ואיפה זה פוגש אותך?

מבוא

אם יצא לכם פעם לפגוש פסיכולוג או פסיכולוגית במסיבה (פסיכולוגים טובים, הכוונה), בטח גיליתם שהם קשובים מאוד. אנחנו מנסים כמיטב יכולתנו להקשיב. אנחנו לא עושים את זה כדי למצוא עדויות לכל הדברים הרעים שעשיתם או כדי להתבונן בחלק נסתר בכם שרק אנחנו יכולים לפרש, ואנחנו גם לא מנסים להלביש עליכם איזושהי תכונה שנובעת מכך שאתם לא אוהבים את ההורים שלכם. אנחנו לא בוחנים את ההרהורים האפלים שלכם, לא קוראים את מחשבותיכם וגם לא פועלים כמכונת אמת. אנחנו קשובים כי אנחנו אוהבים להקשיב. זה מה שאנחנו מאומנים לעשות.

אם אנחנו שואלים אתכם — בקליניקה או בחיים — "ואיך זה גורם לך להרגיש?" (או, לפעמים, "ואיפה זה פוגש אותך?"), זה מפני שאנחנו רוצים לדעת. אנחנו מתעניינים. אנחנו סקרנים. אנחנו רוצים להבין.

בדיוק כמו מעצב פנים שמוכרח לסרוק כל חדר שהוא נכנס אליו, או קבלן שדופק על קיר בפרויקט בנייה של מישהו אחר, לכולנו קשה לפעמים להתנתק מהעבודה, בייחוד אם היא מגדירה חלק גדול מהזהות שלנו. בסיטואציות חברתיות, הרבה אנשים מרגישים אי־נוחות כשאני מספר להם במה אני עוסק. לעתים קרובות שפת הגוף שלהם משתנה קצת, והם נכנסים לעמדת מגננה. הם נעשים ממוקדים מדי בעצמם, ומיד אחר כך מגיעה השאלה החצי־מתבדחת, "אז אתה עושה לי עכשיו ניתוח פסיכולוגי?" כמטפל מוסמך ומנוסה, אני יכול להבטיח לכם שההאשמה החביבה הזאת לא מאוד רחוקה מהאמת. אבל זאת לא האנליזה הפולשנית שאתם מעלים בדעתכם, אלא ניתוח שמגיע ממקום של חמלה, סקרנות חיובית והרגל.

יותר מזה, כשאנחנו מקשיבים, קשה לנו לכבות שנים של הכשרה, שנכללים בה מדפים עמוסי ספרים על תיאוריות ייעוץ ועל המון פתרונות לבעיות פסיכולוגיות. כל אדם מסתמך אוטומטית על ספריית ההפניות האישית שלו, ומטפלים אינם יוצאי דופן, אבל זה לא אומר שאנחנו נוקטים פעולה על סמך זה או מיישמים את ההצעות שהמוח שלנו מגיש לנו. לעתים קרובות היינו רוצים שהחלק הזה במוח יכבה כשאנחנו לא עובדים, במיוחד אם אנחנו מנסים להירגע מול הטלוויזיה עם כוס יין.

חשוב לזכור שמטפלים הם אנושיים. אפשר לראות אותם כמו כל אדם אחר בחדר הטיפולים או מחוצה לו. כמטפלים, לא הבנו הכול ולא פתרנו הכול. יש לנו מגרעות, יש לנו חסרונות, ואנחנו כל הזמן עובדים על העניינים האישיים שלנו. לאורך הספר הזה תראו עד כמה אנחנו יכולים להיות אנושיים, כשאשתף אתכם בנקודות התורפה, בפגמים, בחרדות ובמחשבות הכמוסות ביותר שלי. אין לי כוונה להשמיץ את המקצוע שלי. להפך, אני שואף לעזור לאנשים להבין שטיפול לא צריך להיות מפחיד כפי שהוא נדמה.

