איך התחלתי לכתוב סיפורים

"מה אתה כל-כך מתרגש מזה?! אתה בכלל לא מוצא חן בעיניה, כולה רצתה זיון, מה זה בכלל אכפת לך?" 

"זה לא אכפת לי", שיקרתי, "אני פשוט לא מבין את זה. הרי זה הגיוני שגבר יגיד לבחורה כל מה שהיא רוצה לשמוע בשביל להיכנס לה לתחתונים, אבל אישה לא צריכה את זה, את כל המילים היפות, את כל ההבטחות על עתיד, היא יכולה רק לשרוק. לשרוק והייתי בא". 

"כי היא הייתה צריכה להרגיש כאילו אתה שווה את זה אתה לא מבין?".

הרבה לילות עברו עלינו ככה, בת הדודה שלי שירה ואני רבים בסלון ביתה של אימי בקיבוץ צאלים שבנגב הצפוני. אני עוד מילדות התקשיתי להבין את העולם, ובת דודתי שירה, גם היא מילדות, התקשתה להסביר.
בדיוק התגייסנו אז, שירה ואני עמדנו על הספות כמו ילדים, ואמי במטבח גיהצה לי את מדי ה-א' הצהליים.

"זה עולם של גברים שאנחנו חיים בו", היא המשיכה, "וחינכו אותנו שאישה שנותנת לכל אחד היא זונה, אז היא הייתה צריכה להפוך אותך בתוך הראש שלה למישהו שהוא לא כל אחד, גם אם זה רק ללילה אחד, אבל זה לא אומר שהיא רצתה יותר". 

"אני לא מסכים", מחיתי. 

"אל תסכים!" שירה צעקה, "יכול להיות שהיא סתם מטורללת, שהיא צריכה להרגיש משהו בשביל להירטב. או שאולי היא בכלל רצתה לגנוב את הזרע שלך ועכשיו היא תברח ותגדל את הילד שלכם בפרו".

"שירה!" אמא שלי שמעה את סוף המשפט והתקרבה לכיוונה בכעס. "את לא תדברי ככה בבית שלי".