מדבר, אי, חומה

פתח דבר

ניצני ההתעניינות שלי במדבר כנושא למחקר נבטו לפני שנים, כשקראתי את תיאוריהם של משתתפים במסעות הרגליים למצדה בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה־20. ידעתי על הסיכון והקושי שהיו כרוכים במסעות אלה, שהיו למסורת בקרב הנוער העברי בתקופה זו, אך הופתעתי מעוצמת הקשר לנוף המדברי שביטאו המטיילים, ומהתפעמותם מן הטבע הפראי סביבם. בספרי שורשים משוחזרים¹ פירשתי מסעות אלה כצליינות חילונית, שהאדירה את הפרשנות ההרואית לסיפור מצדה שהתבסס כמיתוס לאומי. המתח בין הגישה החיובית למדבר והמשיכה לסיורים בו שהנוער העברי ביטא, ובין הפרשנות השלילית למדבר כמרחב עוין שהייתה בלב שיח ההתיישבות הציונית, סקרן אותי. כמי שגדלה והתחנכה בארץ בשנות החמישים למדתי שהפרחת השממה היא משימה לאומית. בכל יום שישי, בטקס קבלת השבת בבתי הספר, שלשלו כל ילדה וילד כמה אגורות לקופסת הקרן הקיימת לישראל כתרומה אישית ל'גאולת הארץ'. קבלת השבת ציינה את המעבר מחול לקודש בבית הספר הממלכתי והכללת טקס התרומה לקק"ל במסגרת זו הדגישה את הממד המקודש של יישוב הארץ בתרבות הלאומית החילונית.

הרעיון שהמדבר הוא נושא מעניין למחקר הבשיל בי בהדרגה במשך שנים, בעודי חוקרת קשת של נושאים הנוגעים לתהליך התגבשותם של הזהות העברית, זיכרון לאומי ופרקטיקות של הנצחה בחברה הישראלית. בחירתי במדבר ייצגה עבורי מפנה בנושא מחקרַי — מתפיסת זמן היסטורי וזיכרון לתפיסת המרחב, אך גם הצביעה על מעבר מחֵקר תופעה שתפסה מקום מרכזי בתרבות הישראלית — מיתוסים לאומיים — לחקר נושא שנותר בשוליים — המדבר. עם התקדמותי במחקר התברר לי שתפיסות המרחב של החברה היהודית בישראל קשורות אף הן קשר הדוק לזיכרון העבר כנוף סמלי, כפי שמצאתי בחומרים שבחנתי מתקופת העליות הציוניות וההתיישבות היהודית לפני הקמת המדינה. כמו במחקרַי הקודמים, גם כאן היו המורכבות של הפרשנות התרבותית והאמביוולנטיות שהיא ביטאה בנוגע לשאלות הזהות הישראלית ומקומה של ישראל במזרח התיכון מקור משיכה לפרויקט המחקר הזה, שהתרחב במשך השנים.

כשהתחלתי במחקר לא ייחסתי חשיבות רבה לחוויות המדבר הפרטיות שלי, אך עם הזמן התבהר לי כי הממד הביוגרפי האישי מתכתב עם היבטים שונים של מחקרי.² בשנות השישים השתתפתי כנערה במסע רגלי במדבר למצדה. הרושם העיקרי שנחרט בי, יותר מן הצעידה במהלך המסע, היה ההתעוררות בטרם שחר והטיפוס על ההר כדי לצפות בזריחה. לראשונה למדתי אז להעריך את יופיו של הנוף הפתוח של המדבר ושל מראה ים המלח המשובץ בו. מאוחר יותר, בעת שירותי הצבאי, חוויתי רגשות מעורבים ביחסי למדבר. בסיום קורס קצינות ניתנה לי האפשרות לבחור היכן לשרת ובחרתי במרחב שלמה שבדרום סיני, הנקודה הרחוקה ביותר ממרכז הארץ. החיים על החוף במדבר סיני היו בעלי אופי שונה ומיוחד, והיה הרבה קסם במקום שהתאים יותר לאתר נופש מאשר לבסיס צבאי. צפינו מרחוק בבדואים שחיו באזור. מגעיי אתם הוגבלו להזדמנויות שבהן הצטרפתי לרופאים ישראלים בשירות המילואים כדי להגיש סיוע רפואי לבדואים שחיו במקומות נידחים בחצי האי. לא הייתי מודעת אז לממד הפוליטי של המצב: לא חשבתי על משמעותו לבדואים ולא הרהרתי בשאלה כיצד הם רואים אותי, קצינה במדים שהיא חלק מהנוכחות הצבאית באי. חוויותיי בתקופה זו הושפעו מהתפיסה הרומנטית של המדבר כמייצג את הניגוד לחיים בערים או בפרברים, שאותם הכרתי מקרוב. ההזדהות שלי עם המדבר באותה תקופה התבררה לי שוב, לאחרונה, כשחברתי אורית מצאה תצלום ששלחתי לה, שבו אני יושבת על אדמת המדבר הצחיחה ומאחוריו ההקדשה בכתב ידי: 'לאורית מ"המדברית"'.

