שונאת לאהוב אותו

פרק 1

ברודי

"אחי, חשבתי שתחזור מוקדם יותר," קופר, אחד מהשותפים שלי, מחייך כשאני נכנס בדלת. בחורה חצי עירומה יושבת עליו. "אז התחלנו את המסיבה הזאת בלעדיך." הוא מושך בכתפיים, כאילו הוא הקריב מעצמו כדי לעזור. "לא הייתה ברירה."

אני משחרר נחרה בזמן שעיניי מסתכלות סביב סלון הבית שאנחנו שוכרים, כמה רחובות מהקמפוס. למרות שרק ארבעה מאיתנו חתומים על החוזה, נראה שחצי מהנבחרת גרה בבית שלנו. לפי כל בקבוקי הבירה המפוזרים, הם כאן כבר זמן מה. אני חושב ברצינות לגבות מהמניאקים האלה שכר דירה.

אבל אני מניח שאם הייתי תקוע במעונות בגודל של קופסת נעליים, גם אני הייתי נואש לצאת מהם. מייד אחרי התיכון, שיחקתי בליגת הנוער במשך שנתיים, והגעתי לכאן לשנה א' בגיל עשרים. דילגתי על המגורים במעונות ושכרתי בית באזור. לא היה סיכוי שאישן במיטת קומתיים עם בני שמונה־עשרה שעזבו לראשונה את בית ההורים. מה גם שאני ממש לא מעוניין בהנהלה שתגיד לי מה אני יכול ולא יכול לעשות.

החוויה הזאת נשמעת מהנה באותה מידה כמו לתלוש סלוטייפ מהביצים שלי.

ההפך המוחלט מכיף. הטרטור נורא. ולהבא, לא תולשים סלוטייפ מהביצים, אלא גוזרים אותו באיטיות ועם יד יציבה בשעה שמקללים את כל הנבחרת.

שני השותפים האחרים שלי, לוק אנדרסון וסוייר סטיבנס, יושבים מכופפים על קצה הספה, נלחמים זה בזה במשחק וידאו של ליגת ההוקי הלאומית. האגודלים שלהם מנענעים את השלטים במהירות האור, ומבטם ממוקד למסך השבעים אינץ' שתלוי מולם.

אני מנענע את ראשי. בכל פעם שהם משחקים, נדמה כאילו האליפות הלאומית מוטלת על הכף.

הגבה שלי מתרוממת כשהבחורה שיושבת על קופר מושיטה יד, פותחת את החזייה שלה ומפילה אותה על הרצפה. נראה שלא מפריע לה שיש קהל. החיוך העצל של קופר מתרחב בזמן שהאצבעות שלו נצמדות לפטמות שלה.

הייתי רוצה לומר שהמראה הזה לא אופייני לערבי ראשון, אבל אז אשקר. לרוב, הרבה יותר גרוע כאן.

כשהוא גובר על לוק עם כישורי הזזת דסקית דיגיטלית, סוייר אומר, "קח בירה, אחי. אתה יכול לשחק במקום לוק אחרי שאגרום לו לבכות שוב כמו כוסית."

"לך תזדיין," לוק רוטן.

אני מעיף מבט בתוצאות. סוייר מכסח ללוק את הצורה, ולוק יודע את זה.

"בטח." סוייר מחייך. "אולי מאוחר יותר. אבל אני מזהיר אותך, אתה לא באמת הטעם שלי. אני אוהב בחורים עם יותר בשר ממך."

אני מחייך מעט ומפיל את תיק הציוד שלי לרצפה.

"היי, ראית את ההודעה המטומטמת הזאת מהמאמן?" קופר שואל מבין הציצים של הבחורה.

אני נאנח בתקווה שלא פספסתי משהו חשוב כשהייתי מחוץ לעיר בסוף השבוע. אני כבר חתום על חוזה בנבחרת של קבוצת 'מילווקי מאבריקס'. אבא שלי ואני טסנו לשם כדי להיפגש עם הצוות המאמן. נוסף לזה, ביליתי עם כמה משחקני ההגנה. ערב שבת היה מטורף. העונה הבאה תהיה מדהימה.

"לא, לא ראיתי אותה," אני אומר. "מה קורה?"

