מפקדות היבשה

הקדמת אלוף (מיל') שלמה (סמי) תורג'מן

בניין היכולות של כוחות היבשה מובל על ידי זרוע היבשה המופקדת על מבנה הכוחות וארגונם, על הקצאות המשאבים למימוש תפיסות של לוחמת היבשה, על מיסוד הידע שנצבר מהניסיון המבצעי ועל פיתוח ידע חדש, על אפיון הצורך בפיתוח אמל"ח, וכמובן - על הכשרת המפקדים והלוחמים ועל פיתוחם. הרמטכ"ל מפקד על הפעלת כוחות היבשה באמצעות מפקדות הפיקודים המרחביים, אשר כל אחת מתמחה בזירה שלה (צפון, מרכז, ודרום), על האיומים האופייניים לה, וכנגזרת מכך לכל פיקוד יש צרכים משלו, שלעיתים הם ייחודיים לו.

זרוע היבשה מונחית על ידי המטכ"ל ועובדת בשיתוף פעולה עם הפיקודים המרחביים המופקדים על המוכנות המבצעית ועל הפעלת הכוחות. האחריות והסמכות של כל אחת מהמפקדות הללו אומנם מוגדרות בהוראות הפיקוד העליון של צה"ל ובפקודות אחרות, אך קיים מתח מובנה ביניהן. הספר "מפקדות היבשה: מפקדת זרוע היבשה ומפקדות הפיקודים המרחביים" עוסק במתחים אלה ומנסה להתמודד עם שלושה מסבירים אפשריים: הראשון הוא שהאחריות על כוחות היבשה אינה נמצאת ב"מקום אחד" ואינה מוטלת על גורם אחד, כמו בזרוע האוויר או בזרוע הים; השני הוא שהקו המפריד בעניין בניין הכוח לעיתים מטושטש, החל מהובלת הדיון התפיסתי העתידי ביחס ללוחמת היבשה ועד לקביעת סדר עדיפות בהתעצמות; והשלישי הוא ששלוש המפקדות - מטכ"ל, זרוע ופיקודים מרחביים - נתפסות כבנות סמכא לעניין לוחמת היבשה.

בגלל מערכת מתחים זו, מעמדה של זרוע היבשה מאז הקמתה לפני יותר מעשרים שנה אינו ברור: מי קובע את היעדים לבניין הכוח? מי מוביל את המערכה בבניין הכוח? מי הכתובת בעבור המפקדות הראשיות האחרות ואגפי המטכ"ל בהקשרי לוחמת היבשה? שהרי לוחמת היבשה בהגדרתה היא רב־זרועית ומחייבת עשייה משותפת עם כוחות האוויר, הים והמודיעין, ולכן הזרועות האחרות צריכות להתנהל מול שלוש המפקדות ולא תמיד הן מזהות את הכתובת הנכונה. יתר על כן, הפעלת הכוח היא המרכיב הדומיננטי ביותר בהוויית צה"ל, ובה מפקדות הפיקודים והמטכ״ל הן הדומיננטיות, ומכאן שמפקדת זרוע היבשה נחלשת בשל העדרה הקבוע מהדיון של הפעלת הכוח. לדעתי, הנושא מחייב שינוי, התאמה והגדרת תפקיד מבצעי למפקדת הזרוע, דוגמת מפקדת העומק. בכך תחוזק מפקדת זרוע היבשה בשיח הדומיננטי כמפעילת כוח בחירום, תועמק ההבנה של צורכי היחידות והמפקדות הראשיות בהפעלת כוח בחירום ויטויבו תהליכי בניין הכוח.

גם בהפעלת הכוח קיימת מערכת מורכבת שבה הפיקודים המרחביים מזהים שינויים, מנסים לתת מענה עצמאי לאתגרים מתפתחים, ולעיתים נדרשים לשכנע ו"לגייס" את המטכ"ל כדי שיתמוך אותם במשאבים, לא אחת כדי שישנה את התפיסה המטכ"לית או את סדר העדיפות המטכ"לי.

