חטאי השטן 2 - הסוד של השטן

47

זאקרי

בראד מחנה מול בית משפחת קנדי ויוצא מהמכונית, אני עדיין שקוע במחשבות על מה שקרה עם מלאני והמופע שהעלתה.

אחרי שסטיב קיבל תמונה מהטלפון של מלאני, עיניו נפערו. בראד חטף ממנו את הטלפון וראיתי את פניו מתעוותות בכעס לא רגיל. הצצתי במסך ומה שראיתי גרם לעצבים להתפשט כמו רעל בגופי.

מלאני בלבוש חושפני יותר מביקיני, שבקושי מכסה את הגוף. היא עמדה על שולחן בזמן שעדר נערים חרמנים סבב אותה. היא חייכה ונראתה שיכורה לחלוטין. אני בטוח שהיא לא הייתה מודעת למה שהיא עושה. נכנסתי להתקף עצבים, הכול היה מעורפל ללא תחושת זמן, פשוט הרגשתי שהגוף שלי זז מעצמו.

כשבראד ואני מתכוונים להיכנס למועדון, אחד המאבטחים עוצר אותנו. הוא תופס אותנו בזמן לא מתאים, אם לא הייתי כועס שהוא מעכב אותי בדרך למלאני אולי הייתי מדבר איתו. הוא לא ציפה לקבל ממני אגרוף לפנים. אחד מהמאבטחים שולף טייזר, אני לא יודע מאיפה, לרגע אני חושב שהוא היה ליד הזין שלו. הוא לא מצליח ללחוץ על ההדק כי בראד בועט בו והטייזר עף לרצפה. הוא בהלם מהמהירות של בראד, ורגע אחרי אני נותן לו אגרוף והוא עף לרצפה. אני שומע את עצמותיו נשברות תחת ידי, וזה מספק את הכעס שלי לכמה שניות.

אחרי דקה, כלל המאבטחים מחוסרי הכרה.

אני בועט בדלת המועדון ומייד מחפש את מלאני בעיניי. אני מוצא אותה עומדת על שולחן, היא נראית בדיוק כמו בתמונה שקרולינה שלחה, משום מה עדיין יש סביבה נערים. אני הולך לעברה ורואה את הפחד והחרדה ממלאים את עיניה. אני שומע לחישות סביבי אבל מתעלם מהן. אף אחד לא מעניין אותי, רק מלאני. אני מרים אותה מהשולחן, היא מתנגדת ומטיחה אגרופים בגבי ומנסה למשוך לי בשיער. אני לא מרגיש כלום. אני די בטוח שאם היא הייתה מנסה לדקור אותי, לא הייתי מרגיש את זה מבעד לכעס.

אני שומע מישהו מעיר על התחת של מלאני ומסתובב אליו, "מה אמרת? תגיד את זה שוב," אני דורש בזמן שהוא מסתכל לי בעיניים. משהו בפניי גורם לו להצטער, אבל אני מתכוון לגרום לו להצטער באמת.

אנחנו יוצאים מהמועדון אחרי שבראד דוחף מישהו לפירמידת כוסות זכוכית, הוא גורר את קרולינה מהיד ואז אנחנו נכנסים למכונית, אני מנסה לא להסתכל על מלאני. המראה שלה רק יזכיר לי את העובדה שכולם ראו אותה כמעט עירומה.

כשאנחנו מחנים מחוץ לבית משפחת קנדי אני מכווץ את האגרופים שלי ושומע דפיקות בחלון, הן שולפות אותי ממחשבותיי. אני רואה את בראד דופק על חלון המכונית בצד שלי. אני יוצא מהמכונית ואנחנו הולכים לחלק האחורי של הרכב, פותחים את הדלת ורואים את קרולינה שעונה על מלאני, שתיהן ישנות. בראד מתקדם להרים את קרולינה אבל משהו בו משתנה. גופו נעצר ונראה שהוא מבין משהו שאני לא מבין. אני מבולבל מהשינוי, הוא מעיר את קרולינה.

הוא מרים את ראשה ממלאני ומתחיל לדחוף את הגוף שלה בעדינות כדי שתקום. היא מכה אותו מתוך שינה כדי להפסיק את מה שמנסה להעיר אותה. הוא תופס את לחייה והיא פוקחת את העיניים.

"מפלצת!" היא צועקת ואני לא מצליח לרסן את הצחוק שלי. אני צוחק ובראד מצמצם את עיניו לעברי, אני מבין שמפחיד לחזות בפרצוף של בראד ישר כשמתעוררים משינה.

"נכון, קרולינה, אני המפלצת שבסיוטים שלך. עכשיו קומי, ולכי לחדר של מל." הוא מורה לה ולא נראה שיש לה כוח להתווכח, היא פשוט עושה את זה. היא גוררת את רגליה ומתנדנדת מצד לצד.

