים, שהוצאו בינתיים מהחוק, הפכו את הדיון בהם למוקצה מחמת המיאוס, בשנים האחרונות שב הנושא ועלה באקדמיה ובמרחב הציבורי. אחד מהדיונים הערים ביותר בימים אלה היא התאוריה האנתאוגנית, שסוברת שיסודות הדת ולמעשה התרבות האנושית, ויש המפליגים וטוענים שמה שבעצם הפך את הקוף לאדם, הן החוויות הרוחניות שהתהוו כתוצאה מהשימוש במשני תודעה כדוגמת הארגוט.
חיבור קצר זה מתחקה אחר מקומו של הארגוט במהפכה החקלאית ובמהלך ההיסטוריה באופן כללי, אחר ההיסטוריה של חקר הארגוט, ואחר הטענות העיקריות באשר למקומו בהתפתחות הדת.
מבוא
דגנים: רקע בוטני
הדגנים צומחים כעשבים או כדשא, עם כמה סוגי שורשים. לכולם יש שורשים תת קרקעיים (שורשי נבט), ולחלק מהם יש גם שורשים בפרקים התחתונים. מעל לאדמה צומח נבט בעל פרקים, שלעיתים מתפצלים לקנים. בהרבה זנים יש שיחים עם כמה וכמה גבעולים. המבנה המיוחד של הגבעולים מסייע לדגנים להיות בעלי יציבות רבה. הם נבובים ובנויים ממפרקים-מפרקים, ועל כן כשיש רוח הם יכולים להתכופף ולא להישבר - כך שהם עמידים לרוח. אמנם לא כל רוח, ובמשך הזמן השביחו אותם כדי שהקנה שלהם יהיה הרבה יותר עמיד, אבל עדיין הקנה שלהם ראוי לציון מול קנים אחרים בגלל מבנהו.
חלק מהדגנים רב שנתיים, חלקם חד שנתיים ובעצם הזרעים שלהם, הגרגירים הם הדרך היחידה שלהם להפיץ את עצמם. בהתאם לכך התפתחו מנגנונים שונים של הפצה, ומנגנונים שונים של התפרקות הפרי. הדגנים משתמשים בשני מנגנונים: האבקה עצמית והאבקה זרה, בדרך כלל הם משתמשים ברוח כדי לקדם האבקה זרה. האבקה זרה עדיפה על פני האבקה עצמית כי האבקה עצמית בדרך כלל יוצרת מגוון גנטי צר שהופך את השדה כולו פגיע למחלות.
מיני בר שנפוצים בצורה של ניתוק הגרעינים, מבצעים זאת באמצעות "ירייה" של השיבולית שבנויה בצורת ראש חץ וניתוקה מהמכבד. כך היא נופלת על הקרקע ומתחפרת בו באמצעות תנועת בורג. הדבר הזה מאפשר גם לזרעים להסתתר בתוך סדקי האדמה והופך אותם למוגנים מפני פגעים כמו רמיסה או להבדיל שריפה. בעת שריפה, גם אלה מביניהם שיש להם שורשים עמוקים מוגנים יותר ולכן חלק מהדגנים מוגנים יחסית משריפות, ויצמחו גם לאחר שהיתה שריפה (יזומה או לא) בשדה.
הפרחים מתפתחים בצורה של שיבוליות. יש כמה צורות אופייניות של שיבולים: אשבול או מכבד. המבנה של השיבולים הוא טורים "חפים" של פרחים, כל אחד עטוף במוץ. הפרחים בנויים בצורה של אבקנים, עלי וקשקשים שסוגרים עליהם בצורה של כרית. ככל שהצמח מבשיל כך הקשקשים הללו תופחים ומפשקים את המוץ, עד שבסופו של דבר הפרח נפתח ומאפשר הפריה באמצעות הרוח. לאחר ההאבקה מתפתח הפרי, גרגר יבש עטוף בקליפת הפרי ומאוחה בקליפת הזרע. בעת הדיש עשויים הגרגירים להשתחרר מהמוץ ולהפוך לחשופים, אך לא בכל המקרים, לעיתים הם נותרים עטופים במוץ. המוץ נקרא בשפה העממית סובין, ועושים ממנו סולת או קמח מלא כשהוא מעורבב בגרגירים.