מצב דברים זה מייצר מציאות מורכבת בעבור מפקדי כוחות היבשה השותפים בבניין הכוח של יחידותיהם. אצל מפקדי האוגדות אין באמת הפרדה בין בניין הכוח לבין הפעלת הכוחות הכפופים להם. כל מפקד אוגדה פועל גם לקידום המוכנות המבצעית וגם לבירור הצרכים המבצעיים של הכוחות אל מול אתגרי העתיד. מפקדי כוחות היבשה הם צומת קריטי בתהליכי בניין הכוח, שכן הם אלה שעמדו ויעמדו עם יחידותיהם במבחן הרלוונטיות.

ספר זה, שעוסק בתרבות הארגונית של היבשה בכלל וכיצד היא משפיעה על מפקדותיה, שמפרט את התפתחות מפקדת זרוע היבשה בהיותה האחראית על בניית מוכנות מתאימה להתמודדות עם אתגרי ההווה ובה בעת על קידום היכולות העתידיות באופן רלוונטי וחדשני, ושדן בתפקידיהן השונים של מפקדות הפיקוד המרחבי כמומחה המטכ"לי לזירה, מציף מתחים אלה ומעלה נקודות מעוררות מחשבה ודיון.

כותב הספר, תת־אלוף (מיל') מאיר פינקל, המוכר לי היטב כפקוד ישיר בתפקידי פיקוד ומטה, שם בכישרון רב את האצבע על הנקודות המעניינות במתח הקיים בתרבות הארגונית בזרוע היבשה ובממשקים המורכבים בין הזרוע למפקדות הפיקודים המרחביים. הוא משלב זאת בידע עצום ובחקירה יסודית ושקדנית, המאפשרים לקורא להעמיק ולעקוב מקרוב על התפתחויות ארוכות שנים.

הייתה לי הזכות להיות חלק מתהליכי בניין הכוח של כוחות היבשה בתפקידים שביצעתי בזרוע היבשה (ראש מחלקת אימונים, מפקד חטיבה 460, קשנ"ר ועד תפקיד מפקד הזרוע), כמו במערכת המבצעית (מפקד אוגדה, רח"ט מבצעים במלחמת לבנון השנייה ומפקד פיקוד הדרום במערכת "צוק איתן"). לכל מפקדה יש חשיבות וייחודיות משלה, וראיתי מקרוב מאוד בשגרה ובמערכה את חשיבות התיאום התפיסתי, והשיח ההדוק בין גופים אלו בכלל התחומים הקשורים בבניין ובהפעלה של הכוח היבשתי. ספר זה יסייע רבות לכך.

אלוף (מיל') שלמה (סמי) תורג'מן

מפקד זרוע היבשה בשנים 2013-2009

מפקד פיקוד הדרום בשנים 2015-2013

הקדמת המחבר

ספר זה הוא רביעי בסדרה של ספרים. הוא ממשיך ומשלים את ספריי הקודמים "הרמטכ"ל" ו"המטכ"ל" שבהם התמקדתי במפקדה האסטרטגית של צה"ל ובעומד בראשה, ואת הספר "מפקדת חיל־האוויר" (הקרויה גם "מטה חיל־האוויר") שעסק בבניין הכוח ובתכנון המבצעי במפקדה זו באמצעות בחינה מעמיקה של תהליכים מרכזיים שבוצעו בחיל, בעיקר בין המלחמות. למפקדת זרוע היבשה העוסקת בבניין הכוח היבשתי ולמפקדות הפיקודים המרחביים המפעילות את כוחות היבשה יש תפקיד מרכזי בצה"ל, ומחקר זה הוא צעד נוסף בהשלמת התמונה המתארת את התפקוד של הדרגים האסטרטגי (מטכ"ל) והאופרטיבי (זרועות ופיקודים) ואת היחסים ביניהם. הספר מנתח כמה מהדפוסים המרכזיים בתפקוד של המפקדה לבניין כוחות היבשה על גלגוליה השונים - גיסות השריון (גי"ש), מפקדת חילות השדה (מפח"ש) ומפקדת זרוע היבשה (מז"י) - ובתפקוד הפיקודים המרחביים - צפון, מרכז ודרום (וכן במפקדות אוגדה מרחביות - אוגדות בט"ש [ביטחון שוטף]). הספר עוסק מעט במפקדות גיס, ואינו עוסק בכלל במפקדת העומק ובפיקוד העורף. מקרי המבחן המוצגים בספר נבחרו בעיקר עקב החידוש המחקרי שיש בהם. הוא מאבחן כמה מן האתגרים החשובים שעמדו לפתח מפקדות אלה ומציע נקודות למחשבה לעתיד.

