פרקים מחיי

מבוא

לפני כמה שנים שינתה מגפת הקורונה את חיינו. חודש אחר חודש ואפילו שנה אחר שנה שהינו בדירותינו.

כדי להעסיק את עצמי התחלתי לכתוב. כתבתי כמה ספרים שעסקו בתחביב העיקרי של חיי -- האומנות, ואת הביוגרפיה שלי, "My Non-Mathematical Biography".

נגיף הקורונה עזב אותנו כבר כמעט לגמרי, אך תחביב הכתיבה שלי נשאר. לעתים נדמה לי שהפכתי לגרפומן לעת זקנה. במשך כל חיי כתבתי מאמרים מדעיים במתמטיקה. בתוך מעל ל-60 שנה שעסקתי במדע (עבודתי הראשונה פורסמה בשנת 1960), פרסמתי יותר מ- 200 עבודות וכמה ספרים (בשיתוף פעולה עם מחברים נוספים).

עם זאת, בעוד שתמיד היה זה קל ומהנה עבורי לחשוב על מתמטיקה, היה לי קשה עד בלתי אפשרי להעלות על הכתב את המתמטיקה הזו אחרי שהבעיות כבר היו ברורות ופתורות. כאשר עברתי את סף גיל השמונים, קיבלתי החלטה לא לחשוב (או, יותר נכון, להשתדל לא לחשוב) על מתמטיקה, ולרשום את מחשבותי הלא-מתמטיות שנחקקו בזיכרוני.

אם-כי לא התנסחתי כאן במדויק. אני לא כותב את ספרי, אני מספר אותם למחשב והוא זה שכותב. הטכנולוגיה החדשה הזו היא בגדר פנטזיה עבורי. בשנים שבהן הייתי סטודנט ובשנים שבאו אחר-כך, התחבטנו רבות ולעיתים קרובות בשאלה האם זה בכלל יתכן. לא יכלנו להאמין שפעם זה יהיה אפשרי. אם כך, כאשר אני מדבר ומקבל טקסט כתוב, אני למעשה חוזה בנס. יכול להיות שאני ממשיך להכתיב את הסיפורים שלי משום שאני רוצה להמשיך ולהיות עד לנס הזה המתהווה לנגד עיניי. כתוצאה מכך, אפשר למצוא 11 ספרים שלי באמזון. חמישה מהם עוסקים באמנות ואחד ברוסית.

והנה עתה החלטתי לתרגם חלקים אחדים מהביוגרפיה שלי לעברית ולפרסם אותם בנפרד. אני מתכוון לאותם פרקים מספרי "My Non-Mathematical Biography", בהם אני מספר אודות התהוותה של יהדותי.

בעודנו חיים כאן, בישראל, איננו מסוגלים להבין שבברית-המועצות היה קשה מאוד להגות את המילה "יהודי". אנשים התביישו בכך, נוצר מתח. בתעודות הזהות שלנו צוין הלאום בסעיף החמישי ולכן כך כינו את הבעיה שלנו, "בעיית סעיף חמש". למשל, כיצד ניתן לפענח את המשפט "מבחינת סעיף חמש הכל אצלי כשורה"? פירוש הדבר, שאצלו בסעיף החמישי לא כתוב שהוא למעשה יהודי. אם אחד מההורים לא היה יהודי, הייתה זו זכותו של אדם לכתוב בסעיף זה שהלאום שלו איננו יהודי. דרך אגב, אפשר היה לכתוב לאום שונה ממה שמצויין בתעודה של ההורה, אפשר היה לכתוב שם "רוסי". אבל אדם ששני הוריו יהודים, כבר לא יכול היה לכתוב בסעיף חמש שהוא איננו יהודי. 

בסיפור המרכזי של ספר זה, "היהדות שלי", אני מתאר את חיי כיהודי -- כיצד גיליתי שאני יהודי וכיצד הווי אנטישמי הופך אותנו ליהודים, למרות שלא תמיד אנו יודעים שאנו יהודים כשנוצרת בנו התודעה.