מאחורי דלת הקליניקה לא נמצא אדם כול־יכול וכול־יודע שרק מחכה להזדמנות הראשונה לבקר ולבייש אתכם. מי שיושב על כיסאו וממתין לכם הוא במצב אידיאלי אדם שמקשיב, שרוצה להקשיב ושמוכן להיות לזמן קצר אורח מוסרי ונטול שיפוטיות בעולמכם, בידיעה שתוכלו להיפרד בבטחה עד הפעם הבאה שתחליטו לפתוח שוב את הדלת. אני מקווה שככה המטופלים שלי מרגישים כלפיי וכלפי הקליניקה שלי.

אני פסיכותרפיסט שמתמחה בחרדה. אני נהנה מאוד מהעבודה שלי. כולנו יכולים להזדהות עם חרדה ברמה מסוימת, וגם לי היתה בעבר התמודדות משמעותית עם חרדה. גם עכשיו היא יכולה לצוץ, אבל בזכות טיפול משנה חיים וחינוך פסיכולוגי (או פסיכואֵדוּקָציה), אני יכול לומר בביטחון שאני חי חיים טובים ומספקים — יעד שאני מאחל לכל המטופלים והמטופלות שלי להגיע אליו. היכולת שלי לעזור להם למצוא את המקום הטוב שלהם היא הדבר שמניע אותי כמטפל. חרדה עלולה להיות משתקת, ובכל פעם שאני רואה את אחד המטופלים שלי מתעמת עם חוסר הוודאות שהוא חש ומתמודד עם פחדיו, אני באמת נמלא הערצה. הם לא שבורים. אתם לא שבורים.

כחברה, אני מאמין שהתקדמנו יפה בדיבור על בריאות הנפש, אבל הדרך עדיין ארוכה. יש גבול למה שאפשר להשיג בעזרת האשטאגים באינסטגרם ו"ימי בריאות הנפש" בעבודה, ויותר מדי אנשים עדיין חושבים שמוטב להסתיר רגשות קשים מחמת מבוכה או בושה. אני מאמין שטיפול נפשי יכול לעזור כמעט לכל אדם בכל שלב בחיים, אבל אני חושב גם שיש עדיין הרבה מאוד אי־הבנה סביב התהליך הטיפולי. בספר הזה אני רוצה לפוגג כמה מהמיתוסים ואי־ההבנות, להבטיח לכם שאם תדברו על בריאות הנפש שלכם עם איש מקצוע, זה לא יהפוך אתכם לאנשים פגיעים להחריד, מפונקים או מרוכזים בעצמם.

הספר בנוי סביב ארבעה מקרי מבחן של מטופלים וסביב המתרחש בחיי שלי. כל מטפל ומטפלת שקוראים את זה עלולים להשתנק בשלב הזה, "אלוהים אדירים, זאת כפירה במקצוע! מה לגבי חסיון המטופלים?" אמנם אני מספר כאן את האמת על תחושותיי כמטפל, אך חסיונם של מטופליי הוא עדיין בעדיפות עליונה עבורי. לכן, כל המאפיינים ודרכי הייצוג של המטופלים, כל התאריכים וכל האירועים עובדו ועורבלו עד לנקודה שבה אני יכול לומר בביטחון כי אף מטופל לא יצליח לזהות את עצמו. התהליך הזה נעשה בגיבוים של הממונים עליי ובייעוץ משפטי מלא.

הספר הזה הוא התרומה שלי לעידוד הפתיחות סביב נושא הרווחה והשלומות הנפשית, ואני מקווה גם לספק בו תובנות בתחום שלעתים קרובות נשאר אפוף מסתורין. תלמדו כאן על חיי כמטפל, וגם על הקיום שלי כבן אדם אמיתי ופגום מאוד. הספר כולל סיפורים פיקנטיים על קונפליקטים, על טרגדיות ועל טעויות. כללתי בו גם דברים שקורים אבל רק מעט מטפלים יעזו לדבר עליהם, ואני עדיין תוהה אם יש כאן דברים שמוטב היה לי להשאיר בחוץ. ובכל זאת, כשתסיימו לקרוא את הספר, גם אם יהיה בכם רק חלק קטן שיחשוב על טיפול כעל דבר טיפה יותר מושך, או פחות מפחיד, או שתהיו מוכנים להזכיר אותו בשיחה מזדמנת, או אז ארגיש שהגשמתי את מטרתי.

