יפה נורא

זהו הספר. נסתיימה כתיבתו והרי הוא מותר לכל אדם, למרבה דעת, למרבה מכאוב ובעיקר למרבה הומור. הוא אינו מותר למרבים שגגות. פשרו ומשמעותו טמונים בו ואינם מבקשים יותר מזה. על כן מצפה המחבר ממי שדעותיו שונות והשגותיו מרובות והשקפת עולמו אחרת שיכתוב אותן בספר נקי וריק ולא על דפיו העמוסים של ספר זה. אפשר שמדי פעם תחשדו בכותב, שהוא גם המצייר, שהוא מפתח מעין תסמונת מינכהאוזן, שמתבטאת בכך שהוא ממציא בעיות ותסמינים ומחבר להם פתרונים. אך במקרה זה הכותב איננו השואל. הכותב פינה את עצמו והקדיש את זמנו וכוחו לשאלות של אחרים. אם יש בספר חזרות, ואכן יש בו, סימן הוא שלדברים יש אופי של פזמון חוזר שנעים ואף נחוץ לזמרו מדי פעם והוא מבעבע מתוך הגוף בתקווה להיעשות להיט. אם יש בו בספר אלמנטים של אוטוביוגרפיה, ויש בו לא מעט כאלה, הרי זה משום שכל מי שעוסק באמנות רוצה להבין מאין נחל את שירו ומאין את זיופיו. אם אין בו חוש מידה הרי זה אני. אם הרטרוספקטיבה איננה קוהרנטית הרי עליכם לדעת שגם בציורים שלי אני מארח את עברי, וטיב האירוח והציטוט משתנה ומשנה תדיר את אופייה של הביוגרפיה.

כל חיי אני מהלך, מקווה שבאומץ, בין בדיחה מטומטמת לעומק עצוב ובין עמקות טיפשית לבדיחה מבריקה. אני קודח וצוחק. הכול מתחיל מפליאה וממשיך בניד ראש של רחמים והשתתפות בצער.

אני אוהב להישאל שאלות ואוהב לענות. תאר לך! אמרה לי אחת השואלות בטון שגם המשכו שאלה. קטעתי אותה: אני לא יודע לתאר לעצמי! אני יודע רק לתאר לכם ולכן! אז תאר לנו, היא אמרה... איך אתה יודע שהציור שלך גמור? שאלה יפה שעוד אשוב אליה. עניתי כדרכי… כלומר, ללא קיצורים, הרבה מאוד פעמים אני יודע שהציור גמור ובהרבה מהפעמים האלה אני טועה והוא עדיין זקוק למגע. אפילו כשאני כבר חותם עליו... לא פעם... אני שב לעשות בו פעולות החייאה. לעיתים אני נוזף בעצמי באמצעות מחיקה. עד שמגיע הרגע שאני לא מוצא בציור חסר. ואני קצת עייף וגמור ממנו ומדרישותיו ורוצה לסובבו עם פניו אל הקיר ושיהיה נסתר שם, באפלולית. אני כמובן לא יודע אם טוב הוא הציור, אם עלוב הוא ורע. בדרך כלל אשתמש במינוחים אחרים, אקווה להגיד עליו שהוא מפתיע, חדש, אחר וגם מביך וחשוף. תמיד מביך. מכנים אותו ציור שלי, אבל מבחינתי כל זמן שהוא שלי הוא איננו גמור, וכאשר אני בטוח שסיימתי הציור כבר איננו שלי יותר והרי הוא מותר לכל אדם. לי הוא מותר לשכחה. כשהוא מסתיר פניו ממני הוא פנוי לגורלו. אם אני חוזר להביט בו למרות הכול, זה בכדי לבחון האם הוא הותיר לי צאצאים, תרומת זרע. כשלעצמי אני רק שואל לתפקידו במערכת הרבייה. וכאשר שואלים אותי אם קשה לי להיפרד מציור חדש, אני עונה: לפרידה צריכים שניים והציור הוא אחד.

