עיני השקד של תמר

אני אוהב לטייל בחושך ולהביט בכוכבים. יש משהו בשמיים השחורים המלאים בנקודות מנצנצות... וכמו כל דבר אצלי, גם הם קשורים אליה. השמיים השחורים מזכירים לי את המסתוריות שבה, והכוכבים דומים לכל הדברים הטובים שגיליתי בה, כמו הכישרון שלה לשירה והצניעות הטבועה בה. הנערה החדשה בעלת עיני השקד הגיעה לבית ספרנו, כבר בכיתה י', ומאז הפכה חלק מהנוף הקבוע אצל כולם, ועמוק אצלי בלב.

אני זוכר שרציתי שתבחין בי, ושתחזור לדבר איתי, ממש כמו בעבר.

רק תיזכרי בי, לפעמים.

החמשוש כבר שישיסט

1

כדי ליצור חומר חדש, יש צורך בתהליך כימי... הקריאה שלי נקטעה כשירדתי מהאוטובוס. יום ראשון בבוקר, אחרי נסיעה משכונת בית הכרם, הלכתי לכיוון הכניסה לבית הספר כשאני עוד חצי ישן.

כבר יכולתי לראות אותו מרחוק – התיכון הממלכתי דתי "מעלות", השוכן בשכונת מעלות דפנה הצפון ירושלמית.

לפני שנכנסתי לבניין, בדקתי שלא שכחתי את הכיפה וסידרתי אותה במקומה על הראש, ידעתי שבכניסה עלולים להמתין לנו המנהל, מר משה משריקי בעל הכרס הגדולה והסגנית שלו, הגברת נילי רפאלי, בעלת הקארה השחור. השניים האלה מסתובבים ביחד וכולם מכנים אותם "המפטי ודמפטי", כי תמיד הופיעו מאחורי איזה קיר, ודאגו להשגיח שהבנים נכנסים עם כיפות והבנות בלבוש הולם: שרוולים לא קצרים מדיי, בלי יותר מדי עגילים או איפור, ושלא מוסתרות נעלי פלטפורמה מוגזמות תחת החצאיות הארוכות.

מדי כמה שניות עברו לידי חבר או שניים, נתנו טפיחת בוקר טוב והמשיכו בדרכם. התעלמתי מהמולת התלמידים שהתאספו ליד הספסלים בחזית בית הספר, עליתי לקומת השישיסטים, ונכנסתי לכיתה.

"היי דורון, ראית את התלמידה החדשה?"

הרמתי עיניים עייפות אל גיא, החבר הכי טוב שלי, שתמיד קרא לי דורון, במלעיל.

גיא היה הבחור הכי ערני שאני מכיר. כשרק הכרתי אותו בתחילת כיתה ז', חשדתי שהוא לוקח משהו, אבל מאז הספקתי להסתובב איתו מספיק זמן כדי לדעת שאין כל בסיס לחשדות. לפעמים נדמה שהוא עושה בדילוגים את כל הדרך מהבית שלו בארמון הנציב עד לבית הספר. כמו הרבה מבני השכבה שלי, הוא התחיל לעשן כבר בכיתה ט', אבל לא שום דבר מדאיג מעבר לזה. גיא הוא מין מצב צבירה נוזלי שכזה. מוזר לכולם ומוזר גם לי – איך הפכנו להיות חברים כל כך טובים? החרשן של השכבה, זה שרץ הביתה כדי להכין שיעורי בית וללמוד למבחנים, מתחבר דווקא עם הבחור שיושב על הגדר במרכז העיר אחרי הלימודים, זה שיוצא בכל מוצ"ש לכיכר החתולות בזמן שאני מגלה עוד ספר מדעים מרתק ומעביר איתו את כל הסופ"ש. פעם אפילו התלוצצתי עם עצמי שחוץ מהעובדה ששנינו נולדנו בבית החולים ביקור חולים בירושלים, אין בינינו שום דבר במשותף. וגם הנתון הזה, ביג דיל, חצי מהשכבה שלנו נולדה שם. אני הייתי מאושר מהעובדה שבתור בן יחיד אני חוזר כמעט כל יום לבית ריק, כי ככה יש לי שקט ללמוד, ולעומתי גיא, היה מבקר לפעמים את ההורים שלו במקום העבודה שלהם – אבא שלו הוא שכיר בבית דפוס קטן בבניין כלל, ואימא שלו עבדה בחנות בגדי ילדים ברחוב שטראוס.