השקפה זו השתנתה מן היסוד כשעברתי לשרת כקצינת סעד ('תנאי שירות', כיום) ביחידה קרבית שהוצבה בלב סיני בתקופת מלחמת ההתשה. כאן היה הנוף המדברי קודר ושומם, האקלים קיצוני, תנאי החיים קשים, והחול שבוססנו בו חדר לבגדים, למגורים ולמזון. בביקורי פצועים מהיחידה שבה שירתתי נחשפתי למחיר האישי הכבד ששילמו החיילים הלוחמים. החיבור בין המדבר כאתר קרבות וביקורי הפצועים בבתי החולים גילה לי פן אחר של המרחב המדברי. במבט לאחור ברור לי שגם חוויות מוקדמות אלה מילאו תפקיד, גם אם לא־מודע, בבחירתי להתמקד בנושא זה.

בתחילת מחקרי התמקדתי בהבנייתו התרבותית של המדבר כנוף סמלי המעומת עם היישוב היהודי. בשיחות שקיימתי עם עמיתיי ההיסטוריונים טענו אחדים שאי־אפשר לדון במתח שבין המדבר ליישוב ברמה מופשטת, וכי יש להתמודד עם המציאות המורכבת במרחב המדברי. ההיגיון שבטענתם שכנע אותי להרחיב את המחקר ולכלול בו היבטים היסטוריים, חברתיים וסביבתיים של הנגב, האזור המדברי שחשיבותו עלתה משנות הארבעים של המאה ה־20. מפנה זה הוסיף שנות עבודה שבהן התעצב הספר במתכונתו הנוכחית.

ברגעי תהייה על התהליך המורכב של כתיבת הספר חששתי שהתנסותי האישית נהיית לשחזור מטפורי של נדודיהם של בני ישראל במדבר בדרכם לארץ המובטחת. תחושה זו אולי מהדהדת בכותרת המקורית של הספר במהדורתו באנגלית — ³Desert in the Promised Land. יתר על כן, במשך תקופה זו עשיתי הפסקות מספר, שבהן פניתי לפרויקטים מחקריים אחרים, ועם סיומם חזרתי אל המדבר. ספר זה מציין לפיכך את סיומו של מסע מחקרי ארוך, אך גם את הפתיחות של המרחבים המדבריים שחותרת תחת הצבת קווים וגבולות, וביניהם גם תחושה של סיום. התהליכים השונים שמתוארים בספר זה ממשיכים להתרחש במדבר והיחסים הדינמיים ביו המדבר ליישוב מעידים שהסיפור לא תם.

מחקר זה קשור קשר הדוק לזכרו של עמית יקר וחבר קרוב, מיכאל פייגה, שנהרג בפיגוע טרור בשׂרונה שבתל אביב ביוני 2016. מיכאל ואני היינו שותפים להתעניינות עמוקה בחקר הזיכרון הקיבוצי ותרבות ההנצחה בישראל וביחסי הגומלין שבין ההיסטוריה, הלאומיות והפוליטיקה, וכן לייצוגי המרחב בתרבות הישראלית. בכל עת ששהיתי בישראל נהגנו להיפגש ולדון במחקרים שבהם עסקנו; בשיחות אלה עלה גם הדיון הבלתי נמנע בפוליטיקה הישראלית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשהתכוננתי לערוך תצפיות באתרים בנגב, פניתי למיכאל, שהתגורר עם רעייתו נורית ושלוש בנותיהם בקמפוס של אוניברסיטת בן־גוריון בקריית שדה בוקר והוא סייע לי בתקופת שהותי שם. מיכאל ליווה אותי בהמשך מחקרי ואף ארגן כנס בנושא 'המדבר בדמיון הציוני', שבו הצגתי את עבודתי לצד הרצאות נוספות בנושא. הספר הזה מוקדש לזכרו, בצער עמוק על שחייו נקטעו באירוע אלים במסגרת סכסוך הדמים המתמשך, שהוא עצמו האמין שחובה להביא לפתרונו בדרכי שלום, ובהערכה רבה לעבודתו המדעית, שהדיה ימשיכו להשפיע על המחקר בתחום לימודי ישראל גם בדורות הבאים.