אני מפיץ בסביבתי שמועת שאלות

הודעתי לבני ביתי ולמקורבי ולבאים בשערי הסטודיו והבית כי אני כותב שוב על אמנות ועל עבודתי ועלי בתוכה, כמו גם על אמנים אחרים. ביקשתי שיאתגרו אותי בשאלות. אצטט כאן את השאלות עצמן בלא שמות השואלים וקרבתם אלי, אלא אם יידרש אחרת לצורך הדגמת המהלכים. לדוגמה: מרגלית אשתי שאלה אותי, בין השאר, איך אני מצייר כאשר אני שמח ואיך אני מצייר כאשר אני עצוב. והשאלה נשמעה לי רחוקה ממני ועל כן ראויה מאוד להישאל. לפי מיטב ידיעתי, וזה לא הרבה, אני לא מצייר באחד משני המצבים הללו, שבהם, מטבע הדברים, אני יודע איך אני מרגיש. כאשר אני יודע משהו אני משקיע את עצמי בידיעה הזו ולא רואה צורך להפיק ממנה מוצרים נלווים. אני מצייר כאשר, כמו שרפי לביא היה אומר, משהו מגרד לי באצבעות. אני בשפתי שלי אומר: כשאני מצייר אני לא מודע לרגש ולמקורותיו אלא אני שואב מהם.

שתי תחושות מלוות אותי והן שמחוללות את המעשה — הוואקום והשאיבה. אינני משתמש במונח מעמקים, כי בזה יש כבר משום שבח עצמי וממילא לבד מהתוצאה לא אדע מה עומק השאיבה, לאן הגעתי ומה יש שם עוד, במי התהום. ממילא אף פעם לא אדע אם אצליח לסיים את הציור או אם יחסר לי דבר מה או שהעודפות תחנוק אותו. גם לא אדע אם ציור אחר וחדש יבוא אחריו, ואם כן מתי וכיצד עלי להתכונן לאירוע. לב המעשה האמנותי המתיש שמבקש לו ניחומים בלילות הוא להוציא, לבצע, לסיים, לשפוט, להראות ולהיפרד ושוב להיבהל, בעיקר להיבהל.

אשר לשאיבה... לכאורה אין טעם לאדם שיצייר אם אין לו מה שמכנים בשם הבלתי מוצלח — רעיון. אם אין הכרח, מדוע להכריח? הרי זה עניין קשה לעשות ציור. אלא שאדם שמצייר לומד לנחש את מצב מרתפיו ומלמד את עצמו פעולות פשוטות של המתנה עד שתיכנס המשאבה לפעולה. ולכן לעיתים אני מנקה את הסטודיו יותר ממה שצריך ומכין קפה יותר ממה שמתחשק לי לשתות ומסדר צבעים ועפרונות מסודרים למדי. יוצא מזה שבמקצוע שהושת עלי אין בעצם הפוגות ולא חופשים, הכול ניזון ומזין ומוקא לעולם רק כשמגיעים מים עד נפש.

אני מבקש לספר על סצנה פשוטה מאוד שחוזרת בביתנו לעיתים מזומנות וככל הנראה היא לא תחדל כל עוד אני מצייר וכל עוד אשתי נענית לי. כשאני מסיים ציור אני חייב, ובדחיפות רבה, שעיניים נוספות תשטופנה ותסרוקנה אותו. סיפרתי על זה לא פעם ותמיד אשוב ואספר. העיניים המועדפות והזמינות הן של מרגלית, והיא נכנעה כבר מזמן לשימוש הזה שאני עושה בה. לאחר ההתבוננות היא מגיבה מילולית ואני מקשה מילולית וברגע מסוים ההליך ממצה את עצמו והיא עולה הביתה. זמן מה אחר כך אני שוטף מה ששוטף ומנקה כמה שמנקה וגם אני עולה הביתה, להשתעמם בפרהסיה. עד כאן אירוע פשוט וילדותי ולא במיוחד מטריד.

