שנה שבע

הרמז הראשון היה במכולת של פיני, זאת שהוא מכנה ״פינימרקט״, אבל זה לא שם שאפשר להגיד בפנים רציניים, אז כולנו ממשיכים לקרוא לה ״המכולת של פיני״.

כשכבר הגיע תורי לשלם, אחרי מירי מהבניין ממול שבאה עם הילדה הממושקפת שלה לקנות טילון, ואחרי אסתר הזקנה מהרחוב המקביל שקונה, כמו כל בוקר, לחם וחלב ולבן כאילו אנחנו עוד בשנות השישים, הושיט לי פיני את השקית עם הצימוקים, קרץ לי ואמר, ״אז מה, רוצה לנסות מהגבינה החדשה שהגיעה הבוקר?״

הסתכלתי עליו בפליאה. ״אבל פיני, אתה יודע שיש לי רגישות ללקטוז!״

הוא הביט בי, העיניים שלו הצטמצמו, החיוך התקפל, הממולדה־תות שכבר היתה בידו השנייה קרסה לדלפק, ליד השקית עם הצימוקים, והוא אמר, ״יום אחד את רגישה ללקטוז, יום אחד את רגישה לגלוטן. תחליטי כבר!״

ולא הבנתי.

הרמז השני היה ההודעה מהאפליקציה של הבנק, שהתור שקבעתי לביקור בסניף לצורך שירותי קופה, בוטל. כיוון שלא קבעתי שום תור, הנחתי שזה גליצ׳ של התוכנה, והתעלמתי.

הרמז השלישי היה התמונה שהיא העלתה באינסטגרם. ברור שאני עוקבת אחריה באינסטגרם, באדיקות אפילו. זה הקשר היחיד שיש לי איתה. הפעם היא לא הציגה תמונה של שרשרת צבעונית שהיא עיצבה, ולא תמונה של הר געש שעשן כחלחל מסתלסל מעליו. זאת היתה תמונה של חלון. חלון עם אדנית. חלון עם אדנית מהדירה ברחוב תל חי, שהיתה של אמא שלי. שלנו.

לקח לי כמעט שבועיים, אבל בסוף הבנתי.

היא פה.

פעם היו לי משפחה קרובה וילד מקסים, חברים משוגעים ועבודה שאהבתי, ובילויים — אללה יוסתור ולהקתו. הייתי מבשלת את התבשילים הכי מוזרים ואופה את המאפים הכי טעימים ורוקדת סלסה פעמיים בשבוע. בכל יום שישי הייתי משאירה את תומי לישון אצל אמא שלי או אצל אחותי, יורדת לדיזנגוף, הולכת לכל אורכו, מהבית בבר־כוכבא ועד ירמיהו. לא היה פאב לאורך הדרך שלא קיבל אותי בשאגות שמחה. בכל מקום הייתי נעצרת, אומרת שלום, מתחבקת עם אנשים שהכרתי — ואת מי לא הכרתי, שותה משהו, בדרך כלל על חשבון מישהו אחר, וממשיכה בדרכי עם עוד חבר או חברה או גם וגם. עד שהגענו לירמיהו, כבר היינו חבורה צוהלת. היינו מתיישבים בפאב הקבוע שלנו ומקפיצים טקילות עד שהשמש עלתה בחוץ. אחר כך הייתי זוחלת הביתה, גמורה אבל מבסוטית, לפעמים עם עוד מישהו. בעבודה קודמתי במהירות לתפקידי ניהול, כי בקופה ידעו שעליי אפשר לסמוך — מה שגילי אומרת גילי עושה. בכל בוקר הייתי נכנסת למשרד, עקבי הנעליים שלי נוקשים על רצפת הפרקט, לבושה בבגדים כחולים וירוקים וצהובים. כמו תוכי צבעוני הסתובבתי, שמחה וגאה. תוכי עם כוס קפה, אמריקנו גדול בלי חלב, מבית הקפה למטה. אחר הצהריים הייתי מגיעה הביתה, כמו סופת הוריקן, משתוללת עם תומי, מכינה איתו שיעורים, לוקחת לחוגים, מבשלת, אופה, מתקתקת את הבית. ערבי ראשון ורביעי היו קודש לסלסה. כשתומי היה קטן, אמא שלי היתה באה כדי לשמור עליו כשאני רקדתי, אחר כך הוא גדל ולא היה צורך. בחגים היינו הולכים לאחותי ולגיסי, שגרו רחוב אחד ממני, עם הבת שלהם אריאל, שהיתה בגיל של תומי שלי. אהבתי להפתיע אותם במנות יצירתיות, כמו מרק החסה והפסטה עם האננס והצ׳ילי. החיים שלי היו עמוסים, הכול כמעט שהתמוטט, אבל לא. הייתי כמו לוליין על חד אופן בקרקס, שמרתי על שיווי משקל גם עם כל הערמה הזאת שקוראים לה החיים. ידעתי להחזיק במקום שצריך, לשמור שלא ייפול, להקפיד על היסודות: בית, משפחה, חברים, עבודה. כשאלה יושבים טוב, כל השאר משגשג.

