חזירי בר בכרמל

פרולוג

נניח שאתה אדם מיושב בדעתו. אדריכל בשנות החמישים־שישים לחייו שצבר בעמל כפיו כמה נכסים ועוד כמה גרושים בחשבון הבנק, שמתהדר בבית יפה וברכב מכובד, ולא פחות חשוב מכך גם בכמה חברויות בקרב מה שנקרא "הברנז'ה המקצועית".

נניח שאתה האיש הזה שבכל בוקר כשהוא נכנס למשרד כבר מחכה לו על שולחנו כוס מיץ אשכוליות סחוט טרי ולצידה כוס קטנה של מים להפגת הצרבת שלאחר האשכוליות, וכמובן המדור הכלכלי של עיתון הבוקר שלו הוא מכור כבר שנים רבות. וכל זאת תמיד לצלילי נוקטורן של שופן האמורים להשרות רוגע על המשרד.

נניח שאתה האיש הזה שלכאורה הכל רגוע וסטנדרטי אצלו.

למה לכאורה? כי לאחרונה יש משהו שמעיק עליך. משהו שגורם לך לתחושת פספוס הולכת וגוברת. לך כנראה לא חסר דבר, אבל העיתונים, הם מלאים בסיפורים. סיפורים על אותם בני מזל שעושים כסף מעסקאות נדל"ן במקומות אקזוטיים כמו קוסטה ריקה או איי פלורידה. סיפורים על התשואות הפנומנליות של קרנות האושר וסיפורים על מלאכים המחוברים לילדים זבי חוטם, שהרעיונות הטכנולוגיים שלהם מייצרים רווחי עתק.

אתמול אפילו קראת על חבר מהתיכון שמכר את עסקיו ויצא עם היאכטה שלו לשיט מסביב לעולם.

ואתה מתוסכל.

איך זה, אתה שואל את עצמך, שאצל כולם הכסף עובד, ואצלך החסכונות שעד לא מזמן ייצרו תשואות שנתיות נאות, כבר לא מספקים את הסחורה?

אומנם יועץ ההשקעות שלך מזה שנים מזהיר מפני השקעות מסוכנות, "השוק גבוה ואנחנו הולכים היום על השקעות דפנסיביות," אבל מה לעשות שהכותרות הכלכליות מספרות סיפור אחר, ואתה והכסף שלך מרגישים קצת תקועים.

אז החלטת שזה הזמן שלך לעשות את המכה. גונבה לאוזניך שמועה שבעיר מסתובב אדם שעושה פלאים עם כסף. כמה בירורים עם "חבר שבפנים", שיחת טלפון קצרה, והנה אתה יושב מול נמרוד.

הדבר הראשון שמן הסתם שובה אותך באיש הזה הוא החיוך שלו. "חיוך של אלף זריחות," אתה אומר לעצמך, והמשמעות אינה נסתרת מעיניך. הוא שרוע על כיסא מנהלים מרופד עור, רגליו המשוכלות מונחות בחוסר טקסיות על פינת השולחן ובידו איזה דף פוליו צהבהב מקומט ובו רשימת האנשים שעומדים לרכוש את אחד המגרשים הפנויים האחרונים בגוש הגדול של תל אביב. ברשימה הזאת, שניתנה לך האפשרות להציץ בה (וגם זה לא עניין של מה בכך אליבא דה נמרוד), אתה מוצא זמר ידוע, כוכב כדורגל לשעבר ושופט מחוזי. כל שם ברשימה מסודר בתוך טבלה המדמה את הבניין העתיד להיבנות על המגרש בתוך חמש שנים – אם ירצה השם, כמובן, וגם ראש העיר. אלא שגם אם השעה מאוחרת והריכוז שלך הוא כבר לא משהו, אתה מצליח לזהות בעיניים כלות שהטבלה מאוכלסת במלואה, מה שאומר שהרשימה סגורה ואתה שוב מחוץ למשחק.

אתה מישיר מבט מאוכזב אל נמרוד שלוגם ברוגע מהקפה השחור. הוא מניח את הכוס באיטיות על השולחן ומסתכל עליך. כשהוא מגלה את האכזבה על פניך, חיוכו כבה. הרי הדבר האחרון שנמרוד ירצה לעשות הוא לאכזב מישהו, בייחוד כשבאמתחתו חשבון בנק נפוח.

הוא ייתן לך עוד כמה שניות להתבשל בתוך תחושת הפספוס ואז יחייך. הפעם חיוך של אחד שיודע. אתה בוודאי תבטיח לעצמך שאם אחרי החיוך הזה תגיע הצעה, אתה לוקח אותה בלי לשאול שאלות מיותרות.

נמרוד כמובן מספיק מנוסה כדי להבין מה מתרוצץ במוחך עכשיו, אז הוא מרשה לעצמו לספר לך דרך סוד על דירת הגג שבקומה העשרים וארבע של הבניין, שעדיין לא קיבלה היתר בנייה ולכן לא מופיעה ברשימה. הוא כמובן יודע לציין שעם ידע וניסיון תכנוני, קשרים במקומות הנכונים וכמובן תשלום ראוי של "כל מיני מיסים" תאושר הקומה, מה שיאפשר את בניית דירת הגג שהיא "הקרם דה לה קרם של כל הפרויקט הזה", שאותה התכוון בעצם לשמור לעצמו.