קרולינה עוברת לידי וכמעט נופלת. אני עוזר לה כשהיא מועדת ומייצב אותה. "תודה," היא מסתכלת עליי ומחייכת חיוך קטן, ממשיכה ללכת ואני מרגיש חום יוקד בעורף שלי.

אני מסובב את הראש ומוצא את בראד בוהה בי בזעם. עיניו צורבות אותי, אפשר להרגיש את הכעס שלו במבט אחד. בראד נכנס בחצי גוף למכונית ומרים את מלאני בעדינות, הוא נזהר שהיא לא תתעורר ומשעין את ראשה עליו. זה מזכיר לי תקופה שמלאני הייתה נרדמת בכל מקום ותמיד היינו צריכים להרים אותה לחדר שלה, נזהרים שלא להעיר אותה. בראד טורק את הדלת של המכונית ונועל אותה. אני הולך מאחוריו ומסתכל על מלאני הישנה. היא נראית כל־כך שלווה, שונה מהזמן שהיא ערה וגורמת לבעיות.

איך לקטנטונת הזאת יש פה כזה מסריח, אבל בה בעת כזה מתוק?

כשאני חושב על זה, חיוך עולה על פניי. מלאני יודעת לעמוד על שלה... בערך. היא תמימה אבל ברגע שהיא מבינה שמשהו לא בסדר, היא מייד נלחמת. אני אוהב את התכונה הזאת בה.

למען האמת אני אוהב את כל האופי שלה, היא טובה מדי בשביל העולם האכזרי והצבוע הזה. בעולם הזה בכל רגע נתון, כל דבר טוב יכול להפוך לרע.

אנחנו עולים לחדר של מלאני ורואים את קרולינה שוכבת במיטה מכוסה ומצונפת לתוך עצמה. בראד מניח את מלאני ליד קרולינה ומביט במלאני פעם נוספת. למרות שהיא ישנה, בראד עדיין כועס עליה. הוא מצמצם את עיניו בכעס ויוצא מהחדר. אני רוכן אל מלאני הישנה ומנשק אותה על הראש, מייד אני מריח את ריח האלכוהול החריף עולה ממנה. היא תשלם על זה מחר. אני יוצא מהחדר וסוגר את הדלת.

לילה טוב, קטנטונת... כי הבוקר, לא יהיה טוב בכלל.

בראד ואני מנקים את ידינו מהדם ומחכים לסטיב. הוא כבר היה אמור להגיע עם הרכב של קרולינה. הדלת נפתחת וסטיב נכנס לסלון. הוא מסתכל על בראד ועליי, העיניים שלו עוברות על הידיים שלנו ובראד מגחך לעיני סטיב הבוחנות.

"אז, רוצים להסביר לי למה היה דם על הידיים שלכם?" הוא שואל ואני רוצה לדלג על החלק שהוא אומר שאלימות היא לא הפתרון. הוא כנראה קורא את המחשבות שלי כי הוא שולח מבט מצמית לעברי.

"המאבטחים." בראד אומר ומגלגל את עיניו בזלזול. סטיב נגד אלימות ונגד כל דבר שיפגע בבני אדם. למרות שהוא בעצמו די חזק, הוא מעדיף להשתמש בשכל ולהימנע מאלימות. הוא מניד בראשו באכזבה ועוצם את עיניו. כשהוא פוקח אותן, הוא מביט בנו בכעס.

"תפעילו את השכל שלכם, לא כל דבר צריך להיפתר באלימות," הוא אומר, בטוח שהוא צודק. אני חושק את הלסת שלי למשמע האמירה החמודה של סטיב, הוא חושב שיש עולם שבו דברים נפתרים במילים ולא באלימות.

"מה חשבת שנעשה כשהם לא נתנו לנו להיכנס, סטיב? להפעיל את המתג בשכל שלנו ולעצור את עצמנו מלהכות אותם? אתה חושב שאם הייתי אומר 'בבקשה', הם היו מכניסים אותנו?" אני שואל והוא רק מסתכל עליי, כאילו אני דפוק. יכול להיות שזה נכון, אבל בסופו של דבר השגתי את המטרה שלי והגעתי למלאני.

המוח לא היה עוזר באותו הזמן כמו שסטיב טוען. רק כוח היה עוזר, וההוכחה לכך היא שיצאנו וחילצנו את מלאני משם.

"אני לא מבין למה אתה יודע הכול על גוף האדם ולא משתמש בזה," בראד אומר וזוקר גבה לעבר סטיב. סטיב מכיר את כל החולשות האנושיות, הוא יכול לגרום לאדם נזק רציני ברגע, אבל הוא לא משתמש בידע הזה.

