שומרי ההגדה והפולשים מהמחר

בְּיוֹם בָּהִיר וְנֶהְדָּר
יָצְאוּ מִתּוֹךְ הַהַגָּדָה
חָכָם וְתַם רָשָׁע גָּדוֹל
וְזֶה שֶׁלֹּא יָדַע לִשְׁאֹל

[...]

לְאָן הוֹבִילוּ הַדְּרָכִים?
הֵיכָן אַרְבַּעַת הָאַחִים?
בַּשִּׁיר שֶׁלָּנוּ יְדִידַי
אָסוּר לִשְׁאֹל יוֹתֵר מִדַּי

(מתוך: "ארבעה אחים", נעמי שמר, 1968)

עונש קבוצתי

אליהו, הספרן הזקן של ספריית חטיבת הביניים ליאו באק שבחיפה, הרים את עיניו אל שני הילדים מכיתה ז׳ שפרצו אל חלל הספרייה ונעמדו מתנשפים מולו. האחד, גבוה וחסון, שערו קצוץ, החזיק כדורסל בידו. השני, נמוך יותר עם רעמת שיער פרועה, החזיק בכדורגל. הוא נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי. פני שני הנערים היו אדומות ממאמץ או אולי מכעס גדול. למראה ארשת פניו התוהה של הספרן סינן הילד עם הכדורגל בעצבנות: "המורה האחראית במגרש שלחה אותנו לפה."

"ומאיזו סיבה, אם יורשה לי לשאול?" שאל הספרן. גבותיו הלבנות, העבותות התרוממו, והקמטים הרבים שבמצחו העמיקו.

מה הסיבה? ובכן, הסיבה היתה הסיבה הרגילה לריב במגרש שהתהדר בשני שערים וגם בשני סלים בשני קצותיו. חלק מהילדים רצו לשחק כדורגל וחלק כדורסל. כל לוחות הזמנים המורכבים שסיפקה ועדת הספורט של מועצת התלמידים כדי להניח את דעתם של הצדדים לא הועילו. מתן, שהיה כדורגלן מצטיין וראשון במגרש בכל הפסקה, היה רגיל להיות בלב המריבות הללו. מעורבותו של יוגב היתה יותר מפתיעה. יוגב אומנם היה חלק מנבחרת הכדורסל של בית הספר, אבל היה נער ביישן וחולמני. מתן, לעומתו, היה מושעה סדרתי. רק אתמול הושעה, באופן זמני למזלו, מ׳מכבי חיפה נערים׳ בגלל מעורבויות בקטטות והחליט החלטה רצינית לא להסתבך. יותר מהכול הוא רצה לשחק כדורגל. ההחלטה החזיקה בדיוק הפסקה אחת, אבל בהפסקה הגדולה איכשהו קרה ששניהם הרגישו שחלוקת המגרשים היתה לגמרי לא צודקת, מה שהוביל להחלפת מילים קשות, ניפוח חזה זה לעומת זה, ודחיפות שהיו קרובות מאוד להתגוללות על הקרקע. זה היה הרגע שבו המורה התורנית החליטה לשלוח אותם לספרייה. בדרך לספרייה מתן עדיין לחשש קללות לא ראויות לציטוט מתחת לשפמפם הבר מצווה שלו.

שניות אחרי כניסת שני הבנים הזועפים נכנסו שתי בנות, גם הן משכבת ז׳: לירז נפנפה בשיער הבלונדיני הארוך והשתדלה להתעלם משני, הקטנטונת והמתולתלת. גם הן ניגשו אל הדלפק של הספרן. "אמרו לנו שתיתן לנו משהו לעשות," הודיעה שני בפנים זעופות. לירז הסיטה את פניה בבוז.

"קצת פרטים, אם אפשר," אמר אליהו, מעביר את מבטו מזוג הבנים הכעוסים אל שתי הבנות הנרגזות.

"קצת פרטים?" פלטה הגבוהה, "היא לא סתמה כל ההרצאה, אפילו שביקשו ממנה לסתום, עד שזרקו אותנו לפה."

"באמת?" אמרה המתולתלת בקול רם כל כך שגרם לכל הילדים בספרייה להרים את ראשם בהפתעה, "אולי את התחלת לצרוח עליי שאני אסתום, ואז זרקו אותך לפה?"

"כן?" אמרה לירז הגבוהה, "מי באמת התערבה כל הזמן בהרצאה המשעממת על פסח?"