כשהוא מפליג בתיאור הבריכה והדק שהוא הולך לבנות במרפסת המערבית הצופה לים, וכשאתה מבין שהוא לא מתכוון להציע לך דבר, אלא אם תבקש כמובן, אתה קוטע אותו חסר סבלנות וזורק לעברו, "שותפים?"

והוא, עם אותה הבעה על הפנים של מי שלא מופתע מכלום, מתרצה כמובן – ולו רק בשם החברות שזה עתה נרקמה ביניכם – לא לפני שהוא מציב כמה תנאים שמסדירים את יחסי הכוחות בבעלות העתידית על הנכס.

אתה מן הסתם מסכים. אחר כך אתה רושם שיק של חצי מיליון כמקדמה ורץ מאושר לספר לאשתך כאילו זה עתה זכית בפרס הגדול בלוטו, כי הרי מה שחשוב לך כרגע זה שהכסף הארור שיושב כבר יותר מדי זמן בחשבון ומעלה אבק "מתחיל לעבוד".

אף אחד לא סיפר לך, אבל נמרוד הוא אלוף העולם בלתחזק יחסים. ברגע שהצטרפת למועדון שלו, ראוי שתראה בו כבן משפחה. אחרי שבוע הוא מבקר אצלך לברנץ' של שבת בגינה שאתה מקפיד לטפח בחצר האחורית של ביתך שבמושב.

אתה משוטט איתו בשבילי הבוסתן, שהוא היהלום שבכתר של גינתך, מסביר לו על שלושת סוגי עצי התפוז שלכל אחד פרי בטעם שונה, מצביע על עץ הדובדבנים הייחודי שפרחיו הוורדרדים כבר מבצבצים ושבעוד כמה חודשים יניב פרי וקוטף עבורו כמה פירות מעץ האבוקדו.

אתם מתיישבים לבסוף לשולחן בצילה של סוכת הגפנים העירומה כדרכה בעונה זו של השנה. אתה נותן לו לטעום מגבינת בופאלו מקומית ומהזיתים המוחמצים שלך שנקטפו מעץ הזית שבגינתך בן שלוש מאות השנים, שמקורו באיזה מטע של ערבים בשומרון, והוא הסוד השני הכי שמור שאתה מסתיר מאשתך ההומנית, אחרי כמובן "החוג לברידג' של יום רביעי בערב" או איך שלא תקרא לזה.

והקפה בשעת בוקר של שבת אביבית זאת טעים ומדיף ארומה משכרת, והשיחה קולחת ועוברת כמטוטלת מענייני ילדים לעסקים, לטיולים בחו"ל ולהיכרויות משותפות, וכולם מרוצים, אבל אתה במיוחד מרגיש על גג העולם. זכית בחבר.

ואז מופיע לרגע הבן. כבר שנתיים מאז השתחרר מהסיירת. מאז השחרור הוא נע בין הטיול הגדול לדרום אמריקה ולמזרח לפסיכומטרי. הוא בדיוק חזר מהודו. מימן את עצמו בעבודות מזדמנות של מכירת מוצרים הזויים בחו"ל, במה שנקרא אצל אחינו "עגלות".

אז נמרוד יזהה הזדמנות נהדרת לעשות רושם על באי השולחן. הוא מתעניין אצל הבן במקום המוזר ביותר שבו עבד.

"ציורי שמן בקניון הגדול של אוסקה ביפן," הבן עונה.

"קַקַקוּ אה אִיקוֹרָדֶסְקָה ?" נמרוד שואל.

"נִיסֶן," עונה הבן המופתע.

"טָאקַי," מציג נמרוד טון מופתע.

"בִּיקִי מַאס," עונה הבן.

אתה מן הסתם תוקסם מהאינטראקציה בין השניים, ואז נמרוד יחייך ויספר:

"ביקי מס זאת המצאה של השותף שלי מלפני יותר משלושים שנה. כשאתה רוצה להציע ביפנית הנחה אתה אומר וואָרִיבִּיקִי אָרִימַאס, אבל אחרי חודש ביפן כל מה שהשותף שלי הצליח להוציא, לצחוקם של היפנים השיכורים, זה את הביקי מס הזה, שנשמע להם יותר כמו מיקי מאוס. זאת הסיבה שהם צוחקים מזה עד היום, וזאת גם הסיבה שהם קונים ממך תמונות. רוב הזמן הם הרי זורקים אותן לאחד הפחים שבדרך הביתה."

"נכון," יאשר הבן.

