התרחשויות באי־ממשות המיידית

1 

בזמן שאני בוהה בנקודה קבועה על הקיר, אני מרגיש לפעמים שאיני יודע עוד מי אני או איפה אני נמצא. ברגעים כאלה אני חווה את היעדר הזהות שלי ממרחק, כאילו הפכתי לרגע אדם זר לחלוטין. לדמות המופשטת הזאת ולאני הממשי שלי כוח זהה, והם נאבקים לרכוש את אמוני.

ברגע הבא שבה אליי זהותי: כמו בשקופית סטריאוסקופית שבה שתי התמונות נפרדות בטעות, ורק כאשר המקרין מחזיר אותן למקומן בחפיפה, נוצרת פתאום אשליית הנפח. אז מופיע חדרי לפניי ברעננות שלא הייתה לו לפני כן. הוא חוזר למרקמו הקודם, ואילו החפצים שבו תופסים את מקומם כפי שגוש של אדמה מפוררת מתיישב בתחתית בקבוק מים על פי היסודות השונים, בשכבות מוגדרות היטב ובעלות צבעים נפרדים. כך מסתדרים היסודות של החדר בתוך קווי המתאר שלהם ובצבעוניות שבה הם זכורים לי.

תחושת המרחק והבדידות ברגעים שבהם ישותי היום־יומית מתפוגגת, שונה מכל תחושה אחרת. כאשר היא נמשכת היא הופכת לפחד, לאימה שלא אוכל לשוב ולמצוא את עצמי לעולם. כל שנותר ממני הוא צללית מטושטשת, מוקפת זוהר גדול, המרחפת אי שם במרחק כמו חפץ שנמוג בערפל.

השאלה הנוראה ״מי אני בעצם״ ניעורה אז לחיים בתוכי כמו גוף חדש לגמרי, שצימח עור ואיברים שאינם מוכרים לי כלל. התשובה דורשת צלילות רבה ומעמיקה מכפי יכולתו של המוח. כל מה שיש לו היכולת להיטלטל בתוך גופי, מיטלטל, נאבק ומתקומם בעוצמה רבה יותר ועמוקה יותר מהרגיל. הכול משווע לפתרון.

לפעמים אני רואה את החדר בדיוק כפי שאני מכיר אותו, כאילו לרגע עצמתי ופקחתי את עיניי. בכל פעם החדר ברור יותר — כמו נוף המופיע מבעד לעדשות משקפת — נעשה יותר ויותר מאורגן, בזמן שאנחנו חודרים תוך כוונון המרחק, דרך כל השכבות השקופות שבתווך.

בסופו של דבר אני מזהה את עצמי ומוצא מחדש את החדר. זאת תחושה של שיכרון קל. חומריותו של החדר דחוסה בצורה בלתי רגילה, ואני חוזר בעל כורחי אל פני השטח של הדברים: כעומקו של גל הבלבול כך גבוה שיאו. מעולם, בשום נסיבות אחרות, לא הרגשתי בחדות כזאת כמו ברגעים האלה, שכל עצם צריך לתפוס את המקום שהוא תופס, ושאני צריך להיות מי שאני.

למאבק שלי בחוסר הוודאות כבר אין שֵם בשלב הזה, אין הוא אלא צער פשוט על שלא מצאתי דבר במעמקיו. מתמיהה אותי רק העובדה שהיעדר מוחלט של משמעות יכול להיקשר באופן עמוק כל כך אל ההוויה האינטימית שלי. עתה, משמצאתי את עצמי מחדש ואני מחפש דרך לבטא את תחושתי כלפי ההוויה הזאת, היא נראית לי בלתי אישית לחלוטין: הפרזה פשוטה של זהותי שהתפשטה כמו סרטן מתוך עצמה. רגל של מדוזה שהתארכה יתר על המידה והיא מגששת בייאוש בין הגלים, עד שבסופו של דבר היא שבה ונאספת אל פתח היניקה הרוטט. כך, בכמה שניות של אי־שקט, אני עובר דרך כל הוודאויות והאי־ודאויות של קיומי, כדי לשוב סופית ובכאב אל בדידותי.

ובכל פעם בדידותי טהורה וכאובה יותר. תחושת ריחוקו של העולם ברורה יותר ואינטימית יותר: מלנכוליה קטיפתית וצלולה, כמו חלום ששבים ונזכרים בו בחסות הלילה.

רק היא שבה עדיין ומזכירה לי משהו מן המסתורין והקסם העצובים מעט של ה״התקפים״ שחוויתי בילדותי.

רק בהיעלמות הפתאומית הזאת של זהותי אני שב ומוצא את הנפילות שלי אל תוך החללים המקוללים של פעם, ורק ברגעי הצלילות, מייד עם החזרה אל פני השטח, מופיע העולם לפניי באווירה המשונה ההיא של חוסר משמעות ופקיעת תוקף, שהתהוותה סביבי כאשר התקפי ההזיות שלי איימו למוטט אותי.