"הגיעה תלמידה חדשה?" השלכתי את תיק הגב לשולחן הקבוע שלי בחזית הכיתה ופניתי להביט בו, מקנא בו על שאינו עייף כמוני. מקום הישיבה שלי תמיד היה בשורה הראשונה, ותמיד ישבתי לבד. לא מתאים לי שישבו לידי ויסיחו את דעתי בזמן הלימודים. גיא ידע את זה וכיבד את זה, ותמיד התיישב ספסל אחד מאחוריי, ככה היה מספיק קרוב אליי מצד אחד ומספיק רחוק כדי לתת לי ספייס. ידעתי שמצידו הוא היה מעדיף לשבת בשולחן הכי אחורי, כדי שהמורים לא יקלטו אותו עוסק בשטויות, אבל בשבילי הוא מקריב את הרצון הזה שלו. נראה לי שבגלל ויתורים כמו אלה, שהגיעו משנינו, הסתדרנו ממש טוב.

"כן." זרק לעברי "לא ידעת?"

"הרגע הגעתי." הבטתי לעבר הספרייה הקטנה שעמדה בצד הכיתה. בהמלצתי הכניסו אותה לכיתתנו, כשבמדף הראשון עמדו להם בשורה ספרי הכימיה שאותם אהבתי יותר מכול.

אני מתכנן לערוך ניסוי בשיעור כימיה, משהו שיקיף את מה שלמדנו בשנה שעברה, ואז גיא דוחף את האף שלו ממש מתחת לעיניים שלי "דורון."

"מה?"

"אומרים שהיא צפונית."

"מי?"

"אתה בארץ או מה? הילדה הזאת, התלמידה החדשה בשכבה שלנו."

"כמה מסעיר."

"בא לך ללכת לראות אותה?"

"לא."

"כולם בחוץ מתלהבים ממנה."

נאלצתי להפסיק את עירוב החומרים הכימיקלים בראשי כדי להתלוות אליו, לא מפני שעניינה אותי התלמידה החדשה, אלא רק בגלל שהוא כל כך התעקש. ירדנו מקומת הכיתות, ובדרך פגשנו בגברת פלטקין, המורה לכימיה, שחייכה אליי. היא הייתה לבושה בהופעה הקבועה שלה: הבגדים המרושלים, המשקפיים הגדולים, האיפור המצחיק, הכובע המרופט והתיקים העמוסים בחומרי לימוד ודפי עבודה. תמיד היה נראה שהחצאית הצרה שלבשה לא הסתדרה לה עם העקבים. כך אני מכיר אותה, וכך למדתי להעריך אותה. החזרתי לה חיוך ומיהרתי להדביק את קצב הליכתו של גיא.

"תוציא לך מהראש את שיעורי כימיה רק לרגע דורון."

לא חשבתי לענות לו. כימיה זאת באמת חולשה אצלי, אם המקצוע הזה לא היה קיים, לא הייתי טורח להגיע לבית הספר.

מקצה המסדרון ראה אותנו רחמים, אב הבית, הוא נופף לעברנו לשלום. ברגע שגיא ראה אותו, סימן לי לחכות לו רגע, ואני הלכתי אחריו בתבוסה. חיבבתי את רחמים, הוא לא היה איש צעיר, אבל הייתה לו סבלנות רבה לכל התלמידים, ובמיוחד לכאלה שעושים קצת בעיות, כמו גיא.

"רחמים!" גיא קרא לעברו, והושיט לו יד ללחיצה.

"שלום לכם," רחמים חייך אלינו והושיט לנו שקית נייר עם אגוזים. גיא לקח כמה אחדים, הניח את זרועו על הראש כדי לוודא שהכיפה שם, והתחיל לברך בקול "... בורא פרי העץ."

"אמן." החזיר לו רחמים.

"רחמים..." מלמל גיא תוך כדי לעיסה "תביא סיגריה." אמר והביט סביב כדי לוודא שאין אף אחד מההנהלה שצופה בנו.