נמרוד ימשיך ויספר על אותן שנים שלאחר השחרור מהצבא שבהן הסתובב בעולם, לגבו תרמיל קטן ובו כמה פרטי לבוש ועוד כמה אביזרים אישיים הכרחיים ובכיסו לא יותר מכמה עשרות דולרים. הוא יספר אנקדוטות שונות ויתגאה בכישרון הגדול שלו לתקשר עם אנשים גם בלי להבין מילה משפתם, כישרון שבו נעזר כדי למצוא עבודות מזדמנות ולפלרטט עם בחורות, אך בעיקר כדי להסתיר את לאומיותו, כי כמו שהוא תמיד טורח להסביר, "להיות ישראלי באותה תקופה זה לא היה להיט גדול."

עכשיו, אם יש משהו שנמרוד לא ידבר עליו זו התקופה שבה חזר לארץ קצת לפני מלחמת יום כיפור, כשתמה תקופת התרמילאות. במקום לעשות את החגים בחיק המשפחה, הוא מצא את עצמו אוחז בצו מילואים. את ראש השנה הוא בילה במוצב קדמי מול תעלת סואץ.

נמרוד שאחרי המלחמה הוא כבר אדם אחר לחלוטין. הוא מסתגר בחדרו בבית הוריו מנסה לעכל את החוויה, אבל בעיקר מנסה להסביר לעצמו איך קרה שהוא וחבריו, בשר התותחים של קרבות הבלימה, נבגדו על ידי הגנרלים והפוליטיקאים אשר הקלו ראש באויב והותירו אותם להתגונן עם כמה "מקלות" (ככה הם היו מכנים אז את מקלעי המאג 0.5 האימתניים שיכלו להעיף חבית דלק באוויר כאילו הייתה פחית שימורים, אבל לא להתמודד עם גדודי שריון) ועם הבטחות כוזבות שעוד מעט מגיעה התגבורת.

המלחמה גבתה מחיר כבד מהחבר'ה מהמילואים של גיוס 66', אבל לא רק מהם. רבים מבין חבריו איבדו את הצפון עוד הרבה לפני שמישהו בארץ הבין שפוסט טראומה זאת הפרעה נפשית ולא צמח טרופי נדיר. ברנץ'־"שרמן" ושרעבי־"הזמר" שלחו יד בנפשם. גבסו, שאבו, כהן ואביסרור פשוט נמוגו אל תוך השכחה בין קירותיו הלבנים של מוסד פסיכיאטרי כלשהו.

אצל נמרוד הסיפור היה שונה. הוא חיפש גאולה. לאחר תקופת ההסתגרות הוא מצא נתיב אל קבוצת חיילי מילואים שנאספו מדי ערב בכיכר מלכי ישראל בתל אביב עם שלטים המוחים על אי־נכונותה של הממשלה לחקור את מחדלי המלחמה. אבל עוד בטרם תהפוך הקבוצה הזאת לתנועת מחאה המונית שתסלק בסופו של דבר את ההנהגה מכיסאה, הוא גילה את הצד הציני שבו. חבר מפלגה שנשלח על ידי מזכירה של גולדה, ראש הממשלה דאז, הציע לו להזיז את ההתכנסות אל מקום "שקט יותר".

עם היגיון בלתי מתפשר ועם שני הרצלים מתמרצים בכיסו, כספי המפלגה כמובן, הוא הצליח לשכנע את כל החבורה להצטרף למפגין בודד שישב במקום שקט מול משרד ראש הממשלה. כל השאר היסטוריה כמובן.

ואחרי כל מה שכבר נאמר עליו, עם נמרוד עושים עסקים לא בגלל הידע המופלג שלו כמעט בכל תחום, וגם לא בגלל החיוך שלו – כל אלה הם כאמור רק אמצעים. אתה בטח גם לא תעשה איתו עסקים בגלל אופיו התזזיתי הנע בין אופטימיות חסרת גבולות להיסטריה בלתי נשלטת עם כל קושי מזדמן, בין נדיבות חברית נדירה לקמצנות קטנונית, ובוודאי לא בגלל תחושת הקונספירציה התמידית המתארגנת כנגדו שהוא משדר.

עם נמרוד עושים עסקים למרות הידיעה שבאיזשהו שלב הדברים יסתבכו וקצת יצאו משליטה. יהיו מריבות. יהיו ניתוקי טלפון, שקרים קטנים והאשמות הדדיות. יהיו ישיבות ליליות ספוגות עשן סיגריות סמיך בחדרים חנוקים. יהיו איומים בתביעות וגם הוצאות משפטיות ובוררויות. יופיעו גם כל מיני עלוקות שיחפשו לעשות סיבוב על גבו. יהיה מהכל. יהיה מעניין, יהיה מסויט, יהיה ארוך ומתיש, אבל בסופו של דבר יהיה שווה, כי אצל נמרוד כולם מרוויחים והרבה. עושים סיבוב מוצלח, פורשים לזמן מה כדי לעכל את החוויה, לשקם את העצבים הרופפים, לשכוח מה שהיה ולחזור לדבר הבא שבפיו של נמרוד תמיד יוגדר כ"הפרויקט הכי מדהים שלי עד היום". כן, אין גבול לסופרלטיבים שהוא מסוגל לפזר, והוא גם מאמין בזה, בין אם מדובר בבניין בצפון תל אביב או במגרש בחברון. גבולות מעולם לא היו הצד החזק שלו, או כמו שהוא אוהב לומר בהקשר הזה, "אלוהים ברא את כולנו עירומים, וכך גם את האדמה שממנה אנחנו באים."

