לעקוב אחריכם הביתה

1

רכבת הלילה לסיגישוארה, שהייתה אמורה לצאת מבודפשט בשעה אחת־עשרה, איחרה. התחנה הייתה שקטה ולא מסבירת פנים. ברים וחנויות כבר נסגרו ללילה ודמויות ארבו בצללים שמסביב לקצה הבניין.

ישבנו על הרצפה הקשה, עייפים לאחר יום של נדודים ברחבי העיר בחום הקיץ עם תרמילי הגב שלנו. להקת מתבגרים התגודדה בסמוך לנו. הם צרחו, עשו הצגות ופוזות והטרידו את העוברים ושבים בבקשה לסיגריות. איש בגיל העמידה התקרב אלינו ושאל אם אנחנו צריכים ארוחה חמה ומקום לשהות בו. חיוכו השמנוני נמוג כשנפנפנו אותו משם. שוטרים חמושים פטרלו סביב בזוגות וסקרו אותנו בחשדנות כשעברו לידנו, כך שחשנו הקלה כשהרכבת נעצרה סוף־סוף ברציף ונוסעים נוספים, אף שפחות מכפי שציפיתי, הופיעו כאילו מהאוויר.

כשעמדנו לעלות לרכבת משכתי את לורה אליי ואמרתי, "אני אוהב אותך."

היא נשקה לי. "גם אני אוהבת אותך, דניאל. אפילו שאתה קמצן."

"היי — " התחלתי, אבל היא פנתה ממני, העלתה את תרמיל הגב שלה על הרכבת וזרקה לי חיוך קטן מעבר לכתפה ששידר שהיא לא באמת כועסת עליי. עליתי בעקבותיה.

כשחלפנו על פני תאי השינה הפרטיים והנוחים תהיתי אם עשיתי טעות. זה היה תורי לקנות כרטיסים, ובמקום להזמין תא שינה פרטי קניתי ברגע האחרון מושבים בקרון רגיל מפני שהם עלו מחצית מהמחיר.

לורה הבחינה שאני מתבונן בחלון של תא שינה והצטרפה אליי. "זה באמת חבל," אמרה.

"מה חבל?"

"טוב, דווקא ציפיתי לסקס ברכבת. מעולם לא עשיתי זאת."

טפחתי על מצחי. "את חושבת שמאוחר מדי לשנות את הכרטיסים?"

היא צחקה והמשיכה ללכת מהנוחות היחסית של קרונות השינה אל הקרונות הרגילים. לורה סקרה את הקרון הריק ובחרה זוג מושבים בקצה המרוחק. היא הוציאה את הקינדל ובקבוק מים מהתרמיל שלה, נשענה לאחור על המושב הכפול, שרופד לפני זמן רב בקטיפה אפורה, והשתדלה להתמקם בנוחות.

אני התיישבתי ליד החלון וקיוויתי שמיזוג האוויר ברכבת יהיה עוצמתי מספיק כדי לסלק את לחות הלילה. הסרתי את משקפיי כדי לנגב את הזיעה מפניי והרכבתי אותם בחזרה בזמן כדי לראות זוג צעיר רץ לאורך הרציף. הם הצליחו להגיע ממש לפני שהרכבת רעדה והחלה להתנודד. כרוז חרק בקולו דרך מערכת הרמקולים ויצאנו לדרך.

בני הזוג שראיתי רצים כמעט נפלו אל תוך הקרון כשהם מתנשמים, הגבר צוחק ובת הלוויה שלו נראית כעוסה. הם נשאו תיקי נסיעה ללילה שאותם זרקו אל תוך מדף המטען לפני שהתמקמו במושבים שמולנו, מהצד השני של המעבר.

חייכתי אליהם ואז הסבתי את עיניי. אף שהתיידדנו עם כמה זוגות בטיול שלנו ברחבי אירופה והחלפנו כתובות מייל ושמות משתמשים בטוויטר, העדפתי לצפות באנשים כדי לוודא שהם לא מטורפים לפני שפתחתי בשיחה.