ועכשיו מה אני? אם קודם הייתי פרפר ססגוני שהתעופף מפרח לפרח, עכשיו אני נמלה קטנה, שחורה ועמלנית: מהבית לעבודה, מהעבודה הביתה, נושאת עליי את האשמה והחרטה לכל מקום. אין לי אחיינית, אחותי נעלמה, גיסי כבר אינו גיסי, אמא נפטרה, תומי בצבא, החברים התפוגגו. זו רק אני עכשיו, עם הכלב והעורב.

בערב, כשתומר מתקשר מהבסיס, מיד הוא שומע בקול שלי שמשהו לא בסדר.

״מה קורה, אמא?״

״הכול בסדר, תומי. מה איתך?״

״אצלי אין חדש, אבל משהו בקול שלך לא תקין.״

איזה ילד רגיש יש לי. ואיך הוא מבטא את הרגישות הזו בשפה של קצין שריון. ״לא תקין,״ אלק.

״לא קרה כלום, ילד, באמת.״

״אז מה מציק לך?״

״כלום כלום, הכול בסדר.״

״טיילור בסדר?״

״זקן אבל סוחב,״ אני מסתכלת על הכלב, שמנמנם במיטה הקטנה הסגולה שלו.

״וסוקי?״

״סוקי חמודה, באה כל יום לבקר אותי.״

״לבקר אותך או לקבל צימוקים?״ הוא צוחק.

״בוא נחליט שאלה ביקורים עם כיבוד.״

״אז מה קורה, אמא?״

נאנחתי. ״אני חושבת שאחותי פה.״

״דודה אור?״

״דודה אור.״

״בארץ?״

״כן.״

״פגשת אותה?״

״לא, אני... אני ראיתי במקרה איזו תמונה שהיא העלתה באינסטגרם שלה.״

״שוב את עוקבת אחריה? הבטחת לי שתפסיקי.״

נכון, הבטחתי. לא קיימתי.

״במקרה ראיתי, אני אומרת לך.״

״והיא לא יצרה איתך שום קשר?״

״כלום.״

שתיקה. אפילו לתומר אין מה להגיד. אני משנה נושא.

״אז אתה מגיע בסופ״ש? יש משהו שאתה רוצה שאכין לך? שאקנה?״

״לא, אמא, אני מצטער, היינו צריכים לתפוס קו, נראה לי שאני סוגר פה לפחות עוד עשרים ואחת.״

״עשרים ואחת? אבל אתה כבר שבועיים שם!״

״אין ברירה, אמא.״

אני כבר אפילו לא שואלת, לא מנסה להתווכח. אחרי שנתיים וחצי שאני אמא לחייל, עכשיו קצין, הכול קטן עליי.

״טוב חמוד, תשמור על עצמך.״

אנחנו מחליפים כמה מילות חיבה והוא סוגר. אני יודעת שהפעם הבאה שהוא יתקשר תהיה לכל המוקדם בעוד יומיים, אבל בטוח לא יותר מארבעה. הילד שלי דואג לי כמעט כמו שאני דואגת לו.