קולותיו הפנימיים של המטפל

אני רוצה להכיר לכם את הקולות הפנימיים שלי — דמויות קולניות מאוד שמתבלטות לאורך הספר. ההכשרה המקצועית שקיבלתי והעובדה שעברתי טיפול בעצמי עזרו לי לפתח תחושה חזקה של מודעות עצמית. חלק מההתפתחות הרגשית שעברתי, כולל הטיפול בחרדה שלי, היה לזהות מחשבות וקולות שהמוח אוהב להשליך עליי במהלך היום. בוקר אחד שלפתי עט והחלטתי לתייג את כולם לאורך השבוע. עם הזמן התחלתי לדמיין את הקולות האלה כדמויות בשולחן עגול גדול שעומד במחשבותיי — כל אחד מהם מתווכח, מתדיין ונלחם על תשומת לבי בתוך ראשי, וכולם מרכיבים את הדיאלוג הפנימי שלי.

האנליטי — הקול שרואה את הדברים מנקודת המבט של תיאוריות טיפול.

החרד — קול הדאגה, שמתמקד בסכנות ובהתרחשויות לא סבירות.

הביולוגי — הקול שחושב על רעב, עייפות, כאב, אי־נוחות, על הצורך להתפנות, על חום וקור וכיוצא באלה.

החומל — הקול שמפגין נכונות להבין ולעזור.

המבקר — הקול השיפוטי.

הבלש — הקול שמחפש רמזים ומשמעות.

האמפתי — הקול שאומר, "אני מנסה לדמיין איך הם מרגישים ולחוות את מה שהם חווים".

האסקפיסט — הקול שמעודד הימנעות מרגשות קשים.

האינטואיטיבי — הקול של תחושת הבטן שחורגת מההיגיון ומהשכל הישר.

הכופר — הקול שמשמיע מחשבות משונות שמתגנבות אל חדר הטיפולים.

המושיע — הקול שרוצה "להציל" מעבר לחובה המקצועית.

הטריגר — הקול שמביע קנאה, חרדה, כעס, מגננה או טראומה נלווית.

הבוחר — הקול של התערבות מטא־קוגניטיבית, או בשפה פחות טכנית, הבחירה להקשיב לקול מתאים יותר מזה שעלה בתחילה.

דפני

הצצתי בשעון כשטוני לקח לעצמו דקה להרהר בדברים שהרגע שיתף אותי בהם. בפגישה היתה לנו פריצת דרך, במיוחד כי טוני ואני עבדנו קשה על חשיפת הסיבה לכך שלעתים קרובות הוא מרגיש אי־נוחות כשהוא לבדו. אבל הרגע המאוד טיפולי הזה התקלקל בגלל ההחלטה המטופשת שלי להוריד במהירות כוס אמריקנו רגעים ספורים לפני שהוא דפק על הדלת.

הביולוגי: אתה תעשה פיפי במכנסיים.

המבקר: טמבל. היית צריך ללכת לשירותים לפני תחילת הטיפול.

החרד: אתה יודע שהתאפקות מזיקה לבלוטת הערמונית, נכון?

עברתי באופן מגושם לתנוחת ישיבה אחרת בניסיון להקל את אי־הנוחות. אין שום פסול בהכרזה על צורך לצאת להפסקת שירותים, אבל נותרו רק ארבע דקות לפגישה, ובעיתוי משמעותי כל כך לא יכולתי לתת לצורך הזה לעצור את פריצת הדרך הנוכחית. השארתי את העיניים מקובעות על טוני וניסיתי כמיטב יכולתי להיות ברגע.

טוני: כבר כמה זמן זה נראה לי הגיוני. במבט לאחור, אני מבין שיש לי מעט מאוד אסוציאציות שמחות לחוויה של להיות לבד. כשאנחנו חוקרים כאן את הרגשות שעולים במסגרת עבודת החשיפה שאנחנו עושים, צפים זיכרונות מהגירושים. אני יושב בדירה של אחי, שעומד בה ריח של סיגריות וכביסה רטובה...