פרק נפרד בספר מתאר את עלייתנו ארצה מן ההיבט העובדתי -- כיצד הצלחנו להשיג אשרה לעזוב את ברית המועצות בשנת 1973-- אך גם מן ההיבט הרגשי. בעת העלייה שלנו התרחשו הרבה אירועים בלתי צפויים ומעניינים.

לבסוף, אחד משני הפרקים האחרונים בספר הזה עוסק בשירותי הצבאי. הרי את החוויה הישראלית מקבלים בסופו של דבר בצבא.

למרות שכבר לא הייתי ילד, ולמרות דרגת הפרופסור, שירתתי במילואים כחייל סדיר, כמו כל שאר האוכלוסייה בישראל. הרבה סיפורים הקשורים לשירותי הצבאי, לעיתים לא מוכרים, מתוארים בפרק הזה. אני משער שהסיפור המעניין ביותר עבורי הוא זה המספר על הטנק הישראלי.

הספר מסתיים במלחמת לבנון הראשונה של 1982 בה הייתי חייל פשוט בקו החזית. חזרתי מהמלחמה מאה אחוז ישראלי.

כבר מזמן הפסקתי להתבייש ביהדותי, אבל אני גם לא מתגאה בה יותר על המידה. אני יודע מהם הגבולות, כמובן, הגבולות שלי. ובוויכוחים פוליטיים סוערים על העבר והעתיד של ארצנו, אני לא מתבייש כשאני מתווכח עם בוגרי מלחמות. הרי גם אני עצמי בוגר מלחמה.

יהדותי

(במבט לאחור)

תחילתה של המודעות (1946 – 1953)

דברים רבים שנראים טבעיים ומובנים מאליהם קרו בחיי באופן שאיננו מובן מאליו כלל. כבר כתבתי על כך שהכרתי את אמי רק כשהייתי כבן 5, ולאחר מכן אמי הכירה לי את אבי.

1940. אני עוד לא יודע שאני יהודי.

 זה אירע בזמן מלחמת העולם השניה, והדבר לא היה כה חריג אז. על היותי יהודי למדתי לראשונה בגיל 7, אף שכלל לא ידעתי מה זה אומר. היה זה ביומי הראשון בכיתה א'. נראה שיום זה היה אמור להיות חגיגי במיוחד, כזה שהילדים יזכרו בעתיד. ואולם, חלפה רק שנה מאז תום המלחמה, והחיים טרם שבו למסלולם. נדמה לי שישבתי בשולחן הקדמי בכיתה. המורה קראה בשמותיהם של הילדים, וכל אחד מאיתנו היה קם בתורו ועונה לשאלותיה. בנוסף לשאלות על שמות בני משפחתם (והאם הם בחיים), הילדים נשאלו גם על הלאום שלהם. כשהשאלה הזאת הופנתה אלי, הייתי נבוך ולא ידעתי מה להשיב. פשוט לא הבנתי על מה שואלים אותי. זכור לי שמישהו מהילדים צחקק, והמורה החוותה בידה מן תנועה של זלזול ואמרה: יהודי. המילה לא נאמרה כמשהו חיובי אלא יותר בנימה של בוז. לכן האירוע נחרת בזיכרוני לכל החיים. מלבד זאת, איני זוכר כמעט דבר מכיתות א' וב'.

אם כן, המדינה הסבירה לי שאני יהודי, והוסיפה להזכיר לי זאת כל הזמן שחייתי בה. באופן דומה, לאחר עלייתי ארצה התקשורת הישראלית הסבירה לי שאני אשכנזי, למרות שלפניכן כלל לא ידעתי שהיהודים נחלקים לאשכנזים ולספרדים. "שם" (בבריה''מ) לימדו אותי אך ורק שאני יהודי. אולם התקשורת חייבת לסכסך בין בני אדם, לכן עבורה זה נושא חשוב. אני בוש בעיתונאים שלנו שרואים את תפקידם בפרובוקציות ובחרחור ריב ומדון. הם קוראים לזה "עשיית כותרות".