הדגנים סובלים רבות ממזיקים שונים. בין אם מדובר במזיקים מהחי או פטריות. בין השאר מזיקים חרקים כמו חיפושיות, עשים וזבובים ומכרסמים כמו נברן ומריון. פטריות שונות מהוות פתוגנים ומחוללות מחלות שונות שפוגעות באיכות וכמות היבול. כמו כן, שדות לא מטופחים (וגם כאלה שכן) עשויים להתמלא בעשבים סתגלנים וחזקים יותר מהחיטה, ובכך לגזול להם משאבי מחיה. בין הזנים הטפילים ניתן למצוא חרדל שדה ומצליבים שונים, וכן דגנים מסוגים שונים (כגון זונין) שמסוגלים "להעמיד פנים" שהם חיטה. באופן כללי דגנים נחשבים כפגיעים מאוד, ומהסיבה הזאת הגידול שלהם נחשב לא רווחי מבחינת ההשתעבדות לצורך הפקה של תבואה איכותית.
משערים שמקור החיטה בעשבי בר בעלי גרגירים גדולים שמשכו את האדם לאגרם כמזון ובמרוצת הזמן לזרעם בסמוך למקום מושבו. הדגנים העתיקים לא היו בעלי יכולת לשאת את השיבולת או המכבד כי הם היו כבדים מדי, ולכן הגרגירים ניתקו מיד עם הבשלתם. זה גרם לפחות יבול ויותר השקעה באיסוף. לצורך כך בני האדם השביחו והעדיפו דגנים שבהם הגרגירים צמודים לשיבולת, דגנים שהם עתירי יבול וכאלה שהם בעלי קנה חזק ועמיד מפני רוחות או רמיסה.
כיצד בייתו דגנים? ניתן להסביר את זה באמצעות המבנה הכרומוזומלי של החיטה, הדבר דומה גם בדגנים אחרים שבהם המינים המקוריים הם בעלי מס' הכרומוזומים הקטן ביותר, והמוכלאים והמפותחים יותר עם כמות כפולה ומעלה. ספציפית באשר לחיטה, בד"כ מחלקים אותה לשלושה סוגים לפי מס' הכרומוזומים בתאי המין: 7, 14 ו-21. ההבדלים במספר הכרומוזומים בסופו של דבר יוצרים את ההבדלים בעמידות, הפוריות ובתכונות שונות של הדגן. החיטים עם 14 ו-21 כרומוזומים לרוב פותחו מהכלאות של החיטים עם ה-7, כך שניתן בעצם לחלק את התירבות לשלושה שלבים. ה-7 המקורי, פיתוח ה-14 ופיתוח ה-21.
● קבוצת ה-7 נקראת צורה דיפלואידית (בעלת גנום אחד). במקור בן-חיטה שממנו התפתחה חיטה תרבותית חד-גרגירית. היבולים שלה נמוכים והאיכות נמוכה, אך מה שהופך אותה למועדפת היא העמידות היחסית שלה ממחלות ומתנאי קרה ויובש.
● בשלב ה-14, התפתחתה הקבוצה הטטרפלואידית (בעלת שני גנומים). הצורות האלה נמצאו במצרים העתיקה והן היו נפוצות במזה"ת לפני התקופה היוונית-רומית. המאפיין אותם הוא השיבולת הבלתי שבירה והשחרור המהיר של הגרגירים מהמוץ בשעת הדיש, חיטה קשה המבשילה באקלים חם ויבש. החשוב מהסוג הזה הוא חיטת הדורום שהופיעה במאה ה-1.