רחמים חייך לעברי חיוך מתנצל, הוא ידע שאני הקול השפוי כאן, אבל שתקתי. אני לא מתערב לגיא בבחירות שלו.

"אתה רוצה שיפטרו אותי?" ענה לו, ואז שלף סיגריה מכיס חולצת העבודה שלבש והושיט אותה לגיא.

גיא הודה לו, טפח קלות על כתפו ושנינו פנינו החוצה.

עצרנו מול הספסל עליו ישבה התלמידה החדשה, כשמכל צדדיה היא מוקפת בבני ובנות השכבה.

"דורון, בחייך, תסתכל עליה, היא לא נראית לך מוכרת?"

ניסיתי לאתר את אותה תלמידה, מושא ההתעניינות הרבה בבוקר יום ראשון בבית הספר, אך לא ממש הצלחתי, על מה כל ההמולה? ואיך גיא מצליח בכלל לראות משהו?!

"אני יודע!" גיא נדרך ותפס לי את הכתף "זאת תמר, תמר אנ'לא-זוכר-את-שם-המשפחה-שלה, נכון שזאת היא? הזמרת ההיא... שכחתי מתי בדיוק ראו אותה בטלוויזיה... אבל זו היא נכון?"

אני לא יכול להגיד שלא התרגשתי, אבל גם... לא אהבתי את הרעיון הזה. שהיא הגיעה ללמוד אצלנו, למה דווקא כאן? חסרים תיכונים שיכולים להתאים לה? למה לא יכלה להישאר ברמת אביב ג', או בלא-משנה-איפה שגרה קודם? למה הייתה חייבת לבוא דווקא הנה?

כבר ראיתי בראשי את התמונה הצפויה, קבלת פנים כזאת חמה ואוהדת היא תקבל מדי יום. אני נותן לה ימים ספורים בלבד עד שתיהפך לתלמידה הכי מקובלת בשכבה ובבית הספר בכלל ועד שתיהפך לחברה של התלמיד הכי מקובל בשכבה וכולם יצדיעו להם כזוג השנה.

בחנתי אותה ממקומי במעגל, היא נראתה מוחמאת מכל תשומת הלב שקיבלה מאיתנו, כאילו שהיא לא רגילה לזה. כן, כן, ממש. בטח זאת רק אחת הדרכים שלה לאסוף עוד מעריצים בבית הספר, בטח היא תתחיל לחלק כרטיסים להופעות שלה ואלבומים לכל מי שייתן לה להעתיק את שיעורי הבית. אולי אפילו יבקשו ממני להדביק איתה פערים בלימודים כי אני גאון השכבה (נו טוב, גאון בית הספר). אבל שתשכח מזה, אני לא אפנה לה זמן רק כי היא צפונית, זמרת מפורסמת וגאוותנית.

מהמקום בו עמדתי ראיתי את גיא מתקרב להמולה, דוחף את הכיפה לכיס, מניח את משקפי השמש על ראשו, ניגש אל התלמידה החדשה ומציג את עצמו. הוא כזה אידיוט הגיא הזה, למה לעזאזל כולנו צריכים להזיל ריר רק בגלל שהופיעה כמה פעמים בטלוויזיה?

הצלצול נשמע. אבל אף אחד לא זז. כולם המשיכו לעמוד לצידה ולשאול אותה שאלות. אפשר לחשוב, אז היא יודעת לשיר, ביג-דיל.

אל ההמון התקרב המנהל משריקי שירד ממשרדו במיוחד כדי לפזר את שאון התלמידים. גיא הבחין בו ומיהר לשלוף את הכיפה מהכיס ולהניח אותה על ראשו. שני תלמידים שאחזו בסיגריה מיהרו להחביא אותה ולהיעלם מאחורי אחד העצים. אבל משריקי לא התעניין באף אחד מהם. הוא התקרב לתלמידה החדשה, חייך חיוך ממיס והציע ללוות אותה בעצמו אל הכיתה שלה. מזלי שיש הפרדה בכיתות בין הבנים לבנות והיא לא לומדת בכיתה שלי. חבל שהפורמט הזה לא תקף גם בשיעורי המגמות ובהקבצות מתמטיקה, ככה הייתי לומד יותר בשקט.