"זאת לא היתה הרצאה על פסח, סתומה, זאת היתה הרצאה על עבדות בעולם העתיק ובימינו..." הפטירה בזעם שני.

כמו שבטח כבר הבנתם, ארבעת הילדים שעמדו מתנשפים בספרייה ממש לא היו חברים, אבל היו להם כמה דברים במשותף: כולם שנאו את הימים שלפני חופשת הפסח, שנאו את ליל הסדר שבא בעקבות היציאה לחופשה וגם את כל מה שקשור לחוויה המשפחתית הקשורה לחג. חוץ מזה, כולם אומנם גרו על רכס הכרמל בחיפה, אבל בשכונות שונות, וכל אחד מהם למד בכיתה אחרת: שני בכיתת המחוננים, יוגב שהתנשא כבר בכיתה ז׳ לגובה מטר שמונים וחמש, למד בכיתת הספורט, ומתן ולירז למדו בכיתות רגילות. אך בעוד שלירז היתה תלמידה שקטה שקיבלה ציונים בינוניים והיתה עסוקה בעיקר בלטפח את שערה, בלהעלות סרטונים לטיקטוק ולעשות פרצופים לסלפי עם חברות ובלהיות מקובלת, מתן היה בעיית משמעת מתמשכת. הציונים שלו נעו בין שליליים חזקים למאיות, ונוכחותו בבית הספר היתה אקראית. הבנות חיבבו אותו ואמרו עליו שהוא חתיך ושיש לו חיוך מקסים. הבנים נזהרו מהמזג הרתחני שלו, שלעיתים קרובות הוביל לתגרות ולקטטות. לארבעתם היה מאוד לא פשוט בבית, אבל הם לא ידעו את זה זה על זה, ולפעמים אפילו לא על עצמם.

מתן תופף באצבעותיו בקוצר סבלנות על השולחן של אליהו. "מה אפשר לצפות מאחת שרק יודעת לעשות פרצופים לנייד שלה," מלמל לעצמו, בקול רם מספיק שכולם ישמעו, ושרבב שפתיים בחיקוי מלעיג של פרצוף ברווז.

לירז התנשפה והתחילה לקמט את פחית הרדבול שלה.

"תפסיק את זה. אתה מעליב בלי סיבה," אמר יוגב. מתן זקף את סנטרו והתקרב אליו, מתגרה, "אה כן? יש לך מה להגיד?"

"דפוק," שני זרקה בזלזול.

"איך קראת לי?" מתן נטש את יוגב והתקרב אליה בצורה מאיימת.

"דפוק, דפוק. מה תעשה לי? אתה מרביץ לבנות?" צרחה שני במרחק סנטימטר מפרצופו.

מתן הוא לא אחד שמרביץ לבנות. הוא רק ניסה להזיז את היצור המרגיז הזה, ונתן לשני דחיפה קטנה. רק יצא ששני הספיקה לזוז הצידה ומתן מעד, ותוך כדי כך דחף, קצת לא בכוונה אבל ממש חזק, את לירז שעמדה מאחוריה. "הי, מה אתה חושב שאתה עושה?!" הרים יוגב את קולו ודחף אותו בחזרה. מתן לא נשאר חייב ושלח אגרוף לפרצופו של יוגב, והוא עף לאחור.

לרוע המזל, מאחוריהם היתה ויטרינה מזכוכית שניצבה על ארבע רגלי עץ במרכז הספרייה, ובתוכה ספר פתוח. הוויטרינה, וחשוב ממנה — הספר שבתוכה — היו מהנכסים היקרים שעליהם גאוותו של בית הספר: ההגדה האישית של הרב ליאו בק, מייסד בית הספר בכבודו ובעצמו, שאותה שמר מהשנים שהיתה איתו בגטו טרזיינשטט בשואה. בהגדה היו הערות בעיפרון בכתב ידו מהתקופה שעשה סדר פסח ממש שם. בכל אופן, על הוויטרינה הזאת התרסק עכשיו יוגב, ועליו עף מתן שנדחף על ידי לירז שנפלה עליו, ועל כולם, בניסיון להפריד, נחתה שני הצורחת. שאר הילדים בספרייה ישבו בעיניים פעורות לרווחה, וכמה מהם גם בפה פעור, אל מול המחזה: שתי בנות ושני בנים שוכבים על הרצפה בין שברי קרשים וזכוכיות, ולצידם הספר היקר, שנחת לידם במהומה ועכשיו נח תחת פחית משקה האנרגיה שנשפך על דפיו הישנים.