● שלב ה-21 נקרא הקבוצה ההקספלואידית, הוא השלב האחרון מבחינה אבולוציונית. הוא מאפיין את החיטה הרכה, וממנו פותחה חיטת הלחם הנפוצה כיום. הוא מצטיין באיכות ובכמות היבול.
כפי שניתן לראות, האדם נזקק לפתח חיטים משוכללות יותר משום שהעדיף כמות ונוחות, ציר שיבולת פחות שביר וגרגירים ברי דישה, על פני עמידות בתנאי גידול ומחלות. אנו רואים שהיום במקום ללכת קדימה באבולוציה מנסים ללכת אחורה ולהכליא חיטות עם זני בר כדי להחזיר להן את התכונות האלה.
חיטה כיום מגדלים בעיקר כך שבזמן הגידול הוגטטיבי יהיה קר יותר, ובזמן ההבשלה יהיה חם. מזג האוויר באופן כללי מתאים לישראל באיזורים הגשומים יותר, אך לא באיזורים הצחיחים כמו ספר המדבר והנגב. לכן אנחנו רואים שביהודה גידלו פחות חיטה ויותר שעורים. בשומרון ובגליל לעומת זאת גידלו יותר חיטה ופחות שעורים.
שעורה: כאמור, כמו חיטה, השעורה התרבותית פותחה משעורת הבר כך שציר השיבולת שלה יציב יותר ובלתי מתפרק בעת ההבשלה. כנראה ששעורת הבר היא שעורת התבור. השעורה התרבותית כמו החיטה התרבותית היא עם מס' כרומוזומים 14, מה שנתן לה תכונות אחרות שיעילות יותר מבחינת נוחות ותפוקה אבל גם פגיעות יותר.
השורשים של השעורה חודרים בחלקם עמוק יותר עד 2 מטר לאדמה (האחרים בעומק של 40 ס"מ) ובאופן כללי שעורה היא מהדגנים שמצטיינים בגידול מהיר של השורשים. השעורה עמידה ליובש וחום יותר מהחיטה ולכן מפיקה יבולים גבוהים גם בתנאים פחות טובים ובאדמות דלות ושחונות. היא דורשת מעט גשם יחסית וגם עמידה להתייבשות עקב מרווחים גדולים בין גשם לגשם. השעורה עמידה בקרקע מלוחה ולכן היא שורדת גם בחקלאות שלחין. בגלל התכונות של השעורה, מוצאים אותה הרבה פעמים כצמח מתנחל בעזובות.
כשביית האדם את השעורה הוא שם לב ששעורים עם מלענים חלקים יותר שיפרו את היבול ולכן העדיף אותן. גם כאן העדיף האדם יבול על פני עמידות, ולכן השעורה התרבותית פגיעה כאמור יותר למחלות. כדי לשמור עליה יש לחטא את הזרעים שלה, ואם היא לא מחוטאת היא נוטה להפגע. בדרך כלל הפגמים הללו לא פוסלים אותה למאכל, אבל בני האדם מתפנקים ולכן ייעדו את האוכל לבהמות.
שיפון: גם הוא כמו שעורה בעל מערכת שורשים מפותחת, ואפילו יותר. לכן הוא גם עמיד יותר בתנאי קרה, רטיבות יתר וטמפרטורה נמוכה. מאחר שכך הוא גדל בעיקר באדמות דלות ובאיזורים קרים במקום החיטה, וגם נצרך שם יותר. באופן מסורתי באירופה. באדמות כאלה הסיכויים של חיטה ושעורה לשרוד גם ככה נמוכים ולכן מראש מעדיפים לגדל את השיפון כשמחפשים דגני חורף.
שיבולת שועל: דגן המתאפיין בהמון מוץ, ולכן בני אדם מעדיפים לא לאכול אותו, ובמקום זה נותנים את זה לחיות. בני האדם צורכים את זה בצורה של דיסה, כי אז זה אכיל יותר. שיבולת שועל גדלה באקלים ממוזג-לח ולכן באירופה מגדלים אותה יותר.