הוא הפסיק לדבר והביט בעיניי.

טוני: אפילו בגיל ההתבגרות, כשהייתי לבד, זה היה בדרך כלל כדי להימנע מהוויכוחים בקומה למטה, מהסכסוך המתמשך. או שזה היה כדי לברוח מהילדים הנבזיים בבית הספר. הייתי רץ ובורח מאחורי אולם הספורט רק כדי למצוא קצת שקט. בשבילי, המשמעות של להיות לבד היתה לברוח מסכנה, אבל במחיר של תחושת עצבות.

ג'וש: אולי עכשיו אנחנו לא בורחים מהתחושה שאתה לא מוגן, אלא מתחושת העצבות עצמה?

טוני: כן... כן, זה כאילו אני מארגן את התוכניות שלי ככה שאף פעם לא אהיה לבד, רק כדי שלא ארגיש שוב את העצבות הזאת. אני ממש אוהב את החיים שלי, אבל מרגיש שהפחד הזה ישן ועוצמתי מאוד. אני מבין למה אני תמיד מפחד להיות לבד, גם אם זה רק לחמש דקות.

ג'וש: אם כך, מה יהיו שיעורי הבית שלנו?

טוני: זה קל. אני צריך לתרגל להיות לבד.

ג'וש: למה?

טוני: כי אני רוצה לשנות את האסוציאציות שלי לחוויה של להיות לבד. אני רוצה ליהנות מהרגעים שיש לי לבד עם עצמי ולא להיבהל בכל פעם שהלן הולכת לבקר את אחותה. אני לא רוצה לספור את השניות עד שהילדים יחזרו מבית הספר ולא אהיה לבד. וואו, מוזר לדמיין את זה.

האינטואיטיבי: תזכיר לו את ההגדרות שעברתם עליהן.

ג'וש: אתה זוכר שאמרנו שיש הבדל גדול בין להיות בודד ובין להיות לבד? אני חושב שקבעת לעצמך שיעורי בית נהדרים.

טוני חייך בחשש, אבל ניכרה בו גם נחישות.

החומל: הוא במצב ממש טוב.

האמפתי: שיעורי הבית האלה יהיו קשים, אבל הוא יודע שזה צעד בכיוון הנכון.

הביולוגי: אתה בטוח הולך לעשות במכנסיים.

האסקפיסט: אתה חייב לסיים את הפגישה הזאת מהר.

לסיכום הפגישה השתמשתי באחת המליצות הוותיקות ביותר של התורה הטיפולית.

ג'וש: אני שם לב פתאום לזמן, טוני, ולכך שאנחנו מתקרבים לסיום. נתראה בשבוע הבא בשעה הרגילה? אם תרצה, אולי נוכל לדבר על שיעורי הבית.

***

לא רציתי לדחוק בטוני לצאת מהחדר כל כך מהר, אבל... הייתי נואש. הוא נכנס למעלית שפונה לחדר הטיפולים שלי, וחייכתי אליו כשדלתותיה נסגרו. כמו סוס במנוסה, דהרתי במסדרון עם שלפוחית שתן בגודל של אבטיח והדפתי בכתפי את דלת השירותים. למרבה הזוועה, גיליתי שהתא תפוס, ובמשתנה היחידה השתמש ד"ר פּאטֶל ממרפאת המשפחה שבקומה התחתונה. מדהים עד כמה החושים מתחדדים כשנואשים להשתין. הצלחתי להסיק על פי הצליל בלבד שד"ר פאטל פותח את הרוכסן ולא רוכס אותו בחזרה. למה לעזאזל הוא עלה בכלל לשירותים האלה?

הכול כאב לי. לא יכולתי לחכות. הצצתי בכיור ונשמתי עמוק. "אני ממש מצטער, דוקטור, אבל זה מקרה חירום". ואז עשיתי את זה. השתנתי בכיור. המראה הגדולה שמעל הכיור היתה מעין עונש פואטי על מעשיי, שכן לא יכולתי להסתכל על שום דבר פרט לעצמי.