כשתומר נולד, תינוק ג׳ינג׳י עגלגל וחסון, ידעתי שבסוף־בסוף זה רק הוא ואני. שלא יהיה אף אחד חוץ משנינו במשפחה הקטנה שלנו. אולי יש לי איזה חוש נבואי. ורוניקה היתה אומרת שזה הידע האין־סופי של היקום שלפעמים משפריץ עליי משהו.

אמא שלי לא התלהבה מכל העניין הזה של לגדל ילד לבד. בדור שלה זה לא היה כל כך מקובל. ״ועוד את!״ היא אמרה, ״את צריכה חופש! מה תעשי לבד עם ילד?״ אבל אני הייתי לגמרי שלמה עם היחידנות שלי. אחרי הכול, גם היא גידלה אותנו לבד מאז שהיינו בנות ארבע וחמש, ויצאנו לא רע. לפחות ככה חשבתי אז.

כבר כשחזרתי מהטיול הגדול שלי במזרח בתחושה שהעולם בכף ידי, חשדתי שלא רק בכף היד אני מחזיקה משהו. חשדתי, אבל חיכיתי עוד קצת לפני שקניתי את הבדיקה. הבחור שהסתובבתי איתו בחלק האחרון של הטיול, בניו זילנד, היה סקוטי, ג׳ינג׳י ענק וחמוד, אבל לא היה לי מושג אפילו מה שם המשפחה שלו, או מאיפה בסקוטלנד הוא מגיע. זה לא ששכבתי עם כל העולם בטיול הזה. רק עם שני בחורים הגעתי למיטה, אבל זה הספיק, ומאחד מהם נוצר תומר. תומי. לאחר חודשיים וחצי, אור סיפרה לי על ההיריון שלה. הייתי הראשונה שהיא סיפרה לה. אחיות. התרגשנו לחוות יחד את ההיריון. התרגשנו לגדל יחד את הילדים שלנו. תכננו איך הם ילכו יחד, יד ביד, לגן ולכיתה א׳, ישמרו זה על זה בתיכון, איך נצלם אותם יחד במדים כשיתגייסו לצבא. הרבה תוכניות היו לנו, ועמדנו בכולן כמעט שלוש־עשרה שנים. כמעט.

תומר ואני — הסקוטי הקטן והפולנייה הגדולה, כמו שאור קראה לנו פעם — אנחנו צוות. גם בימים הכי קשים שלנו, כשאריאל, וכשאמא. בכל פעם שאני מביטה בו אני מרגישה רוח של התפעלות נושבת בי. תומר הוא אחד ואני שתיים. אלה מספרים שעובדים טוב יחד, משלימים זה את זה. עברנו כל כך הרבה, הוא ואני. אנחנו לא מדברים על מה שקרה, אבל שנינו זוכרים.

פעם חשבתי שתומר הפך את החיים שלי, מחיי החופש והבילויים שהיו עד שהגיע, לחיים מיושבים. שהפכתי מאחת שעושה מה שבא לה בכל רגע, בלי לחשוב מה יהיה אחר כך, לאמא של מישהו, שדואגת לארוחות חמות ולשיעורי בית וישנה בבית בכל לילה. אבל מאז החיים שלי התהפכו עוד פעם, וגם אני, וככה הבנתי שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה, וגם לא לתכנן. יכול להיות שהחיים הקודמים שלי היו הדבר הנכון והחכם, ושהצורך הזה, למצות כל רגע כאילו הוא האחרון, הוביל אותי למקומות הטובים יותר. אבל אני כבר לא יכולה לחזור אחורה. ואם הייתי יכולה, הייתי עושה משהו אחרת? אני חושבת שלא. גם אם התוצאות לא היו כמו שקיוויתי, אני לא רואה מה יכולתי לעשות יותר טוב. או איך יכולתי לא לקוות ולהאמין כמו שקיוויתי והאמנתי.

