תורה, חינוך ואקטואליה

מבוא

כמה קסם יש בתנ"ך. כולם מכירים רעיונות אקטואליים כמו הפרדת רשויות, ביזור סמכויות, עקרונות מנהיגות, שוויון בנטל, צדקה וחמלה, חסד ועוד. כמנהיג חינוכי וכמנהל בית ספר זה יותר מחצי יובל שנים למדתי ויישמתי רעיונות חינוכיים רבים. הידעתם שרבים מהמושגים הללו נבטו והגיעו לעולם לפני אלפי שנים וכתובים בתורה הנהדרת שלנו?

כל אחד מאיתנו מתוודע פעמים רבות למושגים "קבלת אחריות" או "התנערות מאחריות". כמה יפה שכבר בפרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית, אנו מתוודעים למושג "אחריות", כאשר האדם הראשון ואשתו חוה מתנערים מאחריות.

בספר הביכורים שלי, תורה, חינוך ואקטואליה, הצגתי את ניתוחי פרשות השבוע בעיניים שלי, עיניים חינוכיות ואימוניות. בחרתי להתמקד ברעיונות אקטואליים ואוניברסליים שמכוונים לחברת מופת. אחרי עשרות שנים של הוראת התנ"ך כמורה וכמרצה במכללה, אחרי חצי יובל של הערכת בחינות בגרות בתנ"ך בכל הרמות, אחרי כתיבה שבועית במקומון "כאן דרום" והופעה ברדיו "קול הנגב", החלטתי לאגד חלק מהתובנות והמסרים שלי לספר, ובו תמצאו ניתוח של כל פרשות השבוע בעיניים חינוכיות ואקטואליות.

אני רוצה להודות לרב בני לאו, ראש מיזם 929, שהקים אתר לתפארת ושאִפשר גם לי ולאלפי תלמידיי ללמוד ולהתווכח בסוגיות רבות. הגיוון, האקטואליה והחדשנות של מאות משתתפי המיזם הם עמוד ענן לרבבות רבות של אוהבי מקרא.

תודה מקרב לב לרעייתי איריס ולילדיי אורטל ואבירם, מצפן מוסרי וכוכב צפון ערכי, שאתגרו אותי, דאגו להוציא אותי, לא פעם, מאזור הנוחות ואפשרו לי לנסות להיות גרסה טובה יותר של עצמי.

זכיתי, שרעייתי איריס שאיתה אני חולק את חיי כמעט ארבעים שנה, העניקה לי את הזכות לעשות את מה שאני אוהב: ללמוד וללמד, לחנך ולכתוב. תודה לאבי רוברט, ז"ל ולאימי מרי רוז, תיבדל לחיים ארוכים וטובים, שמינקות הטיפו ודיברו חינוך והשכלה. תודה לעמיתיי המורים והמנהלים, לכל צוותי החינוך שתהו ושאלו, העירו והאירו במשך שנים על ניתוחי פרשות השבוע שלי, ותודה לדודי לוי, עורך "כאן דרום", שבחר להציע לרבבות קוראי המקומון את הפרשנות השבועית שלי, שנה אחר שנה.

פרשת בראשית

פרשת בראשית עוסקת בסיפורי הבריאה ובראשית האנושות, אבל בלב ליבה עומד שיעור בקבלת אחריות. הבריאה הנהדרת החלה באור שכולו תקווה, ולאחר שהונחה התשתית ונבראו בעלי החיים, האל בורא אדם בצלמו ומפקיד אותו על הבריאה כולה.

נתעכב קמעה על המושג "צֶלֶם אֱלֹקִים" (בראשית א כז). הפרשן עובדיה ספורנו (1550-1475, איטליה) מסביר כי ייחודיותו של האדם, שנברא בצלם האל, היא ביכולת הבחירה החופשית שניתנה לו: "הצלם האלוקי הוא הבחירה החופשית". אולם מעבר לבחירה החופשית ואף מעבר לציווי "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א כח), בריאתו של האדם בצלם אלוקים מטילה עליו שליחות גדולה הטומנת בחובה אחריות רבה. כך גם אומר רבן גמליאל (סוף המאה הראשונה עד תחילת המאה השנייה) לתלמידיו: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" (הוריות י ע"א). בכך הוא מבקש להדגיש כי כל מסע, כל שליחות, טומנים בחובם אחריות - אדם וחוה שכחו זאת אז, וגם היום ישנם בני אדם ומנהיגים ששוכחים זאת; דוגמה אישית? המלצה בלבד! משמעת ואחריות? לא תמיד!