הביולוגי: תודה.

המבקר: ד"ר פאטל חושב שאתה דוחה.

החומל: זה בסדר להפיק את המיטב ממצב רע.

שמעתי את ד"ר פאטל רוכס במהירות את המכנסיים.

***

חזרתי לקליניקה שלי והדפתי מחשבות פולשניות על ילדים ששוטפים ידיים בכיור שזה עתה זיהמתי. אמנם הקפדתי לשטוף ולחטא אותו, אבל תחושת האשמה לא עזבה אותי.

הבוחר: אתה יכול לשחרר את זה עכשיו. תחזור לעבוד.

פגישה עם מטופלים נמשכת בדרך כלל "שעה טיפולית", שלרוב משמעותה לא יותר מחמישים דקות. זה מאפשר לנו, המטפלים, הפסקה בין פגישות כדי לקרקע את עצמנו, לכתוב כמה הערות או להשתין בכיורים. אני בדרך כלל מנצל את המרווח בן עשר הדקות לנשימות מודעות ולהרהורים על הפגישה שהסתיימה, או שאני גולל בין ממים בלי באמת להקדיש להם תשומת לב. אחרי שחזרתי לקליניקה, בדקתי עם מי הפגישה הבאה שלי. ללוח הזמנים נוסף שם של מטופלת חדשה, דפני. שם המשפחה שלה לא צוין. היא היתה אמורה להגיע בעוד שתי דקות להתייעצות ראשונית. העובדה שנותרו לי שניות ספורות להתכונן למטופלת חדשה הפעילה מצב של פאניקה.

הטריגר: היא תראה שאתה לא מוכן לפגישה. מתחזה!

החרד: אתה נראה מוזנח. מה אם דפני תחשוב שאתה לא מקצועי?

מיהרתי אל שולחני ושלפתי מהמגירה מברשת כדי לסדר את השיער. אחר כך פתחתי את אפליקציית המצלמה בטלפון והשתמשתי בה בתור מראה כדי לבדוק אם הפנים שלי נראות ייצוגיות.

המבקר: יכולת להתגלח, בנאדם.

האנליטי: אתה עדיין שופט את עצמך על סמך איך שאתה נראה. הנה משהו שכדאי לך לחשוב עליו אחר כך.

נזכרתי שכשדיברתי עם דפני בטלפון, היא הדגישה שהיא רוצה להישאר אנונימית. זה לא מאוד יוצא דופן שמטופלים מבקשים לשמור על הפרטיות שלהם. כל מטופל חדש מגיע לקליניקה אפוף מעטה מסקרן של מסתורין, אבל אני חייב להודות שֶאֵלֶה שמקפידים במיוחד לשמור על אנונימיות מלהיבים אותי קצת.

הכופר: מעניין כמה אנשים דפני הרגה...

השעון תקתק, וכבר עברו חמש דקות מהשעה היעודה. דפני עדיין לא הגיעה. פסעתי בחדר ובדקתי שהכול נקי ומסודר למראית עין — יישרתי את הכריות, וידאתי שהצמחים לא נראים מזונחים מדי ושהטלפון שלי על שקט. אחר כך התיישבתי וחיכיתי. בהיתי בדלת כמו כלב שמחכה שהבעלים שלו יחזור הביתה. שמונה דקות חלפו. דפני עדיין לא הגיעה.

המבקר: מה לעזאזל את עושה, דפני? זה לא מנומס. זמן שווה כסף.

האמפתי: יכול להיות שזאת הפעם הראשונה שלה בטיפול. אולי היא ממש מפוחדת? תן לה הזדמנות. אתה זוכר איך אתה הרגשת כשאתה היית בטיפול, נכון?

החרד: מה אם פגע בה אוטובוס בדרך לכאן?

הכופר: ואולי תפסו אותה פוגעת באוטובוס בעצמה. "תמות, אוטובוס, תמות!"