הספר עוסק בפרקים נבחרים בהיסטוריה של צה"ל ושל היבשה, במפקדים ובאישים בולטים, אולם הוא אינו מחקר היסטורי גרידא. ניתוח המקרים ההיסטוריים בספר נועד לשרת את הדיון בהיבטים שונים בעבודת המפקדות ביבשה. מטרות הספר הן אלה:

• להוסיף לידע הקיים על צה"ל, על ארגונו ועל תפקודו בתחומי בניין הכוח והפעלתו;

• לאפשר למפקדים ולקציני מטה להבין את דפוסי הפעולה של מפקדות היבשה בתחומי עשייה שונים;

• לאפשר לצה"ל להתבונן על התפתחותו ועל השתנותו במכלול התחומים שבהם עוסק הספר;

• לעורר חשיבה וגם להציע המלצות בהקשר למפקדת זרוע היבשה והפיקודים המרחביים.

המחקר, שהוא הבסיס לספר זה, נשען על מגוון רחב של מקורות ראשוניים ושל ספרות מחקרית שחשיבותם אינה זהה, והיא תלויה בכל תקופה ובכל מקרה שנבדקו. בכמה פרקים נעשה שימוש רב יחסית במקורות ראשוניים הקיימים בצה"ל ובארכיונים שונים.

תקוותי היא כי ספר זה ישמש נדבך נוסף בבסיס הידע של ממלאי התפקידים המשרתים בצה"ל ויאפשר לארגון בכללותו ללמוד ולהשתפר.

תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל

ראש תחום מחקר במרכז דדו-אמ"ץ

ספטמבר 2022

תודות

סדר השמות הוא לפי כרונולוגיית העברת הערות:

לטיוטה המלאה של הספר או לרובה: אל"ם (מיל') יהודה יוחננוף, מדריך במב"ל; אל"ם (מיל') ד"ר אסף חזני, חוקר בכיר במרכז דדו; ד"ר זאב אלרון, ראש תחום חקר בניין הכוח במחלקה להיסטוריה של צה"ל; רב־אלוף (מיל') גדי איזנקוט; אל"ם (מיל') בועז זלמנוביץ מהמחלקה להיסטוריה של צה"ל; פנינה נוימן, יועצת למידה ופיתוח ארגוני במכללות הצבאיות; אלוף (מיל') גרשון הכהן; סא"ל (מיל') ד"ר דותן דרוק מהמכללות הצבאיות; אל"ם עידן מורג, מדריך בפו"ם אלון; תא"ל רומן גופמן, מפקד אוגדה 210; אלוף (מיל') גיורא איילנד; אל"ם (מיל') דוד מרסיאנו, רמ"ח אמל"ח ז"י בשנים 2005-2000; אל"ם חובב ורדי, רמ"ח תוה"ד בחטיבת תוה"ד־אמ"ץ; אל"ם אבינועם אמונה, מפקד המכללה לפיקוד טקטי; אל"ם תומר כהן, חניך במב"ל; תא"ל דן נוימן, מפקד אוגדה 36; תא"ל דוד זיני, מפקד המרכז הלאומי לאימונים ביבשה (מל"י); ד"ר שגיא טורגן, ראש הצוות האקדמי בקתדרה ללימודי צבא במכללות הצבאיות; אלוף אליעזר טולדנו, מפקד פיקוד הדרום; אלוף (מיל') שלמה (סמי) תורג'מן; מאיר אמיתי, חוקר תולדות חיל האוויר.