מוסדות מספר סייעו לי במהלך עבודתי על הספר. מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב סיפק לי מקום מושב וסביבה מסבירת פנים ב־2005, ובמרוצת השנים חזרתי לשם לכנסים, להרצאות ולסדנאות שונות. תושבי הנגב שאתם שוחחתי על מחקרי חלקו עמי את מחשבותיהם על המדבר ואת יחסם, המורכב לעתים, למרחב שבו הם חיים. תובנותיהם העשירו את מחקרי. אוניברסיטת רטגרס בניו ג'רסי, ביתי האקדמי, תמכה במחקרי בנדיבות. זכיתי לשהות תקופות מחקר פוריות כעמיתה במרכז כ"ץ ללימודי יהדות מתקדמים באוניברסיטת פנסילבניה ובמכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמהלכן עבדתי על פרקים שונים בספר. לבסוף, קבוצת המחקר המרתקת על זיכרון קולקטיבי ועל זיכרונות נגדיים שקיימנו במרכז ללימודי יהדות ע"ש אלן וג'ואן בילדנר באוניברסיטת רטגרס העניקה לי מסגרת אינטלקטואלית מעשירה ותומכת בשלב הסופי של כתיבת הספר.

בין עמיתיי הרבים שעמם שוחחתי על היבטים שונים הקשורים לספר אני מודה בייחוד לדרק פנסלר, גלית חזן־רוקם, ארז צפדיה, יובל ג'ובני, ג'ונתן גריבץ, אורית רוזין, יעקב ידגר, תמר כתריאל, פנינה להב, ולקוראים עלומי השם שסייעו לי בהערות מועילות בשלבים שונים של העבודה על ספר זה. תודתי נתונה גם לאילנית בן־דור, שסיימה את עבודת המוסמך שלה על חוות בודדים בנגב כאשר התחלתי בעבודת השדה שלי וסייעה לי בשלב מוקדם של מחקרי. אני מודה לדביר צור, עינב מלמד, לי רוטברד ועמרי גרינברג שסייעו לי כעוזרי מחקר בשלבים שונים של עבודת המחקר, ולאיתי ארצי שסייע לי בתבונה ובחריצות בשלב החשוב של השלמת כתב היד והגשתו לדפוס. אני אסירת תודה לידידתי בתיה דונר, שעבודתה החלוצית על ייצוגים חזותיים של תרבות ישראלית הייתה לי מקור השראה, על תובנותיה והצעותיה, ולמיקי קרצמן ולאורן יפתחאל על הנדיבות שבה חלקו עמי את תצלומיהם. חברותי זיוה גלילי, ורה (ריבי) תירוש, אורית זסלבסקי, אילנית פלמון וג'נט תיאופאנו ליוו אותי במסלול הארוך של המחקר בחום ובתמיכה, שהיו לי מקור עידוד גם ברגעים שבהם תהיתי אם אבדה לי דרכי במדבר.

אביתר, שותפי לחיים, התייצב לצדי כסלע איתן, תומך בלתי נלאה באהבתו ובאמונתו בעבודתי, וליווה אותי בדרכי מול אתגרים צפויים ובלתי צפויים. כמו תמיד, הפקתי רווח והנאה משיחותינו המתמשכות סביב שולחן 'בית הקפה' שבביתנו ובטיולי הליכה ארוכים בשעות בין הערביים. בתי נגה ובני נועם ליוו אותי, פיזית ומטפורית, בנקודות שונות במסעי במדבר באהבה, בתבונה ובמידה לא מבוטלת של הומור.

אין מקום הולם יותר לפרסום המהדורה העברית של הספר מבית ההוצאה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות שבמדרשת בן־גוריון בקריית שדה בוקר בשיתוף עם מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי. כאן ביליתי בשלב החשוב של עבודת השדה ושבתי לבקרו במסעותיי במדבר ובאירועים שונים. נוף המדבר המרהיב שנשקף מהצוק שבו ממוקמת מדרשת שדה בוקר היה מקור השראה אישי ואקדמי שליווה אותי בשנות הכתיבה ובהרצאותיי על משמעות המדבר. השיתוף עם מרכז זלמן שזר משקף את המגמה הבין־תחומית של עבודתי וחשיבות המימד ההיסטורי בניתוח המרחב כטקסט סמיוטי. תודתי מעומק הלב נתונה לעופר שיף, שעמד בראש ההוצאה של המכון, על ההתעניינות בספר ועל העידוד להוציא אותו לאור במהדורה עברית ולחברי המערכת האקדמית של המכון והמערכת האקדמית של מרכז זלמן שזר על תמיכתם בפרויקט זה. לסמדר רוטמן, ליחזקאל חובב, להרצליה אפרתי ולהדס בלום על המחשבה וחדות העין בעריכתו של כתב היד והבאתו לדפוס.