זון משכר: דגן הזה אין בית גידול טבעי ולכן הוא נחשב עשב רע. הוא היה אחד מהעשבים הרעים השכיחים ביותר בשדות שעובדו בצורה פרימיטיבית. בגלל שהוא דומה לדגנים אחרים לא היו מנכשים אותו. החומר הרעיל בו נקרא טמולין, שכנראה מקורו בפטריה שאחד מתוצרי הלוואי שלה הוא התפתחותו. אמנם מבחינה מורפולוגית הוא שונה מדגנים רגילים אך בדומה אליהם הפירות נותרים על השיבולת בזמן ההבשלה וגם לרוב בזמן הדיש. בנוסף, הגרגירים שלו דומים בגודל לגרגירי חיטה ולכן גם אחרי הדיש קשה להבחין אלא אם כן בוררים אותם ידנית וזה לוקח המון זמן ומן הסתם גם מייקר את מחיר הקמח. לכן בחלק מהמקרים הגרגירים הגיעו לקמח וללחם, והפכו את הלחם לאיכותי פחות ומריר. סביר שבגלל זה כשעשו לחם סובין (פת קיבר, "לחם שחור"), הוא היה פגיע יותר לרעלנים.
פטריות: רקע בוטני
פטריות הן ממלכה שמסווגת לצד בעלי החיים והצמחים למרות שהן לא זה ולא זה מבחינה ביולוגית אלא משהו ביניהם. פטריות מתאפיינות בעיקר בצורת התזונה שלהן. בניגוד לצמחים, פטריות לא יכולות לייצר בעצמן את המזון שלהן באמצעות פוטוסינתזה. במקום זאת, הן משיגות חומרים מזינים על ידי ספיגת חומר אורגני מסביבתן (כמו בעלי חיים). העיכול שלהן נעשה על ידי הפרשת אנזימי עיכול לסביבה, והחומר המעוכל נספג דרך שטח גופן.
יש שני סוגים עיקריים של פטריות: פטריות כובע ופטריות שק, שנבדלים בעיקר במבני הרביה, מחזור החיים שלהם ומבנה הפרי. פטריות שק בדרך כלל יוצרות את מבני הרביה שלהן במבנים דמויי שק (שנקרא asci), פטריות כובע בין הזימים של הכובע. הנבגים (ascospores) מתפתחים בתוך השק. בתוך כל שק יש חור קטן שדרכו הנבגים משוחררים, בדרך כלל כשהפטריה "מבינה" שזה הזמן הטוב ביותר לשחרר אותם מבחינה של תנאי סביבה (טמפרטורה, לחות וכו'). מרגע שהיא משחררת אותם בכח (מנגנון בשם ascus), נוצר "ענן" שנישא עם הרוח ומופץ הרחק. במקום בו הנבג נוחת, הוא מנץ, יוצר תפטיר, שבסופו של דבר מתרבה, יוצר שק, "מתפוצץ" בזמן המתאים וחוזר חלילה.
לפטריות יש שני מנגנוני רביה: מיניים ואל-מיניים. המנגנונים המיניים מתפתחים בתוך מבני השק האלה שנקראים פריתציות (Perithecia). למבנים יש צורות שונות, בדרך כלל צלוחיות שמשובצות בתוך המצע עליו "התלבשו", ובהן הנבגים מיוצרים עד להבשלתם ושחרורם דרך הצוואר (אוסטיולה). לעומת זאת יש גם מנגנון רביה נוסף אל-מיני, שנקרא "קונידיה" ומספק אמצעי נוסף לפיזור והישרדות לפטריות אלו. הקונידיות מתפתחות על מבנה דמוי עץ ונישאות על גבעולים מיוחדים הנקראים "קונידיופורים". התאים שיש בקצוות מתרבים בצורה של רביה וגטטיבית, כלומר ברגע שהם מוצאים מארח (נפוצים על ידי האוויר או חרקים) הפטריה מתפתחת במקום המתאים לה לצורה של פטריית האם. התאים הללו מכילים מבנה גנטי זהה לפטריית האם.
