חבורת חל"ק ותעלומת הקללה המסתורית

פרק 1
הבית ברחוב האזדרכת

הבית ברחוב האזדרכת 13 היה בית לא גבוה, עם דלת אפורה, חלונות אפורים וארובה אפורה ממנה הסתלסל עשן אפור, כמובן. משני צידיו עמדו בתים אפורים, עם מדרכות אפורות ועצים אפרוריים, שמדי פעם היו עומדות עליהם ציפורים אפורות.

בבית ברחוב האזדרכת 13 התגוררו מר אלווין וגברת דיליה מונג, זוג נחמד ולא כל כך צעיר שלא היו לו ילדים. אלווין עבד במשרד אפרפר בקומה העשרים של אחד הבניינים בעיר, ודיליה ניגנה מנגינות אפורות באקורדיון ואפתה לחמים אפורים במאפייה גדולה ליד הבית. שניהם חלמו על ילד או ילדה משלהם, אבל לא הצליחו ללדת תינוק למרות הניסיונות שעשו.

יום אחד גילתה דיליה שהם עומדים להיות הורים! הם חיכו בהתרגשות רבה לתינוקת שתיוולד, ובינתיים צבעו את החדר שלה בצבעי אפור בהיר, קנו לה צעצועים אפרפרים ובגדים מקסימים בגווני אפור, וחיכו בהתרגשות.

כשהגיע היום המיוחל, נולדה להם תינוקת יפהפייה, אפרפרה ומתוקה, והם החליטו לקרוא לה אניטה. הם חשבו שאניטה היא התינוקת הכי מתוקה בעולם, אבל לא היה להם מושג שאניטה היא תינוקת מיוחדת. ואיך בכלל אפשר היה לדעת? אניטה נראתה כמו כל התינוקות; מתוקה, חייכנית ואפרורית.

בכל פעם שהביאו לאניטה צעצוע חדש, היא הייתה בוחנת אותו מכל הכיוונים ומסתכלת עליו בפליאה. מר וגברת מונג התמוגגו מהתינוקת הסקרנית שלהם. מהרגע שפקחה את עיניה בבוקר היא הסתכלה החוצה וחייכה, הצביעה על ציפור שעמדה על אדן החלון וצחקה לעץ שנע ברוח הקיצית. מר וגברת מונג שמחו שיש להם תינוקת חייכנית כל כך. אניטה חייכה לקירות החדר האפורים בהירים, והתפעלה מהם. מר וגברת מונג שמחו שנולדה להם תינוקת נוחה כל כך.

כשאניטה גדלה עוד קצת והחלה ללכת לגן, הייתה נעמדת מדי בוקר מול הארון שלה וחושבת איזה בגד ללבוש. גברת מונג לא הבינה למה, הרי כל הבגדים היו אותו דבר! זה אפור בהיר, זה אפור כהה, זה אפרורי עם נקודות אפורות וזה אפרפר עם פסים, מה היא חושבת כל כך הרבה?

"אולי את החצאית האפורה הזו?" הייתה מציעה לאניטה.

"לא, היא לא מתאימה לחולצה!"

"אז אולי את החולצה האפרורית?"

"אבל אימא, היא לא מתאימה לחצאית!" התעקשה אניטה.

"לא מתאימה לחצאית?" גברת מונג לא הבינה. "על מה את מדברת, אניטה?" גברת מונג כבר הייתה צריכה ללכת למאפייה, הלחמים האפורים שלה כבר צריכים להיכנס לתנור. הכל אפור, מה זה משנה?

לבסוף, אניטה בחרה את הבגדים שלה בעצמה. לפעמים זה לקח קצת זמן וגברת מונג הייתה מתעצבנת. ככה זה כשלא מבינים, זה באמת יכול להיות מעצבן.

הדבר שאניטה הכי אהבה לעשות היה לצייר. כשהייתה בת ארבע קיבלה את קופסת הצבעים הראשונה שלה. היא הייתה מסתכלת על העפרונות ובכל פעם הייתה בוחרת עפרון אחר. הציורים שלה היו מקסימים ושמחים וכשהראתה אותם להוריה הם היו מהנהנים, "ממש מקסים, אניטה! איזה יופי הגג באפור 4 של הבית וכמה יפה צבעת את הפרחים באפור 3, אפילו לא יצאת מהקווים!"

אניטה לא הבינה אף פעם למה הם אומרים את זה. היא הרימה עפרון אחד מהקופסה ושאלה את אימה, "אימא, איך קוראים לצבע הזה?"

"זה אפור 2, כמובן".

"וזה?" אניטה הרימה עפרון אחר.

"נו, באמת אניטה, זה אפור 3".

"וזה?" היא לקחה עפרון נוסף.

"זה אפור 4, כבר סידרת את החדר שלך?"

אניטה לא הבינה למה לכל הצבעים קוראים אפור, אבל היא חזרה לצייר. אימא שלה אמרה שאלה השמות של הצבעים, ככה כולם אמרו, וככה גם היא קראה להם.

