- פרק 0 -
פרולוג
מוזיקה רועשת, קריאות התרגשות וקולות חוגגים נשמעו מכל עבר. הרחוב הראשי של מרכז העיירה היה עמוס עד אפס מקום באזרחיה הטובים. התלהבותם של התושבים הייתה בשיאה, ואין פלא: אירוע שכזה לא קורה בכל יום.
אמצע היום והשמיים נקיים מעננים. שמש חמימה קישטה את מרכז הרקיע והוסיפה לאווירת החג שנישאה ברוח האביבית.
כולם המתינו בציפייה דרוכה לאירוע הפתיחה, התרגשותם מרטיטה את האוויר. בעוד כמה רגעים, ידעו, יישא מלך ורסריה את דבריו. אירוע זה כשלעצמו היה מצדיק יום חג, אך האיש שאותו חיכו התושבים לראות ולשמוע הוא יד ימינו של המלך ויועצו הנערץ, הגנרל ביורן.
מקרנים תלת־ממדיים הוצבו ברחבי העיר, קופסאות קטנות ושחורות שנפרשו לאורך הרחובות ובפינת כל בר או בית עסק. אותם מקרנים שידרו את האירועים הממלכתיים באמצעות הולוגרמה מיניאטורית. הטכנולוגיה לא הייתה חדשה, אך כולם הסכימו פה אחד שהשתפרה פלאים. אלו שבחרו בכך, התחברו למשדר ההולוגרמה והנה, כבמטה קסם, ניצב לנגד עיניהם הגנרל ביורן, דבריו נשמעים כאילו עמד לפניהם, במרחק פסיעה אחת. היו שהתעלפו כאשר התחברו למכשיר, אך לא הייתה לכך סיבה טכנולוגית; זו הייתה עוצמת ההתרגשות שאחזה בהם כאשר מצאו את עצמם, גם אם כאשליה בלבד, עומדים מול הגנרל ביורן או מול הוד מעלתו בכבודו ובעצמו.
חלק מהקהל העדיף לחזות באירוע במו עיניו, בלי מסנני המסכים וההולוגרמות, והקדים לתפוס מקום בסמוך לבימה המלכותית. הצפיפות וההמתנה הארוכה שווים את המאמץ, אמרו, מכיוון שאין תחליף למפגש פנים אל פנים עם הגנרל ביורן כשהוא נושא את דבריו. היה בו משהו עוצמתי, מעורר השתאות והערצה, כריזמה שניתן לחוש בה רק כשעמדת מולו וראית את דמותו כפי שהיא במציאות.
אבני החומה המקיפה את ממלכת ורסריה קורצו מחומר סודי שנקרא ״זהבת״. על פי השמועות, הומצא החומר על ידי הוד מעלתו בכבודו ובעצמו. אותן חומות מוזהבות הקיפו בטבעת מושלמת את העיר העתיקה שעל הריסותיה נבנתה הממלכה כולה, ומעולם לא נפרצו.
ורסריה ידעה לא מעט מלחמות ותושביה התגאו בפאר הטכנולוגי שהשיג מלכם הנערץ. הממלכה הייתה ידועה בקרב שכנותיה ויריבותיה בגישתה הפתוחה בכל הנוגע לקדמה ולטכנולוגיה. הזהבת, החומר שממנו נבנו החומות, היה בין המצאותיה הבולטות וכך גם מקרן ההולוגרמות הקטן. המשדר שאליו התחברו התושבים דיווח באופן תדיר על אירועי הממלכה ושידר עדכונים. כאשר לא היו כאלה, שימש המשדר לצורכי פרסום.
לאורך הטבעת החיצונית של העיר ניצבו כזקיפים גורדי שחקים, קודקודיהם המחודדים הוסתרו לעיתים בין העננים. אדם העומד בגובה פני הים ומתבונן בהם היה רואה את הבניינים חודרים אל קרבי הרקיע כמו חרבות המשסעות מפלצות אפורות.
ורסריה הייתה ממלכה לוחמת מראשיתה, וככזו ציפתה מנתיניה הגברים להתגייס לצבא ולמלא תפקידים קרביים מסוכנים. בדרך כלל הייתה ידה של הממלכה על העליונה מבחינה צבאית, אך פעמים רבות ספגה אבדות כבדות בנפש. הלוחמים שנספו בקרב זכו לכבוד ולהערכה רבה והממלכה ראתה בהם פטריוטים אמיתיים. האמירה ״טוב למות בעד ממלכתנו״ הייתה שגורה בפיהם של המנחמים בעת נפילתו של אדם בקרב.