פרק 1: תא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו; ד"ר עדו הכט; סא"ל יובל לאטי, יועץ ארגוני פצן בשנים 2021-2019; תא"ל אבי גיל, רח"ט תוה"ד; אלוף (מיל') מיקי אדלשטיין; אלוף יעקב בנג'ו, מפקד מערך התמרון בזרוע היבשה; מר שאול (סם) ברונפלד; סא"ל (מיל') צור קרן, רע"ן פסיכולוגיה מז"י בשנים 2009-2005; סא"ל (מיל') דביר פלג, חוקר במרכז דדו; תא"ל רן כוכב (רנכו), מפקד מערך ההגנ"א; אל"ם (מיל') משה שרביט, רמ"ח חק"ב במפא"ת; פרופ' מיכה פופר מאוניברסיטת חיפה; אלוף תומר בר ראש אג"ת.

פרק 2: אלוף (מיל') יואב הר־אבן, רמ"ט זרוע היבשה בשנים 2011-2008; תא"ל (מיל') אילן פרץ, רמ"ח תוא"ר וראש חטיבת יבשה בשנים 2011-2007; תא"ל (מיל') גיא גולדשטיין, רמ"ח אימונים במז"י, מפקד חטיבה 460 בשנים 2008-2004; אל"ם דביר אדרי, רמ"ח תכנון בזרוע היבשה.

פרק 3: סא"ל (מיל') דביר פלג, חוקר בכיר במרכז דדו ומג"ד הנדסה בעברו.

פרק 5: אל"ם (מיל') גיל מעוז, ראש פרויקט צי"ד בשנים 2011-2007; תא"ל (מיל') אילן פרץ, רמ"ח תוא"ר וראש חטיבת יבשה בשנים 2011-2007; תא"ל (מיל') משה שמיר; תא"ל (מיל') מוני חורב, ראש צוות מבצעי בפרויקט צי"ד בשנים 2008-2002; מר עמוס מתן, ראש מנהלת צי"ד באלביט וסמנכ"ל בחטיבת היבשה בשנים 2010-2001; מר בועז כהן, ראש מנהלת צי"ד באלביט וסמנכ"ל בחטיבת היבשה בשנים 2013-2010.

פרקים 6 ו־7: ד"ר אוהד לסלוי, ראש תחום חקר הרמה המערכתית, מחלקת היסטוריה; אלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון; אלוף הרצי הלוי, מפקד פיקוד הדרום; תא"ל שלומי בינדר מאו"ג 91.

פרק 8: תא"ל (מיל') דני כסיף, מת"פ (מפקד תותחנים פיקודי) הצפון בשנים 2000-1999, מפקד מערך האש בפצ"ן מאז 2006; תא"ל אביעד דגן, מר"ש פצ"ן בשנים 2017-2016; אל"ם תומר מר"ש פצ"ן בשנים 2019-2018; אל"ם (מיל') אילן אפרת, מת"פ הצפון בשנים 2005-2003; סא"ל (מיל') מיקי וייס, נציג אג"ם־צוות התכנון במרכז אש פצ"ן בשנים 2016-2002.

פרק 9: תא"ל (מיל') גל הירש, מאו"ג 91 בשנים 2006-2005; סא"ל (מיל') דביר פלג, חוקר בכיר במרכז דדו; גל פרל־פינקל, חוקר במרכז דדו.

פרק 10: תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר מאו"ג עזה בשנים 2008-2006; גל פרל־פינקל, חוקר במרכז דדו.