בספרו "איש האמונה הבודד", הרב סולוביצ'יק (1993-1903, ארצות הברית) מדגיש שצלם האל שבו נברא האדם הוא בכוח היצירה והחדשנות שלו: "דמיונו של האדם לאלוקים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר. האדם הראשון שנברא בצלם אלוקים נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו, והכוח הבולט היותר הוא השכל האנושי". כוח היצירה כולל לא רק תנופה מעשית, אלא גם תנופה ערכית, ובלשונו של הרב סולוביצ'יק: "אסתטיקן יוצר, מעצב אידאות".

האל שיכן אותם, את אדם וחוה, בגן עדן שבו הכול מותר, למעט אכילה מפרי עץ הדעת. אפילו בגן עדן אין חיים ללא הגבלות. המסר ברור: אין תוחלת לאדם ללא ריסון, והוא בא לידי ביטוי בפרי המסמל צמיחה והתפתחות, אולם אם משתמשים בו שלא בתבונה - חבוי בו גם גרעין של פורענות. הנחש מצליח לפתות את חוה לאכול דווקא מעץ זה למרות האיסור המפורש, וחוה מצידה מפתה את אדם בעלה.

בפרשה זו אני רוצה לגעת בנושא קבלת אחריות, ודומני שעד היום רבים מאיתנו, ובכלל זה מנהיגינו, כמהים ל"מחיאות כפיים" ולמחמאות אולם נמנעים מלקבל אחריות.

הנחש נוקט מלאכת פיתוי מתוחכמת - הוא ממעיט בערכו של הצו האלוקי ומבטיח לחוה תועלת מאכילת הפרי - יכולת להידמות לאל ולדעת טוב ורע: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג ה). הפיתוי מתממש משום שהוא פוגש אצל חוה קרקע פורייה - האיסור דווקא גורם לה לחשוק בפרי. במילים אחרות, הפיתוי למעשה אסור מצליח רק כאשר לאדם עצמו ישנו רצון פנימי להתפתות ולחטוא, לכן בטרם אדם מאשים את הזולת המסית בטעותו - עליו לקבל אחריות ולבחון קודם את עצמו.

האם שמעתם לאחרונה את נבחרי הציבור שלנו מאשימים את עצמם ולא אחרים? האם ראיתם מנכ"ל של חברה שכשלה שמשאיר את המפתחות מתוך קבלת אחריות לכישלון? קשה למצוא כאלה. לכל אורכה של הפרשה הראשונה בתורה בולטת ההתנערות מאחריות; האדם שאוכל מעץ הדעת וחוטא מתנער מאחריות ומאשים את האישה שנתן לו האל; והאישה מאשימה את הנחש שפיתה אותה. פרשת בראשית מבקשת ללמדנו מהי אחריות, שכן זו אולי בעיית הבעיות; איפה ההודאה בחטא? איפה קבלת האחריות? אין. נשמע מוכר? בוודאי!

גם בהמשך, לאחר שקין רוצח את הבל אחיו, הוא מתנער מאחריות. קין מקנא בהבל וכועס מאוד משום שמנחתו של הבל נתקבלה ושלו לא. האל מסביר לו כי עליו לשלוט ביצר החטא שבו: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ" (בראשית ד ז), אבל קין אינו מתגבר על היצר ורוצח את אחיו. האל נותן לו הזדמנות להתוודות ושואל אותו: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד ט), אולם קין, שלפני דקות אחדות רצח את אחיו, עונה: "מאיפה לי לדעת?": "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד ט). תגובתו של קין אינה מתקבלת על הדעת, שכן היא חוטאת לאחריות הבסיסית המוטלת על כל אדם באשר הוא - לעצמו ולזולת. סיפור קין והבל פותח מסכת של יחסים עכורים בין אחים - יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, רחל ולאה, יוסף ואחיו - וכמה עצוב ומרגיז הדבר, אך האם מדובר בגזירת גורל? לא ולא. סיימנו את קריאת התורה בתיאור מותו של משה, ושם המצב שונה: משה בתיבה ואחותו מרים העומדת על המשמר, ומשה המנהיג ואהרון אחיו הגדול - משמשים מודל ליחסים בין אחים, המבוססים על כבוד, על אהבה ועל מסירות.