אירוע נוסף שזכור לי קרה כבר בכיתה ג'. היה לי חבר לכיתה שאמנם לא התראינו מחוץ לבית הספר, אך היינו רגילים ללכת ביחד חלק מהדרך הביתה. יום אחד, כשעמדנו להיפרד לפני שכל אחד ממשיך בדרכו, הוא אמר לי: "אתה בחור טוב ויטלי, ואתה לא אשם שהוריך יהודים". הוא אמר זאת בלא הכנה וללא כל קשר לנושא השיחה שניהלנו. הוא סתם רצה להביע את חיבתו כלפיי, ולא הבין מדוע נתקפתי הלם. היום אני זוכר אותו ואת המקום שעמדנו בו רק בשל הסצנה הזאת. באותו זמן, היחס ליהודים באוכלוסייה הכללית הורע מאוד, אף שהשיא עוד היה לפנינו.

ויטלי עם אחיו, פטיה (מימין) ו-וולודיה (במרכז) 1948/1949

 האירוע היחיד שאני זוכר מהתקופה ההיא ושלא היה לו כל קשר ליהדות, הוא "קרב אגרופים". מדובר במעין דו קרב אגרוף (כמובן, ללא כפפות) שנערך בין שני בנים שרצו לפתור מחלוקת כלשהי ביניהם. אצלי זה קרה עם בחור שהיה הרבה יותר חזק ממני, ושסך הכל חיבב אותי. הוא הציק לי בגלל איזה עניין, אני הצקתי לו חזרה והכרזתי על "קרב אגרופים". באזור היו הרבה בניינים רבי קומות שנהרסו במלחמה, ובמקום אחד פינו את ההריסות והקימו מעין מגרש למשחקים ולקרבות אגרוף. אנחנו התגוששנו וכל הכיתה וצופים נוספים עמדו מסביב ועקבו אחרי הקרב. לפי הכללים, מהלומות הוחלפו עד זוב דם, או עד שאחד מהיריבים נופל. רוב הזמן, הילד השני הפליא בי את מכותיו, אולם החזקתי מעמד, ואם נפלתי - מיד קמתי חזרה על רגליי. התוצאה הייתה די ברורה, וצופים רבים צעקו לי להפסיק. אולם אני המשכתי להתאבק. בהדרגה, אהדת הקהל עברה אלי. הקרב אמנם נעצר, אולם מאז זכיתי להערכה רבה בבית הספר. אף אחד כבר לא רצה לקיים איתי "קרבות אגרופים" או סתם קטטות, אף שבשנים שלאחר המלחמה הם היו לעניין שבשגרה בקרב ילדים. ילדים יהודים בבית הספר אפילו הקימו מעין "פלוגות להגנה עצמית". כל מי שרצה לקלל יהודי ידע שיצטרך לעמוד מול הקבוצה כולה.

ויטלי עם סבו עמנואל, 1950/1951

 לקראת מותו של סטלין במארס 1953 האנטישמיות תפחה לממדים בלתי נתפסים. בעצם, היא הפכה לגלויה לחלוטין. לדוגמה, היו בעיר מקומות מיוחדים שבהם הוצבו לוחות ועליהם, מתחת לזכוכית, הונחו גיליונות של העיתונים המרכזיים במדינה. הרעיון היה שכל אחד יוכל לקרוא עיתון גם אם לא שילם. יום אחד, ראיתי שמעל הלוח של העיתון פרבדה כתוב בעיפרון עבה "מלנצי לכו ל..." "מלנצי" הוא כינוי מעליב מאוד ליהודים (איני יודע מה פירוש המילה הזאת במקור). ברור כי אי אפשר היה לחדור מתחת למכסה הזכוכית ללא סיוע מגבוה. היו עוד מספר מקרים קשים שאני זוכר, אך לא אפרט אותם כאן.