לפני שאני הולכת לישון אני מציצה שוב באינסטגרם של אור.

Light_of_Dawn_from_Iceland, היא קוראת לעצמה שם. אור השחר. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שלשם שלה יש משמעות, ועוד כזו יפה, ולשלי אין שום משמעות. מה זה ״גילי שחר?״ ולמה הם לא יכלו למצוא גם לי שם כזה יפה?

״אבל איזה, איזה עוד שם משתלב כל כך יפה עם שחר?״ אמא שאלה אותי כשהבעתי בפניה את הטרוניה שלי. ״איך היית רוצה שנקרא לך?״

אין. אין עוד שם שמתחבר ככה לשחר. רק אחד. ומי קיבלה אותו? לא אני. אור קיבלה אותו.

״אז למה נתתם אותו דווקא לה? ואותי השארתם עם השם הפחות יפה?״

״כי הוא התאים לה...״

״מה זאת אומרת התאים לה? אנחנו אחיות, אנחנו נראות כמעט אותו הדבר! אם הוא התאים לה, הוא היה מתאים גם לי!״

״אבל היא נולדה קודם, גילי,״ אמא אמרה לבסוף. זהו. היא נולדה קודם אז היא קיבלה את השם היפה יותר. ואני נולדתי שנייה, וצריכה להסתפק בשאריות. כל כך כעסתי.

״אז תקראו לי מעכשיו שוקולד. אני אהיה שוקולד שחר!״ הכרזתי בזעם, שהתעצם עוד יותר כשאמא לא התאפקה והתחילה לצחוק. ״שוקולד? את רוצה להיות שוקולד?״

״כן! אני רוצה להיות שוקולד! לפחות יש לזה משמעות יותר מסתם גילי!״

אמא ראתה כמה אני כועסת ונעלבת והתרככה פתאום. ״גילי, מתוקה שלי, אז מה אם היא קיבלה את השם שאת רוצה? את יודעת כמה דברים יש לך שהיא רוצה? תראי איך את מוקפת חברות וחברים, איך את מצליחה בלימודים, כמה את יפה ונבונה, איך כולם רוצים להיות לידך. מה זה חשוב השם? חשוב עם מה את ממלאה אותו. ואת ממלאה את השם שלך בכל כך הרבה דברים טובים.״

הבלון שהתנפחתי להיות התרוקן מיד. אמא חושבת שאני יותר מוצלחת, אפילו שאני יותר קטנה מאור. מה יותר חשוב מזה?

״טוב אמא, אני סולחת לך,״ אמרתי ברוחב לב של ילדה בת שבע, והלכתי משם.

הרבה שנים אחר כך, ברגע נדיר של צלילות, שאלתי את אמא, ״אבל יכולתם לקרוא לי איילת, ואז זה היה איילת השחר?״ זה היה רגע יוצא דופן של בהירות, של קירבה ואהבה, כמו חרוז אחד מיוחד בשרשרת של חרוזים זהים, ואמא מיד הבינה לאיזו שיחה אני חוזרת. היא חייכה אליי, חיוך שמזהה. ״אני רציתי שיהיה לך שם שמח. איילת זה לא שם שמח. גילי זה שם שמח. אני רוצה שתהיה לך שמחה בחיים.״

יכול להיות שזה היה הדבר הצלול האחרון שהיא אמרה לי, אבל אני לא בטוחה. בכל כך הרבה דברים אני לא בטוחה.

כשאני מגיעה לעבודה בבוקר, העקבים שלי כבר לא נוקשים ולא מכריזים ברהב שהגעתי. אני נועלת מגפוני עור אוסטרליים, חומים, מהוהים, וכל כמה שנים, כשהם מתבלים, אני קונה זוג אחר, זהה בדיוק לקודם. המגפונים הולכים מצוין עם הג׳ינס הקבוע שלי. הם מתאימים להכול, אני אומרת לעצמי, ומתעלמת מהעובדה שהם לא צריכים להתאים לכל דבר, אלא רק לג׳ינס שלי, הבגד היחיד שהם מכירים. את כל הבגדים הצבעוניים שהיו לי, נעלי העקב הנוקשות, השרשראות הגדולות, העפתי מזמן. ״לפחות אין לי בעיה לארוז במהירות לכל נסיעה,״ אני אומרת לעצמי, אבל על מי אני עובדת, הרי אני לא נוסעת לשום מקום. כבר שמונה שנים שלא נסעתי לשום מקום. מהבית לעבודה ומהעבודה הביתה.