"אתה לא מבין מה הסיבה שאני יודע הכול?" סטיב שואל ולא נותן הזדמנות לענות, "בשבילך, בראד. למדתי הכול בשבילך!" אני לא זוכר שאי־פעם ראיתי את סטיב צועק על בראד מאז שהכרתי אותם. בראד לא עונה וסטיב ממשיך לנזוף בו, "נפצעת בעבר במקומות שאפילו לא ידעתי שהם קיימים, הייתי צריך ללמוד על כל איבר בגוף וכמה הוא חשוב כדי לתפעל אותו. אפילו למדתי רפואה כדי שאוכל לטפל בך!" בראד משפיל את מבטו וסטיב מתקרב אליו, "כיוון שתמיד היית פוצע אנשים ונפצע בעצמך. זו הסיבה שלמדתי הכול על גוף האדם. אז אל תגיד לי שאתה לא מבין למה אני יודע הכול."

בראד נראה כמו ילד קטן ונזוף. אני רוצה לקטוע את השיח ביניהם לפני שסטיב ישחרר את כל המטענים שלו על בראד.

"חשבתם כבר מה לעשות עם מלאני?" אני שואל אותם והם מסובבים את הראש אליי. לפי מבטיהם ברור שהיא הולכת להיענש על התעלול הזה.

"אדבר איתה על מה שהיא עשתה ואגרום לה להבין מה היה יכול לקרות אם לא הייתם נמצאים שם," סטיב אומר ובראד מלגלג.

"עלוב, אימא סטיב. אני הולך לקשור אותה למיטה ולא לתת לה לצאת מהחדר שלה לעולם." בראד אומר, ואני תוהה איזו מין תוכנית דפוקה זו. מדי פעם בראד קורא לסטיב 'אימא סטיב' כי הוא מתנהג בצורה אחראית ושקולה, ההפך הגמור מבראד.

"אתה לא יכול לקשור אותה," סטיב אוסר על בראד לעשות את מה שהוא הציע ובראד זוקר גבה.

"אז לא אקשור אותה, רק אנעל אותה בחדר." בראד משנה את הרעיון שלו.

"מחר יהיה לה הנגאובר, אל תיתנו לה משככי כאבים," אני מזכיר את הרעיון של סטיב. אני אומר את זה במהירות לפני שבראד באמת יחשוב שלנעול אותה בחדר שלה זה רעיון טוב. מלאני שתתה הרבה, היא כנראה לא מודעת לכך שלשתיית אלכוהול בכמות כזו יש השלכות כואבות וחזקות..

זו הפעם הראשונה שהיא שותה, היא לא תבין מאיפה הגיע הכאב הנורא. "היא תסבול," סטיב אומר. רק כך היא תלמד את הלקח שלה.

"אתה הצעת." אני אומר לו ופניו חתומות.

"נכון, אבל לא התכוונתי שנעשה את זה," הוא רוטן. נראה שבסוף נעשה.

"למה מל צריכה להיענש? אם כבר, קרולינה משפיעה עליה לרעה. אתה חושב שהיא רצתה לשתות?" בראד שואל שאלה מגוחכת. סטיב ואני מסתכלים זה על זה, חוסר אמון נוצץ בעיניו של סטיב ואני כנראה חושב את אותו הדבר, זו הייתה יוזמה של מלאני ולא של החברה שלה.

"רגע, זו הסיבה שקרולינה כאן? כדי שתאשים אותה?" סטיב שואל ואני מרגיש כאילו קיבלתי מכה בראש. חשבתי שהיא כאן כי לא הייתה לה דרך לחזור הביתה, לא כי בראד רוצה להעניש אותה.

"בדיוק," הוא אומר בביטחון מופרז וסטיב נראה חסר מילים. אין לי מילים בעצמי.

"אתה לא אחד ההורים שלה כדי שתעניש אותה." אני אומר ובראד מושך בכתפיים שלו.

"שנינו יודעים שקרולינה לא קשורה לכך שמלאני החליטה לשתות למרות שהזהרתי אותה," סטיב אומר וקם. אני קם גם כן ולא מצליח להפסיק לחשוב כמה בראד דפוק.

"זו מחשבה מטומטמת, קרולינה לא קשורה וכולנו יודעים את זה. גם אתה, בראד." אני אומר את מה שמובן מאליו. אני מסתכל על סטיב, הוא מהנהן ואני מחזיר את מבטי לבראד.

בראד קם ונראה מעורער. נראה שהוא חשב שקרולינה אשמה מההתחלה ועכשיו רק גילה שאחותו זו שהחליטה לשתות ולרקוד כמעט עירומה מול כולם.

"בבוקר נדע מהן מה בדיוק קרה," בראד אומר ומסתובב, הוא הולך לחדר שלו, סטיב ואני מביטים זה בזה בבלבול. הוא עקשן ולפעמים הוא אוהב להתווכח.

"אלך לחדר האורחים, אישאר פה הלילה," אני אומר לסטיב והוא מהנהן. אני הולך לחדר האורחים ולא מפסיק לחשוב על מה שהולך לקרות בבוקר עם מלאני. אם היא תחשוב שהכול יעבור חלק, היא טועה בגדול. עיני עשרות תלמידים ראו אותה עירומה.

רק לחשוב על זה גורם לדמי לבעור.