פרק 1

זאת בהחלט הייתה שעת בוקר נעימה. הרחבה הפנימית של מלון "אמריקן קולוני" הירושלמי, שבה הוגשו ארוחת בוקר וקפה מריר בספלי חרסינה קטנים, הפכה זה מכבר לסוג של בועה קוסמופוליטית עם קצת יומרה ועם לא מעט גינונים. שרידים אחרונים של מזרח תיכון ישן המשלבים ארכיטקטורה ערבית ואווירה מדומיינת של מועדון חברים אנגלי. אולי המקום היחיד, על קו התפר שבלב התבערה הירושלמית, שנותר לעסקן פלסטיני להיפגש בו עם סוחר קרקעות יהודי בגלוי לעיני כל ומבלי להיחשד חס וחלילה בבגידה באינטרסים הלאומיים של עמו.

ראמזי ידע זאת ואף טרח יומיים לפני הפגישה עם נמרוד קבליס לשריין את השולחן הזוגי שעמד בלב הרחבה בשעת הבוקר העמוסה ביותר של המקום. הייתה בהתנהלות זו אמירה נחרצת: אחיי, אני שקוף איתכם ואין לי מה להסתיר מאף אחד. ובמילים אחרות: הראיס מאשר.

את מרבית הונו עשה ראמזי ג'ורבאן מיזמות נדל"ן בשטחים. בשנות השישים הוא ניהל את סניף בנק "ערב" הירדני שברמאללה, וכשזה נקלע לקשיים לאחר מלחמת ששת הימים והחליט לחסל את פעילותו בעיר, רכש ראמזי יחד עם כמה שותפים את תיק המשכנתאות של הבנק, ובתוך כך השתלט על עתודות גדולות של קרקע לבנייה שעם השנים הפכו לשכונות מגורים לתושביה האמידים של העיר, מהלך שהפך אותו לאיש עשיר ובעל מעמד. בהמשך, בעזרת בניו, שלח את ידיו גם בעסקים אחרים, מבנקאות ועד עסקי מחזור של פלסטיק ומתכת.

לקראת סוף שנות התשעים, עם ההצלחה הכלכלית הפך ראמזי ג'ורבאן לדמות פעילה בציבוריות המקומית. הוא החל לסייע לעמותות פלסטיניות שמטרתן המוצהרת הייתה שמירה על קרקעות של ערבים בשטחי הגדה ומניעת זליגתן לבעלות יהודית. פעולותיו נמתחו בין הקמת רשת מודיעים שניהלה מעקב אחר נכסים שבעליהם נפטרו והייתה סכנה שיוכרזו כנפקדים ונכסיהם יופקעו, ועד מעקב אחר פלסטינים שבגלל מצבם הכלכלי הרעוע הייתה סכנה שיתפתו למכור את קרקעותיהם ליהודים. הוא עסק רבות בגיוס כספים שהופנו לתמיכה משפטית בהתנהלות מול המנהל האזרחי ולרכישת "קרקעות בסכנה", שמתיישבים יהודים וסוחרים דוגמת נמרוד קבליס בחשו בהן ללא הרף.

ואכן, לא מן הנמנע שבלי אנשים כמו נמרוד קבליס לא היה צורך באנשים כמו ראמזי ג'ורבאן ושקרקע בשוק של חברון מן הסתם לא הייתה הופכת לנכס שכולם חפצים בו. אבל כל אלה הם כבר כמו שאומרים "מים מתחת לגשר".

אידאולוגיה מעולם לא העסיקה את נמרוד, אלא אם יהיו אנשים שיתעקשו להגדיר את הרצון העז לעשיית ממון כאידאולוגיה. לכן, כל מי שהיה מתייצב במשרדו לרשום צ'ק לשם רכישת קרקע בשומרון היה זוכה לשמוע חזון פשוט וריאלי למדי, "אנחנו לא מתעסקים כאן בפוליטיקה, אבל זה לא אומר שלא נעשה ממנה כסף. ואתם יודעים למה? כי אף בית משפט במדינת ישראל לא יצליח להשתכנע לשחק לנו בקרקעות באותן תואנות מטופשות שבגינן הן נלקחות מבני דודינו." אחר כך היה מתעלה על עצמו ומוסיף, "אפילו אם היו באים ומציעים לי לרכוש זיכיון לדוכן פופקורן בסינמה סיטי, עדיין הייתי מעדיף להשקיע בשומרון." לבסוף הגיע החלום, "גם אם תגלו שאני מגזים (ואני יודע שיש כאלה שחושבים שאני כזה) אני עדיין חושב שתוך לא יותר משנתיים־שלוש נשב אצל שמיל בסירה ונגלגל סיגריות משטרות של מאה דולר." יותר מזה האנשים לא נזקקו לשמוע, וגם אם היו מעלים תהיות באשר לכושר הקיבולת של היאכטה של שמיל, הם היו נתקלים מייד בחיוך ה"כל־יודע" המרגיע של נמרוד.