אני נכנסת ליחידה, האמריקנו שלי ביד. נטלי המזכירה שלנו מסתכלת עליי במבט מוזר.

״מה קרה, נטלי?״

״כלום... שום דבר...״ היא אומרת.

אבל ככל שהבוקר מתקדם אני מקבלת עוד ועוד מבטים כאלה.

אני מנסה להתעלם ולכתוב את הדוח על האירוע שקרה לנו אתמול, עם המשפחה של אלכס. אני עוצמת את עיניי ורואה מולי את אלכס בן החמש. הוא היה ילד סוער ומלא רגשות, שידע להביע גם את השמחה שלו וגם את הכאב, כך שלא היה אפשר להתעלם מאף אחד מהם. ההורים שלו התעקשו לטפל בו בבית, גם כשזה היה קשה ולא נעים, ואפילו אנחנו כבר המלצנו להעביר אותו לבית החולים, שזה דבר שאנחנו משתדלים לא לעשות. הם היו קשובים אליו גם כשהדיבור שלו כבר לא היה ברור, ישנו איתו במיטה ולא עזבו אותו אפילו לדקה. הבעיה היתה, שגם כשהוא נפטר, הם לא עזבו אותו אפילו לדקה, ולא דיווחו על כך לאף אחד. לקח יומיים עד שהסבתא, כשהגיעה לשם לראות מה קורה, גילתה אותם במיטה יחד עם ילדם המת, והתקשרה אלינו להגיד שהם לא מוכנים שייקחו אותו משם.

האיש הנכון לשלוח אליהם היה חאמֶד, הענק העדין שלנו, שיש לו הכי הרבה ניסיון עם משפחות, אבל חשבתי שבמקרה הזה אולי דווקא דימה, שיוכל לדבר איתם בשפתם, יתאים יותר. ולאחר מחשבה שנייה, שלחתי איתו את סבטה, כדי שלא יעמוד לבד מול זוג ההורים שיגונם הכריע את הגיונם.

זו היתה כנראה החלטה נכונה, כי סבטה ודימה ישבו איתם עד השעות הקטנות של הלילה, הרבה זמן אחרי שהאמבולנס שהזמינו לקח את גופו הקטן של אלכס ממיטתם הגדולה. העיניים של שניהם היו אדומות כשהגיעו לעבודה הבוקר, ולא שאלתי אם מחוסר שינה או מדמעות. פשוט הלכתי וחיבקתי כל אחד מהם, ולעזאזל הכללים נגד הטרדות מיניות. ואז דוח.

לקראת הצהריים, אורלי הבוסית שלי התקשרה, מנערת אותי מצער העולם ומוזגת אותי לתוך המציאות.

״הכול בסדר, גילי?״ היא שואלת. הטון שלה משונה, עצור, לא רגיל. בדרך כלל אנחנו מתבדחות, כי גם ככה הכול כל כך קשה אצלנו ביחידה, לא צריך להקשות עוד. ואורלי מכירה אותי, היא יודעת שאני מנהלת טובה, ואני מכירה אותה ויודעת שהיא סומכת עליי. יש לנו קשר עבודה מצוין.

״כן, בטח, יש בעיה?״ היא עוד לא יודעת על אלכס, אז אני מעבירה בראש את כל המשפחות שטיפלנו בהן בימים האחרונים, והיחידים שאני יכולה לחשוב עליהם הם המשפחה של עמית לוי, שהטלפון שלהם לא היה זמין כשסבטה האחות התקשרה, ואחר כך הם כעסו שהיא לא התקשרה. יכול להיות שהם התלוננו? לא יכול להיות. אבל הכול יכול להיות.