אם לשפוט לפי המראה בלבד, הם היו זוג מסקרן. שניהם היו באמצע שנות העשרים לחייהם, אבל לא הייתי מזווג אותם זה לזה. הוא היה נמוך וחסון, עם שיער בהיר קצוץ, לבוש חולצת טריקו בצבע חאקי ומכנסי דגמ"ח, בחור בעל מראה ממוצע שנראה שבילה זמן רב בחדר הכושר. הבחורה לבשה שחור מכף רגל ועד ראש; ז'קט עור מעל חולצת טריקו של 'הסטרנגלרס' ומכנסי ג'ינס הדוקים, ונעלה מגפי רכיבה. שערה היה שחור ותאם לבגדיה, עם קווצות בצבע ארגמן. מתחת לשמורות עיניים כבדות ומאופרות בכבדות, עיניה היו בצבע של קפה שחור, גוון אחד בהיר יותר משחור. היא הייתה גבוהה בכמה סנטימטרים ממנו, בסביבות מטר שבעים ושמונה, וכשעמדו זה לצד זה התנשאה מעליו, דבר שהזכיר לי את אוליב אויל ואת פופאי.

הם דיברו זה עם זה בשפתם, שפה מזרח אירופית מן הסתם, אף שלא יכולתי לזהות אם הם מהונגריה, מרומניה או מכל חלק אחר מחצי היבשת הזאת.

בשעה שהרכבת עשתה את דרכה אל מחוץ לעיר נכנס נוסע אחר לקרון מקצהו השני. הוא היה כבן ארבעים, חסון, עם שיער קצוץ ופנים מחוטטות מצלקות אקנה.

הוא לא נשא כל מטען. אף שמרבית המושבים בקרון היו ריקים, הוא התיישב לא רחוק ממני ומלורה, ובאלכסון. הוא בחן אותנו, ונראה שלא אהב את מה שראה מפני שעצם את עיניו ונופף בעיתון מול פניו.

הסתכלתי בבודפשט החולפת על פניי. אורות העיר גוועו בהדרגה ככל שהנסיעה המשיכה. "אני זקוק למשקה," אמרתי לאחר זמן מה, "צריך להיות קרון מסעדה איפשהו ברכבת."

"לא עד שהרכבת תחצה את הגבול."

הרמתי את מבטי. זה היה הבחור שמעבר למעבר. הוא משך בכתפיו בחביבות ואמר, "קרון המסעדה לא ייפתח עד שנגיע לרומניה, ב..." הוא הציץ בשעונו, "בערך בעוד שעתיים וחצי."

"ידעתי שהיינו צריכים להצטייד בבודפשט."

"אל תדאג," אמר וקפץ על רגליו, "יש לנו די והותר."

הוא הוציא תיק כבד מהמזוודה שלו וחצה את המעבר כדי לשבת מולנו. לאחר רגע הצטרפה אליו הבחורה והתמקמה לצידו, משכלת את רגליה. הוא פתח שתי פחיות של בירה הונגרית והעביר אותן אלינו לפני שיכולנו להתנגד.

"אני יון," אמר, פתח עוד שתי פחיות ולגם מהפחית שלו, "וזו אלינה."

2

חלונות הרכבת היו בצבע שחור מט והחשיכה הוארה מעת לעת רק על ידי הבהוב אורות מרחוק. הצצתי בהשתקפות שלי, פניי מתוחים ומעוותים כמו פלסטיק מותך בשל פגם כלשהו בזכוכית. זה היה מצמרר. הסבתי מבטי וחזרתי אל ידידינו החדשים. יון הניח את ידו הפנויה על ברכה של אלינה וליטף אותה. אז הם כן היו זוג.

"מה מביא אתכם לרומניה?" שאל בחיוך רחב. חיוכה של אלינה היה כבוש יותר והיא נראתה משועממת.

לורה ענתה לפני שהספקתי. "אנחנו מטיילים בכל אירופה. בילינו את השבועות האחרונים ברביצה בחופים."

"נחמד."

"האמת שרצינו לבקר במזרח אירופה, לספוג קצת תרבות במקום קרני שמש."