הפרשה גם נותנת פתרון ראוי לאחת הבעיות הקשות של האדם והחברה - הבדידות. הפתרון הראשון שהאל מנסה הוא יצירת בעלי החיים; הוא בורא אותם ומביאם לפני האדם, ובכל זאת כתוב: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב כ). רק כאשר נבראת האישה נפתרת בעיית הבדידות. מסכת יבמות בתלמוד נותנת לכך הסבר פסיכולוגי: "השרוי בלא אישה [...] שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה [...]" (יבמות סב ע"ב), ואכן, זוגיות טובה היא כזו שבה שני בני הזוג משלימים זה את זה. כדברי קהלת: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד" (קהלת ד ט) - מערכת יחסים טובה נוצרת כאשר יש שיתוף, עזרה הדדית ותמיכה. מבחינתי, כאיש חינוך, בריאת האיש והאישה היא שיעור חובה המלמד על יחסי שוויון בין בני אדם, על חיים מתוך שותפות, על המתנה שבגיוון בין בני אדם ובנות אדם ועל החשיבות בכבוד, בהכלה ובאהבה.

גם היום שולטים בעולמנו הקנאה, הפיתוי והמוות, אבל החטא הקשה ביותר מאז ועד עולם, כפי שהוא עולה מתוך פרשה זו, הוא אי־קבלת אחריות. זהו המסר - בכל עת ובייחוד בעת משבר. רק מי שהוא אמיץ וכן מספיק עם עצמו, ושאינו מאשים את הזולת במגרעותיו, בטעויותיו ובכישלונותיו, יהיו הניסיונות אשר יהיו, יכול להתחיל לתקן את עצמו. הלוואי שנשכיל כולנו "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", נלמד לקבל אחריות, נרסן את היצרים, ניצור ונחדש, נימנע מפיתויים שליליים ונבחר בטוב. במילים אחרות, מי שמקבל אחריות זוכה לגן עדן תמידי, ומי שמתנער מאחריות מגורש מגן עדן כל העת.

פרשת נח

בפרשה הקודמת אכלו אדם וחוה מעץ הדעת כי הם רצו להיות כאלוהים. קין ולמך רצחו, ואחרי שהאדם הכזיב בחטאיו ישנה הידרדרות מוסרית נוראית נוספת, עד שהאל קובע בפרשה "רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו ה): כל המעשים שליליים, וגם "יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו ה): אפילו המחשבות והכוונות רעות, ולכן אין סיכוי לתיקון והעולם יושמד.

כך אכן קורה, ולאחר המבול נוצרת גרסה חדשה של האנושות. ואז? האם המבול השיג את מטרתו? האם יש שיפור? ממש לא, משום שאחריו נׁח עצמו חוטא ורץ להשתכר "ולדפוק את הראש" - כן, אותו נח שמצא חן בעיני האל (אגב, השמות נח וחן הם היפוך אותיות), בנו חם חוטא באופן חמור ו"זוכה" לקללה נוראית, והאנושות כולה מבקשת לבנות מגדל ולהגיע לשמיים. אולם אף שהאל קובע ש"יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח כא), הוא לא משמיד שוב את האנושות ואפילו מעניק ברית עולם להבטחתו - הקשת בענן.

סיפור המבול נושא מסר הרסני; האל שברא הכול באופן נפלא משמיד כמעט הכול, "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם [...] וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (בראשית ז כג).

לשם מה נדרש להשאיר את נח ואת כל אשר איתו בתיבה? למה האל לא היה יכול להתחיל הכול באמת מההתחלה ולברוא יקום חדש; אדם מסוג אחר, אולי קצת פחות תאוותני והרסני? המרצה ד"ר גילי זיון, המלמדת במכון למנהיגות "מנדל", טוענת כי תיבת נח נועדה על מנת לשמר את העבר ולהביאו לעולם החדש. סיפור תיבת נח הוא סיפור על עולם חדש שלא הוקם רק על הריסות העולם הישן, אלא גם על המורשת שלו.