היו אלה תמיד אותם מקומות ברחוב, בבית או בגינה שעוררו את ההתקפים הללו. בכל פעם שנכנסתי אל תחומם, אחזו בי אותה תחושת עילפון ואותה סחרחורת. מלכודות בלתי נראות, שהיו ממוקמות פה ושם בעיר ולא נבדלו במאומה מן האוויר שהקיף אותן, ארבו לי בפראות שאפול טרף לאווירה המיוחדת שבתוכן. כול שהיה עליי לעשות כדי להיכנס לתוך ״חלל מקולל״ כזה, היה צעד, צעד אחד, וההתקף היה בלתי נמנע.

אחד מאותם חללים נמצא בקרחת קטנה בפארק העירוני, בקצה שביל שאיש לא טייל בו. סבך שיחי השיטה וורד הבר שתחמו אותו, נפער בנקודה מסוימת אל נוף נוגה של שדה שומם. אין מקום עצוב ונטוש מזה בעולם כולו. השתיקה הסמיכה רבצה על העלים המאובקים בחומו הכבד של הקיץ. מדי פעם נשמע הד תרועת החצוצרות של הגדודים. קריאות ארוכות ועצובות להחריד שנשלחו אל תוך השממה. במרחק רעד האוויר החרוך משמש, דליל כמו הבל שקוף מעל נוזל בשעת רתיחה.

המקום היה פראי ומבודד. בדידותו נדמתה לי אין־קיצית. שם הרגשתי שחום היום מעייף יותר, והאוויר שנשמתי כבד יותר. השיחים המאובקים נצלו בשמש, צהובים, באווירה של בדידות מוחלטת. תחושה משונה של חוסר משמעות ריחפה על פני קרחת היער ההיא שהתקיימה באותו ״מקום כלשהו בעולם״, מקום שהגעתי אליו גם אני עצמי מתוך שיטוט חסר טעם בשעות אחר הצהריים של יום קיץ כלשהו, שגם לו לא היה כל פשר. אחר צהריים שתעה בלי כיוון בחום השמש בין שיחים כלשהם, מעוגנים בחלל של אותו ״מקום כלשהו בעולם״. אז הרגשתי באופן עמוק וכואב יותר שאין לי דבר לעשות בעולם הזה חוץ מלשוטט בגנים — בקרחות יער מאובקות וצרובות שמש, שוממות ופראיות. זאת הייתה שוטטות שבסופו של דבר שברה את ליבי.

מקום מקולל אחר נמצא בצידה השני של העיר, בין גדותיו הגבוהות והחלולות של הנהר שבו נהגתי לטבול עם חבריי למשחק.

בנקודה מסוימת התמוטטה הגדה. מעליה היה ממוקם מפעל שמן המופק מגרעיני חמניות. קליפות הגרעינים הושלכו בין קירות הגדה הממוטטת, ועם הזמן הלך התל וגבה עד שמדרון של קליפות יבשות השתפל מן החוף לשפת המים.

החברים שלי נהגו לרדת אל המים על גבי המדרון הזה, זהירים, אוחזים ידיים, רגליהם שוקעות עמוק אל תוך מרבד הרקבובית.

קירות הגדה הגבוהים מצידו האחד ומצידו האחר של המדרון היו תלולים ומלאי אי־סדירויות מופלאות. הגשם פיסל קווצות ארוכות של סדקים עדינים כערבסקות, אך נוראים כפצעים שלא הגלידו יפה. פצעים איומים וכואבים שקרעו בבשרה של אדמת החרסית.

בין הקירות האלה, שהרשימו אותי לאין שיעור, הייתי צריך גם אני לרדת אל הנהר.

עוד מרחוק, והרבה לפני שהגעתי אל חוף הנהר, היו נחיריי מתמלאים בריחן של הקליפות הרקובות. הריח הכין אותי להתקף במעין תקופת דגירה קצרה, הריח היה לא נעים אך מעודן. כאלה היו גם ההתקפים.

חוש הריח שלי התפצל לשניים במקום כלשהו בתוכי, והריחות שהדיף הרקב נגעו בכמה אזורי חישה. הריח הג'לטיני של התפרקות הקליפות היה נבדל וברור מאוד, אף שעלה עם הניחוח הנעים שלהן, שהיה חם וביתי כשל שקדים קלויים.

הניחוח הזה, שנע דרך כל הנימים הפנימיים שלי, שינה אותי בתוך שניות ספורות, כאילו מוסס אותם כדי להחליפם בחומר אוורירי יותר ומובהק פחות. מאותו רגע כבר לא יכולתי למנוע דבר. זה התחיל בחזה: עילפון נעים ומסחרר שהאיץ את צעדיי אל עבר הגדה ואל תבוסתי הניצחת.

נהגתי לרדת עד המים במהירות מטורפת, על תל הקליפות. האוויר נדחס והתנגד לי בעוצמה, חד כלהב סכין, כל העולם כולו נשאב במערבולת אל תוך חור עצום בעל כוחות משיכה בלתי צפויים.

חבריי הביטו מבועתים בריצה המטורפת שלי. משטח החצץ שלמטה היה צר מאוד, והצעד השגוי הקטן ביותר היה עלול לזרוק אותי אל תוך הנחל, אל מקום שבו בעבעו המים, סימן לעומקם הרב.

