חושך

פתח דבר

הַבּיטו בתמונת לוויין של כדור הארץ. מקומות שפעם היו שחורים כלילה, מוארים עתה כמו עץ אשוח מנצנץ. אם תעשו זום על עיר, תראו זרקורים ואורות ניאון, פנסי מכוניות ותאורת רחוב. ואם תתקרבו עוד, עד לחדר השינה שלכם, תמצאו מן הסתם מנורות ומסכי טלוויזיה, טבלטים וטלפונים ניידים. אם אתם גרים בעיר ומביטים מהחלון, תגלו שערפל אפור־צהבהב מרחף ביניכם ובין שביל החלב. גם בלילה. גם בחורף. וגם בנורווגיה, ארץ לילות הקוטב.

משכבר הימים נלחם האדם בחושך – אבל האם ייתכן שבקרוב העולם יהיה מואר דיו? מה עושה כל האור הזה לנו ולכל עולם החי?

שמעתי על רופאים שמרכיבים משקפיים כתומים ואף נותנים אותם למטופלים שלהם כדי להתגונן מפני אור מלאכותי. אחרים נאבקים בזיהום אור בטענה שזכותו של אדם לראות שמיים זרועי כוכבים. בכפר ההררי הגבוה פִינְסֶה עדיין חשוך, ואפשר לראות שם את הכוכבים. יפה בו במיוחד עכשיו, בתקופה החשוכה ביותר בשנה. אני רוצה לנסוע לשם לחפש את החושך הטבעי, בחיפוש אחר יֶדע ושמֵי חורף – ולראות כמה זמן יהיה לי אומץ להישאר. כי הפרדוקס הוא שהפחד שלי כפול. אני פוחדת שהמקום יהיה מואר מדי, וחשוך מדי. והפחד הזה מהחושך מרתק ומשתק אותי, על כל פנים כשאני לגמרי לבדי.

אין דרך להגיע לפינסה ברכב, אני קונה כרטיס לרכבת.

הרכבת המטרטרת יוצאת מהעיר בשעת בוקר מוקדמת ביום שני. העיר מנצנצת ומהבהבת, עדיין שטופה כולה אור לילה מלאכותי. הבאתי תרמיל כחול גדול שאותו אני מניחה בין מזוודות ותיקים בקצה קרון 4, ומוצאת את המושב שלי, שמספרו 36.

בדרך כלל אני גרה בעיר הזאת, בבלוק גבוה המשקיף לכל עבר. מחלונותיו אני רואה את הפיורד וכמה אלפי גגות, וגם קצת מהיער. אבל בלילה הכול הופך להמולה מתפצפצת זוהרת. את הזמזום החזק קוטעים צלילים פתאומיים. האור המלאכותי רובץ בלילה מעל כל הערים הגדולות. האור מאוסלו מגיע עד לרדיוס של 200-150 קילומטרים מחוץ לעיר. קשה לראות כאן כראוי את הכוכבים בשמיים. אי־אפשר לראות את שביל החלב.

הרכבת מטרטרת הלאה, ואור הבוקר עולה בהדרגה. בקרון 4 נשמע רחש פטפוטים וצעדים, מוזיקה שקטה, לגימות קפה קולניות, וכרטיסן חבוש כובע שמשתעל קלות ומבקש לראות כרטיסים. לקחתי איתי מחשב נייד וכמה ספרים. אחד מהם עוסק באישה שבשנת 1934 עשתה את דרכה מעיר אחרת. פניה של כריסטיאנה ריטר היו מועדות לצפון הרחוק, לסְוָלְבַּרְד. אל חושך וחורף שעל אודותם לא ידעה דבר. עד כמה חשוך יהיה בארכיפלג הקרוב כל כך לקוטב הצפוני? האם תעמוד באתגריו?

