סקס... דמיונות מודחקים, זמנים אבודים

שסקס

אייל יוחנן נחמיאס

אייל יוחנן נחמיאס

נולד בחיפה ב־1967, גדל בקריית ביאליק. כיום מתגורר ברמת השרון. אב לשני בנים.

בוגר "בית צבי", למד בימוי לתיאטרון ב"רויאל קורט" בלונדון. בעל תעודת הוראה במסלול חינוך ותיאטרון מסמינר הקיבוצים ותואר שני בניהול וחינוך.

חינוך ילדים, משחק, בימוי ושירה — כל אלה הם חלק מרכזי בחייו. מורה למשחק ומחנך, שיחק, כתב וביים לפסטיבלים ולתיאטראות. שיריו פורסמו בכתב העת "ארס".

כתב וביים פרויקט ערבי־יהודי שהוצג בישראל, שווייץ, אנגליה וגרמניה, וקיבל את פרס אנגלה מרקל.

אוהב יין, שחייה, יוגה, מילים, מוזיקה ושקט — כולם ארוטיים מאוד.

המישור שלאורך החוף נפרש מלמטה ככל שמנמיכים וקרבים. למרות הלילה זרוּע האורות שדומים זה לזה, נגלית מתוך השחור העיר חדרה, עיר בין לבין, פזורת בניינים, בהם דירות, שבתוכם חדרי שינה, שבהם בני אדם מנהלים משאים ומתנים.

תום יצאה מהמקלחת, עוטה מגבת קרמית בשיער רטוב. הדלת סגורה? שאלה. לא, אבל הילדים שלי לא בבית, אמר. תסגור לכל מקרה. בטח - קם, מה שנוח לך, בעצם מה שאת רוצה, בכל זאת יום הולדת; העיקר שיהיה לנו העולם שלנו.

מה? שאלה מבעד למשקפים שחורים ומבט שהתמקד בהודעות בצג הנייד. פעם, צחק, כששכבנו, אמרת שמעבר לדלת יש עולם אחר. מלא הודעות, אמרה, ואורן הצית בינתיים נר שהתקרב לסופו עם השיר הראשון השקט מתוך רשימת השירים ״זמן לאהבה״. רק אז שם לב שאצבעותיה משוחות לק אדום, חלקו מתקלף.

יפה לך הלק.

אתה אוהב? מילי עשתה לי בשבת אחרי שקניתי לה מכונת לק ג'ל שהיא ראתה ברשת.

אורן שלף קופסה קטנה מהמגרה שליד המיטה, סגר את שלבי התריס, פתח חלון והצית ג'וינט. תום הסירה את המגבת ונצמדה אליו, שדיה נוגשים את צידו, פיה דוגם בנשיקות קלות את חזהו, רגלה על רגלו.

אולי תוריד את החולצה? רוצה להרגיש אותך.

קולות נהמה עלו מבחוץ. יש שם חתול מיוחם, אמר. מממ, המהמה תום, אבל תסגור את החלון. כדי שהחתול לא יישמע אותנו? שאל. הערב אתה חרמן במיוחד. רגע, אמר, אני צריך עוד זמן, אולי תלבשי את החולצה וניגע מבעד לבגדים? טוב, חייכה ושלפה גופייה מהמדף שפינה לה בארון. בינתיים הצית אורן נר נוסף, אדום, מדיף ריח, וצללי הלהבה נעו על הקיר.

בא לי משהו מתוק, שסק, יש? שאלה. חיוך נפרש עליו בנשיפת העשן. מה מצחיק? תגיד. המילה "שסק" נשמעת כמו "שסקס". היא חייכה ונצמדה אליו, ידה במפשעתו. חשבתי אם אני יכול לספר לך משהו, אמר בעודו מעיף מבט בשעון שליד המיטה. לספר לי? תהתה.