יון הנהן. "בחירה טובה. רומניה היא ארץ יפה ביותר. מובן שיש הרבה בעיות כמו עוני וצוענים ודברים כאלה." הוא נופף בידו כאילו זה היה נושא משעמם. "אבל זו אירופה האמיתית. הרבה יותר מעניינת מחוף בספרד."

אלינה גלגלה עיניה כמעט באופן בלתי מורגש.

"אז אתם מרומניה?" שאלה לורה את אלינה, מנסה למשוך אותה לתוך השיחה.

"כן."

לורה חיכתה, אבל לא נשמעו מילים נוספות.

"היא מסִיבִּיוּ," אמר יון. "לשם אנחנו נוסעים עכשיו, לפגוש את המשפחה שלה. אני להוט לראות אם אימא שלה חתיכה כמו הבת."

חייכתי. "אתה מדבר אנגלית מצוינת. אני מקווה שזה לא נשמע מתנשא."

"לא. בכלל לא. כך נפגשנו, אלינה ואני. בשיעורי אנגלית." הוא העביר את ידו במעלה רגלה של חברתו. פניה נותרו קפואות כאבן. "אז איפה טיילתם במסע שלכם ברחבי אירופה?" שאל, מעביר את מבטו ביני לבין לורה.

שאפתי עמוקות. "התחלנו בבריסל ואז המשכנו מטה דרך צרפת ואז ספרד. שבוע באיביזה, ואז לאיטליה. היינו ברומא ובחוף אמאלפי והמשכנו ליוון, ומשם להונגריה דרך קרואטיה."

וזה מה שזה היה. חודשיים מופלאים, שתומצתו לכדי רשימת קניות. הפרטים, הזיכרונות, היו יקרים ללורה ולי. הטיול, הטיול הגדול, כפי שקראנו לו בהומור עצמי, היה אירוע משנה חיים. היינו תיירים טיפוסיים על מרום מגדל אייפל וברחבי 'הלובר', צופים באנשים וחשים את כל המתח וההתכווצויות בשרירינו משתחררים עד שרגיעה מילאה אותנו לאחר תקופה רוויית מתח בבית.

השתוללנו בספרד, רקדנו ושתינו בפסטיבל מוזיקה באיביזה, חגגנו במועדונים בלילות וישנו בימים. עשינו קניות, שכרנו קטנועים ושוב ערכנו קניות ברומא. התעלסנו בחוף אמאלפי תחת שמיים זרועי כוכבים ודיברנו על הילדים שיהיו לנו אחרי שנחזור לאנגליה. צללנו בסנטוריני, מוקפים להקות דגים. עמדנו בפוזות עבור כל־כך הרבה תמונות בפארק הלאומי של אגמי פְּליטביצה, עד שהתחלתי לחוש שנשמתי מתפוררת.

אלה היו חיים מלאים שנחוו בכל הווייתנו, מעבר של קסם שיבזיק מול עינינו לפני שנשיב את נשמתנו לבורא, ולחלוק זאת, לחיות את כל החוויות האלה יחד, הביא לכך שלורה ואני היינו קרובים יותר מאי פעם.

כשמסרתי ליון ולאלינה את עיקרי תוכנית הטיול שלנו התחלתי להתגעגע לחבר הכי טוב שלי בבית, ג'ייק. הוא היה האדם היחיד, מלבד לורה, שאיתו יכולתי לדבר בפתיחות ובכנות מלאה. בכל פעם שהזדמן לי שלחתי לו במייל דיווחים ארוכים על מעשינו, כאילו שלחתי דפים מהיומן שלי. בתגובה, הוא סיפר לי על הדברים המרגשים שקורים לו בלונדון בעוד הוא ממשיך במאמציו להצליח כמוזיקאי.

השתתקתי, תוהה כמה עוד לספר לשני הזרים האלה. לא רציתי לפרט איך בימים האחרונים בדוברובניק ובבודפשט גברה עלינו העייפות. אולי התחלנו להתגעגע הביתה. אף שבילינו, הרגשנו את הצורך האנושי להשתקע, לבלות פרק זמן במקום אחד. רגלינו הלכו וכבדו ונעשה קשה לגייס התלהבות רבה עבור שתי הערים המדהימות האלה.