"כן, אליהו, מה היה כל כך דחוף שאגיע עכשיו..." נשמע קולה המוכר של נורית המנהלת, ואז צעקה. ממקומם שעל הרצפה זכו מתן, יוגב, לירז ושני בזווית צפייה נוחה במיוחד על פניה הנדהמות של המנהלת, שבדיוק נכנסה לספרייה.

אליהו הרים בזהירות את ההגדה היקרה מן הרצפה וניסה לנגב בשולי חולצתו את דפיה הלחים ולספוג כתם אדום שהתפשט עליה. דם, כנראה. נורית המנהלת, אחרי שבדקה שאף אחד לא נפגע ממש, העמידה אותם בשורה.

קולה רטט מזעם. "אני לא מאמינה עליכן, שני ולירז, ואתה, מה שמך?" היא פנתה ליוגב. "גם לך, כל כך לא מתאים."

"ומה איתי? לי זה מתאים?" נעלב מתן.

"אני מדברת עכשיו, מתן," היא פנתה אליו בחדות, "וכן, אל תיעלב לי, לך זה מאוד מתאים. אם כי חשבנו שאנחנו עולים על דרך חדשה. איזו נסיגה, מתן!"

אחר כך פנתה לאליהו, "אתה יכול להסביר לי מה קורה פה?"

"האמת שאין לי מושג. הם נשלחו הנה לספרייה ותוך פחות מדקה התפוצצו לי פה ארבעתם, כאילו שפיזרו כאן איזה גז עצבים באוויר, עוברים ממילים לא יפות לדחיפות ומדחיפות לאגרופים, וזה לא רק הבנים, גם הבנות..."

המנהלת הביטה בהם במבט חודר. "מה נעשה איתם? מה ההצעה שלך?" שאלה את הספרן בקול חמור.

הם הביטו באליהו המלשן באכזבה ובחשש.

"אולי ניתן להם עונש חינוכי?" הציע אליהו ונשמע כמעט נלהב. "שיעשו עבודה במשותף על הגדות עתיקות של פסח!"

"מצוין, אלי," המנהלת נתנה בו מבט יגע, "אתם מושעים כולכם מהלימודים, לא הביתה. יש לכם את היום ומחר לשבת בספרייה ולעשות את זה."

והיא יצאה מהספרייה.

"יצאתם בזול," אמר הספרן. גם הם חשבו ככה.

עכשיו עמדו לפניו מבוישים. אף אחד לא היה גאה במה שקרה לספר כמובן, אבל גם המילים שנזרקו באוויר... מאיפה זה בא להם פתאום? שני אמרה בשקט למתן, "סליחה על מה שאמרתי. לא יודעת מה קפץ עליי, זה היה לא לעניין," ומתן אמר, "יאללה, שכחתי כבר," ופנה ללירז ואמר לה, "גם אני, תראי, לירז... זה לא שאני חושב ככה באמת," ולירז אמרה, "לא קרה כלום," ואמרה לשני, "אני מתנצלת," ושני אמרה, "לא, אני מתנצלת," ויוגב אמר בקול הנמוך הזה שלו, "סתם נסחפנו..." וכולם הסתכלו עליו, והחליטו לא לומר כלום.

"טוב, לעבודה!" אמר אליהו, "יש לי רעיון מצוין בשבילכם, משהו ממש מגניב."

"בבקשה אל תגיד מגניב אם אתה לא חייב," אמרה לירז.

"טוב, אז משהו באמת מעניין. על הגדת ראשי הציפורים שמעתם? תכינו עליה הרצאת מבוא קצרה. תזכרו שכולכם צריכים לקחת בה חלק ואז נחליט איך להמשיך משם."

זה לא היה עונש נורא, אבל חוץ משני, אף אחד מהילדים אפילו לא העלה על דעתו לעשות את העבודה. להקשיב לשני מקריאה מהר מדי מכל מיני אתרים נראה להם גרוע מספיק.

"הגדת ראשי הציפורים," שני בלעה את המילים, "היא כתב יד מאויר של ההגדה של פסח שנוצר בגרמניה בסביבות שנת 1300. שמה נובע מהאיורים המעטרים אותה, שבהם מופיעות דמויות אדם ולהן ראשים של ציפורים. זוהי ההגדה העתיקה ביותר הקיימת בשלמותה. היא מוצגת במוזיאון ישראל. ההגדה מוערכת במחיר של 12 מיליון דולר לכל הפחות, אך ערכו של ספר כזה לא יסולא בפז, ושווה הרבה מעבר לערכו הכספי."