סיפור, חייך, כי בדרך כלל אנחנו לא מדברים פה, כלומר מדברים, בעיקר הפנטזיה שלך, את יודעת, לעשות פעם שלישייה, גם אני שם, אבל בעיקר את ואישה. זה מדליק אותך, לחשה, הפנטזיה שלנו. כן, אבל לא על זה רציתי לספר לך. אז על מה, מה, מה? שאלה. תצטרכי להקשיב עד לסוף סוף סוף הסיפור. קם ממנה והתיישב מול רגליה הפשוקות וידה שנגעה לא נגעה.

אז מה אתה רוצה לספר לי? אמרה מתיילדת.

הדירה שלי בתל אביב, אמר.

האייר־בי־אנד בי, אמרה.

את זוכרת לפני שנה, שכשנעמי באה לביקור ביקשת שאתן לה לגור בה תמורת תשלום סמלי? נעמי חברה שלי, אתה מתכוון? בטח, נסעת להראות לה את הדירה.

אז? הסתקרנה.

הדירה הייתה שייכת לסבתא של נינה. ברחוב צדדי. בנייני הבאוהאוס הלבנים האלה עם התקרה הגבוהה, שניים וחצי חדרים רחבים, חלונות שמהם אפשר לראות את הים, מרפסת שמתעגלת על זווית הבניין. אורן ונינה גרו שם עד שנולד להם הילד, וכשעזבו את תל אביב השכירו אותה. בתקופות שעמדה ריקה כתב אורן שם עבודות לאוניברסיטה, חומרים לעבודה. כשנינה נפטרה, החליט ללכת על תיירים: זוגות. לפי יום. נמאס לו להתעסק עם שוכרים ישראלים. בהמשך, הילדים בטח ייקחו אותה אם ירצו לגור בתל אביב, חשב. אין שם הרבה: חדר אחד עם מיטה זוגית גדולה, ארון קטן ומנורות קריאה. סלון עם ספה וכורסה, שולחן קטן לנרות בפינה. מטבחון כמו בצימרים. מקלחת. מרצפות מאוירות של פעם. קירות חשופים לבנים. בחדר השינה תלוי ציור של בוטרו: אישה גדולה, עירומה, שוכבת על צידה, מבטה מופנה אל הצייר.

תום עדיין שכבה כמקודם, גופה נדרך. נו, אז מה אתה רוצה לספר לי?

הוא שתק.

תום הניחה ידה על פיה כילדה קטנה שנתפסה על חם.

לפני שהכרנו את ואני, בימים שהדירה עמדה פנויה, ביליתי שם עם נשים שיצאתי איתן כי לא חשבתי שיהיה נכון להביא אותן לכאן. בכל זאת, הילדים התבגרו ולא מזמן איבדו את אימם. לא משהו שאתה רוצה לערב בו את הילדים הצעירים שלך.

אבל אותי...? תהתה.

זה היה רק אחרי שהייתי בטוח וידעתי שזה קשר שאני רוצה שיישאר.

כלומר, שאתה אוהב אותי...? התיילדה בקולה, התרוממה, נישקה אותו. סליחה, לא מפריעה יותר.

קבענו לפנות ערב בבר־קפה לא רחוק מהדירה. נעמי באה באיחור של שעתיים, טיילה כל היום ופגשה חברים. אני ישבתי ליד הבר, אחרי קפה וכוס יין, כשנעמי נכנסה לקפה עם שמלת בורדו, אולי אדומה. התנצלה אלף התנצלויות על טעות בחישוב הזמן, חיבקה אותי והתיישבה צמודה לידי.

כוס יין עליי, קבעה, או שנזמין בקבוק.

דיברנו, אני כבר לא זוכר על מה, שמתי לב שהיא שזופה מהרגיל, השסע בחזה, היא חייכה בהרבה ליפסטיק, מדי פעם נגעה בי, ביד, ברגל, גם בראש; לא נגיעות גסות, כמעט לא מורגשות.