רק כשאורלי מתחילה לדבר, אני מבינה שאין לי באמת מושג עד כמה הכול יכול להיות.

״תשמעי, לא נעים לי, אבל אני חייבת להגיד לך שה... התמונה ששלחת לי... היא לא... לא במקום.״

תמונה?

״איזו תמונה, אורלי?״ אני שואלת בשקט.

״התמונה שלך עם ה... הבחור?״

״אין לי שום תמונה עם בחור, אורלי, ובטח לא שלחתי תמונה כזו.״ אני אומרת את זה בביטחון, אבל מרגישה איך הלחיים שלי מתחממות והלב שלי מתקרר.

״זה נשלח מהמייל שלך, גילי, ויש שם אותך, אז...״

״מהמייל של הקופה או מהמייל הפרטי?״ אני עוצרת אותה לפני שהיא ממשיכה.

״הפרטי.״

״את יכולה בבקשה לשלוח לי מה שקיבלת?״

אחרי רגע אני מקבלת לטלפון שלי צילום מסך של מייל ובו תמונה שלי בלבוש מיני־מינימלי, מתגפפת עם בחור צעיר שאני בכלל לא בטוחה שלובש משהו. הלשון שלו בתוך האוזן שלי ואני מחייכת חיוך פתייני כמו שמעולם לא חייכתי, כי מעולם לא חייכתי אותו. השיער באותו צבע כמו השיער שלי, אבל התספורת הא־סימטרית היא כזאת שמעולם לא היתה לי. הלק האדום על הציפורניים בגוון שכבר שנים לא העזתי למרוח, בגד הים המנומר שאני לובשת בתמונה לא שכן מעולם בארוני, והפירסינג בטבור...

״זו לא אני!״ אני קוראת, ורואה דרך דלת המשרד שלי את נטלי מסתכלת עליי. עכשיו אני מבינה את המבט שלה מהבוקר.

״זו תמונה שנשלחה מהמייל שלך ואת מופיעה בה!״ אורלי משיבה נחרצות.

אני מגדילה את התמונה שעל המסך בשתי אצבעות, ובוחנת היטב כל פרט בתמונה. זו אני! איך יכול להיות שזו אני? אני לא זוכרת שאי פעם הצטלמתי ככה... ומי הבחור הזה בכלל? הרי מאז אילן לא היה לי אף אחד. כשאני גומרת לסרוק כל פרט בתמונה שמעולם לא ראיתי, העיניים שלי מתעכבות על כתובת המייל שממנה התמונה נשלחה. גילי שחר אט ג׳ימייל דוט קום! זה המייל שלי! אבל רגע... לא. יש L כפולה בגילי. זאת כתובת שמתחזה לכתובת המייל שלי. אני מנסה לנשום לאט.

״אורלי, תסתכלי רגע בבקשה,״ אני משתדלת לדבר ברוגע. ״את יכולה אולי להעתיק את כתובת המייל שממנה נשלחה לך ההודעה, ולבדוק אם אי פעם קיבלת מייל מהכתובת הזו?״

״ברור שקיבלתי ממך מיילים מהכתובת הזו,״ היא נובחת, ״זו לא הפעם הראשונה שאת שולחת לי מיילים מהמייל הפרטי שלך.״

״תעשי לי טובה, תבדקי. מה אכפת לך? זה בדיוק שנייה.״

אורלי נאנחת, ואחרי דקה היא אומרת ״מוזר...״

״אין עוד מיילים מהכתובת הזו, נכון?״

״נכון, אבל אני יודעת שקיבלתי ממך מיילים...״

״זאת כמעט הכתובת שלי, אבל זאת לא הכתובת שלי. יש שם L מיותרת. זה לא אני שלחתי.״

״אבל זאת את בתמונה!״

״מתי ראית אותי כזאת רזה? ועם פירסינג בפופיק?״

״אני יודעת? אולי עשית פירסינג בפופיק מאז היום־כיף שהיה לנו בכינרת.״

״נראה לך?״

״לא, האמת שלא... אז מה את אומרת, שזה פוטושופ?״

״זה לא פוטושופ, זאת התחזות.״

״למה שמישהו ירצה להתחזות אלייך?״

״שאלה טובה, באמת.״ אבל התשובה ברורה כשמש שמאירה על הזוג המתגפף בתמונה: כדי להשפיל אותי מול מי שעובד איתי.