בשנת 94' הגיע לאוזניו של נמרוד מידע שעמותת מתיישבים יהודים בשם "דרור" רכשה מטע זיתים מופקע בן עשרים דונם בפאותיה המזרחיים של העיר. כוונתם של אנשי "דרור" הייתה ברורה: בניית שכונה יהודית חדשה בעיר חברון.

בחינה מהירה של טופוגרפיית האזור הביאה את נמרוד למסקנה המתבקשת שכביש הגישה אל השכונה יגיע מכיוון השוק של חברון ויהיה חייב לעבור על פני שתי חלקות שבמבואות השוק. הוא נתמלא חדווה רק מן המחשבה שיהפוך להיות בעל החלקות הללו.

את החלקה הראשונה שעליה עמד בית מגורים רעוע הוא קנה בעסקה סיבובית באמצעות איש קש פלסטיני. החלקה השנייה הייתה בבעלות משפחת בולוס ועליה עמד מפעל הסבונים המפורסם שלהם שנקלע לקשיים כלכליים.

בתחילה נראה שהעסקה תצא אל הפועל במהרה, אבל אז פרצה האינתיפאדה. אספקת המוצרים לגדה הצטמצמה עקב בעיות ביטחוניות וההנהגה הפלסטינית עודדה את החרמת המוצרים הישראליים. וכך, בסביבה פחות תחרותית, החל המפעל שוב לשגשג, הכנסותיו בשוק המקומי עלו בעקביות ולאיברהים בולוס שוב לא היה שום רצון או צורך להסתכן בבגידה גם תמורת הצעה כספית נדיבה. כך עמדה בשיממונה חלקת האדמה הראשונה שנרכשה והפכה להיות פח הזבל של השוק בחברון – מעמד שזיכה אותה בתואר הלא מחמיא "המזבלה", ורק חסרי דיור ונרקומנים לעת צרה הסכימו לשאת את הריחות שאפפו אותה.

שמונה שנים חלפו ועסקת רכישת הקרקע החברונית, שכמו קודמותיה נחשבה בתחילתה להצלחה בטוחה, הפכה למטרד עסקי המאפיל תדיר על שאר הצלחותיו של נמרוד. בדיעבד סימנה עסקה זו בעבורו את תחילת קיצו של עידן הכסף הקל בשומרון והמעבר אל עסקאות מסובכות ויקרות להחריד באזורי הנדל"ן המתפתחים של תל אביב וצפונה. אלא שכדרכו הוא לא היה מוכן להיפרד מכלום, אלא אם תגיע הצעה שלא ניתן יהיה לסרב לה. כזאת בדיוק הייתה הציפייה שלו מהפגישה עם ראמזי ג'ורבאן.

"אומרים עליי שאני יודע לקרוא אנשים," אמר ראמזי.

נמרוד הנהן בראשו במחווה של התרשמות, "כשאתה מסתכל עליי," שאל, "מה אתה רואה?"

"אני רואה איש טוב."

"ברור. מה עוד אתה רואה?"

"תכליתי."

"מה עוד?"

"אני רואה אדם פגוע."

"אדם פגוע?" תמה נמרוד.

"כן."

"מעניין. תמשיך."

"מי פגע בך?" התעניין ראמזי.

"סיפור ארוך."

"אני נראה לך ממהר?" התחייך האיש.

נמרוד התמתח בכיסאו. מופתע מהישירות של בן שיחו, לקח לעצמו נשימה עמוקה ובחן את עיניו של מארחו. כבר זמן שלא נדרש לדבר. סחרחורת קלה אחזה בו פתאום. מלצר קשוב בתזמון מושלם ניגש למזוג בעבורו מים מקנקן זכוכית מעוטר. הוא לגם קלות מכוסו, מהרהר בדבר.

"המדינה," הוא אמר וכבר התחרט על כך. "שלא תטעה," הוא ניסה לתקן, כאילו ניתן במילים או בתנועת כף יד מבטלת למחוק מילים אחרות, "אני אוהב אותה. למרות הכל אני אוהב אותה."

ראמזי התרצה, "אתה לא נראה לי פטריוט כזה גדול, אבל משהו בעיניים שלך אומר שאתה דובר אמת. אני בכל אופן מאמין לך."

"אמון זה דבר חשוב מאוד, בייחוד כשמדובר בעניינים רגישים. אולי לא בורכתי כמוך ביכולת לקרוא אנשים רק במבט, אבל אני יודע לסגור עניינים כשצריך, ואני בהחלט יודע מתי יושב מולי אדם רציני שאפשר לעשות איתו עסק."

ראמזי שקע מעט בכיסאו והנהן בראשו בנימוס למשמע דברי החנופה המרומזים. מעבר לכך הוא לא התכוון להמשיך ולנבור בנפשו של האיש שמעברו השני של השולחן. הוא ליטף ביתר חשיבות את זקנו המטופח. הייתה זאת הפעם הראשונה שבה נפגשו, ועד כה הדברים הלכו כפי שקיווה. ובכל אופן הרגיש בצורך לשבור את המתח הבלתי נמנע שביניהם.

