רומן בין שני בתים

1

ג'יאני רנצטי החניק קללה כשנאמר לו שאביו, פדריקו, ממתין לו במשרדו. הוא ידע במה מדובר, והיה מעדיף בהחלט שלא לדעת. רק שככה זה בחיים, וג'יאני תמיד התמודד בצורה ישירה עם כל מכשול שניצב בדרכו. ובהיותו המנכ"ל המצליח להדהים והצעיר ביותר אי-פעם של תאגיד רנצטי, גם הפעם הוא לא התכוון לוותר על אמונותיו.

העוזרת האישית שלו השתדלה להימנע מלפגוש את עיניו, בבשרה לו על הגעת אביו, ושמץ הסומק שצבע את עצמות לחייו הקשות של ג'יאני הבליט בצורה נפלאה את מבנה הפנים היפהפה בו הוא ניחן ושזיכה אותו בדרך כלל במבט שני או אפילו שלישי, מכל אישה חולפת. העוזרת האישית שלו כבר ראתה בוודאי את התמונות בעיתונים, ולרגע אחד, ג'יאני התבייש ולא הרגיש מלא עוצמה, בגלל הזעם שהתפוצץ בתוכו בראותו את הכתבה הנלוזה.

הנה הוא, עומד להיות מתויג לעד בגלל רגע אחד של אווילות מינית. שפתיו החושניות התהדקו. אך הדבר שבו הוא האמין יותר מכול הוא שחייו הפרטיים – כלומר חיי המין שלו – צריכים להתנהל בלי שום פרסום. לרוע המזל, במקרה הספציפי הזה, הקווים היטשטשו. טמנו פח לג'יאני, ולמרבה הצער, הוא נכנע לפיתוי בחדר הפרטי של איזה מועדון לילה. זה הוביל לניסיון סחיטה ולהתערבות משטרתית, מה שהוביל בתורו לאוסף תמונות נלוזות בעיתון הרכילות הזול; כשניסיון הסחיטה נכשל, הסוחטים בחרו למכור את הסיפור תמורת מזומנים.

כשהבעה אטומה של השלמה עומדת בעיניו הכהות המדהימות, ג'יאני נכנס אל משרדו. יחסיו עם אביו היו תמיד רעילים. אימו המנוחה נישלה את אביו מצוואתה והותירה את כל עושרה העצום בנאמנות לבנה, וג'יאני היה מודע בהחלט לטינה שמילאה את לב אביו בגלל ההחלטה הזאת. אך מערכת היחסים ביניהם, רעועה ככל שהייתה עד אז, הורעה הרבה יותר ברגע שג'יאני נכנס לתפקיד של אביו בתאגיד רנצטי. פדריקו רנצטי קיבל כמה החלטות עסקיות גרועות, ומועצת המנהלים, שכללה את שני אחיו הגדולים של פדריקו, החליטה להדיחו ולמנות תחתיו את בנו שכבר ניהל בעצמו חברה אחרת, רווחית מאוד. למרות שבזמנו, פדריקו טען שהוא שמח לצאת לגמלאות, מרירותו רק הלכה והתגברה כפי הנראה, כשבנו קידם את החברה והכניסהּ לדירוג החברות המובילות של פורצ'ן.

"פדריקו," בירך ג'יאני את אביו, בשם וברשמיות שהקשיש העדיף תמיד, תוך שהוא מושיט לו יד חזקה.

הקשיש, גבה-קומה אך קצת עגלגל סביב המותניים, בגלל חייו הטובים, בחן את בנו בפה קפוץ בביקורתיות. "באתי רק כדי להגיד לך שכשמועצת המנהלים תצביע להעיף אותך, בסוף החודש. לא אני ולא הדודים שלך נתמוך בך," הוא סינן.