האנליטי: אתה על הקצה כי אתה עצבני.

הביולוגי: מערכת העצבים הסימפתטית שלך מופעלת.

החומל: זה בסדר לא להרגיש רגוע כרגע. זה בסדר להרגיש אי־נוחות.

הבלש: הראיות מצביעות על כך שהיא לא מתכוונת להגיע.

המבקר: וואו, בנאדם, איך אתה אוהב להסתבך עם המחשבות.

הבוחר: אני אתרכז בנשימה ובקולות שבחוץ.

החומל: רעיון טוב.

עשרים דקות חלפו, ובשלב הזה הגעתי למסקנה שדפני לא תופיע. זה בסדר וזה יכול לקרות (לא רק לי, לכל המטפלים). קוראים לזה "אי־הגעה" וזה מתסכל. אם אי־פעם תבריזו למטפל או למטפלת שלכם, דעו שהתחושה הראשונית שלהם היא דאגה כלפיכם. הם מקווים שאתם בסדר, ואז ממלמלים בשקט קללה כפורקן לשנאה שהם רוחשים לכם. ברור שאני צוחק — את השנאה הם שומרים לעצמם. אי־הגעה היא תופעה מתסכלת, אבל על התסכול הזמני הזה גוברת כמעט תמיד דאגה אמיתית לשלומכם.

כדי למלא את החור שדפני פערה בחדר הטיפולים צפיתי בכמה סרטונים מצחיקים של כלבים ביוטיוב, וגם ברגעים מרגשים מהסרט "הוּק", ואחר כך סגרתי את הלפטופ והתחלתי לארוז לקראת היציאה הביתה למשך אחר הצהריים. לחצתי על כפתור המעלית — תוך הכרה בכך שאני בוגד בהצעת שעון הכושר שלי להשתמש במדרגות לעתים קרובות יותר — וצפיתי במספרי הקומה המוארים מתחלפים בעודה מטפסת אליי. דלתותיה נפתחו ו... הלסת שלי נשמטה לרצפה.

כמו ברגע של חשיפת פרס בשעשועון משנות התשעים, מאחורי דלתות המעלית עמדה אחת הנשים המדהימות ביותר שראיתי מימיי. כמו כן, זיהיתי אותה מיד. היא היתה שחקנית עטורת פרסים, ידוענית, מפורסמת בטירוף, אישה שכיכבה בכמה מהסדרות ומהסרטים האהובים עליי. זאת היתה... טוב... אני באמת לא יכול לגלות. הלוואי שהייתי יכול לספר לכם מי היתה האישה ששוטטה במעלית ובמסדרונות הבניין בסַלפורד. אבל החיסיון המובטח למטופלים מבטיח שבספר הזה היא תישאר רק דפני. מה לעזאזל היא עושה כאן? ולמה לכל הרוחות היא בקומה שלי?

דפני: היי, ג'וש, אני ממש מצטערת שאיחרתי. קבעתי איתך פגישה ונראה לי שפספסתי אותה.

האנליטי: שיט.

החרד: שיט.

הביולוגי: שיט.

החומל: שיט.

המבקר: שיט.

הבלש: שיט.

האמפתי: שיט.

האינטואיטיבי: שיט.

הכופר: חחחחחח.

המושיע: שיט.

הטריגר: שיט.

הבוחר: שיט.

מקורות החרדה

לא פעם אני נשאל מאיפה לדעתי "מגיעה" החרדה. חרדה היא התגובה של הגוף שלנו לאיום. היא מנגנון עוקף עוצמתי שמעביר אותנו למצב הילחם, ברח או קפא, למקרה שמתקרב משהו שעלול להיות איום. איום הוא עניין סובייקטיבי. יכול להיות שמדובר באיום פשוטו כמשמעו, כמו מטורף חמוש בגרזן ששועט לכיווננו, או איום על ההערכה העצמית שלנו, כמו כישלון במצגת מול קהל או במבחן. יכול להיות גם שמדובר באיום חברתי, כמו פחד להידחק אל השוליים או לחוות דחייה או השפלה. או שהאיום הוא שחקנית בעלת שם עולמי שמגיעה לקליניקה ללא הודעה מוקדמת, באיחור של קרוב ל־45 דקות. יהיה האיום אשר יהיה, המוח החרד אוהב להשגיח עלינו בכך שהוא ממלא אותנו בתחושת ספק מציפה. כשאנחנו מתמלאים ספק, אנחנו מפסיקים לעשות את מה שאנחנו עושים ומעניקים תשומת לב לאיום הפוטנציאלי כדי שנוכל לתקוף אותו, לפתור אותו או להימנע ממנו.