בשל רוחה הלוחמנית של הממלכה נוצר חוסר איזון דמוגרפי: בעוד הנשים היו מוגנות ומבוצרות, בילו הגברים שנים ארוכות בארצות נידחות הרחק מגבולות הממלכה, וחלקם מעולם לא חזרו. הפער הלך וגדל עם השנים וההשלכה העיקרית של מציאות זו הייתה פסיכולוגית. בעבר נהגו הגברים לחזר אחר הנשים, אך בשל מיעוט בני המין הגברי התהפכו היוצרות. גם החוק שונה בהתאם ונקבע היתר לכל גבר לשאת כמה נשים שיחפוץ.
הנשים הפכו למפרנסות העיקריות של המשפחה, לצד דאגה יום־יומית למשק הבית. הגברים שנבחרו לשרת את הממלכה מתוך גבולות העיר שימשו בעיקר כניצבים בתפקידי לחימה ואכיפה של חוקי הפנים. אותם חוקים השתנו על בסיס קבוע, כך שאדם יכול היה להתעורר כשהוא הגון וישר ולסיים את היום בבית המעצר מבלי שעשה דבר שיצדיק זאת.
היו גברים שנשארו נאמנים לערכי הזמן הישן, כמו מונוגמיה, אך אלה הפכו נדירים. מרבית הגברים נהנו ממעמדם החדש מאז עלייתו של המלך הנערץ.
קשה לומר על תושבי ורסריה שהיו עשירים. רובם לא היו בעלי נכסים או רכוש רב, אך מעולם לא נשמעה תלונה על מחסור. הממלכה יזמה והפעילה מערכת יעילה שסיפקה את צורכיהם הבסיסיים של כל הנתינים: מזון, שירותי רפואה, הכוונה תעסוקתית, שידוכים וכיוצא באלו. נראה כי רוב התושבים שמחים בחלקם.
עם זאת, היו בממלכה נתינים בעלי ממון ונכסים. רובם הגדול ירשו את ממונם ואת נכסיהם והעדיפו לגור במעגל הפנימי של עיר הבירה. חלק זה של העיר היה קטן יותר, מוקף חומה שהייתה נמוכה רק במעט מזו שגוננה על הממלכה כולה, וכדי להיכנס אליו נדרש אישור מיוחד. מעטים יכלו לעבוד באזור הזה, ומעטים עוד יותר יכלו להרשות לעצמם לגור בו. השערים הגדולים שהפרידו בין האדווה הפנימית של עיר הבירה ובין האדווה החיצונית היו סגורים בדרך כלל, חוצץ ברור בין המעמדות: אנשי הסוד והאנשים הפשוטים, אנשי סמכות ואנשי שירות. הם נפתחו רק בימי חג או באירועים ממלכתיים שבהם נשאו הוד מעלתו או הגנרל, יד ימינו, נאום לאומה. תשע פעמים נפתחו השערים מאז תחילתו של ״הזמן החדש״, וזו הייתה הפעם העשירית. אירוע שכזה לא היה מעולם ואיש לא האמין שיתרחש אי פעם: המלחמה נגמרה.
מרבית תושבי ורסיה לא ביקרו מעולם בתוך עיר הבירה, והיום החגיגי היה עבורם הזדמנות שאולי לא תחזור לעולם. כולם לבשו את מיטב בגדיהם, מתהדרים באופן מאופק ומבקשים לכבד בהופעתם את המעמד החגיגי.
חווית הכניסה דרך שערי הזהב הייתה עוצרת נשימה, במלוא מובן המילה. ראשית נגלו לעיני הנתינים המבנים הגדולים והמרשימים, עשויים זהבת בלתי חדירה ובלתי שבירה. המדרכות היפות והמצוחצחות נראו חדשות והעיר כולה הייתה מרווחת, נקייה, טובלת בשפע צמחייה גזומה ומטופחת. מעל לכול ניכר יתרונה הבולט — היעדרם הכמעט מוחלט של שוטרים ואנשי ביטחון.
מדי המשטרה הרשמיים היו בגוון ורוד בוהק, כך שניתן היה לזהותם מייד. היו שהעריכו את אנשי החוק וכאלה שחששו מפניהם, ושתי הגישות היו מוצדקות. התושבים היו מורגלים בנוכחותם מלאת העוצמה של לובשי המדים הוורודים בכל שעות היום, כך שהיעדרו של הגוון המסוים הזה בעיר התיכונה היה כמעט בלתי נתפס ועורר רגשות מעורבים — הקלה לצד חרדה.