ג'יאני קפא, מופתע כליל מהצהרת הכוונות הזאת. הוא לא היה מודע לסכנה של הצבעה על החלפתו. מניסיונו, חברי מועצת המנהלים הציבו תמיד את הרווח בעדיפות הראשונה. אך הסתבר שתופי הטם-טם במשפחה עבדו שעות נוספות מאחורי גבו. צמרמורת צוננת חלפה במורד גבו. מעט דברים היו חשובים לג'יאני מלבד עבודתו, כי הוא חונך להיות טיפוס סופר-הישגי. הוא חי, נשם וישן את העסק, ולא רק שהוא עלה והצליח כמנכ"ל של החברה המשפחתית, הוא גם העריך מאוד את תפקידו ואת האחריות אשר הייתה כרוכה בו.

"האפיזודה המגעילה הזאת פגעה בתדמיתה של החברה," הבהיר פדריקו רנצטי בצינה חרישית. "זה לא משהו שניתן להתעלם ממנו."

"המוניטין שלי נפגע," התווכח ג'יאני בקול יציב. "עשיתי טעות מטופשת בשיקול הדעת, ואני לא אנסה אפילו להצדיק את עצמי."

"עשית סקס עם מישהי במועדון לילה!" הצליף בו אביו בסלידה. "כשמצלמה מכוונת עליך!"

"ברור לחלוטין, שלא הייתי מודע למצלמה הנסתרת," אמר ג'יאני ביובש. "אבל גם לא הסכמתי להיכנע לניסיון הסחיטה."

"זאת הייתה טעות. היית צריך לשלם לפרוצה המלוכלכת ההיא, כדי להגן על שמה הטוב של החברה!"

"מאוחר מדי," השיב ג'יאני, ולא ראה שום טעם להתווכח ולהאריך את הפגישה. הוא ראה בעיניו של אביו שהקשיש שואב הנאה מסויימת מנפילתו, וכמו תמיד, זה כאב לו עמוק בפנים. זה גרם לו לתהות, כמו שתהה לא פעם בילדותו, מה הוא עולל שהצדיק כזאת טינה.

"תמיד סירבת להקשיב לי ולשמוע בעצתי!" הכריז הזקן במרירות. "אם היית מחזיק פילגש, זה היה נעשה בצנעה. אז לא היו צצות שום הפתעות. שום סקנדלים."

ג'יאני חרק בשיניו, מפני שהוא חשב תמיד שפילגש תהיה עול מחניק נוסף בחייו. אישה אחת אקסקלוסיבית שתספק את כל תשוקתו? ג'יאני נהנה מהחופש ומשפע הבחירה שעמד לרשותו, אבל אפילו פילגש יכולה לצפות למידת מה של נאמנות. למה עליו לבחור באופציה הזאת, כשרוב הנשים הצעירות שהוא פוגש שמחות להסתפק בקשרים חטופים ולא מחייבים? יותר מזה, סגנון חיים מנותק כזה הזכיר לו יותר מדי את זה של אביו, והוא סירב לקבל החלטה דומה, בעיקר בהיותו בנה של אישה שחשה מושפלת בגלל כל הפילגשים של בעלה.

"עדיף עוד יותר היה אם היית מתחתן כבר בשלב הזה ומתמסד!" הוסיף פדריקו רנצטי בנימה קודרת.

"למה לעזאזל שארצה להתחתן, בגיל עשרים ושמונה?" שאל ג'יאני בתדהמה.

"אני התחתנתי בגיל עשרים ושלוש."

"אז, בימים ההם," לעג ג'יאני, בהילחמו בדחף העז להזכיר את עובדת היות אימו היורשת העשירה ביותר באירופה, כך שאביו המרושש לא היה יכול לוותר על ההזדמנות להתחתן איתה. "מעטים הם האנשים ששמחים להתחתן כה צעירים, כיום."

"אם היית נשוי, או אפילו מאורס, חברי מועצת המנהלים היו רואים באופק תקווה לכך שתתנהג בצורה טובה יותר. אבל אתה פשוט לא מוכן להתבגר!" אמר לו פדריקו בנימת האשמה זועפת. "מה יש לך נגד מוסד הנישואים?"

"כאילו שאימא ואתה הייתם כל כך מאושרים בנישואים שלכם," פלט ג'יאני במיאוס מודגש.