אנחנו תמיד נשענים על מה שהבאנו מביתנו, על התרבות שלתוכה נולדנו, ועם המטען הזה אנחנו ממשיכים; עוצרים, משנים ומחדשים, אבל אף פעם לא מתחילים עם דף חלק.

ומה נלמד מכך? קיצוניות אינה הדרך הראויה, והניסיון לעקור מן השורש את המציאות הקיימת ולברוא במקומה מציאות חדשה לגמרי לעולם לא יצלח. הפרשה שלנו יוצאת נגד היומרה הזאת. דרכם של היהדות ושל החינוך היא "תיקון עולם"; לא "טוטאל לוס", אלא תיקון הליקויים. לא מהפכה, אלא שינוי הדרגתי מתוך קבלת אחריות על הקיים.

כולנו צריכים לזכור זאת: מנהיג פוליטי שהבטיח לשנות הכול, מנהל חדש בעבודה שרוצה לקעקע כל מה שעשה קודמו, ואף בני זוג שנקלעו למשבר. הדרך הנכונה היא לתקן, ולא להרוס הכול ובמהירות. אם אצל האל אין "טוטאל לוס", גם אצלנו לא יהיה!

ומכאן לחשיבות החמלה. מטרתו של סיפור תיבת נח אינה להזהיר אותנו מפני עונשי האל אם לא נתנהג כראוי, אלא ללמד אותנו את סוד החמלה; החמלה שנובעת מאהבת החלקי והפגום ומהשמחה בו, כשלומדים לראות את מה שיש ולא את מה שחסר, כשסולחים לעצמנו ולאחרים על טעויות ועל חטאים וכשמחברים את כל גוֹני החברה גם כשכל גוון מקדש משהו אחר. אלוהים, בשיא אכזבתו, מדגים מהי חמלה באומרו, "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל [...] לְהַכּוֹת [...] כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח כא), וממנו נלמד כולנו את סוד החמלה. חשוב!

מטרת החינוך היא "מתיקון היחיד לתיקון עולם". המסר המרכזי אינו המבול, אלא הברית המגולמת בקשת בענן, שמבטאת את ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. הלקח הוא שהדרך לתיקון האדם והעולם היא דרכו הארוכה והסבלנית של חינוך. זה מה שכולנו צריכים להדגיש - חינוך. חינוך. חינוך.

וכפי שציינתי לא פעם בעבר, כדי להגיע לחברת מופת האדם צריך לחשוש בעיקר מעצמו ומיצרו הרע, ועל כך כבר כתב יהודה הלוי (1141-1075, ספרד, ירושלים) בחוסר אונים קורע לב, "וְאֵיכָה אֶעֱבֹד יוֹצְרִי בְּעוֹדִי אֲסִיר יִצְרִי וְעֶבֶד תַּאֲוָתִי?" (פיוט הנאמר בתפילת שחרית ביום הכיפורים). מדוע אנו עבדים ליצרים ולתאוות? זו תמצית המאבק התמידי שלנו.

הפרשה מסתיימת בנימה חיובית - בסיום המבול מופיעה קשת בענן. הקשת היא אור, היא צבעים, היא תקווה, ולכן תמיד נייחל לטוב. גם אם חלקים בציבור ובמנהיגיו לא ידברו על אהבת חינם ויקרעו את החברה לגזרים; גם אם תתרגש עלינו מגפה קשה או פורענות - תמיד יכולה להופיע קשת של גאולה. הקשת היא אור האמת והצדק ותמיד תוכל להסתנן מבעד לעננים הקולקטיביים של חטאי האנושות. תמיד תהיה תקווה ותמיד יהיו בציבור אלה שמוכנים ומזומנים לקבל על עצמם את העול ואת היופי שבמשימה להיות קשת מתנוססת ולהאיר בטוב. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, והקשת מדגישה זאת.

מי ייתן ולא נהיה עבדים ליצרנו, נאהב אהבת אמת ונבין כי הדרך הנכונה בכל משבר אינה כאוס, אלא תיקון יסודי והדרגתי; אינה ביטול של כל מה שנעשה ויצירת מציאות חדשה, אלא תיקון תהליכי נכון, וכמובן - תמיד נחפש את הקשת, את האור ואת התקווה.