הניצחון ושברו

פתח דבר

מספטמבר 1972 עד אפריל 1973, לנוכח הדיון הציבורי בסוגיית השטחים המוחזקים, מגוון הדעות שרווחו במפלגת העבודה בנושא והצורך לגבש עמדה מוסכמת של המפלגה לקראת הבחירות הקרבות לכנסת, קיימה מזכירות המפלגה בירור מקיף בשאלת המדיניות של ישראל בשטחים.

הדיון נערך ביוזמתם של שר הביטחון משה דיין ושל מזכיר המפלגה אהרן ידלין, התפרש על פני שמונה ישיבות ולקחו בו חלק 51 חברות וחברי מזכירות. מלכתחילה נועד הבירור ללבן את עמדת מפלגת העבודה בסוגיות הקשורות באופן שבו צריכה ישראל להתנהל בשטחים כל עוד אין הסדר מדיני. כמו כן נועד הדיון לפרוש בפני הציבור את השקפותיהם של בכיריה בנושאים הנדונים. בין סוגיות אלו ניתן למנות את מידת השילוב בין ישראל לבין השטחים בתחומי הכלכלה והתעסוקה, ובראש ובראשונה העסקת פלסטינים במשק הישראלי; ואת שאלת המעורבות הישראלית, הן הממשלתית והן היזמית־פרטית, בפיתוח המשק הפלסטיני, בהתיישבות וכדומה.

אולם כבר בתחילת הדיון הסתבר כי לא ניתן לנתק את המדיניות בהווה ואת הצעדים שיינקטו בזמן הקרוב מחזון העתיד. הניסיון להגביל את הדיון ולתחום אותו למדיניות האקטואלית בשטחים נידון אפוא לכישלון. מצד אחד, בתוצריה של המדיניות לטווח הקצר היה כדי להשפיע על סיכוייו של הסדר מדיני עתידי ועל תכניו;¹ מצד שני, בהשקפה על אודות העקרונות האמורים לעמוד ביסוד ההסדר העתידי היו גלומים גם הצעדים האפשריים או הדרושים בטווח הקצר על מנת ליצור את התנאים הנחוצים להשגתו וליישומו.

בפועל, הדיון במזכירות המפלגה אכן חרג מהגדרות שתחמו אותו, מהסוגיות האקטואליות אל הטווח הרחוק — עתיד השטחים המוחזקים ועתידה של מדינת ישראל. יריעתו התרחבה אף מעבר לכך, והוא נפרש לשאלת דמותה ומהותה של ישראל. בצד הסוגיות שצוינו לעיל נבחנו בו קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לנוכח המשמעות הדמוגרפית הגלומה בסיפוח השטחים המוחזקים ובשליטה בפלסטינים שמתגוררים בהם; דמותה המוסרית של ישראל; והאפשרות של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לעומת פתרון במסגרת ממלכת ירדן.

מן הבחינה הפוליטית הסתיים הדיון במזכירות מפלגת העבודה בקול דממה דקה. בסופו, בגלל החשש מקרע פנימי במפלגה לנוכח חילוקי הדעות והבדלי הגישות שהתגלו בדיון, ומאחר שלדעת בכיריה לא היתה סיבה מדינית ממשית להכרעה, לא התקבלו החלטות בנוגע לדרכה של המפלגה ולמדיניותה ביחס לשטחים המוחזקים; והדיון לא הטביע חותם על מצע המפלגה לקראת הבחירות לכנסת, שנועדו להתקיים בשלהי 1973. את הטון בעניין זה נתנה ראש הממשלה גולדה מאיר, הדוברת האחרונה בדיון, אשר הביעה את דעתה כי "אין כל צורך לקבל החלטות או סיכומים".