הקשיש החוויר לשמע התזכורת הלא רצויה, ופסע צעד אחד אחורה. "צר לי על כך שהיית מודע לקשיים שהיו בינינו."

מבוכה מילאה את ג'יאני, כי לא הייתה לו שום כוונה להגיע עם אביו לשיחה אישית כל כך, ובגלל שהנושא של אימו, שהלכה לעולמה כשהוא היה בן שלוש-עשרה, לא עלה ביניהם כמעט אף פעם. הזיכרונות שנותרו לו ממנה היו פרטיים וכואבים מדי. שתיקה טעונה השתררה למשך כמה שניות של מועקה.

"תראה." פדריקו פרש את ידיו בתחינה מהוססת. "אתה יכול עדיין להפוך את כל המצב הנוראי הזה, אם רק תבחר את האישה הנכונה לנישואים. אתה בכלל מכיר נשים הגונות? קשה להניח שאלו הנשים שניתן לפגוש במועדונים הפרטיים המלוכלכים ובמסיבות החשק שבהם אתה מבלה," הכריז פדריקו בתסכול. "היא צריכה להיות בוגרת ומכובדת, וחייבת להיות בעלת מוניטין צחור כשלג."

"בהתחשב בכותרות שבהן כיכבתי בשבוע החולף, קשה לי להאמין שאיזושהי אישה הגונה תסכים להתחתן איתי כרגע," השיב ג'יאני במרירות.

"אל תדבר שטויות," יעץ לו אביו בקוצר רוח. "אתה עשיר כקורח. אפילו האישה המוסרית ביותר תתפתה על ידי כל מה שאתה יכול להציע... אם כי, במלוא הכנות, ההתנהגות שלך ממש לא יכולה לפתות אף אחת."

"ואותי לא מפתה הרעיון של אישה רודפת בצע, שמתחתנת איתי רק בשביל הכסף," השיב ג'יאני בפסקנות מוחלטת. "בוא לא נדבר על הבלתי אפשרי. וקשה לי לראות איך טבעת נישואין על אצבעי תרגיע את חששות חברי מועצת המנהלים."

"כולנו אנשים זקנים, במועצת המנהלים, ג'יאני. בעינינו, התמסדות היא שוות ערך להגעה לבגרות, ליציבות," הכריז אביו ביובש. "אני בטוח שאפילו אתה תוכל לשקול בית עם גדר לבנה, אם זה יכול להביא לתוצאות שאתה רוצה, נכון?"

ג'יאני חרק שיניים ולא אמר דבר. הוא הכיר רק בחורות במועדונים, נשות החברה הגבוהה ובחורות ששואפות לפצוח בקריירת דוגמנות. אבל הרי הוא לא שקל ברצינות להישמע לעצה של אביו, נכון? ממש לא. הוא עשה טעות אחת והוא ילמד ממנה לקח, אפילו אם זה אומר שהוא צריך ללמוד אותו בדרך הקשה. הוא לא התכוון לקשור את עצמו בנישואים אומללים, כדי לספק אנשי מוסר. וגם לא למען שום סיבה אחרת, הוא נשבע בלהט.

כשאצבעותיה מקמטות את מכתב הסירוב של הבנק, ג'וזפין המילטון בהתה החוצה מחלון עליית הגג לעבר בלוודיר, בית המידות המפואר הסמוך לבית הוריה. הוא היה שייך למשפחת רנצטי, וג'יאני רנצטי היה בעל האדמות והמעסיק הגדול ביותר בסביבה. טכנית, הוא גם היה השכן שלה מהבית הסמוך. כמעט כל פיסת קרקע סביבם הייתה שייכת לו, ומה שנותר להם היה בגודל של בול דואר.