פרק 11: סא"ל א' רע"ן לת"ק פצ"ן; רס"ן גלעד מזור, רמ"ד לת"ק אוגדת הגליל; תא"ל רפי מילוא, מפקד אוגדה 91; אל"ם שחר בק, מפקד יהל"ם; אלוף יואל סטריק, מפקד פצ"ן; תא"ל אילן סבג, קצין הנדסה ראשי. התפקידים המצוינים נכונים לעת מבצע "מגן צפוני" בסוף שנת 2018.

מבוא

הפעלת כוחות היבשה של צה"ל במלחמות ובתקופות עימותים מתמשכים תוארה במגוון גדול של ספרים ושל מחקרים. אך בעוד שניתוח קבלת ההחלטות בהפעלת הכוח ברמה האסטרטגית־מטכ"לית תואר בסדרת ספריו של חוקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה ד"ר שמעון גולן, הרי שניתוח של קבלת ההחלטות ברמה האופרטיבית - מפקדות הפיקודים - נמצא עדיין בחיתוליו. בניין הכוח היבשתי תואר בספרים שונים המתארים את בניין כוחות היבשה בתקופות שונות ובחתכים שונים (כמו ספריו של עמיעד ברזנר על התפתחות חיל־השריון), אך הם מתמקדים לרוב בתוצר השינויים, ואילו תהליכי בניין הכוח במובן של פיתוח הידע על הנושאים שעמדו על הפרק נמצאים לרוב ברקע הדברים.

ספר זה מציע כמה חידושים: ראשית, הוא מציג ניתוח של התרבות הארגונית של כוחות היבשה כבסיס לדיון בדרכי הפעולה של המפקדות; שנית, הוא מציג ניתוח התפתחות בת יותר משבעה עשורים של המפקדה האחראית לבניין כוחות היבשה; שלישית, הוא מציג ניתוח השוואתי של תפקוד הפיקודים המרחביים המאפשר לזהות דפוסי פעולה חוזרים; רביעית, הוא מציג כמה תהליכי בניין כוח שלא פורסמו עד היום מחוץ לצה"ל.

המבוא יכלול שלושה חלקים. אתחיל בהצגת המאפיינים העיקריים של לוחמת היבשה בכלל והמאפיינים הייחודיים לכוחות היבשה של צה"ל. אחר כך אציג מגמה מובהקת של ירידת מרכזיות תפקיד כוחות היבשה בתפיסות הלחימה של צה"ל. שני אלו ישמשו נקודת מוצא להמשך, והם בבחינת גורמים חיצוניים המשפיעים על התרבות הארגונית של היבשה, על בניין כוחות היבשה ועל הפעלתם. בסיום המבוא יוצג מבנה הספר.

מאפייני הלוחמה של כוחות היבשה של צה"ל

ללוחמה היבשתית בצה"ל יש מאפיינים בסיסיים הדומים לרוב צבאות העולם ויש כמה מאפיינים הייחודיים לישראל. מבין אלה האוניברסליים (יחסית, שכן המאפיינים שונים בין מדינות) ניתן למנות את אלה:

• תלות גבוהה במאפייני השטח - פתוח, בנוי, הררי, תת־קרקע וכדומה, המשפיעה על הרכב הכוחות הנדרש ללחימה, על טווחי מגע אופייניים עם האויב, על פיזור הכוחות במרחב הלחימה ועוד.

• ריבוי דרגים - מכיתה עד מפקדת פיקוד או זירה, וכנגזרת מכך צורך בפיקוד ושליטה מבוזרים. ריבוי הדרגים גוזר גם ריבוי תהליכי פיקוד ושליטה, הדורשים זמן לצורך מתן הנחיות ובקרה על ביצוען.

• מתח גדול בחיי היחידות המבצעיות בין פיקוד משימה המבזר החלטות לפיקוד פרטני ריכוזי ונטייה בפועל לפיקוד ריכוזי.

• ריבוי חילות והתמחויות והצורך בשילובם - הכוח היבשתי מורכב מחילות: הרגלים, השריון, הארטילריה, ההנדסה ועוד, ולכל אחד ייחוד בהיבטים של שיטות לחימה, שפה מקצועית ועוד. לוחמת יבשה מחייבת שילוב של חילות ומערכים, וחובה זאת דורשת ארגון משולב (הקיים בשגרה בצבאות רבים מדרג החטיבה ועיתים מדרג הגדוד), הכשרה, תורת לחימה ואימונים משותפים.