״אז לא את שלחת?״

״לא, אורלי,״ אני נאנחת, ״אני לא שלחתי, אבל אני אודה לך ממש אם תמחקי את המייל הזה ואת התמונה הזו מהמחשב שלך.״

״טוב, בסדר, אני אעשה את זה...״

היא סוגרת את הטלפון ואני עוד עומדת רגע עם הגב לדלת המשרד הפתוחה שלי, לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת לחלל הקבלה שלנו.

״מי קיבל ממני מייל עם תמונה חושפנית?״

נטלי מרימה יד. אחרי רגע גם סבטה. ודימה. וחאמד. כולם. כולם קיבלו מייל.

״אורלי התקשרה עכשיו, גם היא קיבלה את המייל הזה.״ הם מביטים בי במבט תוהה. סבטה מרימה גבה אחת. יום אחד אני אלמד לעשות את זה גם.

״אני לא שלחתי אותו. אם תסתכלו טוב, תראו שזאת לא כתובת המייל שלי, יש L מיותרת ב־גילי. וזו גם לא אני בתמונה. כבר הרבה שנים לא הייתי כזו רזה.״ וגם לא כזו יפה כמו אחותי. ולא חכמה כמוה, ולא מצליחה כמוה. אבל את זה הם לא צריכים לדעת בדיוק עכשיו.

״אז מי זאת?״ דימה לא מהסס אפילו רגע.

״למה, אתה רוצה להכיר אותה?״

״חס וחלילה, אני נשוי!״ הוא מניף את שתי ידיו כאילו בבהלה, חושף את טבעת הנישואים שרק לפני חודשיים ענד על ידו בפעם הראשונה, בחתונה עם כרכום מהנהלת חשבונות.

״זאת אחותי,״ אני מודה, הלחיים שלי שוב מתחממות.

״יו, לא ידעתי שיש לך אחות!״ נטלי אומרת.

״אז למה שמישהו ישלח לכולנו את התמונה הזאת?״ סבטה החכמה ישר מבינה את הבעיה.

״אני לא ממש יודעת, סבטוש.״

״את רוצה שאנחנו נמחק את המייל הזה?״ חאמד שואל. איזו רגישות יש בו, בחאמד. כזה בחור גדול, עם זקן וקעקועים, וכזה לב ענק.

״אני ממש אשמח אם תמחקו.״ כל הראשים שלהם מורכנים לטלפונים, הם מוחקים. אני מקווה.

״ועוד משהו,״ אני אומרת, וארבעת הראשים מתרוממים בבת אחת. ״אם מישהו מכם מקבל שוב מייל מוזר, או תמונה כזו, או כל דבר שיכול להיות ממני אבל לא נראה הגיוני, אפילו קצת, תגידו לי, טוב?״

ארבעת הראשים מהנהנים.

אני מסתובבת, חוזרת לחדר שלי וסוגרת אחריי את הדלת.

כל השנים האלה, ואני לא מפסיקה לשאול את עצמי. לדחוק בעצמי. לתהות. להתלבט. להתענות.

למה, למה היא עושה את זה?

היא היתה יכולה להגיד לי שהיא כועסת. היא אמרה לי שהיא כועסת. גם אני הייתי כועסת במקומה. ועדיף כעס מהטירוף הזה שהיא היתה שרויה בו קודם. אבל ככה? ככה להופיע, כמו רוח רעה, אחרי שנים של נתק?

שבע שנים. כמעט שמונה. כמעט שמונה!

מה קרה פתאום שגרם לה לבוא? מה קרה פתאום שגרם לה לנסות לפגוע בי ככה?