"שעות האימונים השתנו," קופר ממשיך, עדיין משתעשע לו שם באיברים השונים של הבחורה. "עכשיו הם מתקיימים בשש בבוקר ובשבע בערב."

זין עליי. הוא כבר מתחיל עם שניים ביום?

"אתה חושב שהוא פשוט דופק אותנו?" די מתאים למאמן לאנג. אני לא חושב שיש לו משהו טוב יותר לעשות מלהישאר ער כל הלילה ולחלום על דרכים חדשות לענות אותנו. הבחור הזה קשוח מאוד.

למרות העובדה שככה הגענו לכאן.

אבל שש בבוקר... זה דפוק. עם הלימודים ואימוני ההוקי, כבר נדמה לי שאני לא ישן מספיק. ואנחנו רק בספטמבר. מה שאומר שכדי להגיע לרחבת ההחלקה, אני צריך להיות מחוץ לדלת החדר בחמש, להתלבש, ולהיות על הקרח עד שש. עד אחת־עשרה בלילה, שאז אפול למיטה מותש.

סוייר מושך בכתפיו, לא נראה עצבני במיוחד משינוי השעות.

קופר מוציא פטמה מהפה שלו ומסתכל עליי עם עיניים נוצצות. "אתה לא יכול לבקש מאבא שלך להכניס קצת היגיון בבחור?"

לוק רוטן בלחש, "אני בקושי מצליח להגיע בזמן לאימונים בשבע בבוקר."

"לא." אני מניד בראשי. אני אעשה הכול לאנשים האלה, חוץ מללכת לאבא שלי עם משהו שקשור להוקי. המאמן ואבא מכירים כבר הרבה שנים. שניהם שיחקו בנבחרת של קבוצת 'דטרויט רדווינגס'. אני מכיר את האיש כל חיי. הוא עזר לי לקשור את המחליקיים הראשונים שלי. אז ההנחה היא שיש לו נקודת חולשה עבורי או שהוא יקל עליי.

כן... אין סיכוי שזה קורה.

אם כבר, הוא נוחת עליי כמו ערמת לבנים בגלל מערכת היחסים הפרטית שלנו. אני חושב שלאנג לא רוצה שאף אחד מהבחורים האחרים ירגיש שיש לו מועדפים.

המשימה הושלמה, אחי.

אף אחד לעולם לא יאשים אותו בזה.

"אז תתכונן להתעורר בזריחה, חבר." ובכך, קופר מפנה את תשומת ליבו למקום אחר ומתנפל על הפה של הבחורה.

לוק מביט עליהם לרגע לפני שהוא צועק, "היי, רוצה לקחת את החרא הזה לחדר או שאנחנו מקבלים הופעה חינמית?"

בלי לטרוח להרים את הראש לאוויר, קופר מתעלם מהשאלה.

לוק מניד בראשו ומתמקד בקאמבק שלו או לפחות על איך להפיל את סוייר על התחת. "נראה לי שכדאי לנו להכין פופקורן."

אני מרים את תיק הציוד שלי, מניף אותו על הכתף ומחליט לעלות למעלה לזמן מה. אני אוהב לבלות עם החבר'ה, אבל אני לא במצב רוח כרגע.

"היי, ברודי." בלונדינית שיכורה מחליקה את זרועותיה סביבי ומצמידה את המחשוף השופע שלה לחזה שלי. "קיוויתי שתגיע."

בהתחשב בעובדה שזה הבית שלי, הסיכוי שזה יקרה היה גבוה מאוד.

אני מסתכל מטה על עיניה הירוקות.

"היי." היא נראית מוכרת. אני חושב לרגע, מנסה להיזכר בשם, אבל כלום לא עולה.

אז נראה לי שלא שכבתי איתה לאחרונה.

כשזה נוגע לנשים, המצאתי אלגוריתם ששכללתי במשך שלוש השנים האחרונות. הוא פשוט אבל חסין מתקלות. אני אף פעם לא שוכב עם אותה בחורה יותר משלוש פעמים בחצי שנה. אם כן, אני מסתכן בכניסה ליזיזות קודרת. ואני לא מחפש שום קשר כרגע.

אפילו לא משהו מקרי.