כן, לחשה תום, זה מה שאני אוהבת בנעמי: היא פיזית. התחרמנת?

זה היה נעים. קצב הנשימה התגבר, נעמי חייכה כשניסיתי למצוא את התנוחה הנכונה, אולי קלטה את התרגשות היתר, אבל עשיתי את עצמי כאילו זה לא קורה. לא אשקר, נעים כשאישה נוגעת בך ככה, וזה יכול לגרור פרשנות מוטעית. שאלתי את עצמי אם בגידה יכולה לחרמן הרבה יותר מסקס עם מישהו שאתה אוהב. לא יודע, אולי...

אבל אתה אוהב אותי, קבעה תום וזהו. אתה רוצה שגם אני אגע בך ככה? שאלה תום בעודה מעבירה את רגלה קלות על תחתוניו.

בכל מקרה, אמר, אחרי שעה יצאנו לכיוון הדירה, התרמיל שלה על גבי, אוויר נעים וקריר מלטף אותנו, היא הולכת לידי וידה כמעט נוגעת בידי.

ממש חרמנת אותי עם הסיפור הזה שלך, לחשה תום, בא לי עליך שאתה לא מבין. היא קמה ונישקה את אורן ממושכות, לשונה בפיו עד שעצרה בעצמה: זה לא בסדר שאני מפריעה לך. תמשיך, ביקשה.

נכנסנו לדירה. הדלקתי את המנורה במבואה, אבל נעמי אמרה שכל הלבן הזה יותר מדי בשבילה: בטח אחרי יין. הדלקתי את המנורות הקטנות בסלון. כשראתה את הנר על השולחן הקטן, הדליקה אותו. פתחתי כמה חלונות לאוורור. כל הסדינים, הכול בעצם, נקי, חדש, לבן ומתוח ככה שבא לך לקפוץ על המיטה.

נעמי העיפה את סנדלי העקב מרגליה, נשמטה על המיטה הזוגית.

אישן פה מעולה, אמרה.

יש דוד שמש, אמרתי. מים חמים זה לא בעיה. מהמם, אמרה, כבר מאוהבת. הבטתי בה לרגע, מחייך אליה כשחייכה אליי. היא קמה וחלפה על פניי לכיוון המטבחון.

אני מתה על הדירות האלה. כבר לא בונים ככה. התקרה הגבוהה. מחר אעשה קניות.

את מוקפת חנויות וסופרים, אמרתי.

היי, קראה, יש יין לבן במקרר, בא לי. תשתה איתי? שאלה ושלפה שתי כוסות יין מארון המטבח. יש לי עוד נסיעה לחדרה, ניסיתי להתחמק. עוד כוסית אחת? נו, אל תהיה כזה.

תום התיישבה גבוה והדליקה את מנורת הקריאה. תסגרי, אמר אורן, אני צריך שנישאר באותה האווירה.

בטוח שאתה רוצה לספר לי את כל זה ביום ההולדת שלי? שאלה תום. אני יכול להפסיק, אמר. תמשיך, אמרה. מה את חושבת על כל זה עד עכשיו? לא יודעת להגיד. תמשיך.

נעמי פתחה את חלונות הסלון ואוויר נעים שטף הכול. היא השתרעה על הספה וראשה נוטה אחורה, התלתלים השחורים נשפכו, מבליטה את החזה.

אני אוהבת את החזה שלה, אמרה תום.

אני אוהב את החזה שלך, אמר אורן.

חנפן, אמרה תום, תמשיך.

הגשתי לה כוס יין ומזגתי מעט גם לעצמי. שתיתי ומבטי נע על החדר, קשוב לרוח בעצים בחלון, תעופת העטלפים, רעש מכונית חולפת, טפטוף איטי מברז דולף. חוץ מזה שקט, את יודעת, ללא מילים.

למה אתה עומד? שאלה, בוא שב, זה אותו המחיר.