פתאום השתחרר לו משפט מוזר. "תשתה את הקפה אדון נמרוד. תשתה שלא יתקרר," אמר, ואחרי שנתן מבט מתעניין בכוס הקפה המלאה שאל, "תגיד, לא מתוק הקפה?"

לרוב היה משתמש במחוות מהסוג הזה כאקט של התחזות. יהודים מזהים ערבים עם תבנית דיבור עילגת שכזאת כאנשים לא מפותחים. הפעם החיוך הממזרי שעל פניו העיד עליו שהתלוצץ.

"אל דאגה, אדון ראמזי," התחייך נמרוד. החיוורון שבפניו החל מתפוגג, "הקפה מתוק. אך מה לעשות, העסקה שאתה מציע לי טעמה, איך לומר, קצת מר."

ראמזי שתק ורק המשיך עם אותן תנועות איטיות ללטף את זקנו.

נמרוד המשיך, "הרי למרות ששנינו יודעים עד כמה הקרקע הזאת חשובה לכם ועד כמה אתה רוצה להציל אותה, אני מתרשם שאתה באמת ובתמים מאמין שאתה בכלל עושה לי טובה כשאתה מציע לרכוש אותה ממני. ואתה יודע מה? כמו שכבר ציינתי, אני מאמין לך. אחרי כל כך הרבה שנים אתה לא גואל את הקרקע ממני, אתה גואל אותי מהקרקע. אני איתך בעניין הזה, אלא שהבעיה היא לא נמרוד, כי אז כבר מזמן היינו חותמים על העסקה. הבעיה היא השותפים של נמרוד. השותפים שלי בעסקה הזאת חושבים שהם יודעים בדיוק מה הערך של הקרקע, וכל עוד לא תגיע הצעה טובה הם לא יסכימו למכור, ומצידם שתשב הקרקע הזאת עוד עשרים שנה, ולא משנה מי רוצה לקנות אותה: אתה, אלכס שוורצמן, או הכס הקדוש. בעניין הזה אין לי הרבה מה לעשות. חוץ מזה, תסתכל עלינו כעל ביטוח – כל עוד אנחנו מחזיקים ב'מזבלה' אין סיכוי שהמדינה תפקיע אותה, מזה הרי אתם הכי חוששים."

"לא תגיע הצעה טובה יותר. תאמין לי, לא תגיע," הבהיר ראמזי, "המחיר של האדמה הזאת תלוי בבעלות על החלקה השכנה. אתה והשותפים שלך יודעים את זה, וגם אנשי עמותת דרור יודעים שבלי כביש גישה לוואדי שעובר על שתי החלקות אין להם סיכוי לקדם את התוכנית. ואתה בטח לא שוכח מי מחזיק בבעלות על החלקה השנייה."

נמרוד לא שכח דבר. הרי אם היה דבר שהצטיין בו עד כדי כפייתיות, אלה הירידה לפרטים ושינונם הבלתי פוסק של הנתונים והעובדות, בייחוד כשהתכונן לפגישות חשובות. עם זאת, המשימה "לזכור" הפכה באופן טבעי לקשה ומתסכלת יותר ויותר עם חלוף השנים. הוא כמובן סירב להיכנע. לפעמים הקושי לחלץ פרטים ממוחו היה כמעט מעביר אותו על דעתו עד כדי ייסורים בלתי נסבלים. למרות זאת אף פעם לא אמר נואש ותמיד מצא טריק חדש כדי להתחכם למוחו היגע. היום בכל אופן הוא הגיע חד ומוכן היטב למערכה.

"שנינו יודעים שבולוס שוב שקוע בחרא עד האף שלו, ולמרות הלחצים המופעלים עליו, אני לא נותן לו יותר מחודשיים. בסוף הוא יקבל את ההצעה שלנו. אתה יודע טוב מאוד שברגע שזה קורה כל התמונה משתנה. נראה כמה תציע לי אז. החבר'ה עם הכיפות אורבים לרגע שאני סוגר את העסקה בשביל להשתלט על השטח. אני יודע, הם חארות, אבל בסופו של דבר הכסף מדבר. אתה יושב פה ומתמקח איתי על גרושים ומסתכן בכך שהשטח יגיע לידיים שלהם. וכשזה יקרה, אף אחד כבר לא יוכל למנוע את הקמת השכונה."

"אתה יודע," פנה ראמזי לנמרוד תוך שהוא מסמן למלצר שיגיש לשניהם עוד קפה, "ביררתי עליך קצת, ואמרו לי שפעם היית אחד הלקוחות הגדולים של הקזינו ביריחו."

"עליו השלום," הוסיף נמרוד, אולי עם שמץ של ערגה.

"אומרים שיצאת משם פעם אחת עם מאתיים אלף דולר."

נמרוד התאמץ להצניע את החיוך שאיים להציף את פניו. "בכל פנטזיה ים־תיכונית יש גרעין של אמת," אמר, מפזר מידה נחוצה של ערפל. הוא כבר נשאל לא פעם לגבי הסיפור הזה ומעולם לא מצא לנכון לאשר אותו, בעיקר כי פחד מידו הארוכה של מס ההכנסה.