אני לומד ב'וויטמור' בשביל התואר וכדי להתכונן לליגות העל. אני מתמקד בשאיפה שלי להפוך לגדול, מהיר וחזק יותר. לליגת ההוקי הלאומית אין מקום לכוסיות. אם אתה לא מצליח להתמודד, הליגה תאכל אותך בלי מלח ותעיף אותך לפני שתמצמץ. אני ממש לא מתכוון לתת לזה לקרות. עבדתי קשה מדי בשביל להתרסק וליפול בשלב הזה.

או כדי להתפזר.

בצעד נועז להפליא, הבלונדה מורידה את ידה מהחזה לחבילה שלי ולוחצת חזק כדי שאדע שהיא רצינית.

אין לי ספק שאם אבקש ממנה לרדת על הברכיים ולמצוץ לי מול כל האנשים האלה, היא תעשה את זה בלי להסס. מלבד החוטיני שעליה, הבחורה שמניעה את האגן על קופר עירומה.

בשנה הראשונה ששיחקתי בליגת הנוער, כשבחורה הציעה לי סטוץ, הייתי חושב שזכיתי בכל הקופה. אחרי פחות מחמש דקות, הייתי גומר ומוכן לסבב השני. עכשיו, חמש שנים אחרי, אני אפילו לא מסתכל על בחורה שמוכנה להוריד את התחתונים שלה כמה דקות אחרי שנכנסתי. זה קורה לעיתים קרובות כל כך שקשה להחשיב אותו יוצא דופן.

פשוט עצוב.

כשהייתי בתיכון, קפצתי מאושר מההזדמנות לחדירה.

עכשיו?

לא כל כך.

זה כמו לאכול רק סטייק ולובסטר. בטח, טעים לך בימים הראשונים. אולי אפילו שבוע שלם. אתה לא יכול שלא לטרוף בחמדנות את כל הצלחת וגם ללקק את האצבעות. אבל למרבה הפלא, אפילו סטייק ולובסטר הופכים למשעממים.

רוב הבחורים, לא משנה בני כמה, היו תולשים את הביצה השמאלית כדי להיות במחליקיים שלי.

עם היכולת לבחור כל בחורה או ברוב הפעמים, בחורות.

והנה אני... זין רפוי בידי.

למעשה, זין רפוי בידה.

סקס הפך למשהו שאני עושה כדי להירגע כשאני לחוץ. זו הגרסה שלי לטכניקת הרפיה. אני בן עשרים ושלוש, לעזאזל. בשיא המיניות של חיי. אני אמור להתלהב כשמישהי רוצה לפתוח את הרגליים שלה בשבילי. אני לא אמור להיות משועמם. ואני בטח לא אמור לחשוב על התרגילים שאעשה כשאוביל אימון כקפטן.

אני משחרר את האצבעות שלה מהעניינים שלי ומניד את ראשי. "מצטער, לא חסר לי חרא לעשות עכשיו."

והחרא הזה הוא לימודים. יש לי ארבעים עמודים לקריאה עד מחר בבוקר.

הבלונדה מזעיפה פנים ומעפעפת לעברי.

"אולי מאוחר יותר?" היא אומרת בקול תינוקי.

פאקינג שיט, אין משהו שמוריד יותר מהקול הזה.

למה בחורות מדברות ככה?

לא, ברצינות. זאת שאלה לגיטימית. למה הן עושות את זה? הוא כמו ציפורניים על לוח. אני מתפתה לענות בקול מגוחך חזרה אבל מוותר.

אני לא עד כדי כך מניאק.

מה גם שאולי זה ידליק אותה.

ואז נדפקתי. אני מדמיין אותנו מדברים זה לזה בקולות תינוקיים בשאר הלילה וכמעט עולה בי צמרמורת.

"אולי," אני אומר באופן לא מחייב. למרות שבכנות, הקול התינוקי הזה הרס כל סיכוי לסטוץ מאוחר יותר. אבל אני חכם מספיק כדי לא להגיד לה את זה. רוב הסיכויים שהיא תמצא עוד שחקן הוקי להיצמד אליו ותשכח ממני. כי בואו נודה באמת, זו הסיבה שהיא כאן.

קצת זין מבחור שמחליק על קרח עם מקל.