אף אחד לא יכול היה להעלות על דעתו שאניטה ראתה דברים שאף אחד אחר לא ראה. גם אניטה לא. היא חשבה שככה רואים כולם.

פרק 2
"דמיון מפותח מדי״

הימים חלפו, ואניטה החלה ללכת לבית הספר. יש ילדים שלא אוהבים ללכת לבית ספר, אבל אניטה דווקא מאוד אהבה, לפחות בהתחלה. היא למדה לקרוא ולכתוב ועכשיו הייתה יכולה לקרוא ספרים שעניינו אותה מאוד. היא קראה כל ספר שיכלה להניח עליו את ידה, הם היו שמחים ומרגשים כל כך! אבל הציורים, הציורים שלהם הסעירו את נפשה, היא הייתה יכולה להסתכל עליהם שעות.

חוץ מלקרוא ספרים, אניטה אהבה לטייל ביער. ביער היא הרגישה הכי טוב, הכי שמחה והכי רגועה. שם היא הייתה הגיבורה של כל הספרים שקראה, הדמיון שלה שם היה חופשי. היא התעופפה לה בדמיונה בין העצים, הפרחים והציפורים וסיפרה לעצמה סיפורים.

בגלל שהראש שלה היה מלא בסיפורים, בציפורים ובפרחים, לפעמים היה לה קשה להתרכז בלימודים. ואיך אפשר בכלל להתרכז כשהכול כל כך יפה ומעניין בחוץ? היא הייתה חולמת על הספרים שלה ועל הטיולים ביער, ולפעמים הייתה מציירת את הפרחים והציפורים במחברות שלה. כשהיא ציירה היא הצליחה להקשיב הכי טוב, למרות שהמורים שלה לא חשבו ככה. הם כל הזמן העירו לה, הם לא הבינו שככה היא מצליחה להקשיב יותר טוב.

כשההורים שלה הוזמנו לאסיפת הורים, המורה אמרה להם שאניטה היא ילדה חכמה ומקסימה, אבללללל "היא חולמנית..." המורה אמרה שחבל שאניטה לא מקשיבה בשיעור ועסוקה בציורים ובחלומות. "אני חוששת שהדמיון שלה מפותח מדי", אמרה המורה להורים שלה, "כדאי שתתרכז יותר בחומר הנלמד בכיתה".

מר וגברת מונג יצאו מוטרדים מאוד מאסיפת ההורים הזאת. מה יהיה עם הילדה? איך היא תצליח בחיים? על מה היא חולמת כל הזמן? אימא שלה לא הצליחה להבין.

"את כל כך חכמה, אניטה, למה את לא יכולה להקשיב בכיתה?" שאל אותה אבא שלה בבית.

"למה את לא יכולה להיות קצת יותר כמו ראני?" הוסיפה אימא שלה.

ראני, החברה הכי טובה של אניטה, תמיד הקשיבה בשיעורים, ואף פעם לא ציירה פרחים ופרפרים על המחברות שלה.

אניטה לא הבינה מה הם רוצים ממנה, איך היא יכולה להיות כמו ראני כשהיא אניטה? ולמה הם לא מבינים שהיא מקשיבה גם כשהיא מציירת? ומה היא יכולה לעשות שהדמיון שלה מפותח מדי? באותו הלילה אניטה בכתה במיטתה. היא הרגישה שאף אחד בעולם לא מבין אותה. היא מאוד אהבה את ההורים שלה ואחרי שנרגעה קצת היא החליטה שכדי לשמח אותם, היא תשתדל מעכשיו להקשיב יותר, לא לצייר בשיעורים ולהיות תלמידה טובה, כמו ראני.

אבל גם אחרי שהיא החליטה, העצב לא עזב אותה והמשיך איתה בבוקר. היא הייתה עצובה כשבחרה בגדים, עצובה כשנפרדה מהוריה ועצובה בכיתה. באותו יום היא לא ציירה אפילו פרח אחד במחברת.

אחרי בית הספר אניטה החליטה ללכת ליער. היער תמיד שימח אותה. בראש שלה התרוצצו מלא מחשבות ובלי לשים לב היא הרחיקה לעומק היער. לפתע, היא שמה לב לתנועה מהירה בזווית העין שלה. זה היה כל כך מהיר שהיא לא הבינה מה זה. הגוף שלה נעצר. מה זה היה, אולי היא מדמיינת? הרי כולם אומרים שהדמיון שלה מפותח מדי. היא רצתה להמשיך ללכת, אבל אז שמעה מין זמזום, כמו זמזום דבורים, אבל מוזר. ממש מוזר. בתוך הזמזום היא הייתה בטוחה שהיא שומעת מילים!

לא אניטה, את בטח מדמיינת, היא ניסתה לשכנע את עצמה, אבל עכשיו היא כבר הייתה ממש סקרנית. היא החלה ללכת בעקבות הקול עד שלפתע נעצרה מול סלע לא גדול מכוסה צמחים. מה זה הדבר הזה? אניטה לא הבינה, אבל אז, משום מקום, נפתחו הצמחים כמו וילון מסך. אניטה שפשפה את עיניה בתדהמה, מערה קטנה נגלתה לפניה.