אחרי שהתפזרו כולם, פסעתי באיטיות גם אני לעבר הכיתה. שנייה לפני שנכנסתי פנימה ראיתי אותה, את התלמידה החדשה, יוצאת מהכיתה שלה ועומדת בסמוך לדלת. נתקלתי בעיניה שחיפשו משהו. לרגע נראתה נרגשת מבית הספר החדש, המבט שלה היה כה עמוק עד שכמעט השתכנעתי. היו לה עיניים יפות, לתמר הזאת, עיניים מיוחדות, מלוכסנות וחומות כמו... עיני שקד. העיניים האלה התמקמו להן בשלמות על פנים צרות ושחומות, כולה הייתה נראית ככליל השלמות...

דלת כיתתה נסגרה והעירה אותי ממחשבותיי. רכז השכבה נעמד בכניסה לכיתה שלנו והודיע לכולנו שאפשר לרדת לבית הכנסת, שם הנחנו תפילין והתפללנו שחרית. חזרנו לכיתה אחרי שעה קלה ואז שיעור אנגלית החל.

המורה שרבטה על הלוח את התאריך, י"ח בטבת התש"ס, 27 בדצמבר 1999, ופנתה לכיווננו.

"מישהו רוצה לספר לי, באנגלית כמובן, מי התלמידה החדשה?"

נאנחתי בייאוש, את הפזמון הזה נצטרך לשמוע עוד הרבה.

מזווית עיני השמאלית ראיתי את יניב, משועשע ומחויך, מרים את ידו. הבחור יעשה הכול כדי להיות בעניינים, וכמובן שיעשה הכול כדי לנהל את השיעור בצורה מלאה בכל דבר חוץ מאנגלית.

"כן יניב."

"התלמידה החדשה... דה ניו סטודנט איז פרום תל אביב אנד הִי..."

"שִׁי משה, שִׁי."

"אנד שִׁי איז אֶ סינגר."

המורה כחכחה בגרונה "וואט איז הר ניים יניב? – איך קורים לה?"

"אה." יניב גירד בראשו ונשען על השולחן שמאחוריו, מנדנד כך את כיסאו שעמד להחליק ולהפילו בצורה מביכה, אפילו עבור תלמיד שיודע לצאת טוב מכל מצב. "תמר, תמר שלו."

"אוקיי יניב, טאנק יו."

"טאנק יו!"

כל הכיתה פרצה בצחוק, חבורה של מולקולות חסרות השכלה. גלגלתי את עיניי.

"מישהו אחר מוכן להתנדב?" קולה של המורה ריחף מעל הכיתה. כולנו התחלנו להשתעמם אבל תמיד יש את אלה שמסכימים לשתף פעולה. לצערי, אחד מהם זהו החבר הכי טוב שלי. ראיתי את גיא מרים את ידו, ומחכה בקוצר רוח להזדמנות שלו להסיח את דעת המורה מהנושאים הרגילים. מזלי שאינו לומד איתי במגמת כימיה, אחרת לא הייתי יודע מהם פרוטונים ואלקטרונים.

"יס גיא."

גיא הוריד את ידו והתחיל לדבר באנגלית הכושלת שלו "אני לא יודע למה היא באה ללמוד כאן אבל אני חושב שאנחנו ברי מזל."

המורה לאנגלית התעמקה בגיא ובדבריו, מתעלמת מאנחותיי המיואשות.

"וואי גיא?"

"ביקוז, ביקוז... טוב המורה אני מסתבך באנגלית אז אני ממשיך בעברית. אנחנו ברי מזל כי ככה בית הספר שלנו יהיה על המפה. בזכות תמר נהיה מפורסמים וכולם יחשבו שאנחנו בית ספר כזה מדליק ובגלל זה היא כאן."

לא יכולתי לתת לו להמשיך "אם אתה מחפש לעשות רושם, כדאי לקדם את בית הספר מבחינה לימודית, אתה לא חושב?" תקעתי לו. המורה לאנגלית הביטה בשנינו בידיים שלובות, מרוצה שנוצר ויכוח תוסס ומעניין.