רק כדי לוודא, אני מסתכל עליה מעלה ומטה פעם נוספת.

למעט הקול התינוקי, לא חסר לה מבחינה גופנית.

ועדיין, הגוף השווה הזה לא עושה לי כלום.

קצת מטריד. אני כמעט רוצה לעלות איתה רק כדי להוכיח לעצמי שהכול עובד כמו שצריך. אבל לא אעשה זאת.

כשאני עולה במדרגה הראשונה, קופר מרחיק את הראש מהבחורה שלו. "מה לעזאזל, מקינון? לאן אתה הולך?" הוא מנופף יד סביב החדר. "אתה לא רואה שאנחנו באמצע אירוח?"

"אני אתן לך לטפל באורחים שלנו," אני אומר ומדשדש מעלה.

"טוב, אם אתה מתעקש," הוא אומר בשמחה.

החדר שלי נמצא בקצה המסדרון, הרחק מהרעש של הקומה הראשונה. החוק הגורף הוא שלאף אחד אסור לעלות לקומה השנייה מלבד לגברים שגרים כאן. אני מוציא את המפתח שלי, פותח את הדלת ונכנס.

תיק הציוד שלי נזרק לפינה לפני שאני פותח את ספר הנהלת החשבונות שלי. חשבתי שתהיה לי הזדמנות לקרוא חלק במהלך סוף השבוע, אבל אבא שלי ואני היינו כל הזמן בדרכים. פגשתי אנשים מקבוצת 'מילווקי', הייתי במסיבה של הנבחרת, בדקתי כמה דירות מול האגם. פשוט הסתכלות כללית על האזור. הייתי מלא כוונה לנצל את הטיסה חזור לטובה, אבל נרדמתי מייד אחרי ההמראה.

שלוש שעות מאוחר יותר, יש דפיקה בדלת. לרוב, הפרעות מעצבנות אותי, אבל אחרי קריאה איטית של שלושים עמודים, העיניים שלי מתחילות לראות מטושטש וקשה לי להישאר ער. החומר הזה משעמם להחריד, משהו שלא עוזר למצב.

"פתוח," אני קורא, מצפה שקופר ינסה לשדל אותי חזרה למטה.

כשהבחור הזה שיכור, הוא רוצה שכולם יהיו בדיוק באותו מצב כמוהו. מעולם לא ראיתי מישהו שותה כמוהו. זה מרשים כמעט כמו שזה מפחיד. ועם זאת הוא עדיין מסוגל להתעורר לאימוני בוקר כמו חדש, כאילו לא היה שפוך לפני שש שעות. מישהו ממחלקת הביולוגיה באמת צריך לחקור אותו, כי החרא הזה לא נורמלי.

כשאני שותה ככה, בבוקר למחרת אני כמו ג'ירפה שנולדה עכשיו על הקרח ולא מצליחה ליישר רגליים.

זה לא מראה יפה. בדיוק הסיבה שאני לא שותה כמוהו. הייתי שם, עשיתי את זה. בכל מקרה.

הדלת נפתחת, והבלונדה עם הקול התינוקי מאחוריה. והיא לא לבדה. היא הביאה חברה.

אני מרים גבות בעניין כשהן נכנסות לתוך החדר.

בשלוש השעות שלא ראיתי אותה, הבלונדה הספיקה להוריד את רוב הבגדים שלה. הברונטית שאיתה נמצאת באותו מצב. הן עומדות עם חזיות תחרה ותחתוני חוטיני קטנטנים, מחזיקות ידיים.

מבטי נודד מעלה ומטה עליהן בהערכה.

איך אפשר שלא?

לשתיהן יש בטן שטוחה ושרירית. מותניים עגולים. ציצים מיטלטלים באופן מפתה בזמן שהן מתקדמות לכיוון המיטה שאני שרוע עליה.

אמור לעמוד לי כמו תורן. לא זיינתי כבר שלושה שבועות. משהו שלא קרה מעולם. לא העברתי כל כך הרבה זמן בלי סקס מאז שהתחלתי לזיין.

אבל כלום.

אפילו לא עיוות.

מה שמעלה את השאלה — מה לעזאזל לא בסדר איתי?