לורה הציעה שנחזור לאיטליה ולספרד, נשכור שם דירה ונישאר שם תקופה, אבל אני התעקשתי שאנחנו מוכרחים להמשיך במסע הגדול, להתמיד בתוכנית.

לאחר רומניה עמדנו לפנות לצפון. רוסיה, גרמניה ואז סקנדינביה. המסע הגדול תוכנן להסתיים בשטוקהולם, ביום הולדתי השלושים וחמישה, ורק אז נטוס הביתה, בחזרה ללונדון, כדי להתחתן ולהתחיל משפחה. לא בהכרח בסדר הזה.

החברה הכי טובה של לורה, ארין, הייתה בהיריון וידעתי שברגע שלורה תראה את התינוק שלה היא תשתוקק להיכנס להיריון מוקדם ככל האפשר. זה היה בסדר מבחינתי.

"ואלה רק שניכם?" שאל יון.

"אכן."

"נשמע שביליתם מדהים."

"זה היה..."

"בלתי ניתן לתיאור, נכון?"

"בדיוק."

לפני שיכולתי לומר עוד דבר, הבחנתי שיון מסתכל בלורה בהפתעה. כשהפניתי את ראשי לכיוונה, היא נראתה לא נינוחה.

יון אמר, "היי, אני מתנצל אם אנחנו מכבידים. נוכל לחזור למושבים שלנו."

"לא, זה לא בגללכם." היא רכנה קדימה ויון ואני עשינו כמוה, מרכינים את ראשינו יחד במעין פגישה מאולתרת. אלינה נותרה זקופה. "אל תסתכלו," אמרה לורה, "אבל הבחור ההוא שם מסתכל עליי כל הזמן."

לא יכולתי להתאפק והרמתי את מבטי. האיש בעל השיער הקצוץ שנכנס לקרון אחרי יון ואלינה, היה עכשיו ער וקרא בעיתון. "את בטוחה?" שאלתי.

"כן," היא סיננה. "הוא בהה ברגליים שלי. הוא עושה את זה עכשיו."

הסתכלתי שוב ומבטו של הגבר נדד מעלה אל עיניי. הבעתו הייתה חתומה, בלתי ניתנת לפענוח, אבל הוא התמיד בקשר עין באופן שאנשים מעטים היו עושים באנגליה. בחיוך נטול הומור, חזר לעיתון שלו.

"בואי נתחלף," אמרתי ללורה והיא עברה למושב שליד החלון כך שיצאה מקו הראייה הישיר של האיש. באופן מוזר הבנתי למה הביט בה, עם השיער הבלונדיני שלה, העיניים הכחולות והרגליים שיכלו להיחשב הפלא השמיני בעולם הטבע. הערב לבשה מכנסיים קצרים, מפני שהיה חם, לא מפני שאהבה שסוקרים אותה לעומק.

היא בהחלט הייתה מחוץ לליגה שלי. למזלי, היא נמשכה לחנונים גבוהים וממושקפים. שערי בצבע חום רגיל והייתי רזה מדי, אבל למרבה המזל היו בעולם נשים שנמשכו לבחורים כמוני יותר מכפי שהן נמשכו לבחורים שריריים.

בשעה שלורה עברה מקום אלינה הסתובבה והביטה בגלוי בגבר, שהתבונן בנו שוב. כשהסיט את מבטו, פניו הביעו זלזול.

"נתקלים בהרבה בחורים כאלה שחושבים שזה בסדר לבהות באישה כאילו הם מול חלון ראווה. אלינה נתקלת בזה כל הזמן," אמר יון.

היא הנידה בראשה פעם אחת.

נטלתי את ידה של לורה ונתתי לה לחיצה קלה. ידעתי שהיא תרגיש נבוכה, אז אמרתי, "בואו נשנה את הנושא."

"רעיון טוב," אמר יון. "אז מה שניכם עושים כשאתם לא מטיילים?"