הנתינים עשו את דרכם מקצוות הממלכה אל שערי עיר הבירה בנתיב שהלך והצטמצם, מצטופפים יותר ויותר ככל שהתקדמו אל מרכז העיר, אל ארמונו המפואר של הוד מעלתו.
הארמון היה המבנה המרשים ביותר בממלכה כולה. עשוי כולו זהבת, פנים וחוץ, הצריחים והמגדלים נראו לעין מכל פינה של העיר. כעת, משהיו קרובים אל הארמון, מראהו המרשים עורר בהם תחושה רוחנית כמעט. די היה בצילו של המבנה כדי לגרום גם לאדיש שבנתינים להתמלא יראת כבוד.
למרגלות הארמון נבנתה במה ארוכה, מוגבהת ועשויה זהבת שעליה ניצבו כמאה חיילים במדי צבא הממלכה. הם עמדו בשולי הבמה, מקיפים אותה מכל צדדיה, חמושים ורציניים, עיניהם חלולות כמעט. זר עלול היה לטעות ולחשוב שנוכחותם טקסית בלבד ומטרתה להוסיף לאווירת הניצחון, אך למעשה הם היו ערניים ודרוכים, קשובים להוראות שנמסרו להם באמצעות אוזנייה אלחוטית, זריזים, יעילים ושקטים. הם ניצבו בסדר מופתי סביב הגבר בבגדים האדומים שעמד במרכז הבמה.
הגנרל ביורן לא נשא על גופו כל אמצעי שידור או הגברה, אך כאשר הרים את ידו ולחץ על מצחו פעמיים, קולו נישא ונשמע בממלכה כולה. אם היה ברחבי הממלכה מכשיר שלא השמיע את קולו של הגנרל ביורן, הרי שהיה מקולקל או בלתי חוקי.
״אזרחי ורסריה,״ הדהד קולו הסמכותי, ״אנו עומדים היום בפני עידן חדש. עידן של שקט, של שגשוג, של נחת. החלום בן מאות השנים שאותו חלם מלכנו האהוב, סוף כל סוף התגשם.״
דממה דקה השתררה. אף קול לא נשמע. הגנרל ביורן השתהה רגע קט, ואז הכריז:
״ניצחנו!״
שאגה אדירה פרצה מפיהם של אזרחי הממלכה כולה. הקהל הריע בתשואות רמות שנישאו באוויר. כל איש ואישה, ילד וזקן, כל אדם בממלכה נשא קולו בהתרגשות עצומה והממלכה נמלאה תרועות ניצחון.
ביורן עמד במרכז הבמה בזחיחות אדישה, סופג את גלי השאגות והקריאות כאילו היו משב רוח חמים. תמיד היה רם וגאה, נשוא פנים וזקוף, דבר לא ערער את יציבותו. שערו הבהיר היה קצוץ בסגנון הצבאי המוכר, מדיו בצבע דם, דרגות מתנוססות על כתפיו ועל חזהו עיטורים ומדליות. בידו הימנית, המתוחה לצד גופו אחז אקדח מבהיק ומוזהב, וכף ידו השמאלית ננעצה בכיסו. הבעתו הייתה שלווה, אך דרוכה וגביניו מכווצים במרכז מצחו הנמוך. שרירי ומרשים, רשמי ומחושב, איש לא הטיל ספק בהיותו הכשיר והמיומן ביותר, הראוי מכולם להוביל את העם בדרכו של המלך. רבים האמינו כי ביורן הוא אבי הממלכה, ממש כשם שהאמינו שהוד מעלתו הוא התגלמות האלוהות עלי אדמות.
כאשר החלו השאגות לדעוך הרים ביורן את אקדחו מעלה וירה באוויר פעם אחת. הכול נדמו.
״ידענו ימים של צער וכאב, של אובדן, הקרבה וסבל. לחמנו יחד מלידה ועד זקנה, דורות שלמים של לוחמים ענדו את סמל הממלכה ונתנו את חייהם. ובשביל מה?״ שאלתו של ביורן הדהדה ונישאה מעלה, כאילו אדוות קולו נשלחת אל כל קצוות העולם.
״למען היום הזה. היום שבו הוכחנו את ערכה של אחדות. היום שבו הוכחנו את יוקרתה של אמונה ודבקות במטרה. היום שבו הוכחנו לכל מי שהעז לפקפק בדרך הארוכה והקשה שבה נאלצנו ללכת. על כולנו להיות אסירי תודה להוד מעלתו, שעל אף הסערות המסוכנות ידע לנווט אותנו אל היום הזה. יחי המלך!״
״יחי המלך!״ קרא העם כאיש אחד.