כן, אה, צחקתי.

ישבתי בקצה הספה. נעמי חייכה. אני חייכתי. מה? סוקרנה. חושב על כל מיני דברים, את רובם אני לא יכול להגיד לך. נעמי צחקה. תשעים ושבעה אחוז מהדברים שאני חושבת בחיים אני לא אומרת.

מוזר, אמרתי.

מה מוזר? שאלה.

ששנינו ככה, אמרתי. מביך אותך? שאלה. לא, אמרתי, זה בסדר, אני תיכף צריך לזוז, אז... פתאום הרימה רגליים והניחה את כפות רגליה על רגליי קרוב למפשעה. אויש, סליחה, הכאבתי? שאלה, בסדר שאני מניחה אותן ככה?

כן... צחקתי.

כואבות, אחרי כל היום הזה, ואתה בקצה הספה, אמרה.

אני יכול לקום, הצעתי.

דווקא נחמד לי ככה, אמרה.

הרגשתי כבול ברגליה. את היד שלא החזיקה בכוס היין הרחקתי כמה שיותר מהמקום שבו היו רגליה מונחות, בעודי מנסה למתן את הנשימה. הנעתי קלות את הגב. הרגשתי שהוא כאילו נתפס. אצבעות רגליה נעו מול עיניי מבעד לכוס היין שלגמתי ממנה לגימות איטיות. רציתי לגעת ברגל שלה, באצבעות.

פתאום הסיטה את גופה.

לא עשינו ״לחיים״, אמרה. השקנו כוסות. צריך להסתכל בעיניים, אמרה.

הסתכלנו.

ידה סרקה את שערה, משם טיילה אל הירך שלי, אל מה שהתקשה והלך במכנסיי למרות ניסיונותיי הפנימיים להשתלט עליו, לשכנע את הגוף שזה לא קורה, שאסור, שאין מצב שאתה הולך לשכב עם נעמי, כי אתה לא, אתה רק מראה לה את הדירה, ואיפה להשאיר את המפתח כשמסתיימת החופשה.

אויש, חייכה, הייתי בטוחה שזו השמלה שלי.

ראשה קרב אליי והיא, פתאום, נשקה על לחיי. מתוק אתה, לחשה. אז סובבה את גופה, הרימה את אחורי שערה.

אתה יכול בבקשה לפתוח את האבזם העליון של השמלה? שאלה. אל תדאג, היא תפוסה באבזם נוסף.

פתחתי את האבזם, נוגע קלות בצווארה. רציתי לגלוש מהצוואר אל החזה שלה, אל הפטמות, להצמיד אותה, הפה שלי במרווח שבין האוזן לכתף, ריח הבושם שלה, וכמו שזרקה קודם את ראשה אחורה חשפה את עצמה לנשיקותיי, ואני טעמתי בפי ובלשוני עורף, תנוך האוזן, מעל השכמות, הרחתי אותה או את השילוב שבין נשיקותיי לריח שלה, והשילוב סחרר אותי ודגדג אותה והיא צחקה, מתענגת, ושנינו השתקפנו בחלון הגדול שמבטי פנה אליו, אחרי פתיחת האבזם העליון ונפילת הכתפיות.

אף שהסתובבה חזרה אליי, נשארה ידי קרובה לרווח שבין האוזן לכתף, שהוא אהוב עליי והלוואי שהיה לו שם. או אז ירדה היד לאורך השמלה עד הבטן. כאילו המציאות מגשימה את הדמיון, כאילו זה סרט. נעמי הסתכלה עליי וחייכה, ואני המשכתי לטייל מראשה, אל מה שהיה חשוף בחזה, מרחף על גופה, והגירוי — עוד קצת וכל האירוע יוצא משליטה. בגלל הסכנה.

סכנה? שאלה תום.

סכנת הבגידה, כן, אמרתי, השקר, כשאתה מנסה להימנע אבל כוח נגדי עובד עליך, גירוי חזק יותר.