"לורה עוסקת בשיווק עבור ארגון צדקה לילדים," אמרתי.

"מעניין."

"האמת שלא," אמרה החברה שלי.

"אבל את עושה משהו טוב."

לורה לגמה מהבירה שלה. כבעלת סבילות לאלכוהול הנמוכה ביותר שאי פעם פגשתי, היא הייתה אמורה להיות מבוסמת ברגע שתסיים. "זה עדיף על מכירת קוק."

יון פער את עיניו.

"התכוונתי לקוקה קולה."

שלושתנו צחקנו. אלינה עדיין לכסנה מבטים עוינים אל הבחור שממול.

"אני מניח שאין לכם ילדים?" שאל יון.

"לא," ענינו בו־זמנית, "עדיין לא." הוא העביר מבט סקרני בינינו.

"זה הטיול הגדול האחרון שלנו לפני שנקים משפחה," אמרתי.

"ננסה להקים משפחה," אמה לורה. "אי אפשר להניח שזה מובטח. לא בגילי."

"את רק בת שלושים וארבע."

ניהלנו את השיחה הזאת פעמים רבות. זו הייתה אחת הסיבות לכך שיצאנו לטיול הזה. קול תקתוקו של השעון הביולוגי של לורה הלך וגבר. היא אמרה שהיא מרגישה כמו הקרוקודיל ב'פיטר פן', עם השעון המתקתק בתוכה, וגם אני הייתי מוכן, אבל לאחר שראינו את החברים שלנו מוגבלים לבילוי חופשות משפחתיות מתישות, הצעתי ללורה שניסע לטיול גדול אחרון לפני שנתחיל לקנן.

הטיול התאפשר בזכות המזל שהאיר לנו פנים, או למעשה תוצאה של תקופת עבודה ארוכה ואינטנסיבית.

"ומה איתך?" שאל יון.

"אני מפתח תוכנה," אמרתי. "פיתחתי אפליקציה עבור אייפונים ואייפדים ומכרתי אותה לאחת מחברות ההיי־טק הגדולות." כמו תמיד, כשדיברתי על הנושא הזה, היה חשוב לי להישמע צנוע ולא מתרברב.

"לכן יכולנו להרשות לעצמנו לצאת לטיול הזה," הוסיפה לורה.

"איזו חברה?" שאל יון. "תן לי לנחש, גוגל? פייסבוק?"

"לא. 'סקיטל'." 'סקיטל' הייתה אחת ממאות חברות ההיי־טק החדשות שצצו בשנים האחרונות, והיא התמחתה באפליקציות לניידים.

"וואו. זה מדהים. שמעת את זה, אלינה?"

היא הסיטה את תשומת ליבה מהחלון והנהנה. "נפלא."

"אז אתה מפורסם באנגליה?" שאל יון, עיניו מבריקות.

"ממש לא. אני מפורסם בקושי בתוך הדירה שלי. מה שניכם עושים?" נאסר עליי לדבר על האפליקציה שלי עד שתצא ההכרזה הרשמית. חתמתי על חוזה סודיות. בכוונה כיוונתי את השאלה לאלינה, שהשתיקה שלה גרמה לי אי־נוחות, אבל יון ענה לפני שחברתו הספיקה להוציא מילה.

"אלינה מאיירת."

"באמת? איזה סוג של חומר את מציירת?"

"קומיקס," ענתה ועיניה הסתכלו בעיניי. לראשונה ראיתי אצלה רגש כלשהו מלבד שיעמום. גאווה, וגם שמץ של התרסה, כאילו ציפתה שילגלגו עליה.

"זה מה־זה מדליק," אמרתי, מתרשם בעליל.

"אכן," אמר יון. "אנחנו עומדים לשתף פעולה באיזה דבר, נכון?" הוא ליטף את ברכה.

"אז אתה הסופר?" שאלתי.

לפני שהספיק לענות אמרה אלינה, "הוא לא עושה שום דבר."

חיוכו התעמעם. "זה לא לגמרי הוגן."