יש מינים שמעדיפים את המצב האל-מיני. אחד מהמינים הללו הם ה- Hypocrea. פטריות שונות מוצאות אסטרטגיות שונות של הפצת הקונדיות הללו, בדרך כלל על ידי פיתוי של חרקים להפיץ אותן. חלקן מתפתחות על החרקים וחלקן מתפתחות במקומות שהחרקים נוחתים בהם וניתקות מהם.
מה שמיוחד בהיפוקריאלים או לפחות בחלקם הוא היכולת לייצר סקלרוטיה ולשמור בתוכה את הקונידים שלה. סקלרוטיה היא מבנה קומפקטי ומוקשה המשמש כמנגנון הישרדות של הפטרייה. היא מורכבת מתפטיר צפוף ויכולה לשרוד בתנאים שליליים כמו בצורת או טמפרטורות קיצוניות. היא יכולה להישאר רדומה לתקופות ממושכות עד שנתקלים בתנאים נוחים לצמיחה ורבייה.
כשפטריות "מתלבשות" על מצע נוח לגידול, הן לעיתים חיות בסימביוזה איתו אבל לרוב מזיקות לו. כשמדובר בחי או בצומח, הן נקראות, על כן, פתוגנים. כי הן מזיקות וגורמות למחלות, שפוגמות בהתנהגות ה"רגילה" של הפונדקאי. פתוגנים נפוצים שמתרבים עם קונידים (אך אינם קרובי משפחה של הארגוט) הם בוטריטיס וקמחון.
ארגוט
הארגוט הוא כינוי כולל למגוון פטריות מהסוג Claviceps, ובעיקר למבני הסקלרוטיה שלהן. המאפיין של מבני הסקלרוטיה הללו הוא שהם קשים, צפופים ובעלי פיגמנט כהה. במקרה של ארגוט השיפון, שהוא הארגוט המפורסם ביותר, מדובר בצבע סגול כהה.
פטריות הארגוט מהוות טפילים של סוגי דגן שונים. יש סוגים מסויימים שפגיעים אליהן יותר כמו שיפון וזון משכר, אבל באופן כללי הארגוט יכול לפגוע במינים רבים ובהם גם שעורה וחיטה.
מה גורם למינים מסויימים להיות פגיעים יותר לארגוט? סוברים שהתשובה היא ששיפון לדוגמה תלוי במידה רבה בהפריה הדדית לצורך ריבוי בהשוואה לעשבים האחרים, שמשתמשים בטכניקות אחרות כגון הפריה עצמית. לפיכך, שיפון פותח את הזרועות שלו כדי לקבל אבקה נישאת באוויר או חרקים, וכתוצאה מכך הוא פתוח גם לאסקוספורות פטרייתיות (נבגים). אפשרות נוספת היא כמות הפחמימות שבדגן, והצורה שבה הן נאצרות בו. השעורה למשל עשירה בפחמימות יותר מדגנים אחרים, הפחמימות נאצרות בו בצורה של עמילן. לפטריית הארגוט נח להתביית על השעורה ולמנוע ממנה לייצר עמילן, כך שבמקום שהוא ייועד לשעורה, הוא נצרך על ידי הארגוט.
כשארגוט פוגע בדגן מסוים הוא סוחט ממנו את האנרגיות שלו ובכך גורם לפיחות משמעותי (עד 50%) בתוצרת, בין אם השיבולים עצמן "נטרפות" ואינן ראויות לאכילה כי הן רעילות, ובין אם השורדות נחלשות. איזורים שנשענים על המינים הנגועים, כמו לדוגמה צפון אירופה ובעיקר רוסיה, עשויים למצוא את עצמם ברעב אם היבול נפגע, מפני שברוב המקרים הוא היבול היחיד שמסוגל לשרוד את תנאי החורף שם.