עם זאת, לא יהיה זה מופרז לייחס לפרוטוקול הדיון חשיבות רבה. ראשית, ככל הידוע, בעשור שחלף מאז מלחמת ששת הימים ושבו החזיקה מפלגת העבודה ברסן השלטון במדינה, זה היה הדיון המקיף היחיד שקיימה המפלגה במוסדותיה בסוגיית המדיניות בשטחים המוחזקים. שנית, לא נס לחם של השיקולים, הטיעונים והנימוקים שהועלו באותם ימים, בראש ובראשונה מצד אלה שהחזיקו בקו היוני, בשיח האקטואלי והעתידי בנוגע לשטחים המוחזקים. לנוכח התהליכים שנגלים לעינינו בישראל בימים אלה, אשר מכרסמים באופייה הדמוקרטי ובדמותה המוסרית של המדינה, חשיבותם דווקא עולה.

* * *

מחמת קוצר היריעה מצאתי לנכון לכלול בחיבור מדבריהן של דמויות בכירות במפלגה: ראש הממשלה גולדה מאיר, שר האוצר פנחס ספיר, שר הביטחון משה דיין, סגן ראש הממשלה ושר החינוך יגאל אלון, השר ישראל גלילי, שר החוץ אבא אבן, שר התחבורה והתקשורת שמעון פרס, שר החקלאות חיים גבתי, שר המשטרה שלמה הלל, מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן־אהרן ומי שיכהנו כשרים בממשלה בראשות יצחק רבין בשנים 1977-1974: חברי הכנסת אהרן ידלין, אברהם עופר וחיים צדוק. מן הטעם הזה ובשל היעדר עניין השמטתי קטעים מהדיונים שלא עסקו בסוגיות שנדונות בחיבור. הם מסומנים בטקסט באופן הבא: [...].

כמו כן, מאחר שחלק מהפרוטוקולים לא נערכו עריכת לשון בעת כתיבתם, הכנסתי תיקוני פיסוק ולשון והאחדת כתיב שהיו הכרחיים, לטעמי.

תוכנן המלא של ההרצאות שנישאו במזכירות מפלגת העבודה בדיון על עתיד השטחים המוחזקים שמור בארכיון מפלגת העבודה, כמפורט ברשימה הביבליוגרפית.

פרק ראשון

ממפא"י למפלגת העבודה: בין פילוג לאיחוד

במרוצת שנות ה־60 של המאה ה־20 חוותה מפא"י — המפלגה הדומיננטית בתנועת העבודה הישראלית ובמדינה — שורה של טלטלות,² אשר ראשיתן בהתעוררות "הפרשה" על סִפו של העשור בשנת 1960. תחילתה של "הפרשה" בכשל ביטחוני חמור בשנת 1954, הידוע כ"עסק הביש". בחודש יולי 1954 ביצעה רשת של יחידה 131 של חיל המודיעין פעולות חבלה במצרים, אשר נועדו ליצור אי־שקט במדינה ולערער את היחסים בינה לבין בריטניה וארצות הברית. הכוונה הייתה להביא להשעייה, אם לא לסיכול, של חתימת הסכם בין מצרים לבריטניה על פינוי הכוחות הבריטיים מאזור תעלת סואץ — מהלך שעורר דאגה בישראל. תקלה שאירעה לאחד מחברי הרשת בעת ביצוע פעולת חבלה הביאה למעצרו, ובהמשך למעצרם של חברים נוספים בה. במשפט נידונו חברי הרשת לעונשים חמורים. שניים מהם — ד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר — נידונו למוות, וששת החברים האחרים לעונשי מאסר של שבע שנים עד מאסר עולם. בסוף ינואר 1955 הוצאו מרזוק ועזאר להורג בתלייה. שאר חברי הרשת נשלחו לרצות את עונשי המאסר הכבדים.