זה בטח מלחץ מהלימודים וממשטר האימונים שלי. אפילו שאני כבר חתום על חוזה עם 'מילווקי' ואני לא צריך לדאוג מהמיונים לליגת ההוקי הלאומית בהמשך השנה, אני עדיין בלחץ להיות בשיא שלי העונה.

אליפויות לאומיות לא מופיעות מעצמן.

הייתי דואג שיש לי בעיות אין־אונות רציניות, רק שיש בחורה אחת שמעמידה אותו בכל פעם שאני מסתכל עליה. למרבה האירוניה, היא לא רוצה שום דבר איתי. אני חושב שהיא תעקור את העיניים שלי אם אניח עליה אצבע.

האמת, אני צריך רק להסתכל בכיוונה, והיא חושפת שיניים לעברי.

אולי הבחורות האלה הן בדיוק מה שאני צריך כדי לשחרר חלק מהלחץ האצור שלי. הן בהחלט לא יכולות להזיק.

ועם ההחלטה הזו שלי, אני סוגר את ספר הכלכלה, זורק אותו על הרצפה והוא נוחת בחבטה חזקה. אני משלב זרועות מאחורי הראש שלי ומחייך לבחורות בהזמנה שקטה.

והשאר, איך אומרים? היסטוריה.

 

פרק 2

נטלי

אני חורקת שיניים בדממה ובעצבים.

ברודי מקינון וקימי סנדרס שוב מעצבנים כהרגלם.

עברתי את עשרים וחמש הדקות האחרונות כשאני שומעת את קימי מצחקקת במהלך השיעור ומייד אחריה גם את הלחשושים של ברודי מקינון. שני אלה הופכים את הריכוז בחומר הנלמד — שאין ספק שיופיע בבוחן בשבוע הבא — לבלתי אפשרי.

בפעם המאה, אני תוהה איך הם יעברו את הקורס הזה.

אני כמעט מגחכת מהמחשבה ומנערת את הראש. טוב, אני יודעת בדיוק איך ברודי עובר. הוא קפטן נבחרת ההוקי 'וויטמור וויילדקאטס'. הוא נוכח בשיעור רק כדי להיות בו. אני בספק שהוא עושה את המטלות הנדרשות.

הוא יותר כמו... קישוט יפה.

בחור חתיך בשביל שהבנות בוויטמור יתחנפו אליו.

השיעורים בהנהלת חשבונות מתקיימים בימי שני, רביעי ושישי בשעה עשר בבוקר באולם ברייטון — בניין העסקים בקמפוס. אני צריכה קפה מוקה־קרמל גדול נוסף כדי לשרוד את השיעור הזה בלי להשתגע ולאבד את העשתונות בגללם. מאחר שאין לנו מושבים שמורים מראש, אני מתיישבת בשולחן אחר בכל מפגש בתקווה שברודי ישב במקום אחר. עדיף בצד השני של האולם, במקום שבו דעתי לא תוסח מהגוון העמוק של קולו.

הוא אף פעם לא יושב רחוק. איכשהו, הוא תמיד נמצא בדיוק מאחוריי. אני נשבעת שהוא עושה את זה בכוונה. חוץ מלהציק לי, אין לי מושג למה לו לטרוח.

וויטמור היא אוניברסיטה פרטית, והוקי שולט בה. אפילו פוטבול לא מתחרה עם הוקי כאן. בכל שנה יש כמות נאה של שחקנים שעוברים מיונים כדי להתקבל לנבחרת ההוקי הלאומית. העובדה הזאת לבדה שמה את וויטמור במקום הראשון לשחקני הוקי עולים בארצות הברית ובקנדה.

אני בטוחה שהאוניברסיטה גורפת הרבה רווחים ממכירות כרטיסים וסחורה ממותגת. לפני שנתיים נבנתה זירת החלקה חדשה בקמפוס, המתקדמת ביותר שהם היו יכולים לבנות. לכן, מובן מאליו שמתייחסים כאן לשחקני הוקי כמו לאצולה.

זה מעצבן, אבל את מתרגלת לזה... אחרי זמן מה.

או כמוני. את פשוט מתעלמת מהם.

באופן אישי, אני לא מבינה על מה כל המהומה. זה סתם משחק.