• ההישג העיקרי הנדרש מכוח יבשתי התקפי עד הדור האחרון הוא בדרך כלל כיבוש שטח והחזקתו והשמדת האויב בו. אחרי כיבוש השטח, התפקיד המרכזי של כוחות יבשה הוא שמירת הביטחון במרחב.

• הכוח היבשתי נדרש לסיוע בתחומי האש האווירית, המודיעין, התקשוב, ובתחומים נוספים המצויים תחת אחריות אגפי מטכ"ל, ולעיתים גם לניוד אווירי וימי. בחלק מן הצבאות הסיוע הזה הוא חלק מכוחות היבשה; ובחלק מהן, כמו בישראל, הוא ניתן באמצעות זרועות אחרות.

• השתנות איטית יחסית של מאפייני הלחימה - דומיננטיות טכנולוגית ברמה הטכנו־מבצעית היא בינונית (ביחס ללוחמה אווירית וימית) למרות כניסת הנשק המדויק ליבשה והיא הולכת והופכת לגבוהה. בלוחמת היבשה יש משמעות גדולה להיבט של הפסיכולוגיה האנושית. קצב כניסת הטכנולוגיה הצבאית לכוחות היבשה יוצר קשיים בהטמעתה ובמיצויה עקב מאפייני כוח האדם שעיקרו חובה ומילואים.

• קיימת הפרדה בין זרוע בונה כוח (Service) לפיקודים מפעילי כוח (Commands).

בעוד שבתחומים מסוימים כוחות היבשה הישראליים דומים לכוחות יבשה אחרים בעולם, ישנם תחומים שבהם ההשוואה קשה עקב היבטים ייחודיים לישראל: 1) קרבה גדולה של האויב לגבולות - העדר עומק אסטרטגי (דמיון בין ישראל לדרום קוריאה ולגרמניה בתקופת המלחמה הקרה), מה שהכתיב לאורך שנים העברה מהירה של הלחימה לשטח האויב; 2) מספר זירות שהכוח נדרש להיות מסוגל לעבור ביניהן במהירות וגם יכול לעשות זאת באמצעות פעולה ב"קווים פנימיים"; 3) נחיתות מספרית (עד סוף שנות ה־80) ועוד. כל אלה עיצבו את המבנה ואת האופי הייחודיים של כוחות היבשה הישראליים (וגם את אלה של צבאות עם אתגרים דומים, כמו הצבא הגרמני).
כמה מאפיינים ייחודיים נובעים מכך שצבאות רבים בעולם המערבי עברו למנגנון של צבא קבע, ואילו כוחות היבשה של צה"ל, עקב תפיסה של הצבא כ"כור היתוך" ואילוצי משאבים, מבוססים על כוח סדיר מבוסס שירות חובה וכוח מילואים גדול - צבא עַם, עם המאפיינים האלה:
• צבא חובה - שירות בן שנתיים ושמונה חודשים, שמשמעותו היא רמת מיומנות מוגבלת של החיילים הסדירים שנדרשים לבצע משימות בט"ש מחצית מזמנם (החל משנות ה־80), ומערך הכשרה גדול הנדרש להכשיר כל העת כוח אדם חדש. יש לכך גם השפעה על אופיין של החטיבות בצה"ל, שהן חד־חיליות מאז תחילת שנות ה־70 (וחלקן מאז הקמת צה"ל), בין היתר כדי להבטיח מיומנות חד־חילית הבאה על חשבון מיומנות בהפעלת קרב משולב.