המנגנון הזה של התגובה לאיום הועיל מאוד לאבותינו הקדמונים. הוא באמת היה הכרחי להם. הם היו נדפקים בלעדיו. האבות הקדמונים שלנו גדלו מוקפים בטורפים רבים, כמו אריות וזאבים. הם לא היו בנויים להילחם בטורפים האלה בקרב אחד על אחד, ולכן במקום זאת חיקו את הסורִיקטות ופיתחו תגובה לאיום שמנעה מראש את הסכנה. כמו הסוריקטות, הם לקחו את התגובה לאיום ותיעלו אותה לסריקה של האופק במטרה לאתר סכנות. כך הם יכלו להבחין מראש בטורפים ולזכות ביתרון של תכנון המהלך הראשון. אבותינו הקדמונים החליטו לפעמים להקיף את להקת האריות בלי שיבחינו בהם, או לחשל חניתות ולהתגנב אליהם כדי לתקוף ולאסוף מצרכים לעל האש בנושא "מלך האריות". באופן דומה, אם הם חשדו שמשהו מסוכן עלול לצאת בריצה מהמערה ולתקוף אותם, התגובה שלהם לאיום הפעילה מנגנון של ספק, שקיבע את מבטם על פתח המערה כשהם חלפו על פניה. עדיף להיות צעד אחד קדימה, נכון?

מה שמדהים בעיניי הוא שלמרות כל השינויים באורחות החיים המודרניים שלנו, החלק הזה של המוח שלנו לא התפתח מאז. בדיוק אותה תגובה לאיום קיימת במוח שלנו כיום. עם זאת, נראה שהאיומים עצמם עברו מודרניזציה. כמובן, עדיין יש סביבנו טורפים וסכנות, אבל אנחנו חיים בחברה בטוחה יחסית שבה תשומת הלב החרדתית שלנו ממוקדת בדברים קונספטואליים יותר. האריות הוחלפו בחששות שההישגים שלנו אינם מספיקים ושאנחנו לא טובים מספיק, בניסיונות לרַצות אחרים ובצורך לוודא שאנחנו ייצוגיים. המערה שעל פתחה התקבע המבט של אבותינו נהפכה לתחושת הרווחה שלנו, למערכת היחסים, לקריירה או לנקודה שבה אנחנו ממקמים את עצמנו במפת התודעה הקיומית שלנו. המנגנון נשאר זהה, אבל האיום שונה.

נשמעת גם טענה שפעמים רבות שיפוטיות היא איום להרבה אנשים, שכן חוויות של דחייה, נידוי ונטישה היו איום ממשי מאוד לאבותינו. בקרב שבטים, היה חיוני לרַצות אחרים אם רצית להישאר חלק מהקהילה שבה כל חבר סומך על רעהו. הדאגה למה שהמנהיג חושב ומרגיש היתה יתרון, למקרה שהוא יתעצבן ויגרש אותך — ובכך יוסר הביטחון שניתן לך בזכות היותך חלק מקבוצה. מנגנון האיום הזה עדיין פעיל כיום, אבל לרוב האיום קורה בגבולות המשרד, כשמיילים מהבוס מעוררים בנו חוסר ודאות, כשאנחנו לא מסוגלים להירגע בבית או כשאנו מתקשים להגיד "לא" לאנשים. בסופו של דבר, לתגובה לאיום יש תפקיד בחיבור החברתי, והיא גם מציידת אותנו בכלים להתמודדות עם איומים גדולים ומפחידים.