"אני מקווה שלא זוקפים לחובתי גם את העובדה שהקזינו סגור כיום."

"אני משחק פוקר מדי פעם ואני אומר לך שאתה שחקן חזק," אמר ראמזי.

"מה זה שחקן חזק?"

"אני אגיד לך קודם מה זה שחקן טוב. שחקן טוב הוא אחד שיש לו את האינטואיציה לבנות סיפור. אחד שיודע לקרוא את הפחדים שלך. שידע לעשות מיד מחורבנת יד טובה."

"מעניין," אמר נמרוד.

"שחקן חזק לעומתו," המשיך ראמזי, "יודע שבסופו של דבר לאורך זמן אי אפשר לנצח בלי קלפים טובים. הוא אלוף בניצול מצבים. מה שמחזיר את כל העניין לנקודת המוצא שלו – מזל. שחקן חזק תלוי קודם כל בקלפים שהוא מקבל."

לנמרוד לא היה אכפת כלל וכלל שהאיש שמולו יצמיד לו תכונות מסוימות שאפילו הוא לא ידע על קיומן. הוא אפילו היה מוכן לראות בכך מחמאה, אבל למלכודת הזאת הוא לא התכוון להיכנס. "אתה יודע," אמר, "אתה צודק בעניין המזל, אבל אתה צריך להבין שקלפים חזקים הם לא ביטוח. לפעמים הם יכולים אפילו להתגלות כאסון."

"אתה יודע כמה פעמים הפסדתי את המכנסיים עם קלפים טובים?" שאל נמרוד, "הייתי שמח להגיד לך שיד טובה ומיומנות בהכנת מלכודות יספיקו לך. העניין הוא שאתה לרוב מצליח לחשב את סיכוייך, אבל לא תמיד אתה מצליח להתנתק מהרגש ולוותר, מהפחד שחס וחלילה לא תיתפס כפראייר. פוקר זה הרי משחק חברתי, ועוד הרבה לפני שחשוב לך כמה כסף יישאר בכיסך בסוף הערב, חשוב לך יותר כמה מהפרסטיז'ה שלך יישאר על השולחן."

"אז מה הסוד?" הקשה ראמזי.

"סוד? לאו דווקא," ענה נמרוד. קרן דקה של שמש עלתה ממזרח לגג המלון והאירה בצבעים מטשטשים את הרחבה ואת יושביה. פניו של נמרוד החרוצות בקמטים עמוקים נתגלו פתאום בבהירות. בניחותא הוא סרק לאחור באצבעותיו את שערו שהיה כסוף ומדולדל והביט ישירות בעיניו של ראמזי באופן המשווה חשיבות רבה לדברים העומדים להיאמר, "הייתי אומר כך: אתה לא משחק את המשחק עם הקלפים שיש לך ביד, אלא עם אלה שהיריב שלך חושב שיש לך." הבעה של שביעות רצון התפשטה על פניו והוא הוסיף בנדיבות לא אופיינית, "אנחנו חייבים לשחק פעם."

"אנחנו משחקים עכשיו," התעקש ראמזי, "ואני אומר לך שאני קולט עליך שאתה אוהב לשחק חזק. הבעיה היא, כמו שאמרת, עניין ההערכה. באת לכאן וחשבת שאני הולך להציע לך את השטח של בולוס, ופתאום אתה מגלה שאני רוצה לקנות את ה'מזבלה'. אז מה אתה עושה? לא רק שאתה לא חוטף את ההצעה בשתי ידיים ועל הדרך גם אומר לי תודה קטנה על שאני הולך לחלץ אותך, אתה עוד מגדיל את ההימור. אתה דורש כזה סכום שאמור לגלם את הרווח שהיה יוצא לך אם היית מצליח להחזיק בבעלות על שתי החלקות, מה שאומר שאתה בעצם רוצה שאאמין לך שאתה קרוב לסגירה עם בולוס."

"לגלם את הרווח," גיחך נמרוד, "אהבתי יותר כשנשמעת כמו פלאח ערבי שקפץ לשנייה משדה החצילים בלאדי שלו. פתאום אתה מדבר לי כמו רואה חשבון תל אביבי."

"כמו שאמרתי," חזר ראמזי על דבריו, "אתה רוצה שאאמין לך שהעסקה עם בולוס בכיס שלך."

"אתה לא חייב להאמין. אני רק לא מציע לך להמתין יותר מדי."

"לא להמתין אתה אומר, אהה... אתה קצת מאכזב אותי. הייתי בטוח שתגיע מוכן לפגישה ושלא נצטרך לעבור את כל המשחקים הקטנים האלה, אבל מה לעשות שאתה כנראה אפילו לא יודע שבולוס משכן לנו את הקרקע כבר לפני שנתיים." ראמזי נופף בכמה ניירות ששלף מתיקו. "בולוס הזדקק למימון לצורך הרחבת המפעל. עכשיו הוא כידוע שוב בצרות והוא לא מצליח לעמוד בהחזר החוב. ובקיצור, בקרוב מאוד הקרקע תהיה בבעלותנו. אז בוא נפסיק עם המשחק הזה. נתתי לך הצעה טובה, קח את הכסף שאני מציע ותעשה לך ולי טוב."