כריסטיאנה

כריסטיאנה הייתה בת למעמד העליון בבוהמיה, חלק ממדינת צ'כוסלובקיה באותה עת. בעלה, הרמן ריטר, היה צייד בסוולברד, קבוצת האיים השוכנת בחצי הדרך בין הקוטב הצפוני ונורווגיה שביבשת. הוא ניסה לפתות את רעייתו להצטרף אליו בכֵּף גְרוֹהוּק שבצפון סְפּיצבֶּרגֶן, האי הגדול בארכיפלג. למען האמת היא לא רצתה, היו לה חיים טובים כציירת, כאימא לבתה בת הארבע וכאישה מוקפת בחברים, אבל בעלה כתב מכתב אחד ושניים ושלושה, ובהם הפציר בה: "עזבי הכול ובואי אחריי אל חוג הקוטב."

הוא כתב שאין באפשרותו לתאר הכול. את האור התמידי בקיץ. את החשכה הממושכת בחורף. היא מוכרחה לבוא ולראות הכול במו עיניה. לבסוף הוא שכנע אותה. בקיץ 1934 היא ארזה את תרמילה ויצאה לדרך. היא לקחה איתה כרך של כתבי הקודש, לבנים ארוכים מצמר גמלים, פטרוזיליה מיובשת, צבעים ומכחולים. היא הפליגה באונייה שהתקדמה צפונה לאורך חופה של נורווגיה. אל נוף שהלך ונעשה חשוף, בודד.

היא עוברת את הנקודה הצפונית ביבשת, שטה על פני בּיוֹרנאֵיָה, "אי הדובים", אבל כשהנוסעים האחרים שומעים מה יעדה, הם נחרדים: "טוב, כדאי שתוציאי לך את זה מהראש. את תקפאי שם למוות. את לא מתאימה לשם, את עדינה מדי. ואת גם יכולה לחטוף צפדינה."

בעיירה נִי־אוֹלֵסוּנד בחוף הצפון־מערבי של סוולברד היא פוגשת את בעלה, ויחד הם מפליגים בסירה קטנה יותר. על סיפונה גם ותיקי סוולברד רבים, הם מתרברבים ומהללים את הארכיפלג בקולי קולות, ונורווגי אחד מתאר את האביב כעונה היפה ביותר. כריסטיאנה לא מאמינה שתרגיש כמוהם, היא מתריסה שבניגוד להם לא תישָבה בקסמו של המקום. "אח, גם אותך הוא ישבה," אומר לה הנורווגי בקול חרישי אך פסקני.

כרסיטיאנה רואה סוף סוף במרחק את גרוהוק, רצועת חוף ארוכה ושוממת. היא רואה גם את הבקתה, שנראית לה כמו תיבת עץ קטנה שנשטפה לחוף. וכאן, כאמור, היא תגור. יחד עם בעלה – וצייד נוסף. שנה תמימה. חורף אחד ארוך ומטורף. איש בסירה לא אומר דבר, רק אדון מבוגר שמדבר גרמנית פולט כמה מילים: "לא, גברתי, את לא יכולה בשום פנים להישאר כאן כל החורף. זה פשוט חוסר אחריות!"

הכול אפור וגשום. וחבל הארץ הזה מעורר בכריסטיאנה חלחלה. "רק מים, ערפל וגשם; הוא מערפל את האנשים, עד שהם יוצאים מדעתם. מה יש לאנשים לחפש באי הזה? כמה תקוות, כמה תוכניות גאות ירדו כאן לטמיון, כמה מיזמים נכשלו, ויותר מכך: כמה חיי אדם גבה המקום הזה!"

הם פורקים את המטען על החוף, וכריסטיאנה סוקרת את בקתת הציידים הקטנה. גודלה 7.42 על 1.28 מטר, בסך הכול פחות מ־10 מטרים רבועים. היא שוכנת במרחק 250 קילומטר מהעיר הקרובה, לוֹנגְיִרְבּיאֶן. כשהסירה מפליגה לדרכה, כלל לא ידוע מתי יזכו שוב לראות אנשים אחרים. לציידים אין טלפון לווייני, אין במָקום שירותי הצלה או מסוק שיוכל לחלצם במקרה הצורך.

התנור כלל לא עובד, וערפל כבד אופף את הבקתה. כריסטיאנה פונה אל בעלה: "אז איפה חדר ההלבשה שהבטחת לי במכתבים שלך?" היא שואלת.

אוגוסט, וכל שעות היממה מוארות. כל שעות היממה אפורות.