ארגוטים שונים מתאפיינים באלקלואידים שונים. למעשה מגוון האלקלואידים בארגוט הוא רב מאוד, ואינו קבוע אפילו בקרב ארגוט מאותו מין. לכן גם אי אפשר לאפיין הרעלת ארגוט באופן מסוים, וישנם כמה סוגים של הרעלת ארגוט. לא ברור מה גורם להתפתחות איזה אלקלואיד, או לחלופין לכמה הוא יהיה חזק, וכנראה שהדבר תלוי במשתני סביבה. יש ארגוטים עם ארגוטמין, יש ארגוטים עם ארגוטוקסין, יש ארגוטים עם לא אף אחד מהם וכן הלאה. סוברים שהרעלות ארגוט מפורסמות בהיסטוריה נבעו מצירופי מקרים שונים ויוצאי דופן של נסיבות אקלימיות ואיזורים גאוגרפים. שני הגורמים החשובים לפי טענה זו הם עונה רטובה, המעדיפה את הנביטה של הסקלרוטיה, ואחריה תקופת יבשה וסוערת, המעדיפה את הפצת האסקוספורות.
מקור השם ארגוט: כאמור השם המדעי הוא קלוויקפס (או קלוויצפס), אך הארגוט הוא השם העממי. בשפות אירופה השונות יש מגוון שמות למפגע הזה, חלקם הגדול נגזר מעולם הפנטזיה והמיתולוגיה. בימי הביניים קראו לזה "האש הקדושה של אנטוניוס הקדוש", כי התחושה שמתקבלת בזמן ההרעלה היא כאילו שהגפיים נשרפות.
המילה ארגוט מוגדרת במילון הצרפתי "לה פטי לארוס" כ”דורבן מחודד באחורי רגל התרנגול”, כלומר תיאור של צורת הארגוט שנקראה כמו האצבע האחורית של התרנגול, אך גזירת המילה הצרפתית ארגוט אינה ודאית. יש גם סברה שמקור המילה היא מלטינית, articulum שמשמעותו מפרק, אך סביר שזו גם האטימולוגיה של המילה "דורבן". בצרפתית ישנם שמות נוספים כגון "שיפון הארגוט" (seigle ergoté) ו-"שיפון השיכורים" (seigle ivre, כך גם השם הגרמני Todtenkorn, דגן המטורפים), שמלמד שהאירופיים הכירו את ההשפעות הפסיכוטרופיות של הארגוט. ברוב המקרים גם הסבירו אותן באמצעות אגדות. בגרמנית יש עוד הרבה יותר שמות עממיים שגזורים מהקישור הזה.
איך ארגוט עובד? אחרי שפטריה מתבייתת על השיבולת, היא יוצרת תמיסת סוכר שנראית כמו "טל דבש", וגם מתוקה בהתאם. טל הדבש הזה הוא בעצם הפרשה שמופרשת על ידי השחלה הנגועה של הצמח ויוצאת כטיפות בין הגלומים (עלים סטריליים) הפגועים של צמח השיפון. אחרי שטל הדבש הזה מתייבש הוא משחיר, וכך נוצר הסקלרוטיום השחור. בתנאים רגילים, הסקלרוטיום נופל לקרקע בזמן קציר התבואה, ושוכב במצב רדום עד האביב הבא. עם הבשלת התנאים הוא "מופעל" מחדש על ידי טמפרטורות חמות יותר. ואז מתחיל תהליך הרביה, מבני שק נוצרים ומהם משוחררים אסקוספורים לאוויר. עננים של נבגים אלה נורים מגוף הפטרייה לגובה של 7-15 ס”מ ומופצים באופן אקראי על ידי הרוח או על ידי חרקים. הם נדבקים לפרחי השיבולים הבאים, מפתחים בהם טל דבש, מתקשים ונופלים וחוזר חלילה.