נדמה לי שלא רבים יודעים היום מה הכין סטלין ליהודים לפני מותו הבלתי

צפוי. לכן אסטה לרגע מהסיפור שלי ואספר על כך. ברור שלא ידעתי זאת בזמן אמת: הייתי בן 13 כשהוא מת.

פקודתו של סטלין

סטלין כבר חתם על פקודת גירוש של כלל היהודים לצפון הרחוק, מעבר לחוג הקוטב, ולאזורים במזרח סיביר. התכנית הייתה לבצע את המשימה במהלך שלושה ימים במארס 1953 (נדמה לי בין ה-19 ל-21 במארס, או יום אחד קודם). מובן כי הפקודה הייתה סודית. ההכנות שבוצעו היו מורכבות למדי: הוכנו רכבות משא, נבנו מחנות. לכן אנשים רבים ידעו שמשהו עומד להתרחש. כדי להכין את האוכלוסייה מבחינה פסיכולוגית, נערכו במשך מספר חודשים הכנות למשפט פומבי של רופאים ("הרופאים הרוצחים" כפי שכינו אותם). כל הנאשמים בו היו יהודים, והדבר הודגש במהלכו (לא באופן מפורש, אך באמצעות הדגשת שמותיהם ומתן רמזים). הרופאים הואשמו בכך שנתנו במכוון טיפול שגוי ומזיק לראשי המדינה במטרה להמיתם. כך, לדוגמה, שנים רבות קודם לכן, מותו של גורקי יוחס לטיפול רפואי, אף שכיום אנו יודעים מפי חרושצ'וב שהיה זה מעשה ידיו של סטלין. כלומר, סטלין כבר ניסה את השיטה הזאת בעבר. אווירת השנאה כלפי היהודים הלכה והתחממה וכבר הגיעה לנקודה שממנה הדרך לפוגרומים לא הייתה ארוכה, סטלין מת באופן פתאומי. ההודעה על כך יצאה ב-5 למארס, שבועיים לפני תאריך הגירוש המתוכנן. מותו הציל יהודים רבים משואה שניה.

הרופאים ששרדו שוחררו מבתי הכלא כעבור מספר ימים. סיפור מותו של סטלין הוא סיפור שרב בו הנסתר על הנגלה. אני מכיר יותר מגרסה אחת שלו, ולכן איני מתכוון לשטוח פה אף אחת מהן. להוריי היו חברים קרובים שהצליחו לברר תמורת תשלום לאיזה מחנה הם נועדו להישלח. הם התפטרו מעבודתם ונסעו לשם ביזמתם כי כולם הבינו שהמסע בקרונות משא מלאים עד אפס מקום יהיה הדבר הנורא ביותר. ניסיון המלחמה גם לימד אנשים שמסע כזה עלול להימשך שבועות רבים.

בעבר סטלין כבר גירש עמים שלמים: טטרים מקרים, צ'צ'נים מצ'צ'ניה, גרמנים מאזור וולגה. זה היה ידוע היטב לכל, ואני שמעתי על כך עוד טרם עלייתי ארצה. אבל על ההמשך שאני עומד לספר כאן כעת שמעתי רק כעבור שנים רבות. יום אחד באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, אשתי ואני צפינו בתכנית על התקופה הזאת בהנחייתו של ההיסטוריון ניקולאי סבנידזה בערוץ הטלוויזיה המרכזי של רוסיה. אני מזכיר את העובדה שצפיתי בה יחד עם אשתי, כי הדברים ששמענו בה היו כה מדהימים שחשוב לי שיש עוד אדם שיכול להעיד על אמיתותם.