אני יורדת בתחנת פינסה,

1,222 מ' מעל פני הים

נולדתי באוגוסט ואני אוהבת את עונת הקיץ. אוהבת את הערבים הארוכים והמוארים ואת מי הפיורד החמימים. אולי לא מפתיע, כי אנחנו, בני האדם, בנויים לחיים בקווי רוחב חמים יותר, בלי מעילי פוך ולבנים ארוכים מצמר. משחר ההיסטוריה הגֶנים בגופנו מתוכנתים לפרש אור כְּיום, ועם בוא הדמדומים ורדת החושך מתחיל מבחינתנו הלילה.

ולמרות זאת חייתי שמונה שנים בסוולברד וביקרתי בפינסה אין ספור פעמים. הידקתי את הברדס לראשי, הרכבתי את משקפי הסקי ופילסתי לי דרך ברוח ובחושך במשך יותר מארבעים שנה. ונדמה לי ששלגים וסערות ושלוּגיות ושלג ששב וקפא – כל אלה היו לחלק ממני. ובלשון הגזמה, כי לפעמים צריך להגזים, אפשר לומר שאני מכורה לאוויר שם למעלה וחייבת לשאוף אותו לקרבי מפעם לפעם.

חוץ מזה, ככל הידוע לי פינסה היא המקום הטוב ביותר לצפייה בכוכבים.

אבל לא הייתי שם הרבה לבדי. אני לא אוהבת להיות לבד, בכל אופן לא לפרקי זמן ממושכים, כמה שעות זה בסדר. נכון, הזדמן לי לישון מדי פעם תחת כיפת השמיים, בהרים ובמאורות שלג ובאוהל בקור של ארבעים מעלות מתחת לאפס, או כך על כל פנים הרגשתי, אבל תמיד בחברת מישהו. אף שאיני אוהבת להיות לבד, עליי לעמוד במשימה: להיות בהרים עם רדת החושך. אני מוכרחה לתרגל, כי אני רוצה להיות שם. נדדתי הרבה בחיי, אבל תמיד חזרתי לפינסה. הבקתה והמקום הזה הם אחד הדברים היציבים בחיי, לכן אני מוכרחה להסתדר בלי שמישהו יחבק אותי עם רדת הערב.

אני רוצה להיות מסוגלת לשבת בבקתה ולכתוב, אני עיתונאית שכותבת מאמרים וספרים, על הטבע ועל הצפון ועל האדם – ואיך כל הדברים קשורים זה לזה בעולם המעורער שלנו. והרי מצבו של העולם בכי רע. אז אולי המסע הזה הוא חלק מפרויקט גדול יותר, ואולי לא. אולי זאת סתם טיפשות, אולי בפתח הבקתה אשוב על עקבותיי.

מחלון הרכבת אני מביטה בכל מה שחולף ביעף על פניי, העצים מתמעטים וקטֵנים, עד שלבסוף הם נעלמים כליל. אני חושבת על ילדיי ועל בעלי שנשארו בעיר, וכבר מתגעגעת אליהם. כעבור ארבע שעות וחצי אני יורדת מהרכבת בתחנת פינסה, 1,222 מטרים מעל פני הים, תחנת הרכבת הגבוהה ביותר בצפון אירופה.

פינסה נחשב לאזור הארקטי הדרומי ביותר: הטמפרטורה והנוף בו ובסביבת הקוטב הצפוני דומים. הרוח והחורפים דומים. אין כאן עצים. הטמפרטורה הממוצעת במשך כל השנה היא מתחת לאפס. לכאן היו באים הגיבורים הגדולים להתאמן לפני צאתם למסעות הקוטב הארוכים והקשים שלהם. רוּאַלְד אַמוּנדְסֶן היה כאן. פְריטְיוֹף נַנסֶן היה כאן. ארנסט שַקֶלטון היה כאן. ההיסטוריה של המקום הזה טרייה למדי, קצת כמו זו של סוולברד. הקהילה הקטנה בפינסה קמה רק עם בנייתה של מסילת הברזל בין ברגן ואוסלו, שנפתחה ב־1909.