ברור, הוקי הוא משחק נחמד לצפות בו. הקצב, האקשן, האדרנלין. קל להיסחף מהטירוף. אני מודה שנהניתי מחלק ראוי של משחקים בשלוש השנים שאני נמצאת כאן, אבל זה לא אומר שאני מבינה את תרבות ההערצה שסובבת אותם או שאני אחת מהאידיוטיות שרוצות לשכב עם כמה שיותר מהבחורים בנבחרת.

אמממ... לא, תודה. אני מעדיפה להישאר נקייה ממחלות מין.

כשחושבים על זה לעומק, הבחורים האלה הם סתם אתלטים שריריים מדי שהפכו לבקיאים ב'אומנות' החבטה של דסקית גומי שחור לשער וכניסה לקרבות אגרוף על הקרח ומחוצה לו מההתגרות הקטנה ביותר.

בואו ניכנס לפרופורציה, חברות. הם לא בדיוק מרפאים סרטן או פותרים את הרעב העולמי. ולכן, אין סיבה שיתייחסו אליהם באותה רמה.

יש בערך ארבעים שחקני הוקי שלומדים בוויטמור. וקרוב לוודאי שברודי מקינון הוא השחקן המוכשר ביותר והמדובר ביותר בכל הנבחרת.

אפילו בתיכון, הוא היה ברדאר של ליגת ההוקי הלאומית. הוא בנה לעצמו שם כששיחק בליגת נוער לפני שבירך אותנו בנוכחות המהוללת שלו. עם כמה שקשה לי להודות בכך, הוא התפוצץ ברמת האוניברסיטה. לפי השיח ברחבי הקמפוס, הוא כבר חתום על חוזה לנבחרת של ליגת ההוקי הלאומית.

האם זה נכון? מי יודע.

או בכלל, למי אכפת?

אני משתדלת לא לתת את הדעת לרכילות הבלתי פוסקת שעוסקת בו, אבל בלתי אפשרי להתעלם. כשאת לומדת בוויטמור, את כלואה בבועה מלאת אובססיה להוקי, ובין אם את רוצה או לא, את מוצפת במידע.

למרות שברור כשמש ששיחה לא נחוצה מתנהלת מאחוריי, דוקטור מילר מתעלמת ממנה וממשיכה את ההרצאה שלה על טכניקות תקצוב הון. חלילה שהיא תנזוף באחד מהספורטאים המצטיינים שלנו. לרוב, הייתי מתעלמת מברודי ומהשפוטות שלו, אבל היום אני לא מצליחה.

התעוררתי מאוחר ולא היה לי זמן לעבור בבית הקפה כדי לקנות את מנת הקפאין הענקית שלי.

אז אני מצוברחת ולא מרגישה טוב.

השילוב הזה אף פעם לא טוב. במיוחד לא לברודי.

כשאני לא יכולה לסבול שנייה נוספת של הפטפטת הבלתי פוסקת שלהם, אני מסתובבת בכיסא שלי ונועצת בברודי מבט קודר. זה לא קשה. אני לא יכולה להסתכל עליו בלי שהפנים שלי יתעוותו להבעה הזו. הבחור הזה עצבן אותי מהיום הראשון. ומאז, זה רק הידרדר.

אנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים, והגבות של ברודי מזנקות לקו השיער שלו לפני שחיוך מלא ידיעה עולה על פניו באיטיות.

הוא מזיז את פיו כדי לדמות מילה אחת.

מקנאה?

אני מתנשפת מצחוק.

בטח...

אני מנחשת שהוא קיבל יותר מדי חבטות בראש. עצוב, באמת...

העיניים שלו נוצצות מהשתובבות כשהוא מלקק את שפתיו במכוון.

אני מזיזה את שפתיי כדי לומר 'תמשיך לחלום' ומסתובבת חזרה כדי להסתכל קדימה. השיניים שלי צמודות חזק כל כך, שהן בסכנת התנפצות.

זה בדיוק מה שברודי מקינון עושה לי.

בכל.

פעם.

מחדש.

שאר השיעור עובר באיטיות. הנושא לא עוזר לזמן. החומר הזה משעמם להחריד. אני תופסת את עצמי מביטה שוב ושוב בשעון, חסרת סבלנות לצאת מכאן. זה ממש דפוק.