ועדת חקירה שהוקמה לבירור הכשל, בהשתתפות נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי, לא הצליחה להבהיר את התמונה ולקבוע מי נתן את ההוראה לפעולה הכושלת במצרים ונושא באחריות לה: שר הביטחון פנחס לבון או ראש אגף המודיעין אל"ם בנימין גיבלי. בעקבות זאת גברו הקולות בצמרת מפא"י שתבעו את פיטורי שר הביטחון. לבון, אשר הבין לאן נושבת הרוח, הודיע על התפטרותו ועזב את תפקידו כשהוא טעון מרירות כלפי חבריו השרים ממפא"י, בליווי תחושה קשה, שלא הייתה משוללת יסוד, כי נפל קורבן לקנוניה נגדו וכי נעשה לו עוול. המשא הכבד הזה המשיך לייסר אותו במרוצת השנים הבאות ולא נתן לו מנוח, גם לאחר שנבחר למזכ"ל ההסתדרות הכללית בשנת 1956.

בשנת 1960, לאחר שנודע לו כי אנשי אגף המודיעין הציגו לוועדת אולשן־דורי מסמכים מזויפים ופרשו בפניה עדויות שקר מתואמות, דרש לבון מדוד בן־גוריון שכראש הממשלה ושר הביטחון יודיע כי הוא, לבון, אינו נושא באחריות לפעולה הכושלת במצרים — דרישה שבן־גוריון דחה. מכאן התפתח עימות חזיתי מר בין השניים, אשר הסלים והלך, הסעיר את מפא"י והיה טמון בו פוטנציאל לפגיעה קשה במפלגה. קצרה היריעה מלהתחקות אחר נפתוליה של "הפרשה", ואולם נציין כי בשלהי דצמבר 1960 טיהרה ועדת שרים הידועה בשם "ועדת השבעה", שבראשה עמד שר המשפטים פנחס רוזן אבל למעשה ניווט אותה שר האוצר לוי אשכול, את לבון וקבעה כי לא הוא נתן את ההוראה לגיבלי וכי הפעולה הכושלת במצרים בוצעה ללא ידיעתו. בן־גוריון תקף בחריפות את דרכי עבודתה של הוועדה ודחה בתקיפות את מסקנותיה. בסוף ינואר 1961, על מנת לכפות את עמדתו, הוא נקט צעד דרמטי והגיש לנשיא המדינה יצחק בן־צבי את התפטרותו מראשות הממשלה. בתחילת פברואר, על מנת לרצות את בן־גוריון ולשכנע אותו לחזור בו מההתפטרות וכדי לבלום את המאבקים הפנימיים במפא"י, הודח לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות; מהלך שאומנם סיים את המשבר במפלגה באותו הזמן, אך לא הסיר את החרב המתהפכת מעל ראשה.

באמצע שנת 1963 התפטר בן־גוריון מתפקידיו כראש הממשלה וכשר הביטחון ובמקומו התמנה אשכול. בשנתיים הבאות נקלעה מפא"י לעימות חריף בין בן־גוריון לבין אשכול ולמחלוקת עמוקה שבמוקדה שני עניינים: הקמת המערך עם מפלגת אחדות העבודה ו"הפרשה". מחלוקת זו הידרדרה בסופו של דבר לפילוג. בהקמת המערך היה כדי לשנות את מאזן הכוחות במפלגה בין ההנהגה הוותיקה — שחבריה היו אשכול, גולדה, ספיר וזלמן ארן — לבין הצעירים, בראש ובראשונה דיין ופרס, שקראו עליה תיגר. שותפות של הוותיקים עם ראשי אחדות העבודה — בייחוד גלילי, אלון ומשה כרמל, בעלי העבר הביטחוני והצעירים יחסית - הייתה אמורה להעצים את כוחם של הוותיקים וליצור משקל נגד לצעירים במפא"י, כדור המשך להנהגה.

"הפרשה" שבה לסדר היום בעקבות תביעתו התקיפה של בן־גוריון למנות ועדת חקירה משפטית שתבדוק הן את האחריות ל"עסק הביש" והן את התנהלותה של "ועדת השבעה" ומסקנותיה. אשכול דחה את הדרישה הזאת, על שני חלקיה, מחשש שפתיחת "הפרשה" תגרום למשבר מפלגתי וממשלתי ושהיא תזיק לו עצמו, כמי שהיה חבר ממשלה בזמן אירועי "עסק הביש" וחבר ב"ועדת השבעה".