בתזמון מושלם נשמע קול בודד ומרוחק שהפר את הרמוניית הצהלה של הממלכה. מטוס הלך והתקרב, מלווה בשניים אחרים, ואלו עשו את דרכם אל עבר ממלכת ורסריה.
״אנשי ורסריה הטובים. אנא, קבלו בהערכה את גיבורינו השבים מהמלחמה.״ ביורן ירק על הרצפה והשיב מבטו אל על. המטוסים הלכו והתקרבו, וכל אותה העת שאג הקהל בהתלהבות. על מסכי ההולוגרמה ניתן היה לראות תקריב של המטוסים העושים את דרכם אל עבר מרכז עיר הבירה. כאשר היו המטוסים קרובים לנחיתה כבו מנועיהם, והמדחפים הענקיים כוונו כלפי מטה. המטוסים עצרו באוויר והחלו שוקעים אט־אט אל אזור הנחיתה, ממש לפני הבמה המוזהבת שעליה עמד הגנרל. המנועים דממו ולקול מצהלות הקהל נפתחו דלתות המטוסים ומתוכם יצאו בזה אחר זה חיילים תשושים ומוזנחים למראה, מדיהם מוכתמים בדם, חלקם פצועים. האחרונים לצאת מהמטוס היו שניים, מבולבלים למראה, שניצבו משני צדדיו של אדם מבוגר יותר ותמכו בו. סבסטיאן, המבוגר מבין השלושה, פער את פיו בתדהמה והביט סביבו, אינו מורגל ברעש מבשר טובות. ג'ק, אחד הצעירים, בעל מראה קשוח ושרירי, עמד מתוח, הבעה חשדנית על פניו, ראשו מורכן וסנטרו צמוד לבית החזה. מריו, הצעיר הנוסף, שלח יד בהיסח הדעת וגירד בראשו. הוא היה היחיד מבין השלושה ששפתיו נמתחו למעין חצי חיוך.

- פרק 0.5 -
לקול קריאות הקהל הנלהבות עלו החיילים בזה אחר זה אל הבמה המוזהבת והצדיעו למפקדם העליון. ביורן החליף כמה מילים עם החיילים, מפגין סמכות מעוררת כבוד לצד מחוות אנושיות חמימות. לצופה מהצד נראה ביורן כמו אב גאה המברך את ילדיו בשובם ממסע ארוך. על אף היותם גיבורים, לא עלה על דעתם של החיילים לחרוג מכללי ההתנהגות ולהפגין איזו מחווה חברית כלפי הגנרל, שמעולם לא עודד התנהגות כזו בקרב פקודיו. הוא כיבה את מכשיר ההגברה הנסתר שלו, ומלבד קריאות האהדה לא ניתן היה לשמוע דבר. ״יחי המלך!״ קראו רבים, וחלקם הוסיפו: ״יחי הגנרל!״.
שלושת החיילים שבסוף התור היו הראשונים לחוש באווירה יוצאת הדופן. הם תהו, איש איש לעצמו, אם חבריהם הניצולים מרגישים אף הם את אותה תחושה משונה. מצד אחד נשמעו קריאות ניצחון, אך מנגד שררה תחושת הקלה, כאילו הממלכה, שמאז ומעולם עמדה בסכנה קיומית, זכתה סוף סוף לנשום לרווחה. את החוויה הזו התקשו השלושה להבין.
מריו שם לב למתח שאחז בסבסטיאן והניח יד על כתפו. סבסטיאן מעולם לא אהב רעש מכל סוג. פעם סיפר להם, לו ולג'ק, שהעיוורון שלו מכפיל את עוצמת השמיעה. ״תודה, מריו," אמר. תמיד ידע ידו של מי מונחת על כתפו. איש לא הצליח להבין כיצד אדם מבוגר למדי ובעל מום כה משמעותי, הפך חלק מיחידה קרבית בצבא. ובכל זאת, מאז היכרותם לא נדרשו למריו חוויות משותפות רבות כדי להבין את ערכו האדיר של סבסטיאן. הוא היה הרופא המוכשר ביותר שהכיר. ידיו המיומנות והיציבות ביצעו פעמים רבות ניתוחי חירום בשטח, ומאידך הייתה בהן העדינות הדרושה לגידול צמחי מרפא, אותם צמחים שהצילו את חייהם של מריו ושל ג'ק ואף שמרו על שפיותם. מריו נזכר בפקעת המגולגלת שבכיסו ובלע את הרוק שהצטבר בחלל פיו. עוד מעט, אמר לעצמו. רק עוד קצת.