לרוב, אני נהנית מההרצאות של דוקטור מילר. רוב הפרופסורים במחלקת העסקים זקנים, כבדים ומשעממים. דוקטור מילר מלמדת רק שנים ספורות. היא כמו אוויר נקי לנשימה. כבר מיציתי את כל היצע הקורסים שלה.

ברגע שהיא מסיימת את ההרצאה ומשחררת את הכיתה, אני אורזת את התיק שלי והולכת ישירות לדלת. אני צריכה שיהיה כמה שיותר מרחק ביני ובין —

אני לא הולכת יותר מחמישה צעדים לפני שזרוע שרירית ועבה נכרכת על כתפיי, מאיטה את ההתקדמות שלי.

אני נאנקת תחת המשקל הכבד שלה.

מה הבחור הזה אוכל לארוחת בוקר?

עופרת?

"דייוויס, למה את עצבנית כל כך הבוקר?" לפני שאני יכולה להשיב בחריפות, ברודי ממשיך. "רגע, רגע, אל תעני לי. בואי נראה אם אני יכול לנחש." הוא טופח על הסנטר שלו עם האצבע, כאילו שוקל מה לומר. יש לו מראה מעניין. כזה שאני לא רואה לעיתים קרובות. אני עומדת להגיד לו את זה, כשהוא אומר, "הוויברטור האהוב עלייך התקלקל בדיוק כשבאת להתחיל את החלק הקינקי של סשן האהבה העצמית שלך."

קצה אחד של פי עולה בגועל, ואני דוחפת את המרפק שלי לכיוונו. הוא לא זז. לא שציפיתי אחרת. "פגעת בול. איך עלית על זה?"

לברודי יש את היכולת הנדירה לגרום לי להרגיש כמו כלב פראי עם שרשרת חניקה. אם יכולתי לקרוע אותו לגזרים בשיניים שלי, הייתי עושה זאת בלי להסס. לא הייתי חושבת פעמיים.

אני בכלל לא אדם אלים, אבל ברודי מקינון מוציא ממני את הגרוע ביותר.

הצחקוק שיוצא משפתיו חמים וחושק. אפילו שאני מתנגדת, הוא עדיין מצליח להפעיל משהו עמוק בתוכי.

"טוב, את עצבנית אפילו יותר מהרגיל. וזה אומר משהו." הוא מושך אותי קרוב יותר, כך שאני נשטפת בריח הבושם שלו. משהו שמריח באופן בלתי נסבל כמו אור שמש על החוף מציף את חושיי. אלוהים, למה הוא חייב להריח טוב כל כך? למה הוא לא יכול להצחין מריח גוף? היה לי הרבה יותר קל להתמודד עם הריח הזה.

איך אני יכולה לתעב מישהו עד כדי כך ועדיין לרצות לטרוף אותו? זאת לא הפעם הראשונה שאני תוהה לגבי זה. אני יכולה רק לקוות שהיא האחרונה.

הקול שלו יורד עד שנשמע כמעט צרוד. "אני אגיד לך מה, אם יש לך זמן פנוי, אני אתקן לך את החוויה הזאת." הוא מרים ומוריד את הגבות ונוהם, "שחרור לחצים, כמו שאומרים." למרות שאני צמודה לגוף הקשה וחסר הפשרות שלו, הוא איכשהו מצליח להסתכל עליי במבט חטוף. המבט מרגיש כמו מגע מלטף. חום מציף את התחתונים שלי בתגובה.

לעזאזל איתו שהוא גורם לי להרגיש ככה.

"אני מתערב שאוכל לגרום לך לגמור תוך עשר דקות." הוא מצמצם את עיניו באופן שקול. "אולי אפילו פחות. את נראית די הדוקה, דייוויס. הרגשת פעם כמה אורגזמות ברצף? אני חושב שהן יעשו פלאים למצב הרוח שלך."

אם כל בחור אחר בקמפוס היה טיפש מספיק כדי להגיד לי את אותו דבר, הייתי חובטת בו. אפילו שזה נוגד את שיקול דעתי, אני נמנעת מלהגיב לו. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מקניטים זה את זה מילולית, וזאת בוודאי לא תהיה האחרונה. לצערי, זה סוג מערכת היחסים המטורפת שפיתחנו עם השנים. הוא אוהב לרדת עליי, ואני משתדלת להעמיד פנים שהוא לא קיים.