ליידימיד, ביתה של משפחת המילטון, מתקופת בית טיודור, הלך והתפורר לו לאטו, עם הידלדלות ההון של משפחת המילטון, בעוד שההון של משפחת רנצטי צמח בהתמדה. לפני למעלה ממאה שנים, מישהו מהצד של אימו של ג'יאני רנצטי רכש חלק מאדמת אחוזת ליידימיד כדי לבנות את מעונם המפואר. לאט-לאט, לאורך השנים, אבותיו של ג'יאני רכשו כמעט את כל האדמות שהיו במקור של ליידימיד. רק הגן המוקף חומה, המבנים הסמוכים ופיסת קרקע לאורך חוף האגם נותרו עדיין שלהם, חשבה לעצמה ג'ו בעצב, ותהתה אם ג'יאני עומד לעוט כמו ציפור הטרף שהוא בעצם, ולחטוף את המעט שעוד נותר מביתה, כשהחוב יאלץ אותם למכור. ליידימיד ימכר וודאי במחיר מוזל מאוד, היא הודתה בלב כבד.

ברדתה לאט במדרגות המשרתים הרעועות והצרות, במחשבה החולפת שמעניין מתי לאחרונה נראה איזה משרת בביתה המאובק, היא כבשה תחושת כישלון עזה ומעיקה, ואז מתחה את כתפיה והשתלטה על הבעת פניה. היא הייתה חייבת להישאר חזקה, למען כל מי שיקר לליבה.

ג'ו הניחה את המכתב מהבנק על שולחן המטבח, לפני סבתה ושתי אחיותיה הקשישות. סיביל וביאטריס, טריקסי, בפי כולם. זה היה מפגש משפחתי.

"סירוב נוסף," אמרה בצער סבתא ליז, ופניה חרושי הקמטים נמלאו דאגה מתחת להילת השיער הלבן שאפפה אותם.

"אבל הדלקתי נר והתפללתי להצלחה," הכריזה טריקסי, דודתה הגדולה, באכזבה זועמת, כשעגיליה וצמידיה מקרקשים בקול ושערה הארוך, המאפיר, מרחף סביב פניה בגלל האופן בו היא נדה בראשה. "למה זה לא עבד?"

האחות השלישית, הצעירה מבין שלושתן, גלגלה את עיניה הכחולות ועפעפה בריסיה המלאכותיים בסגנון של פאם-פטאל. "זה לא עבד בגלל שמבחינה פיננסית, אנחנו מהוות הימור גרוע ולא כדאי להלוות לנו," היא אמרה, בגישה הפרקטית שאפיינה אותה לא פחות מהופעתה הזוהרת. "אז, מה עכשיו?"

כשידה האחת משחקת בחרדה בקצה צמתה הבלונדינית הארוכה, ג'ו העוותה את פניה החדים והמעודנים, כשעיניה הכחולות נמלאות צער. היא בלעה במאמץ. "קבעתי לעצמי פגישה עם ג'יאני רנצטי, ואני עומדת לשאול אותו אם הוא יסכים להלוות לנו את הכסף. כבר ניסיתי את כל הבנקים. הוא תקוותנו האחרונה."

"לא בטוח שאת לא מסתכנת, כשאת פוגשת אותו לבד," עקצה סיביל, בהתייחסה לכתבת העיתון השערורייתית שכל תושבי הסביבה בלעו בלהיטות.

ג'ו התעלמה מזה. "אני פוגשת אותו הערב, כשהוא מגיע לבלות בבית את סוף השבוע. חשבתי שמוטב לשמור את הפגישה במסלול לא רשמי."

"אני מוכנה להתערב שאת כבר מתחרטת שלא נענית להזמנה לצאת ארוחת ערב, כשהוא שוב ניסה, בחג המולד האחרון." סיביל נאנחה. "זה כבר היה בכל זאת, הניסיון השני שלו להזמין אותך, ואת דחית אותו. קשה לי להאמין שהדחיות הללו עוררו בו נדיבות רבה במיוחד."

"נדמה לי שהוא היה נדהם יותר, אם הייתי אומרת לו כן," השיבה ג'ו, בהעדיפה לרדת מהנושא הזה.