"שתוק יא חנון. הרי ידוע שבתי ספר של חכמים תמיד נשארים ריקים כי כולם מפחדים להיכשל בבחינות הכניסה. לעומת זאת בתי ספר של ילדים מפורסמים – חברי כנסת, שחקנים, אנשי עסקים – הם בתי ספר מבוקשים ביותר כי כולם רוצים להתערות עם האליטה."

"אז איך אתה מסביר את העובדה שהיא בחרה ללמוד דווקא אצלנו? למה לא עברה לבית הספר של האנשים המפורסמים שלך? מעניין למה היא בחרה להתערות דווקא איתנו ולא עם תלמידי החברה אליה היא כביכול משתייכת." את השאלה הזאת שאלתי גם את עצמי, למה היא הגיעה ללמוד דווקא אצלנו? "תחשוב על זה גיא, אנחנו בסך הכול בית ספר פשוט, ירושלמי, שלא בולט ברמה החברתית, הדתית או הלימודית."

גיא התנועע על כיסאו באי נוחות "מה אתה רומז? יש לך איזו שהיא דעה קדומה עליה דורון?"

"אני רק חושב שהיא לא כזאת 'היי קלאס' כמו שכולם חושבים, אחרת היא לא הייתה זורקת לכיוון שלנו. רק אתם עם ההתנהגות המתמרחת שלכם הופכים אותה לכוכבת. אז תפסיקו להתלהב ממנה כי היא בעצמה לא מבינה מאיפה נְחַתֶּם עליה, היא ודאי צוחקת על כולכם כי היא יודעת שההערצה הזאת לא מגיעה לה."

גיא ביטל את דברי בזלזול, ופרש את ידיו לצדדים בייאוש.

בחנתי את גיא בעיניים עייפות ולחשתי לכיוונו בשקט "את הריר שלך תשמור לאנשים חשובים יותר."

"איזה ריר?" ענה לי בקול, "עזוב שטויות, אני לא התלהבתי ממנה כמו שאתה מתאר."

"לא? אם הייתה תעלת ניקוז מתחת לרגליך היינו יכולים להקים נהר על שם..."

"טוב, זה מספיק!" המורה קטעה אותנו "אני חושבת שהבהרנו את הנקודה." היא הסתכלה עליי ועל גיא, חזרה לשלב את זרועותיה וחיכתה לדממה מוחלטת מצד הכיתה "אני חושבת שלא משנה מהן סיבותיה של התלמידה החדשה בבחירת בית הספר הזה על פני בתי הספר האחרים. הדבר החשוב הוא, שכולנו צריכים לכבד את הבחירה שלה ולשמוח שלומדת איתנו תלמידה כשרונית. כולנו צריכים לזכור שלא משנה מה הרקע של תלמיד, כל עוד הוא יכול לתרום לבית ספרנו בדרכו שלו."

הרגשתי נבוך. משום מה נראה היה שדבריה של המורה הופנו יותר אליי מאשר אל גיא או לכל שאר הכיתה. יכול להיות שהמורה התאכזבה מדעתי? שהתרשמה שאני שונא זרים ואולי אפילו מקנא בתשומת הלב? שטויות! אם יש למורה הזאת קצת אינטליגנציה, היא תדע שאני רק מנסה לעורר את התלמידים מחלומות בהקיץ.

"כולם להוציא עכשיו את תיקי העבודות, אני רוצה לראות את החיבורים." המורה החלה לעבור בין השולחנות ועברה על מה שכתבנו, ואז צלצל הפעמון.

"לפעם הבאה, כולם מגיעים לשיעור עם דוחות קריאה ועם נאום מוכן באנגלית בנושא באג 2,000!"

גיחכתי. בכל פעם שהנושא הזה עלה בחדשות, ולמרות שההורים שלי דיברו על זה בלי סוף, שהעולם הולך להשתגע כי לוח השנה מתאפס, משהו שם הרגיש לי קיצוני.

השיעור שאחרי כן היה של"ח, המורה נכנס לכיתה ולפני שקיבל שקט הכריז: "כולם לגשת לאולם הספורט, המנהל מבקש לכנס את כולם לקראת סיומו של הרבעון."

באולם הספורט הצטופפנו עם כל בית הספר על כיסאות פלסטיק שחורים. ולאחר כמה דקות עלה משריקי וניסה את המיקרופון. "כולם שומעים אותי?" תשובה חד משמעית נשמעה מכל 500 התלמידים והמנהל חייך, מרוצה.