פועלים פשוטים שנדדו מאזורי החוף בחיפוש אחר עבודה התגוררו בצריפים קטנים בהרים וסללו את מסילת הרכבת שאורכה 492 קילומטרים ממזרח למערב. הם חפרו ופילסו דרך בלב ההרים, כרו מנהרות בעזרת דינמיט ובידיהם החשופות. הפרויקט גבל בבלתי אפשרי בהינתן הידע והטכנולוגיה שהיו זמינים באותם הימים, וזאת הייתה עבודת פרך. באבק ובלכלוך ובחושך, בשלג ובסערות ובגשם שוטף.

מסילת ברגן כונתה מבצע אמיץ, תובעני ונהדר – ועלותה השתוותה לתקציב מדינה שלם באותה תקופה: 52.5 מיליון קרונות. "...יצירת הפאר של זמננו", אמר המלך הוֹקוֹן בהשקת קו הרכבת בנובמבר 1909. מאותו יום היה אפשר להגיע מאוסלו לברגן ב־15 שעות. או לרדת בתחנה שבפסגת ההרים. להשתכן במלון מפואר.

היום רק אני יורדת בתחנה, שעדיין שוכן בה מלון מפואר. הכול סגור עכשיו. זאת לא העונה. רוח עזה נושבת.

אני מסיקה את התנור

וחוששת מהבאות

אני מהדקת את המגלשיים לרגליי, מרכיבה את משקפי הסקי ומתקדמת אל הבקתה. גוררת אחריי את המזחלת, המכילה כמות אוכל מספקת ואת כל שאר הדברים שאזדקק להם לשהוּת של כמה ימים כאן לבדי. אין כביש לפינסה, החנות הקרובה נמצאת במרחק עשרות קילומטרים. אני גולשת כמעט שלושה קילומטרים בשלג הטרי, אפופה נוף לבן ורוח קלה, רואה את הבקתה ממרחק רב. נועצת את המפתח במנעול.

אני פורקת את המטען, הבקתה קרה, ואני מסיקה את התנור בכמות נכבדה של עצים. אני מביטה החוצה ורואה שממה ומים קפואים ורוח קלה. השעה קרוב לשלוש. בעוד פחות משעה ירד החושך. הבקתה טובה וגדולה מזו של כריסטיאנה ריטר, גדולה משלה בערך פי חמישה. וגם התנור טוב יותר: יש בו אפילו דלת זכוכית המאפשרת לי לראות את הלהבות, המפיצות אור צהבהב נעים.

אני לא יודעת אם אני מתחרטת. בעצם כן, אני מתחרטת. כי אף שבאתי הנה מרצוני החופשי, עכשיו אני חוששת כל כך מרדת החושך, שאני מרגישה את הפחד עמוק בלב ובכפות הרגליים. כואב לי. אני יודעת שהחושך יעטוף אותי, לא ברכּוּת אלא בכוח. אני יודעת שזגוגיות החלונות הגדולים ישחירו, שהנוף ייעלם, ואני יודעת שעם העלטה אהיה כבדה יותר. אני מרגישה את זה בגופי, ואני מכירה את עצמי.

ולכן אני מסגלת לי ריטואל כבר עכשיו, בערב הראשון. לשבת ולהניח לתחושות לבוא. להניח לגוף להירגע, לשבת במנוחה משעת הדמדומים, לסרוג במסרגה אחת, להביט החוצה, להניח לאור בין הערביים הכחלחל לחבק אותי. לא להדליק עוד אורות מעֵבר לאור הנפלט מהתנור, כי עוד אור בפנים רק מעמיק את השחור שבחוץ. אולי זה ניסיון לקבל את החושך במאור פנים, כדי שלפיתתו לא תהיה כה חזקה.

אני יודעת שהגרוע מכול מצפה לי כשאעצום עיניים ואירדם. כשיהיה עליי להרפות, לאבד שליטה. אני לא מפחדת מזאבים ולא מרוחות רפאים או דובי קוטב. אז ממה אני מפחדת?

אני רוצה לכתוב לך על החושך.

מאז שהייתי קטנה פחדתי מהחושך, אף שהייתי אחות בכורה לחבורה של אחים ואחיות קטנים, ולעיתים קרובות גם אחראית עליהם.