כחלוף משהו כמו חצי שעה, לפעמים פחות, אני מתחיל להסתובב בבית בחוסר שקט עד שאינני יכול יותר, וגם לא פחות, ואני מבקש ממנה שנרד שוב יחד לראות את הציור הטרי. והיא, בפליאה השמורה לאנשים נורמלים, אומרת: ״בשביל מה?! הרגע ראיתי! הרגע אמרתי! הגבתי! הרגע התרשמתי! ואני זוכרת כל פרט בציור.״ משפטים הגיוניים ואינוסנטיים אלה כלל לא נקלטים בהבנתי המעורערת, וזאת משום שאני לא מבין מה פירוש הדבר לזכור ציור. מבחינתי ציור הוא חומר בלתי זכיר. כאשר אינני נמצא פיזית מול הציור, במרחק נגיעה ממש, אין לי צל של מושג מהו ומה יש בו ומה אני חש כלפיו. למיטב הבנתי, בזיכרוננו אין ציורים אלא בבואת ציורים, העתק חסר חומר. משהו שאיננו מקור ועל כן אינו מאפשר שפיטה. בהיעדר חומר אין חיים.

אל יקל בעיניכם סיפור הפרידה הזה; הרי אני עשיתי, אני הסתכלתי, אני תיקנתי, אני הוספתי והחסרתי ובסופו של דבר אני לא זוכר מה יש שם, על המשטח. כשאני אומר שאני מתגעגע לראות ציור שלי זו לא אמירה סנטימנטלית אלא עול מקצועי. זה געגוע של נטישת משמרת. אני יודע שזה נשמע כמו סוג של פינוק ובכל זאת צריך להודות, שכאשר אני מסיים ציור וחותם עליו סימן שאני מרוצה מהתוצאה, אבל כאשר אני עוזב את הסטודיו שביעות הרצון נוטשת אותי לחלוטין, אני מאוכזב, מבויש ומתוסכל, ולרוב בשובי אליו אני מוצא חוסרים ומתקן אותם ואז, לכאורה, אני שוב מרוצה, ולו כדי להיאכל בספק מחדש.

מכאן מתווספת תת־שאלה, האם האגוצנטריות הזו היא אינהרנטית למקצוע. אני נאלץ לחשוב שאכן כך הדבר. לפיכך אני מנסה לרפא את העובדה המצערת והמביכה הזו לפחות בחלקים הפריפריאליים של היממה, ברגעים שאין בהם שום תרומה לחידוד הביקורתיות. כמה יפים ומנחמים רגעי היממה שבהם המציאות לא מיתרגמת לרעיונות וכמה משעממים וכמו מיותרים הרגעים הללו. אבל ברגעים שכאלה, שתועלתם בסתמיותם, מתגלה הזולת ומתגלים צרכיו ונוצרת מעין חמלת חירום. כמה יומרה וגבהות לב יש בהנחה שתוספת של מריחה קטנה אחת במקום הנכון מכריעה גורלות וקובעת איכויות ועומקים, ומצד שני כמה צניעות ונמיכות רוח יש בתלות של אדם זקן ואוטונומי במריחה אחת קטנה. ובכלל, איך מתרגלים לעובדה המתמיהה שבכל ציור שאני מתלבט לגביו חסר לי משהו שאינני יודע מהו אלא רק אחרי שעשיתיו. ואם מסתבר שבסופו של דבר הוספתי משהו שאין בו צורך כלל, אז מהו הדבר הזה? מה שם ייקרא לו? ומה עושים איתו ובשבילו? האם נכון לומר שהציור כשלעצמו מודיע לי מה חסר בו!? האם זה שפוי לדבר כך אל הציור, כאילו הוא שומע? יום יבוא וישאלוך: מדוע שיגעת את עצמך!?

מה ואיך היית מצייר אילו היית אדם קדמון שוכן מערות?