• צבא קבע מבוסס קצינים, כמעט ללא שדרת נגדים לוחמים, ויש לכך השפעה. לדוגמה, על כך שיחידות ברמת המחלקה והפלוגה קטנות יחסית לצבאות זרים, כדי שקצינים יוכלו לשלוט בהן ישירות. כיוון שגם קצינים בדרגות סג"ם וסגן משרתים זמן קצר, השקעה משמעותית בהכשרה מתחילה רק מדרג המ"פ.

• מרכיב גדול מאוד של כוחות מילואים, הן ביחידות הסדירות והן כיחידות מילואים מלאות. לכך יש השפעות על מיומנות הכוחות ועל החלטות הדרג המדיני בהקשר להפעלתם. היקף המשאבים המושקע באימונים של המילואים הוא מקור למתח בין אנשי המילואים לבין פיקוד הצבא,1 ובין הצבא למשרד האוצר.

יש לציין כי זרוע היבשה שונה מזרועות האוויר, הים והמודיעין. עקב העדיפות שזוכות לה הזרועות האחרות בקבלת כוח אדם חובה, ועקב הרכב שונה של סדיר ומילואים ומרכיב גבוה יחסית של נגדים בתפקידי ליבה, מתנהלים גופים אלה בפועל כזרועות "חצי מקצועיות",2 בעוד שהיבשה ממשיכה להיות "צבא מיליציוני" - לא בהיבט אמצעי הלחימה אלא בהקשרי רמת המקצועיות של הלוחמים בה.

מאפיינים ייחודיים אחרים של כוחות היבשה נובעים ממצבה הגיאו־אסטרטגי של ישראל ומאופי אויביה:

* סכסוך מתמשך, גבולות שאינם מוסכמים, פעילות עוינת מתמשכת גבולות, שליטה ארוכת שנים באזורי יהודה ושומרון (ובעבר גם ברצועת הביטחון בלבנון ובחבל עזה). כנגזרת מכך נוצרו תופעות אלה:
* הפעלה אינטנסיבית של כוחות היבשה שנבנו למלחמה, במשימות בט"ש בדפוס פעולה של חי"ר. לזמן הנדרש לכך, הבא על חשבון אימונים, יש השפעה על מקצועיות כוחות היבשה. בתקופות מסוימות נורמות פעולה של בט"ש חלחלו לתוך נורמות הפעולה הנדרשות למלחמה.
* פיצול הקשב של זרוע היבשה לשני תחומי עיסוק - בניין כוח לתמרון יבשתי ובניין כוח ייעודי רחב היקף להגנת גבולות וביטחון שוטף החל מסוף שנות ה־80, עם התרחבות מתמדת של "מערך הגנת הגבולות". הגברת הקשב הארגוני לנושא השני, הדחוף, גורמת לפגיעה ביכולות הנדרשות לנושא הראשון, החשוב - מלחמה רחבת היקף.
• זירות לחימה קרובות לגבולות ומוגבלות יחסית בגודלן מאפשרות להקצות לכוחות היבשה אמצעי מודיעין, אש ולוגיסטיקה בראייה מטכ"לית ריכוזית; ובתנאי המחסור הקבועים שצוינו מעלה, פותחו מנגנונים המבוססים על שליטה ריכוזית של המטכ"ל.

• הצורך של היחידות הסדירות להיות מוכנות ללחימה בזירות עם מאפייני לחימה שונים וכשירויות לחימה שונות. לעיתים במלחמה רב־זירתית עולה גם צורך לעבור במהירות מזירת לחימה אחת לאחרת.

• מטכ"ל שהוא גם מפקדת כוחות היבשה, הוא מענה לרצון בשליטה ריכוזית בשגרה בכוחות הסדיר המבצעים פעילות בט"ש, ובמלחמה מרובת חזיתות שמאפיינת את ישראל מאז הקמתה. יש לכך גם משמעויות רבות בתהליכי בניין הכוח.

• לחימה חוזרת באותם תאי שטח ומול אותם אויבים - מן הצד האחד היא מקילה על ההכנות למלחמה הנוטות לעיתים להיות פרטניות מאוד בעיתות שגרה; ומן הצד האחר, עקב מפגש מול אותם אויבים בביטחון שוטף, חלים אצל האויב תהליכי למידה המחייבים את כוחות היבשה להשתנות כל העת.