"תזכרו לנעול את שתי הדלתות," אמרתי להוריי אחרי שאחד מהם שר לי שיר ערש. מדי ערב אמרתי להם לזכור לנעול את הדלתות.

כדי שאיש לא יבוא. מתוך החושך.

המילה חושך

והדיכוטומיה התרבותית

המילה חושך מעבירה בי חלחלה. חלחלה החודרת עד עמקי נשמתי. היא קשורה לצער ולחולי וללילה ולצבע השחור – ולפחד שלי עצמי מפני החושך.

ובאופן כללי חושך היא מילה שלילית, מילה כבדה ועצובה הגוררת מטה גם מילים סמוכות: אנשים חשוכים. נהיה לי חושך בעיניים. מעבר להרי החושך. חשך עולמו. רשעים בחושך יידָמוּ. לעיתים קרובות יש להדליק אור כדי שיהיה טוב, בשירה ובפזמונים ובספרות היפה וגם בחיים בכלל. לעיתים קרובות השארתי את הדלת פתוחה לכדי חריץ, כי האור במסדרון דלק בלילה.

מאז ומעולם נאבק האדם בחושך הפנימי והחיצוני בעולם. החושך היה אויב, כמו הקור, גורם מאיים – והאור היה טוב מעצם הגדרתו. במיתולוגיה היוונית נטען שהאש נגנבה מהאלים. מאחר שבעלי החיים קיבלו את כל התכונות הטובות עם בריאתם, גנב הטִיטָן פרומתאוס את האש והעניק אותה לאדם כפרס ניחומים. בכיר האלים, זאוס, נתקף זעם וברא את האישה כדי להעניש את האדם.

ומאז האדם עומל להרבות את האור. בחשיבה המערבית האור מזוהה עם אמת, ידע והיכולת לראות. האור מסמל את החיים ואת הטוב, החושך – את המוות ואת הרע. בטקסטים שנכתבו כמה אלפי שנים לפני הספירה אנחנו מוצאים אלֵי שמש – וממלכת מוות חשוכה וקרה. הדיכוטומיה בין השמיים המוארים והגיהינום החשוך נשמרה בתת־התרבות כמו גם בתרבות הפופולרית. אור הוא תחושת ביטחון, כי כוחות האופל מאבדים את עוצמתם באור – והטרולים נסדקים והופכים לאבנים.

האם הדיכוטומיה התרבותית הזאת מנעה מאיתנו לראות שגם החושך עשוי להיות רך, עשוי להיות טוב? כי רק עכשיו, בשניות האחרונות בתולדות האדם, נרמז פתאום, אגב כחכוח נבוך, שאולי גם החושך חשוב. אולי קצת. חשוב. בשביל דברים לא מעטים.

נולדתי בשנת 1975, ולפיכך הדור שלי – כמו זה שקדם לו – גדלו מוקפים באורות חשמל. בימַיי לא השתרר חושך של ממש אלא במקומות מרוחקים מהעיר והכפר. אולי משום כך אני פוחדת מהחושך? אולי משום כך לא הפנמתי עד כה, מה אנחנו עומדים לאבד?

הרשו לי לנסות להגדיר את השאלה באופן מדעי וקונקרטי יותר:

כי מהו חושך

כשהשמש נמוכה מ־18 מעלות תחת האופק, מופיע חושך אסטרונומי. אבל בשל זיהום האור בעולם תצטרכו להרחיק לערבות השוממות, למדבר או לים הפתוח כדי לחוות אותו באמת. בסיס המחקר האמריקאי בקוטב הדרומי בסוף יוני הוא אולי המקום המיושב החשוך בעולם. באופן תיאורטי. אילו כיבו שם את כל האורות.

על מנת להבין את החושך עלינו להבין קצת גם את האור. כי האסטרופיזיקה מגדירה את החושך כהיעדר אור. המרחק בין גרמי השמיים בחלל החיצון גדול באופן בלתי נתפס, ולכן כשאין כמעט פיזור אור בין הגוף המאיר ובינינו, הפיזיקאים אומרים שהחושך הוא היעדר אור בכיוון שבו מסתכלים.

אפשר אפוא להגדיר את החושך גם כחוויית היעדר אור.

המשך הפרק זמין בספר המלא