"12 מיליון דולר? לספר?" אמרה לירז, "אני לא מאמינה שמישהו ישלם סכום כזה על הגדה של פסח."

"לדמויות היהודיות גוף אנושי וראש ציפור," המשיכה שני, "לראשם של הגברים כובע היהודים, שיהודים נדרשו לחבוש בתקופת ימי הביניים שבה נכתבה ההגדה. יש הטוענים שהדמויות היהודיות אינן אלא קריקטורות אנטישמיות נלעגות שנעשו בידי אומנים נוצרים, ודמות הציפור בעלת המקור הבולט מרמזת על האף הארוך שיוחס ליהודים. הטענה מחוזקת בכך שלחלק מהדמויות אוזני חזיר..."

"למי אכפת," אמר מתן והביט בייאוש על השעון הגדול שבספרייה. "אולי אפשר כבר ללכת?"

הם ניגשו בזהירות לאליהו. עונשי השעיה בספרייה יכולים להימשך גם עד ארבע, או להסתיים עם תום יום הלימודים. או קודם. הם רק רצו לברר...

אליהו בדיוק דיבר בטלפון. "רק רגע," אמר, "תכף תוכלו ללכת, רק חכו שאסיים כאן את השיחה ואחתום לכם."

הוא פנה עם גבו לילדים והמשיך בשיחה במשך זמן שנדמה להם כנצח. הם כמובן לא יכלו לדעת שהוא משוחח עם ידידו הטוב אלישע נעמן, שהיה ספרן בספריית מוזיאון ישראל. הם גם לא ידעו שאלישע מספר לו על תורם שמבקש לכלול פעילות מדעית בשיתוף עם מערכת החינוך, וזה גם לא עניין אותם. הם רק רצו ללכת הביתה.

אליהו סיים את השיחה. "מוזר מאוד..." מלמל לעצמו.

"אתה יכול בבקשה לחתום לנו?" שאלה שני בחוסר סבלנות.

"בוודאי, בוודאי," אמר הספרן, "רק תני לי, חמודה, לעשות עוד טלפון אחד."

"מה הבעיה?!" מתן התחיל להתעצבן, ולירז נפנפה בשערה בקוצר רוח. אבל כששמעו את הספרן פונה לנורית המנהלת, התרחקו מהדלפק בחשש. גם ככה הצליחו לשמוע אותה — קולה של נורית המנהלת הלך לפניה — אומרת, כלומר צועקת, "הביתה? בשום אופן לא!"

"לעולם לא נלך הביתה," מלמלה לירז בייאוש.

"אז אולי..." אליהו אמר. לא היה אפשר לשמוע מה הוא אמר, אבל לפי המבט שלו מתן היה בטוח שהוא מתחנף למנהלת. בשביל מה הוא מהנהן כל כך הרבה, אם לא?

"כן," אמר אליהו בקול רם יותר. "אני מכיר את אלישע שנים רבות... אה... בטח, זה נראה לי חינוכי מאוד."

"אוי," גנחה שני. "העונש שאין לו סוף."

"בהחלט, אני יכול ללוות אותם," ענה אליהו לנורית. "כן, כן, הלוך וחזור, אין בעיה, אבקש משושי שתחליף אותי כאן. בהחלט."

אליהו סיים את השיחה, הרים את ראשו ופגש בעיני הילדים שהיו תלויות בו.

"הביתה?" שאל מתן בקול קלוש.

"עכשיו כן," אמר אליהו וסלסל את חתימתו בשרבוט חגיגי. "אבל מחר יוצאים לטיול. כלומר, לעונש. לטיול עונש לרחובות, ואחר כך לירושלים."

בדרך לתחנת האוטובוס אמרה שני למתן, "תגיד, כל העסק לא נראה לך מוזר? בהתחלה אנחנו מתנהגים באופן עצבני במיוחד ומקבלים עונש, ואחר כך שוברים בטעות את השולחן של ההגדה ומלכלכים אותה, ובדיוק אז המנהלת מופיעה! כאילו במקרה... ופתאום העבודה הזאת על הגדת הציפורים, הטלפון הזה... ומה בכלל יש לו לנסוע איתנו מחר? למה שירצה את זה? זה לא נראה לך קצת חשוד?"

"את לא מפתחת כאן איזו תיאוריית קונספירציה?" מתן בדיוק שמע על המושג הזה ושמח להשתמש בו ליד מישהי מכיתת המחוננים.

"לא, לא... בטח שלא... סתם נראה לי משונה. טיפוס מוזר האליהו הזה..."