• צורך במעבר מהיר מבט"ש או משגרה למצב מלחמה עקב מיידיות האיומים.

• העובדה שהיחידות הסדירות מבוססות על חיילים בשירות חובה, והעובדה שצה"ל מטיל אותן לקרב ראשונות (לפני יחידות המילואים), גורמת לכך שכל קרב הוא "קרב ראשון" ללוחמים ולסגל הפיקוד הזוטר.

מתוך המבנה, הרכב כוח האדם ואופי המשימות של כוחות היבשה נגזרים מתחים גדולים מאוד ובהם:
• בכוחות היבשה - בין הצורך של הכוח הסדיר לבצע משימות ביטחון שוטף לאורך תקופות ארוכות, לבין הצורך להתכונן למלחמה רחבת היקף המבוססת על לחימה משולבת והדורשת כשירויות מורכבות.

• בזרוע היבשה - בין בניין כוח לתמרון במלחמה, לבין בניין כוח להגנת גבולות ובט"ש.

• במפקדות הפיקודים - בין קשב ארגוני לענייני ביטחון שוטף, לבין הקשב הנדרש להכנות למלחמה.

• בין ההישענות על צבא חובה, לבין הצורך הגובר במקצועיות בדמות נגדים לוחמים, שירות קבע של לוחמים ועוד (הדורשים משאבים נוספים).

• בין העלות הגבוהה של אמצעי לחימה חדישים הנדרשים ללחימה, לבין המספר הכולל של יחידות היבשה, רובן במילואים, שאותן נדרש לצייד באמצעים אלו. בתוך כך השאלה מה היא ה"מסה הקריטית" של אמצעים מתקדמים ביבשה, היא שאלה ראשונה במעלה. במונחים של שנות ה־80 וה־90 מדובר במתח בין "צבא קטן וחכם" לבין צבא גדול הכולל גם אמצעים שאינם החדישים ביותר.

• בין הצורך והרצון להטמיע יכולות טכנולוגיות מתקדמות, לבין יכולת לוחם החובה (אשר מבצע מחצית מזמנו ביטחון שוטף) ואיש המילואים המתאמן לעיתים רחוקות לפרקי זמן קצרים, למצות יכולות כאלה. בעיה זו מוחרפת כאשר קצב השתנות הטכנולוגיה הצבאית גדל ביחס לעבר.

• בתחום המילואים ולנוכח הקושי לשמרם בכשירות מתאימה למלחמה: בין האמירה ההיסטורית "הסדיר יבלום והמילואים יכריע", לבין המציאות שהתפתחה בשני העשורים הראשונים של המאה ה־20 של מילואים כמחליפי סדירים בהגנה וכדרג ב' בהתקפה.

• בין מבנה יחידות חד־חילי ביסודו שנועד ליצור ולשמר מקצועיות חילית, לבין צורך להיות מאורגנים בשגרה, כמו בלחימה, במבנים רב־חיליים, לפחות מדרג החטיבה, כצוות קרב רב־חילי (צק"ח).

נעשו מאמצים לפתור מתחים אלו, כמו הקמת גדודי ה־90 ללחימה באיו"ש כדי לאפשר לשאר הכוחות להתאמן למלחמה; הקמת מערך הגנת הגבולות בזרוע היבשה כדי להשאיר מיקוד של החילות בבניין כוח למלחמה; מפקדות גיס למלחמה המפצות על הקשב בשגרה של מפקדת הפיקוד לפעולות בט"ש; מודל אימוני מילואים; ניסיונות כושלים לעבור למבנה חטיבה רב־חילי ועוד. עדיין, פתרונות אלה חלקיים מאוד ביחס לעוצמת המתחים הגדולים מאוד וביחס לזרועות אחרות בצה"ל. פתרונות משמעותיים יותר אינם אפשריים בשל המשאבים המוקצים ליבשה.