ועידת מפא"י, שהתכנסה באמצע פברואר 1965, דנה בשתי הסוגיות וקיבלה את עמדת אשכול והוותיקים בשתיהן; ברוב של כ־60 אחוזים היא תמכה בהקמת המערך והתנגדה לחקירת "הפרשה". שלושה חודשים לאחר מכן נחתם הסכם בין מפא"י לבין אחדות העבודה להקמת רשימה משותפת — המערך. המהלך הזה האיץ את הפילוג במפלגה: בסוף יוני 1965 החליטו בן־גוריון ותומכיו לפרוש ממנה ולהתמודד ברשימה עצמאית בבחירות לכנסת — רשימת רפ"י, בראשות בן־גוריון ולצידו דיין, פרס, יוסף אלמוגי ואחרים.

הבחירות לכנסת בתחילת נובמבר 1965 הבליטו את העימות החריף בין המערך לרפ"י, והוא לווה בהשמצות ובהתקפות אישיות. המערך ניצח בהן והקים ממשלה בראשות אשכול. רפ"י, שקיבלה עשרה מנדטים בלבד, רחוק מציפיותיה להוות חלופה שלטונית, נותרה באופוזיציה. מצב עניינים זה השתנה ערב מלחמת ששת הימים: הוקמה ממשלת אחדות לאומית, רפ"י השתלבה בה ודיין הצטרף אליה בתפקיד שר הביטחון.

לאחר המלחמה החלו דיונים על איחוד בין מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י למפלגה אחת. על המשא ומתן בין המפלגות איימו מחלוקות בשאלת הרכב המוסדות של המפלגה החדשה — המשקל שיינתן לכל אחת מהמפלגות המתאחדות, ובשאלת הדרך לבניית המוסדות — ועידה נבחרת או ועידה מוסכמת. השיח בין מפא"י לאחדות העבודה התנהל בדרך כלל על מי מנוחות, פרי ההתנסות המשותפת המוצלחת והאמון שנרקם במסגרת המערך. לעומת זאת, בין ראשי רפ"י לבין ההנהגה הוותיקה של מפא"י שררו יחסים עכורים, מתיחות וחוסר אמון. מצד אחד, רפ"י ראתה באיחוד בין שתי המפלגות אמצעי להשיג את שלא עלה בידה לעשות בבחירות — לדחוק את ההנהגה הוותיקה של מפא"י. בוועידת רפ"י, שהתכנסה בסוף דצמבר 1967 ואישרה את האיחוד עם מפא"י, הצהיר דיין במפורש כי הוא מחייב את המהלך על מנת לסלק את אשכול מראשות הממשלה ואת ספיר מתפקיד שר האוצר, כלומר, לסלק אותם מהנהגת המדינה. מן הצד האחר, הנהגת מפא"י חשדה בכוונותיהם של ראשי רפ"י וראתה בהם איום על ההגמוניה שלה. היה לכך ביטוי במשא ומתן בין שתי המפלגות, שלא אחת לווה בכעסים וברוגז.

בסופו של דבר נמצאה הדרך להתגבר על המהמורות והושגה פשרה שלפיה קיבלה מפא"י 57 אחוזים במוסדות המפלגה החדשה וכל אחת משתי המפלגות האחרות קיבלה 21.5 אחוזים. בינואר 1968 יצא האיחוד אל הפועל והוקמה מפלגת העבודה. בן־גוריון, אגב, לא הצטרף למפלגה המאוחדת והתמודד בבחירות לכנסת 1969 בראש מפלגה חדשה — הרשימה הממלכתית.