כבר עברה יותר מחצי שנה מאז שאמא נפטרה. שאול עורך הדין אמר שהוא יודיע לאחותי, ואחר כך אמר שקשה לאתר אותה. נראה שבסוף הוא הצליח, כי עכשיו היא פה, וחלון הדירה של אמא מופיע באינסטגרם שלה. למה? במקרה, או כדי לרמוז לי? להזהיר אותי? ממה להזהיר אותי? שהיא פה?

אחותי.

והתמונה הזו שהיא שלחה לכולם. היא ניסתה לפגוע בי.

אחותי.

אני יודעת, משוכנעת, שעשיתי הכי טוב שיכולתי. עברתי על הכול אלף פעמים בראש שלי. מיליון פעמים. אני לא יודעת מה יכולתי לעשות טוב יותר, אבל כנראה זה עדיין לא היה מספיק טוב. אולי אני סתם מנסה לשכנע את עצמי. אולי אני סתם.

יכול להיות, תקווה קטנה מרצדת בי, שהיא לא באמת רוצה להזיק לי. אולי היא רק רצתה לרמוז לי שהיא פה. אולי גם היא מתגעגעת אליי כמו שאני מתגעגעת אליה. תפיסת המציאות שלי נוזפת בחלק החולמני שבי. אין דרכים פשוטות יותר ליצור קשר? המספר שלי לא השתנה, גם לא הכתובת. היא יכלה להתקשר. לשלוח הודעה. לדפוק בדלת. לשלוח מכתב. מברק. יונת דואר. משהו.

איך בכלל היא היתה מסוגלת להיכנס לאתר שלנו, עם התמונות שיש שם? איך היה לה האומץ? היכולת? אפילו לי קשה לא להתפרק מול התמונות שהדוברות בחרה לשים באתר. ניסיתי לשכנע אותם שהוספיס בית לילדים זאת לא מחלקה פוטוגנית, אבל לא עזר לי. בסוף התפשרנו על תמונה של דימה מחזיק אינפוזיה ביד, ועוד אחת של סבטה וחאמד ליד מיטה של ילד חולה, מאחור, בלי שיראו את הילד. לא רואים אותו, אבל אני יודעת שזה חיימי מפתח תקווה, ושזה היה ביום הראשון שהתחלנו לטפל בו וההורים שלו היו כל כך המומים מהדבר הזה שנפל עליהם, ככה הם כינו את הסרטן שלו — סרקומה אלימה ותוקפנית — שהסכימו לבקשת הדוברות לצלם מאחור. היא נכנסה לאתר. היא ראתה את התמונות האלה, שבלי שום ספק העלו לה את הזיכרונות מהימים הכי קשים, וכל זה רק כדי למצוא את כתובות המייל של האנשים שעובדים איתי? בשביל לשלוח להם את התמונה המטופשת הזאת? כדי לפגוע בי? ומה היא חשבה שיקרה, שיפטרו אותי?

אני חושבת על מה שהיה במכולת של פיני עם הגלוטן והלקטוז. היא אמרה לו שהיא אני? היא אמרה לו עוד דברים עליי?

אני נזכרת בהודעה באפליקציה על התור שבוטל. היא נכנסה לחשבון הבנק שלי דרך האינטרנט וקבעה משם תור? מה עוד היא עשתה? היא התעסקה לי בחשבון? אני נכנסת לאתר של הבנק. עוברת על העו״ש, על הפיקדונות. הכול נראה לי בסדר. אבל אם היא הצליחה להיכנס לאתר עם הפרטים שלי...

אני צריכה להחליף את הסיסמאות שלי בכל האתרים. זו תמיד אותה סיסמה, וזו סיסמה שהיא מכירה.

כמעט שעתיים זה לוקח לי, אבל בעזרת הממולדה־תות הנאמנה שחיכתה לי במגירה, כל הסיסמאות בכל האתרים מוחלפות לסיסמה שהיא לא תוכל לנחש: המספר האישי של תומר בצבא, יחד עם השם שלו, בהיפוך אותיות. אף אחד לא יכול לגלות את זה.