אני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך עם הסיפור הזה, אמרה תום.

זה מבלבל אותך? שאל אורן.

אני לא יודעת להגיד מה זה עושה לי, אבל זה הסיפור שלך, תספר אותו. תום חייכה, ידה נוגעת בשדיה, ובכל נגיעה מוגבר קצב נשימתה והיא כולה עונג. פעם תיארה לו: את מה שקורה שם למטה מרגישים כמו זרמים.

אני לא מאמינה שאתה מספר לי את זה. סתם עובד עליי, זה בכלל לא אמיתי, לא זיינת את החברה הטובה שלי, וכל הסיפור הוא רק פנטזיית מתנה. אתה רואה מה אני עושה לעצמי? אני כולי מים, ממש... אבל אל תדאג, אני מחכה לך. יש יין?

תמיד, אמרתי.

נעמי הרימה מעט את שולי שמלתה. תחתוני תחרה לבנים, שקופים למחצה, לא מכסים ממש, אבל לא העזתי ורק העברתי אצבע על הבד עצמו והרגשתי מבעד לתחתוניה... בינתיים פתחה גם את האבזם השני ושדיה פרצו החוצה. נגעתי בפטמות עד למטה ובחזרה דרך הבטן המכוסה. כל הזמן הזה הסתכלתי עליה, פנינו קרובים לנשיקה, שפתותינו רפרפו. אתה נראה כמו שנייה לפני פיגוע, צחקה. נשמתי וצחקתי. נשמתי. ידה ליטפה את מכנסיי. הסטתי את שערה ולחשתי באוזנה, ״פעם תום אמרה לי...״ נעמי חייכה חיוך ממושך, ואז שאלה, זה מה שהיא אמרה עליי? זוז למרכז הספה. נעמי התיישבה עליי, התחככה בי, קדימה ואחורה, לא, בעצם לא ממש ישבה, יותר ריחפה, אני לא בטוח שממש נגעה בי. אז מה את אומרת? שאלתי. אני חושבת, למה לא... למה לא... למה לא.... תנועת האגן שלה עליי, מעליי, ראשי בין שדיה, ידיי מטיילות על גבה החשוף, הלבוש, נשימותיה, הרוח, זליגת המים האיטית. השקט.

רוצה לשמוע משהו? לחשתי, הייתי לוקח אותך לחדר השינה. נעמי צחקה, הסדין חייב להישאר מתוח, אמרה, לבן ונקי כשאירדם עליו הלילה. היא נישקה אותי והמשיכה לרחף מעליי. לא רוצה לדעת כלום, צחקה, מה שלא יקרה.

ראשה של תום נשמט על הכרית. אצבעותיה טיילו עמוק.

מה שאלת אותה? זו אני שאמרתי? מה אמרתי? מה היא ענתה? תספר לי הכול? זיינת אותה? זה בכלל אמיתי? אני רוצה שתספר לי, אמת, לא אמת: הכול. לא מאמינה שבגדת בי. אני יודעת שלא, זה לא קרה באמת. אתה חתיכת שקרן, המצאת הכול כדי לחרמן אותי והצלחת, חתיכת בן זונה מלוכלך, חתיכת סוטה, חולה מין, מוח מעוות שכמוך, אתה חיה, אתה החיה שלי... זה קרה באמת?

למה אתה שותק?

אתה לא מסוגל לעשות דברים כאלה. לשמור סוד שנה שלמה ובסוף הכול יוצא. אי אפשר לקבור כלום, גם לא את המתים.

כלום לא ישנה את זה שאני סומכת עליך. או שאני כבר לא יודעת מה לומר, למי להאמין. אתה יכול בבקשה ללקק לי את הפטמה?

עוד רגע, אמר, זה רק מתחיל, חכי, עוד רגע ותהיה לך יום הולדת שאפילו בחלומות... ולפני שהמשיך צלצל השעון המעורר שליד המיטה.