אף פעם לא דמיינתי את עצמי נשאב אל העבר הרחוק. אני מעדיף משניות על פני ראשוניות. אלא שמרגלית אשתי שאלה אותי בוקר אחד, במטרה להעסיק אותי: מה ואיך היית מצייר אילו היית אדם קדמון שוכן מערות? זו שאלה פוסט־ראשונית יפה ביותר. היא בנויה על ההנחה שלא מתאים לי ולא לתקופה הפרהיסטורית שניפגש. מימי לא היה לי ריב עם הציוויליזציה, גם לא דמיונות על נתק וריסטארט של התרבות לכיוון הפרא האציל. אם כבר נשאלה השאלה, מצאתי בה רק עונג מחשבתי מלווה ברעיון של רביצה ארוכה ללא דחיפויות במערה קדמונית. באותו רגע נולד למעשה הספר הזה, שכולו גירויים ושאלות שביקשתי וקיבלתי מהמקורבים לי, משפחה וחברים.

ובכן, מחויב אני לעבור עתה למערה, לשבת ליד המדורה ולנשום את עשן פחמיה. אני מתאר לעצמי שבימים ההם הייתה היציאה ממנה מסוכנת וחיות רעות היו נוהמות לפתחה, לכן אני די משוכנע שהייתי מעדיף לא לצאת ממנה אל הסכנות ולהישאר בקרבה למען הסכנות היצירתיות. הייתי מחפש אבן חדה וחזקה שצורתה מאפשרת, אם גם במאמץ גדול, להחליק את הקיר וליצור משטח נוח לעבודה. קרוב לוודאי שלאחר מכן, כשהמשטח היה מוכן וראוי, הייתי מחפש אבן נוספת שהיא הכי קרובה ודומה לחרט או לאזמל והייתי חורט על הקיר רישום — אמנות חקוקה בסלע. אם אני מכיר את עצמי ואת ההיסטוריה, הרי בין האלמנטים השונים שהיו מרכיבים את הרישום היה גם שור. ולמרות שלא צייד אני ולא בן צייד ולמרות ששור ואנוכי טרם נפגשנו פנים אל קרניים, אני מחויב לתולדות החריטה בקיר וממשיך את אלה אשר עניינם היה הצַיִד, כמו גם התנועה והצורה והקו.

במובן מסוים להיות אדם קדמון בעידן עכשווי זה תמצות וצמצום תולדות הזמן. דומני שלעשות סימולציה של אדם קדמון ועם זאת לחפש גם דרך אמנותית אישית משלי לקשט את המערה זה מוגזם מאוד. בכל מקרה, אחורה זה לא הכיוון שאני רגיל ללכת אליו. אמרו מעתה, גם אם מכונת זמן הייתה גורמת לי להיות ראשון, עדיין הייתי מוצא דרך להיות שני ולהעתיק מקודמי.

האם אני אומר בעצם שמאז ועד היום דבר לא נשתנה? אינני מומחה לאבולוציה, אך אני מבין שלראשון החורטים לא הייתה אפשרות לעשות וריאציה על קודמיו. המקוריות נכפתה עליו. אף מבקר מערות לא יכול היה להצביע על המקורות של יצירתו ועל המשפיעים עליו. אפשר גם לומר שצריך יותר מאמן אחד בשביל להכריז על אסכולה. כך שלרגע מדומה צומצם עולם האמנות למערה אחת, שור אחד, צייר אחד שהוא גם מבקר אמנות אחד, שהוא גם צופה אחד. אם להיות יומרני וגם אם לא להיות, זהו משל על מעשה האמנות. בוקר בוקר הסטודיו שלי נעשה מערה ואני והשור ופיקאסו מתקוטטים בה ומתמודדים עם היכולת ועם היעדרה. עם הכרונולוגיה ועם תרומותיה ונזקיה. ושם, בחשכת המערה, מתחיל להתקיים הקשר הסימביוטי והלא מאוד בריא בין היוצר לצופה ולמבקר. קיר המערה הוא רחם ליכולותינו. האם יש לי מערה בגנטיקה? אינני יודע. אולי.