ג'ו הכירה את עצמה היטב, והיא סירבה תמיד להניח לעצמה להתפתות על ידי הגבר שכנראה היה כמו קריפטונייט בשבילה. ג'יאני היה "הבחור הרע" בהתגלמותו, ולא הייתה לה שום כוונה להפוך לעוד חריץ שנחקק ברגלי מיטתו המאוד מחורצות. הוא משך אותה, בעוד שאף גבר אחר לא הצליח לעשות זאת מעולם, והיא הייתה מאוד מודעת לחולשתה העצומה כלפיו. אבל היא גם הכירה את ג'יאני מאז שהייתה ילדה קטנה, העריכה את ידידותם הלא מחייבת, וממש לא רצתה להסתכן באובדן הקשר הייחודי הזה.

"יש תרבויות שבהן מאמינים שאם הצלת חיים של מישהו, חייו שייכים לך," אמרה טריקסי בפיזור דעת. "ג'יאני לא קיבל תמורה רבה במיוחד למאמץ שהוא עשה באותו היום."

עיניה של סיביל התיזו ניצוצות. "זה לא מה שקרה, למרות שאף אחד לא מוכן להודות בכך. ג'ו הצילה אותו מטביעה, ולא להיפך!" היא טענה בלהט.

ג'ו עיקמה את אפה. "אני הייתי בת תשע, והוא בן שלוש-עשרה," היא הזכירה בעדינות לדודתה הגדולה. "שנינו נהגנו בטיפשות, ושנינו נותרנו בחיים. זה כל מה שחשוב."

סיביל כבר פתחה את פיה כדי להתווכח, אך הצצה בפניה המתוחות של אחותה הגדולה גרמה לה לשוב ולסגור אותו. אברהם, בנה של ליז המילטון, הטביע את עצמו באגם, ואנשים נמנעו מלדבר על הנושא הכאוב הזה ליד אימו.

סמוקה ממבוכה בגלל התזכורת לקשר המעיק שהיא יצרה עם ג'יאני, והסוד שהם הדחיקו מאז ששניהם היו צעירים מכדי לנהוג אחרת, ג'ו קמה מהשולחן. היא פגשה את ג'יאני לראשונה רק שנה לפני שהאירוע ההוא התחולל. סבתה הלכה לבקר את אימו, שניהלה מאבק ממושך במחלת הסרטן. פדריקו רנצטי התחבב על כולם הרבה פחות מאשתו הידידותית והמקסימה, איזבלה, שהתמודדה עם מחלתה בסטואיות אצילית כל כך. אביו של ג'יאני היה איש קר ומרוחק, בלי שום רצון להתערות בשום צורה בקרב המקומיים.

ליז המילטון הביאה איתה ורדים, שאיזבלה אהבה מאוד. תה של מנחה הוגש, עם כל הטקס והתוספות, בטרקלין שטוף אור השמש. ג'ו השתעממה מההאזנה לשיחת הנשים המבוגרות, ואז נכנס לחדר ג'יאני, נער שחום עור, גבוה ורזה בן שתים-עשרה, עם רעמת שיער כל כך שחור ובוהק, שנראה ממש כחול. ג'ו ראתה את האהבה שבהקה בעיניו, כשהביט באימו החלושה. אהבה שהושבה לו בלי היסוס, כשאימו קראה לו כדי להציגו, וגאוותה בבנה ניכרה בבירור.

הוא היה מנומס מאוד ואפילו לא עשה פרצוף כשאיזבלה ביקשה ממנו לקחת את ג'ו החוצה ולהעסיק אותה. הוא שאל אותה כמה שאלות נבוכות, כדי למלא את השתיקה שהשתררה ביניהם, כמו למשל איך זה שהוא מתגוררת אצל הסבים שלה. והיא אמרה לו שאימהּ מתה והיא אפילו לא זוכרת אותה, ושאף אחד לא יודע מי אביה היה. ג'יאני היה טיפה מוטרד מכנותה המוחלטת, אך היא הייתה תמימה מכדי להסתיר את האמת.

היא אמרה לו שהייתה מעדיפה לראות את הספריה ולא את הגנים, והוא הראה לה את המדף עם הספרים באנגלית, ומהר מאוד היא כבר הייתה מכורבלת בכורסה, שקועה בקריאת ספר ילדים שהיה בעבר שלו.

המשך הפרק בספר המלא