צלצלו בדלת או שנדמה לי? שאלה תום, אל תגיד שאחד הילדים שלך חזר?

או שזאת מילי, צחק אורן.

מילי אצל אבא שלה, אידיוט שכמוך, זה סוף השבוע שלו.

שנייה לפני שיצא מחדר השינה העיף אורן בתום חצי חיוך שספק אם ראתה. בצעדים שבין דלת חדר השינה לדלת הכניסה ניסה למתן את קצב פעימות הלב, ואת הספק. "רק לא לחשוב פעמיים", שינן לעצמו אמירה שכזאת, שמישהו, בטח חכם, אמר אחרי מחשבה ארוכה של יותר מפעמיים.

היא עמדה שם, מחייכת, שערה אסוף, בינו לבינו תהה אם זו אותה השמלה. אל תגיד כלום, אמרה. לא ממש יודע מה, אמר. במבואה הסתכלה לתוך הדירה החשוכה שדבר לא נראה בה מלבד מה שהואר מאורות הרחוב. תשאיר את זה ככה, ביקשה. כל תנועת יד שלה, כל נשימה, אמרו נינוחות.

מרגע שפתח את דלת הדירה ועד דלת חדר השינה נספרו בקושי עשרה צעדים. בינתיים כיסתה תום את עצמה במגבת הקרמית ועמדה בגבה כשנועה נכנסה לחדר.

אז מה קורה, אהוב? קראה תום מעבר לכתפה.

מה קורה, תום? שאלה נעמי.

רגעים ממושכים הביטו זו בזו, ואז התקרבה תום במין הילוך איטי.

נעמי? לחשה. השמלה, הסנדלים, המחשוף — כמו בסיפור, רק השיער אסוף.

ועכשיו? שאלה נעמי כשפיזרה את שערה.

נעמי שלחה את היד למגבת הקרמית והיא נפלה מתום, הגוף העירום שלה מול נעמי, שפתחה אבזם עליון ואז תחתון, המסך עלה, או ירד, והמופע החל.

היא התקרבה לתום וליטפה את פניה הקפואות בחיוך, עורה הלבן, הרך. רצית לעשות אהבה עם אישה... איתי... שאהיה הצלע השלישית, לא? שאלה נעמי והעבירה את ידיה על שפתיה של תום, אל צידי גופה, אל שדיה. אז נישקה את תום בצוואר, משם על פיה נשיקות עדינות, ותום קרבה, פיה נענה, ידיה מלטפות את גופה של נעמי, עד שילוב אצבעותיהן, נשימותיה מהירות. גם נשימותיה של נעמי.

אורן, עירום, התקרב לתום, חיבק אותה, מבקש לדעת שכל זה בסדר, והיא נישקה את ידו.

פנטזיה במתנה ליום ההולדת של אהובתי, לחש.

מוזר, לא? שאלה תום.

מה מוזר? חייכה נעמי.

לא יודעת, להיות פתאום בתוך סיפור.

"בתוך," חזרה נעמי, מטיילת באצבעותיה במורד, עד התהום. "בתוך."

הרגע שבו זיעה, ריחות בשמים, מגעו הרך של השיער, רפרוף פטמה, כל מה שנוגע לא נוגע, האור, קולות הלילה והמוזיקה, ומה שברור כל כך — כמעט אי אפשר לתפוס את מה שממילא חולף, משאיר את מה שעוד נקרא לו "געגוע".

תודה אהובי, אמרה תום.

שסקס, לחש אורן, ותום צחקה כאילו דגדג אותה במילה, היישר לידיים של נעמי.

ששש... סקס, לחשה נעמי.

ידיים נגעו בעדינות, שפתיים טעמו לאט את כל מה שהגוף יכול להציע, והם, מחובקים שלושתם באור הקלוש של הנר המרצד, כאילו לא היה דבר בעולם.