סבנידזה החזיק בידו את יומנו של סגן ראש הממשלה בולגנין (סטלין עצמו החזיק אז בתפקיד ראש הממשלה). בולגנין רשם את כל הנחיותיו של סטלין ביומן ולעתים ביקש הבהרות. הדבר נראה לי כבניית אליבי. אני סבור שהיה זה לקח ממשפטי נירנברג כי לא היה קשה לזכור את ההנחיות גם ללא רשימות. אם כך, סטלין העיר שאינו מצפה שכל היהודים ישרדו עד סוף המסע. הוא ציפה שכשליש מהם לא יגיע ליעד הסופי (ייתכן שנאמר כי הוא ציפה שרק שליש ישרוד עד הסוף - אני בחרתי באפשרות קשה פחות). בולגנין שאל: "כיצד ניתן לגרום לכך?" ורשם את תשובתו של סטלין: "רכבות עלולות להתנגש זו בזו, אפשר גם לתת לאנשים לרדת מהרכבת לצורך התרעננות באיזה מקום מרוחק, לא רחוק מכפר כלשהו, ותושבי הכפר ירצו לבטא את רגשותיהם ואת מחאתם כנגד אויבי העם האלה". היה זה, אם כן, רמז ברור. האמת שהיה לי קשה להאמין לזה, אבל סבנידזה לא סיפר זאת במילותיו הוא, אלא הקריא מיומנו של בולגנין.

מותו של סטלין (שהוכרז ב-5 במרץ) נראה כמו נס. העניין הוא שסטלין איבד את הכרתו בערב ה-1 במרץ, ובאותה שנה היה זה בדיוק היום בו חל חג הפורים. (הוא היה מחוסר הכרה במשך יום או יומיים, אך חששו להודיע על מותו מבלי שתהיה הכנה מוקדמת לכך). על צירופי מקרים כאלה, אלברט איינשטיין אמר

“Coincidence is God’s way of remaining anonymous”.

האמת היא שבאותו יום בדיוק חל חג הפורים המציין במשך אלפי שנים את הצלתו של העם היהודי בזמן גלות פרס. המן האגגי, בכיר שריו של מלך פרס ומדי, תכנן את השמדתם של כל היהודים באימפריה. אולם אסתר היהודייה, שהייתה אשתו האהובה של המלך, שכנעה אותו להרוג את המן ובכך להציל את יהודי בבל מהגורל שהוכן עבורם. אדם בהחלט יכול להפוך לדתי אחרי הסיפור הזה!

השאלה מה גרם לסטלין להפוך לאנטישמי כה חריף נותרה עבורי ללא מענה. ידוע כי רבים מיריביו בשנות ה-30 היו יהודים, אבל הוא ניצח את כולם ובכל זאת, טרם פרוץ המלחמה, רמת האנטישמיות לא הייתה כה גבוהה. נכון כי בזמן המלחמה נעשה מאמץ לא להבליט יהודים. לדוגמה, השתדלו לא להעניק להם אותות הצטיינות גבוהים. בפועל, יהודים כן זכו באותות כאלה, אך הרבה פחות ממה שהיו ראויים. דוגמות כאלה אינן חסרות, אך כל זה עדיין רחוק מאוד מניסיון השמדה. נראה שבהקשר זה סטלין הושפע מהיטלר. אני מכיר סיפור מעניין ולא ידוע במיוחד על כך. היטלר ביקש להגיש לו רשימה של יהודים בכירים בשירותו של סטלין. בדרך כלשהי, הרשימה הזאת עשתה את דרכה אל סטלין (המודיעין הסובייטי אכן ידע לעבוד). סטלין החליט לפטר כמעט את כל האנשים שהופיעו ברשימה, אך לא להענישם. הם פשוט נותרו מובטלים במשך פרק זמן מסוים. את הצעד הזה אני דווקא כן יכול להבין. סטלין לא רצה לתת להיטלר טיעון נוסף כנגדו שהיה יכול להשפיע על העמים הכבושים. סטלין ידע היטב שאנטישמיות הייתה נפוצה מאוד בקרב עמים אלה. ייתכן שניסיונותיהם של יהודים סובייטים לעלות ארצה לאחר קום המדינה, והעובדה שמדינת ישראל לא הפכה לגרורה סובייטית, מילאו תפקיד גורלי, אך לעולם לא נדע זאת בוודאות.

המשך בספר המלא