מפ"ם, המפלגה הרביעית בתנועת העבודה הציונית בישראל, שהחזיקה בגישה יותר מתונה במישור המדיני־ביטחוני ויותר רדיקלית בשדה החברתי־כלכלי לעומת מפא"י, רפ"י ואחדות העבודה, נותרה מחוץ לאיחוד המתהווה. בינואר 1969, לאחר משא ומתן מייגע ובתמיכת רוב אנשי מפא"י וחטיבת אחדות העבודה, נחתם הסכם בין מפלגת העבודה לבין מפ"ם על הקמת המערך (החדש), שהתקיים עד שנת 1984. בשנה זאת, לאחר הבחירות לכנסת ובעקבות הקמת ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס, פרשה מפ"ם מהמערך.

שלוש החטיבות שהרכיבו את מפלגת העבודה נבדלו ביניהן במזג המדיני־ביטחוני ובמזג ההתיישבותי. את חטיבת מפא"י אפיינו מתינות, פשרנות ופרגמטיזם; ממילא אנשיה — פנחס ספיר, אבא אבן, אברהם עופר ואחרים — הובילו את הקו היוני במפלגה החדשה. בכירי רפ"י — משה דיין ושמעון פרס — החזיקו במישור המדיני־ביטחוני בהשקפה ניצית אקטיביסטית. אחדות העבודה חייבה אקטיביזם ביטחוני ומדיניות התיישבות אקטיביסטית, וחוגים בתוכה, ובראשם יצחק טבנקין, מנהיגו ההיסטורי של הקיבוץ המאוחד, תמכו ברעיון "ארץ ישראל השלמה". שלושת דובריה הבולטים בדיון במזכירות המפלגה החזיקו בגישות שונות: ישראל גלילי היה נץ, יצחק בן־אהרן השתייך למחנה היונים, ואילו יגאל אלון לא היה נץ אבל גם לא יונה.

במרוצת השנים לאחר האיחוד נקטה לעיתים חטיבת רפ"י במפלגת העבודה טקטיקה של ישיבה על הגדר, של שותפות על תנאי במפלגה ואיום בפילוג. את הטון נתן דיין, שהתמיכה הציבורית הרחבה בו אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים העצימה את מעמדו במערכת הפוליטית. ראשי רפ"י לשעבר הבהירו לא אחת שהם מרגישים נטע זר במפלגת העבודה ושידרו תחושה של קיפוח ואי־נחת משותפותם בה; תחושה שנבעה בעיקרו של דבר מהכישלון שנחלו בכוונתם להביא להדחתה של ההנהגה הוותיקה.

לאחר מותו של אשכול בפברואר 1969 היה ניסיון, שלא צלח, לקדם את מועמדותו של דיין לראשות הממשלה. מוסדות המפלגה, בתמיכת חברי מפא"י ואחדות העבודה לשעבר ובהימנעות אנשי רפ"י לשעבר, אישרו את מועמדותה של גולדה מאיר, שותפה בכירה בהנהגה הוותיקה, לתפקיד ראש הממשלה. ההליכה על הסף של ראשי רפ"י לשעבר, רמיזותיהם על פרישה אפשרית ואיומיהם, גם אם לא התכוונו באמת ובתמים להביא לפילוג, העצימו את המתח במפלגה, העכירו את האווירה בתוכה והשפיעו על תהליך קבלת ההחלטות בה, בראש ובראשונה בעניינים הנוגעים לשטחים המוחזקים.

בעיקרו של דבר מערכת היחסים בין האישים הבולטים בשלוש החטיבות לא השפיעה על העמדות היסודיות של הדוברים השונים בסוגיית השטחים המוחזקים; אולם לא יהיה זה מופרז להעריך כי אצל חלקם הייתה לה השפעה על הסגנון, על הטון ועל היכולת להגיע לידי הסכמות ושיתוף פעולה, למשל בין ספיר לדיין או בין אלון לדיין. אלה באו לכלל ביטוי גם בדיון על השטחים.