ראמזי נעץ עכשיו את מבטו בנמרוד בפנים נטולות מבע, משתדל שלא להיראות זחוח וחיכה לסימנים של מבוכה או הפתעה שאולי יצוצו ויסמנו את הרגע שבו השליטה במשחק תעבור לידיו. ואולם, גם עכשיו החיוך עדיין היה נסוך על פניו של נמרוד ועיניו נעוצות למשך רגעים ארוכים של שתיקה מעיקה באיזו נקודה, מטרים ספורים מעל למקום שבו ישב בן שיחו.

ראמזי הצליח להיאבק בדחף הרגעי להביט לאחור אל עבר אותה נקודה שנמרוד סימן במבטו. בנסיבות כאלו, כל מחווה או תנועה לא רצויה, כל מצמוץ או שמץ של מבוכה, בייחוד אם ייעשו בחיפזון, כל אחד מאלה עלולים להכריע גורלות. ברור ששני האנשים המנוסים שישבו משני עברי השולחן הכירו בעובדה הזאת, לכן עיניו של נמרוד המשיכו לבהות בציפור שנחה על כבל הטלפון וראמזי, אחרי שהניח את ספל הקפה על שולחן הפסיפס והדליק לעצמו סיגריה, המשיך להביט בנמרוד, מחכה בסבלנות למוצא פיו.

תחושת הסקרנות לא הייתה מנת חלקו של ראמזי בלבד, הרי כדי לתקוע את התוכניות לבניית שכונת יהודים חדשה בליבה של חברון הערבית הספיקה לו הבעלות על החלקה של בולוס בלבד, והחלקה הזאת, כפי שכבר ניתן היה להבין מדבריו, הייתה מונחת זה מכבר בכיסו, לפיכך נמרוד לא הצליח להבין מה מניע את ראמזי לנסות להשתלט גם על החלקה השנייה, גם אם לא פסל את האפשרות שהאיש בעצמו רוצה לספסר בקרקעות. הוא כמובן יכול היה לשאול את ראמזי ולפתור לעצמו את ההתלבטות, אבל זה היה סוג של מתנה שהוא לא היה מוכן להעניק לאיש שמעבר לשולחן. אתה חייב להגיע לזה בעצמך, הוא חשב, ומבטו המקנא נותר נעוץ בציפור שעל כבל הטלפון. שם למעלה התמונה הגדולה ברורה יותר.

פתאום נעתקו מחשבותיו מן הציפור ולרגע קט הוא היה מצוי בעיבורה של חללית כשלנגד עיניו חולפות אותן תמונות של כדור הארץ שצולמו על ידי האסטרונאוטים הראשונים שנחתו על הירח. תמונות עם האוקיינוסים הכחולים הממלאים אותו והקטבים הלבנים שלו וענני הצמר המעטרים אותו, ואולי אפילו עם קווי המתאר של החומה הסינית שאורכה הוא כמעט תשעת אלפים קילומטרים, ושכל ילד סיני מחונך יודע למנות את שמות שושלות הקיסרים שעסקו בבנייתה, אבל אף אחד מהם לא באמת יודע עד כמה מעט נשאר ממנה. נמרוד אהב עד מאוד את סיפור הנחיתה על הירח, אבל במיוחד אהב לדמות עצמו לאסטרונאוט המסוגל להתרחק מספיק מן המציאות הטורדנית כדי לראות את "התמונה הגדולה כולה".

"תן לי שבוע," הציע נמרוד לבסוף.

"אין לי את הזמן הזה," ענה ראמזי, "ההצעה שלי בתוקף לארבעים ושמונה שעות. אבל אני בטוח שלא תצטרך לעשות יותר מכמה טלפונים בשביל שהשותפים שלך יאשרו לך שקיבלת עכשיו הצעה נדיבה."

"אני אולי שחקן חזק, אבל אני לא מהמר נגד הבית," העיר נמרוד.

לראמזי היו ספקות בעניין הזה. הוא שלף מכיס חולצתו עט עבה ומוזהב ושרבט משהו על מפית שהייתה מונחת על השולחן. "זהו מספר הטלפון של עורך הדין טאופיק ג'לאל שמטפל בכינוס הנכסים של בולוס. למקרה שתרצה לברר יותר פרטים," אמר, "אני בכל מקרה אמתין עם ההצעה עד מחרתיים."

"קשה לי להאמין שאספיק לחזור אליך עם תשובה. אני מתוכנן לנסוע מחר לכמה ימים."

"והמקום שאתה נוסע אליו, אין בו טלפונים?"

"האמת שלא," השיב נמרוד.

"אולי תגלה לי איפה המקום הזה? גם אני צריך קצת שקט לפעמים."

"אתה באמת רוצה לדעת לאיפה אני נוסע?" התחייך נמרוד.

"כן," ענה ראמזי מסוקרן, "למה לא."

"לירח. אני נוסע לירח."