אינני מרבה להיעזר בשאלות תם, אך לא מזיק לגמרי להשתמש בהן פה ושם, ולו כדי לשאול למה קיר המערה, שנחצב בהר, לא יכול להישאר כפי שהטבע ברא אותו? ריק. נקי. עירום. איך ולמה נולד בנו יצר הדיווח ויצר הסיפור? ויצר התיעוד והחתימה? מותר גם לשאול מדוע אנו מבקשים להחריד את הריק ולקלקלו. מה גורם לנו להשאיר חתימות בתום כל מעשה קלקול. הייתכן שראשוני החורטים על קיר, או המציירים עליו בצבע ראשוני, ניבאו את עולם התיירות? האם ניחשו את קולו המרעים של מדריך הטיולים, לאמור: ״ואחר הצהריים נבקר במערות קדמוניות ונראה ציורי קיר מהמוקדמים שהתגלו אי פעם"? ככל הנראה עוד לפני שהתגלה הקיר כבר השתרך בחוץ תור של מבקרים. גם המסתגרים ביותר מצליחים להפיק תור. מכל מקום, שאלתה של מרגלית איחלה לי בפעם הראשונה בחיי אנכרוניזם מענג.

אני מדמה לעצמי אוטוביוגרפיה חרוטה באבן של צייר מהזמנים הטרום־פרופסיונליים שכתב כך: ״נולדתי במשפחה של ציידים. מערתנו הייתה פשוטה ובסיסית. לא היו לנו יצירות אמנות על הקירות. לפעמים הורי היו יוצאים לצוד ומשאירים אותי לבדי. כשהייתי מבוהל הייתי נוטל מקל וחורט בחול. אחר כך הייתי נוטל אגודת זרדים וממהר לטאטא את הרישום, לפני שאבא יחזור. יום אחד נכנס שכן למערה, רגע לפני שהספקתי לטאטא את השור שלי. הוא חייך אלי בהערכה. למחרת הוא הביא לי חרט אמיתי״.

ולאלה שיתעקשו לשאול בכל זאת, מהו החיבור ביני לבין אנשי המערות, התשובה היא שהם מהזמן העתיק ואילו אני מן הזמן המעתיק. מערה וקבר היו הגלריות הראשונות לאמנות, כדאי לחשוב על זה בהקשר למה שטמון עמוק בזיכרוננו. על הקירות חרטו בני אדם את צורכיהם הבסיסיים לפני ואחרי המוות. האם הם חשו שיפור או התקדמות מקו לקו, זאת לא נדע. אפשר שמכאן נולד הביטוי הפשוט והמדויק כל כך: זה זמן רב שאני קבור בסטודיו.

אם כבר הפלגתי בדמיונות, נקל להמשיך ולצייר לעצמי את שהתרחש מאוחר יותר במערות שכנות ולהגיע עד כנס האמנים־חרטים הראשון, שמתקיים במערה שכולה קודש לציידי הצורה והקו — הגלריה. מלבד החריטה הראשונה, התקדימית, של זוג קרניים, הכול פיתוחים. אמור מעתה: הגונב מגנב הוא אמן אינטליגנטי שפשוט מקצר תהליכים. אפשר שנותרה בנו שאיפה חסרת סיכוי לראשוניות ולתום, אבל אין יותר מערה אחת בודדת, יש מערות. ואני, אם אני יכול להעיד על עצמי, אינני פרשן של הצייד וגם לא של מהירותו וכוחו של השור, אלא של ניקוי וניקור וצליית ותיבול הבשר הניצוד. אמנם טוב להכיר ולדעת את התפיסה הראשונית של הצרכים הבסיסיים, של אני וביטחוני ומזוני וכסותי, אך טוב יותר, לי לפחות, להכיר את התפיסה של: אתמול היה מזוני כזה, אז היום הוא יהיה אחר, וגם אם בסיסו הוא הזנה אחריתו תהיה הבעה הרבה יותר כואבת ומורכבת. את כל אלה מתפעלים הזיכרון המצטבר והתנועה המתמדת לעשות ולחרוט מתוך הסתמכות עקבית ונחרצת על חוסר ביטחון.