ג'ק היה הלוחם הקטלני מכולם. מריו, שהיה אף הוא לוחם מנוסה ומיומן, נאלץ להודות שלא היה רוצה ללחום נגד ג'ק בקרב אחד על אחד. ג'ק הסכים איתו, כמובן. הוא היה בחור מוצק וחמור סבר, מעט נמוך ממריו ומסבסטיאן, ואופיו הנוקשה הלם את מבנה גופו. לעיתים היה מריו מדמה אותו בעיני רוחו כפצצה קטלנית. הוא היה שקט, חשדן ומופנם, אך כשהגיע הרגע להילחם — היה יוצא מתוכו השד במלוא עוצמתו.
תור החיילים הלך והתקצר וכעת עמדו השלושה על הבמה, כמה פסיעות ממפקדם העליון. הם לא היו רגילים לתשומת הלב, למצלמות ולרעש הגדול, אך להתרגשות ולמתח שאחזו בהם היה אחראי יותר מכול הגנרל ביורן עצמו. האיש והאגדה.
כשהגיע תורם הצדיעו לו יחד, סימן המעיד על הקשר ביניהם. לרוב היו המפקדים והחיילים מצדיעים בסדר מסוים, מה שהפך סימן מוסכם ברבות השנים והיה ידוע לכל הדרגים. ביורן חייך, מה שהוסיף לתחושת המתח שאחזה בשלושה. הוא הניף את אקדחו המוזהב מעלה וירייה אחת פילחה את האוויר. הקהל השתתק לגמרי, ממתין בציפייה דרוכה לדבריו. המצלמות התמקדו בשלושת החיילים שעמדו על הבמה במדיהם הבלויים. האחד לבוש לבן מכף רגל ועד ראש, סימן להשתייכותו לחיל הרפואה, והשניים האחרים במדי לוחמים. על כתפו הימנית של מריו התנוסס סמל שהעיד על דרגת פיקוד גבוהה. ככל הידוע לו, הוא היה היחיד בדרגה זו שחזר מהמלחמה. ביורן פנה אל הקהל, מחווה בידו אל השלושה.
״אני מציג בפניכם את ג'ק,״ אמר והפנה את מבטו אל האיש המכונס והשתקן. עיניו הכחולות של ג'ק הצטמצמו כפי שתמיד עשה בזמן מארב, כדי שצבען לא יבלוט בשטח. ״כך נראה הסיוט של אויבינו,״ המשיך לקול מצהלות הקהל. ״לצידו עומד סבסטיאן, הטוב שברופאי הממלכה. הכירו לו תודה מעומק ליבכם, שכן בזכותו אנו מברכים על חזרתם של חיילים כה רבים.״ המצלמה התמקדה בפניו החתומות של סבסטיאן, בעיניו נטולות המיקוד. ״ואחרון — קבלו את מריו. אלו שזכו לשרת תחת פיקודו יעידו על נכונותם ללכת אחריו באש ובמים, לגיהינום ובחזרה. המפקד הזה הביא גאווה אדירה להוד מעלתו והשלים אין־ספור משימות נועזות וחשובות שתרמו באופן משמעותי לניצחון הממלכה. זכרו אותם, זכרו את שירותם המסור ואת תרומתם רבת התעוזה לניצחון האומה. ברוכים הבאים הביתה, בנינו. ממלכת ורסריה מצדיעה לכם.״ ביורן חתם דבריו ביריקה על רצפת הבמה והצמיד את אקדחו המוזהב אל בית החזה, סימן המסמל הצדעה בין דרג גבוה לדרג נמוך. הקהל שאג בהערצה ומחא כפיים, מברך על תבונתו של המלך ועל חריפותו של הגנרל ומעלה על נס את אומץ ליבם של החיילים המושיעים מידם הארוכה של אויביהם.
בדיוק כפי שעשה עם יתר החיילים, ניגש ביורן אל תיבה קטנה שניצבה על הפודיום ושלף מתוכה שלוש מדליות זהובות ומשובצות אבני חן שהמילים ״גיבור לאומי״ מוטבעות עליהן. הוא ענד אותן על צווארם של הגיבורים. הן היו מבהיקות וכבדות.
מכשיר ההגברה של ביורן כובה כשלחץ פעמיים על מצחו, והוא פנה אל השלושה בדברים.