אלא שאני לא ידעתי מה אני עושה בדיוק. משהגעתי קרוב למים, תוך כדי ריצה, הייתי עוקף את תל הקליפות ורץ על החוף בכיוון זרימת הנחל עד מקום מסוים שבו נחרץ קיר הגדה.

בתחתית אותו חריץ נוצרה גומחה קטנה, מערה מוצלת וקרירה כמו חדרון חצוב בסלע. הייתי נכנס לשם ונופל לארץ מיוזע, מותש ורועד מכף רגל ועד ראש.

כאשר התאוששתי מעט מצאתי סביבי את התפאורה המוכרת והנעימה עד בלי די של המערה. מעיין שנבע מתוך הסלע וזרם על הקרקע הזרועה אבנים קטנות, יצר במרכזהּ בריכת מים צלולה מאוד, ואני רכנתי להביט לתוכה. לא שבעתי מהמראה של מלמלת האצות הירוקות שעל קרקעיתה, של התולעים שנאחזו בשברי העץ, של חלקי המתכת המכוסים כתמי חלודה ובוץ ושל בעלי חיים ומגוון עצמים תת־מימיים, יפים להפליא.

חוץ משני המקומות המקוללים האלה, נבלעו יתר חלקי העיר בעיסה אחידה של בנאליות. בתים שאפשר היה להחליף זה בזה, עצים דוממים להחריד, כלבים, מגרשים ריקים ואבק.

אבל בחדרים סגורים היו ההתקפים מתרחשים ביתר קלות ולעיתים קרובות יותר. ככלל, מעולם לא יכולתי לשאת את הבדידות השורה בחדר לא מוכר. בתוך כמה רגעים היה מגיע העילפון הרך והנורא. אבל החדר התכונן לבואו: אינטימיות חמה ומסבירת פנים הסתננה מהקירות וזלגה על כל הרהיטים וכל החפצים. החדר הפך נשגב באחת, ואני הרגשתי מאושר להיות בתוכו. אבל זאת לא הייתה אלא הטעיה נוספת מצד ההתקף, עיוות מציאות מעודן שיצר. ברגע הבא התהפך אושרי והסתבך. הייתי מביט בעיניים פעורות בכל מה שהיה סביבי, אבל החפצים איבדו את משמעותם הרגילה: שָטף אותם קיום חדש.

כאילו הוסרה מעליהם בין רגע אריזת ניירות דקים ושקופים שעטפו אותם עד אז, נראו החפצים לפתע חדשים באופן בל יתואר. הם נראו כאילו יועדו לתכלית חדשה, נעלה ופלאית, שלשווא אתאמץ לגלות. אבל לא רק זאת: תזזית אמיתית של חירות אחזה בחפצים. הם השתחררו זה מזה, אך לעצמאותם הייתה משמעות שמעבר להתבדלות פשוטה; הייתה בה גם התעלות אקסטטית.

ההתלהבות שלהם מהאפשרות להתקיים בתוך הילה חדשה אחזה גם בי. עבותות חזקים קשרו אותי אליהם, חיבור לא נראה שהפך אותי לאחד החפצים בחדר ממש כמו איבר שהושתל בבשר החי, הנקלט בגוף הלא מוכר על ידי חילוף עדין של חומרים.

פעם אחת, בזמן התקף, שמש שילחה אל הקיר מפל קטן של קרניים, כמו מים דמיוניים מזהב משויש באדוות אור. ראיתי גם פינה של ספרייה ובה כרכים עבי כרס מעור מאחורי זכוכית, והפרטים המציאותיים האלה, שקלטתי מתוך העילפון, הצליחו לסחרר אותי ולמוטט אותי כמו שאיפה אחרונה של כלורופורם. דווקא החלק המוכר והרגיל בחפצים הוא שהחריד אותי. ההרגל לראותם פעמים רבות כל כך הצליח כנראה לשחוק את עורם, עד שלפעמים נראו לי בלויים עד זוב דם: חיים, אין לתאר עד כמה חיים.

שיאו של ההתקף התרחש תוך ריחוף מחוץ לכל העולמות. הוא היה נעים ובה בעת מכאיב. אם נשמע קול צעדים, לבש החדר במהירות את מראהו הישן. החפצים שָבו ותפסו את מקומם בין הקירות, תוך הפחתה קלה ביותר, בלתי מורגשת כמעט, של תחושת ההתלהבות הקודמת. זה שכנע אותי שקרום דק מאוד מפריד בין הוודאות שבה אני חי, לעולמן של האי־ודאויות.

הייתי מתעורר בחדר המוכר לי היטב, מזיע, עייף ומוצף בחוסר המשמעות של החפצים הסובבים אותי, מבחין בפרטים שלא ראיתי בהם קודם לכן, כפי שלעיתים אנחנו מגלים פרט ייחודי בחפץ שאנו משתמשים בו מדי יום ביומו זה שנים רבות.

המשך הפרק זמין בספר המלא