מדי פעם, בשל מידה של הוגנות מסוימת שאיננה דווקא מתכונותינו הבולטות, אנחנו חוזרים לאחור לשאול על מניעיו וצרכיו של מי שהיה ופעל לפנינו וגם לבדוק האם עוד יש לנו מה לגנוב ממנו. כמו כן מתקשים אנו לומר איך נתקנא בתום כאשר אין אנו מעוניינים בשום אופן לקנא בבורות. אינני אוהב ארכיאולוגיה וקשה לי כשמכנים בור פשוט בשם בית מרחץ ובור שכן שלידו אגן שמן או יין. מדוע בעצם להביט לאחור? להבנתי, גם בלי לדעת שמוצאנו מהקוף ניתן לחבב כיעור. ייכתב מעתה בביוגרפיה שלי: בשנת 2023 עד 2024 שכן האמן תקופת מה במערה. ואם זה לא היה, הרי זה עוד יהיה.

ומשל ממה הדבר שונה?

ישנה דרך אחרת, שונה, לספר את משל המערה, והיא לא פחות אפלטונית. שוו בנפשכם שאיש אתונאי אחד טייל בשדות שבפאתי העיר ולפתע ראה מולו צועדת תהלוכה; שורה ארוכה של אנשי דת, והם נושאים דמויות פסילים מעל ראשיהם. המראה המוכר והשגור הזה, כמו גם האמונה התמימה והעיוורת של הצועדים, הרגיזו אותו. הוא חשב כבר להסתובב ולהסתלק מהמקום, אלא שלפתע גילה פתח של מערה ומדורה בוערת לא הרחק מהפתח. התקרב האפיקורוס אל פתח המערה וראה שהפסילים הנישאים מוקרנים כצלליות על קירות האבן של המערה, וזה כבר ממש עניין אותו. הוא חזר לביתו וצייר את המראה ההזוי והחמקמק הזה. את הציור הגדול והמחדש הוא הביא למורה שלו למתמטיקה ולציור מאסטרו אובסקורה, וזה אמר לו: כעת חיה — תערוכה! האמנות, ידידי, נעה מהתהלוכה אל הצלליות. מה שמוקרן על קירות מוחנו הוא עולם אמיתי לא פחות מזה העונה לשם מציאות. כדאי להקשיב לצללים ולראות את הקולות.

משל התיאטרון או זרקור נוסף להאיר תהליכים

לא פעם כתבתי ואמרתי שבעיני חושך ומסך סגור, רצוי מקטיפה אדומה, הם הטובה והשלמה בהצגות. עיגול של אור על המסך הוא היפה בזריחות. המתנה לעלות המסך היא מהמענגות שבתחושות. ציפייה היא הטובה שבהכנות. הצגה עם מסך פתוח מעוררת סוג אחר של ציפייה. קול צעדי שחקן המתקדם מאחורי הקלעים הוא בעיני דרמה גדולה מאוד. מוזיקת רקע היא כבר ניסוי חודרני בבלוטת הדמע. קשה מאוד לבמאי ולשחקנים ולעיתים למחזאי להתחרות בכוח הנצחי של פתיחת המסך, של החצוצרה המקדימה את הנאום. לפני שאני מוכן לקבל ולעכל את מה שיראו לי וישמיעו לי, אני מתאפס ומתחדד מעצם הציפייה. באופן שאינני יודע להסביר, כל הצגת תיאטרון, עוד בטרם החלה, מעוררת ומכינה אותנו באופן שונה. זה אמנם נשמע סנטימנטלי, אבל זה לחלוטין אינסטרומנטלי.