זה היה מרתק, התפרצות המתח ביניהם. חיוכו של יון התרחב שוב והוא הסיר את ידו מברכה.

"או־קיי, אני כרגע בין עבודות. אבל אני כותב ספר לצד... אתה יודע, החומר של אלינה."

"מה נושא הספר?"

"אההה... רק הפילוסופיה האישית שלי. מחשבות שיש לי על... דברים."

לורה קמה והלכה לשירותים. רשמתי לי במוחי לספר לה על הספר של יון, יודע שזה ישעשע אותה.

כשיון עמד לפרט על המיזם שלו הרכבת עצרה בתחנה. התחנה הייתה כמעט ריקה, להוציא גבר בשנות השישים שלו עם מזוודה עצומה.

אלינה, להפתעתי, זינקה ממקומה, חמקה מבעד לדלת וסייעה לגבר לעלות לרכבת, נושאת את המזוודה שלו לתוך הקרון. המבוגר, שנראה חזק ובכושר טוב דיו כדי לטפל במזוודה בעצמו, הודה לה בשפתו ואז פנה למושב בקצה השני של הקרון.

ארבעתנו המשכנו לפטפט במשך שעה. יון רצה לדעת הכול על האפליקציה שפיתחתי ודיברנו על זה זמן מה בשעה שלורה ואלינה, שיצאה מהקליפה שלה לאחר שעזרה לאיש המבוגר, פטפטו על נסיעות. החמיא לי שיון נראה כה מתעניין ומתרשם, עד ששכחתי לרגע את חוזה הסודיות שלי. הייתי רגיל לראות את עיני חבריי מזדגגות כשרק אמרתי משהו על האפליקציה.

לקראת תום השיחה שומרי גבול הונגרים בז'קטים כחולים ובווסטים בצבע צהוב בולט למרחקים עלו על הרכבת ובדקו את הדרכונים שלנו. הם התעמקו בדרכון של אלינה במשך זמן רב לפני שעברו לנוסע הבא. כמו השוטרים בתחנת הרכבת, הם היו חמושים באקדחים.

לאחר שהם עזבו, הכנסתי את הדרכונים ואת הכרטיסים שלנו בחזרה לתרמיל הגב שלי ולורה לחשה באוזני, "הבחור הזה שוב מסתכל עליי."

"מה?"

"הוא מסתכל בהשתקפות שלי בחלון."

"את בטוחה שאת לא סתם פרנואידית?"

"אולי. אני לא יודעת." היא מתחה את כתפיה וזקפה את צווארה. "אני עייפה."

"אני יודע. גם אני." פיהקתי.

"אבל המושב הזה ממש לא נוח."

יון, שחזר מהשירותים, שמע. "היי, יש תא שינה ריק בהמשך המסדרון. למה לא תלכו ותנמנמו שם?" קולו היה נמוך, כקושר קשר. "יעברו כמה שעות לפני שהשומרים הרומנים יגיעו ונוכל לשים עין, לבוא ולהעיר אתכם ברגע שנחצה את הגבול."

"אני לא יודעת," אמרה לורה.

"יהיה בסדר," אמר יון.

"אני חושב שזה רעיון טוב," אמרתי ללורה.

היא עיקמה את פניה, נקרעת בין רצונה לישון ורתיעתה מלהפר את הכללים.

"נו בחייך, לורה," אמרה אלינה, "אני מבטיחה שאעיר אותך."

"אני לא יודעת."

"בחייך," אמרתי, "אשים גם את השעון המעורר בטלפון. מתי אנחנו אמורים לחצות את הגבול?"

יון בדק בשעונו. "יצאנו מבודפשט באיחור של ארבעים דקות כך שזה יהיה בסביבות שלוש ועשרה. יש לכם קצת פחות משעתיים."

"נו, טוב," אמרה לורה. "תודה לכם."

היא סקרה את הקרון וראיתי מה שכנע אותה. האיש התבונן בה שוב, קצה לשונו נח בין שפתיו, רגל אחת נעה מעלה ומטה. הוא הסב מבטו באיטיות, גיחוך מלגלג על פניו.