"אני רוצה לברך את כולכם על הגיענו לרבע השנה..." הוא החל לנאום נאום משעמם על כמה חשוב להשקיע למען עתידנו, ושהבגרויות פותחות לנו דלתות בחיים וכו'. חזרתי להקשיב רק כשהחל לדבר על תלמידים מצטיינים. "אני רוצה לברך את שכבה י' שנמצא בה התלמיד המצטיין בכימיה, שהגיע בהישגיו למעלות גבוהות ואף עבר את השמיניסטים..." צפיתי מראש שהמנהל ימשיך לשבח את הישגיי גם במקצועות האחרים, ושאפילו ישלוף תעודת הצטיינות כמו שעשה בסוף השנה שעברה, אך לאחר מחיאת כף קצרה מהקהל, המנהל שתק לכמה שניות ואז חייך לעבר קצהו השני של האולם. "אני רוצה לברך את התלמידה המוכשרת שהגיעה ללמוד אצלנו. ואני רוצה להזמין אותה אל הבמה כדי שכולנו נכיר אותה. תלמידיי היקרים, קבלו את תמר שלו!" כולם מחאו כפיים בהתרגשות. כמה מחבריי אף שרקו וצעקו "ת-מר! ת-מר!..."

הדמות הקטנה שעלתה לבמה הביטה בכולנו בחוסר אונים. חשבתי שאולי משהו קרה לה, זה היה נראה כאילו... כאילו העלייה לבמה זרה לה... נראה היה שאף אחד לא הבחין בכך מלבדי, כי כולם המשיכו לשרוק ולהריע.

"אני רוצה לברך אותך על שהצטרפת לבית ספרנו תמר." אמר לה המנהל. תמר חייכה "תודה." אמרה לתוך המיקרופון שהצמיד אליה.

המוזיקה החלה לנגן ואז ניצת בה משהו, עיניה הבריקו וחיוכה חשף שיניים גדולות.

"אני מבקש מכל הבנים לעזוב את האולם, תמר רוצה לשיר כמה שירים. רק הבנות מתבקשות להישאר." הוראתו של המנהל גרמה לגל של קולות מבואסים לעלות מצד הקהל. האמת היא שגם אני רציתי להישאר, רק כדי לראות בשידור חי מה באמת מעניין בה.

כל הבנים של בית הספר יצאו באיטיות, מקווים שאולי מישהו יתעקש שיישארו. הסתודדנו כולנו מחוץ לדלת הצדדית של אולם הספורט, הדלת עם הזכוכית השקופה שדרכה אפשר לפחות לראות מה קורה בתוך אולם הספורט.

כשתמר החלה לשיר כולם מחאו כף בהנאה, גם המורות. ממקומי, נדחף בין גיא לבין אלחנן השמן של השכבה, שמעתי את המוזיקה, אך את האנרגיות שבשירתה קלטתי רק דרך הפרצופים של הבנות שהקשיבו לה.

"היא ממש מזכירה לי את בריטני ספירס." שמעתי את אלחנן זורק מעל הראש שלי.

היא עברה משיר לשיר בקצב מסחרר. כל שיריה היו קצביים וחזקים. נראה שאף אחת לא רצתה שתפסיק. היא שרה מכל הלב, לעיתים עצמה את עיניה והתרכזה בשירה ולעיתים הביטה בקהל בפוקוס שלא ייאמן. למספר שניות ראיתי את גיא שהביט בי במבט שאמר "לאן נעלמה האדישות שלך עכשיו אה?" אבל התעלמתי ממבטו. מאחורינו הופיעה פתאום הסגנית נילי, שהביטה בכולנו במבט כועס.

"לא אמרו לכם הבנים לחזור לכיתות? מה לא היה ברור? גם תמר ביקשה שרק הבנות יישארו."

"האמת שלא שומעים כלום." פלט גיא, וכולנו מיהרנו להיעלם.

כשרצינו להיכנס לכיתות ראינו שגם הבנות יצאו כבר מאולם הספורט. ככל הנראה ההופעה נגמרה ולפני שמישהו יכול היה לשים לב, תמר כבר ירדה מהבמה ונעלמה לה.