בשביל להשיג התרשמות עמוקה צריך תנאים והכנות ונכונות. צריך גם הבנה רבה במהות התיאטרון בכדי להתכונן לאירוע שבסופו של דבר את רובו אנחנו עשויים לשכוח. נכון אולי להגיד: את רובו נטמיע ונעלים. נכון אם כן לשוב ולומר, שההתחלה של ההצגה והשפעתה היא הרבה לפני פתיחת המסך, היא בחיזור שבין הצופים למושג התיאטרון, ואם נעמת בין החיזור לבין האקט, ספק רב אם האקט כשלעצמו ינצח. כל זאת אני מתאר כדי להרחיק עדות לשם הטענה שההכנות לציור, שהן גם החיזור אחריו, חשובות, חמקמקות וטמונות עמוק בתוצאה. כשם שאחורי הקלעים הם לא פיגומים אלא התת־מודע של התיאטרון. הסטודיו של הצייר הוא המקום שממנו, גם אם אתה לא חייב ואנוס לצייר באותו רגע או יום, וגם אם אין לך שום רעיון בראש או ביד, בסופו של דבר משם יצא וייוולד הציור. רוצה לומר, שציירים אוהבים בדים ריקים, אך גם מתעצבנים מריקותם ומניקיונם המוחלט והמנצח. בד לבן הוא סוג של במה. החלומות של האמנים כולם מתחילים מהתחילה ולא מהסוף, כלומר מהסדנאות, מהמעבדות, מההיקלטות של הרעיון. למשש בד ריק זה כמו לצעוד על במה ריקה באולם ללא קהל. לחתום זו ירידת מסך. להציג את הציור בתערוכה זו עבודה. עבודה היא להעניק לריק ולגירוי הראשוני טעם וערך.

הירידה לסטודיו ומזל שאינני צריך לעלות אליו

יוצא אפוא שהירידה לסטודיו וגרירת הרגליים אליו והמיאוס ומועקת המיותרות וחיפוש התמריצים והתיבול של כל אלה בתחושות של קיפוח ואי־צדק והדיבור המייגע אל עצמך וחוסר האפשרות המביך ללמוד ולו מעט מן הניסיון הם המוזיקה והתאורה של לפני עליית המסך והם אמורים לחלחל אל הצופה, באופן שאינני יודע להוכיחו ולהסבירו, כדי שיוכל גם הוא להתייסר בהנאתו. לו לא התעצלתי הייתי כותב על קיר הסטודיו סיסמה בזו הלשון: גם אם אינך בטוח בהבדל בין תלונה לבין פינוק, אל תוותר על התלונה שמא תיתקל בשביעות רצון.

בין התחלת ציור לבין סיומו וחתימתו של הצייר, הוא מותקף ואף מתקיף את עצמו בהמון שקרים. תילי תילים של שקרים. כשמאמינים להם אך לא מתחשבים בהם, הציור נעשה נכון ועמוק והכרחי והצייר נעשה נגוע עוד יותר במשקעי השקר. השקרים הם חומר בעירה לזיקוק ולחידוש. לפעמים אנחנו מתביישים בתחושות שלנו ובמה שאנחנו אומרים ועושים לעצמנו במהלך העבודה, אבל התוצאה מאשרת את הפרמקולוגיה הזו. בלא בושה אין דרך להתגבר עליה. אין תקינות פוליטית באמנות. ההפך הוא הנכון, יש עבריינות רובּינהוּדית.

לא פעם אני שואל את עצמי האם נכונה הקביעה, שאני עצמי הפצתי, שיומי מתחלק בין המתבקש מהמקצוע ומהייעוד וכל מה שהם זקוקים לו ואני מעניק להם ביד רחבה, לבין הערב והלילה שבהם הגוף והנפש מנחמים את עצמם ומטביעים את מאמציהם באמצעות פחמימות תרבות רוויות כגון תוכניות טלוויזיה ירודות, תחרויות בישול ושירה פופולרית, משחקי ריאליטי, סרטי מתח מצמררים ורגעים של הזלת דמעה זולה וקלה מסוג נחות, כשהכול מלווה ביין רב ולפעמים בחברה שמאפשרת בריחה ומנוחה ופיצוי על ההתלבטויות ועל החיבוטים הממלאים את חלקו הראשון של היום. ובכן, לרגעים זה נראה ניתוח כן ונכון וברגעים אחרים אני נוטה לחשוב שדווקא בערבים מביכים אלו נהיה המוח מתקן קומפוסט הפוך, שהופך זבל לפירות וירקות רעננים וטריים. יוצאת מזה המלצה: אל תעליבו את הלילות כי מהם נולד הריכוז שבבקרים. אתם רוצים לגדל גידולים, זבלו לעצמכם את הקרקע. חובה לדשן את המוח למרות הריח הרע העולה מהדשנים. חיי מוקדשים למאבקים שבין הרצינות לליצנות.