הרעלת ארגוט: ישנם שני טווחים עיקריים של תסמינים של הרעלת ארגוט. שניהם הרסניים. ארגוטיזם עוויתי וארגוטיזם נמקי, או "גנגרני".
הסובלים מארגוטיזם עוויתי חווים בחילות והקאות, נוקשות קיצונית במפרקים, התכווצויות שרירים, גירוד, התקפים ושלשולים קשים. התחושה היא נמלול ועקצוץ, “סיכות ומחטים” בגפיים. בהמשך המחלה, התפתחו גם עוויתות של מקומות בגוף שיש בהם סיבי שריר קטנים, במיוחד בשרירים סביב הפה והעין. במקרים קלים של המחלה ההפרעה פחתה בשלב זה, אך לעיתים המצב היה קשה יותר, ובמקרה זה העוויתות היו אלימות וקשות יותר. השרירים בגפיים נעו בהתכווצויות, לעיתים גם שרירי הפנים, מיתרי הקול והסרעפת. הלשון ננשכה בדרך כלל ובמקרים מסוימים נחתכה. ביחד עם העוויתות היה גם כאב חד, שגרם ללוקים לסבל רב, אי נוחות, נדודי שינה ולעיתים גם אלימות. גם ממצב זה היו אנשים שהחלימו, למעשה התמותה הכוללת בצורת העוויתות של ארגוטיזם נעה בין 10 ל-20 אחוזים בלבד. אלה שהחלימו אמנם לא חזרו לאיתנם לחלוטין, העיניים היו נפגעות והיו מפתחות גלאוקומה או קטרקט. אלה שלא הצליחו להחלים, בדרכם למוות חוו גם דמנציה, דליריום ומאניה. בדיקות שלאחר המוות שנעשו בהם הראו ניוון בחלקים האחוריים של חוט השדרה וכן נזק מוחי.
הסוג השני והיותר מפורסם הוא הארגוטיזם הגנגרני. בעקבות התכווצות כלי דם בגפיים הם מגיעים למצב שבו הם מאבדים תחושה ולכן גם לא נגרם כאב, ומאחר שהעצב נרקב הוא מפתח נמק אבל הלוקה לא מרגיש את זה. וכך זה ממשיך עד שהגפה פשוט ניתקת. אמנם בהתחלה יש כאב בצורה של צריבה אבל לרוב זה לתקופה קצרה, בשלב שנחשב עדיין קל.
המסלול של הסוג הזה מאוד מוגדר. בהתחלה הלוקים מתלוננים על עצבנות כללית המלווה בכאבים באחת הגפיים, לרוב בשוק הרגל. במהלך מספר שבועות, כף הרגל או לפעמים היד מתנפחות ומודלקות. לאחר מכן, באופן אופייני, כאבי צריבה אלימים עוברים דרך הגפיים המושפעות, ככל הנראה נוירופתיות. הכאבים מלווים לרוב בהזיות ובפסיכוזה. הם נחווים כמו אש שבוערת בגפיים, ולכן הם נקראו אז "האש הקדושה", לפעמים אש חמה ולפעמים אש קרה.
בשלב הבא האיבר נעשה קהה והכאבים נעלמים. העור הופך קר ורענן, ומופיעות שלפוחיות אדומות או סגולות. החלק החולה הופך שחור והבהונות, ולפעמים אפילו כל הרגל, כבר יכולות ליפול ללא כאב. במקרים חמורים כל התהליך מואץ מאוד והגפה הייתה נפרדת בברך או בקרסול עם דימום קל בלבד, לעתים קרובות לאחר מכה פשוטה. סופר על חולים שהיו מגיעים להוספיס כשהם נושאים את הגפה. היו גם מקרים שבהם כל ארבעת הגפיים נקטעו. ואז אם החולה לא מת מכך שהגוף שלו נפגע, הוא מת בסופו של דבר מכך שאינו עצמאי.