זה לא קל. אפילו שהורג אותי להודות בכך, ברודי מקינון הוא הרבה לעכל — גבוה, שרירי, אתלטי. כתפיים רחבות, אגן צר, שיער בלונדיני מלוכלך ארוך עם פסי זהב שיושב על צווארון החולצה שלו. עיניים בצבע ויסקי שתמיד נעלמות תוך כדי צחוק. לרוב, עליי. גומות מתועבות עם היכולת להפוך נשים בוגרות לטיפשות מקשקשות.

אני, לעומת זאת, יוצאת דופן.

כלומר, יש לי כוח כשמדובר בברודי. הוא אולי חתיך... האמת, לא אולי. הבחור הזה לוהט באופן קיצוני. בנות הולכות אחריו ברחבי הקמפוס בהמונים, מריירות ומצחקקות בזמן שהן מנסות להסב אליהן את תשומת ליבו הנודדת.

אבל הוא לא משפיע עליי כמו על כל בחורה אחרת באוניברסיטה הזאת. אני חסינה לקסם שלו.

אוקיי.

לא בדיוק חסינה.

צריך להיות גופה כדי לא להרגיש משהו כשהוא קרוב. אבל אין שום סיכוי שאי פעם אעשה משהו בקשר ללהט הלא רצוי בינינו.

אלוהים אדירים, אני לא מזוכיסטית.

המוניטין של ברודי כזונה ממין זכר הקדים אותו עוד לפני שדרך בקמפוס מכוסה הקיסוס של וויטמור. המון בנות עלו על הרכיבה הזאת. אם הן מעוניינות, הן יכולות לפתוח קבוצת תמיכה משלהן.

יש לי אפס רצון להצטרף למעמד הלא מהולל שלהן.

אם את טיפשה מספיק כדי ליפול לקסמיו ולמיטה שלו, מגיע לך לסבול מהשלכות הטיפשוּת שלך. רוב הסיכויים שההשלכות האלה כרוכות בטיפול כרוני במגוון מחלות מין.

התזכורות לעצמי על המוניטין שלו הן כל מה שנחוץ כדי לצנן את החום שעולה בתוך בטני.

בסדר, לעזאזל, נמוך יותר... הרבה יותר.

אני מסתכלת עליו במבט חסר הרגש הטוב ביותר שלי. "תודה, אבל אני אוותר על ההצעה הנדיבה הזאת."

הוא מושך בכתפיו, כאילו ממילא לא היה מעוניין כל כך. רוב הסיכויים שזה באמת המצב. אם הוא רוצה, הוא יכול למצוא עם מי לשכב תוך דקה, גג שתיים, לא משנה עם כמה משתתפות. "מה שבא לך, דייוויס. ההפסד שלך. אני רק מנסה לעזור לחברה."

אני צוחקת. "אההה. ובדיוק כאן טעית, מקינון." אני מנידה את ראשי ומסתכלת עליו במבט מלא סימפתיה מזויפת. "אנחנו לא חברים. לעולם לא נהיה חברים. לא מפתיע שהחשיבה שלך שגויה מלכתחילה."

הוא מניח יד על ליבו, מראה פגוע על פניו היפות. "אאוץ'. זה כאב."

"אני בספק."

אני נושפת אוויר כשברודי מחזיק את הדלת שמובילה לאור הבוהק פתוחה. אני לא בטוחה כמה מהאינטימיות הזאת אני יכולה לסבול.

אני ממלמלת, "תודה."

רוח חמימה פוגעת בלחיים שלי, ואנחנו מתחילים לרדת במדרגות האבן. שאריות הקיץ האחרונות טרם עזבו. בקרוב כל העצים בקמפוס ישתנו. יהיה סתיו באוויר. מה שאומר דבר אחד...

עונת ההוקי.

שיט.

קבוצה של שש או שבע בנות בתחתית המדרגות תופסות את תשומת ליבי. ברגע שמבטן הרעב יורד על ברודי, הן מתחילות לצעוק יחד. כאילו כוכב רוק נגלה מולן.

אני מגלגלת עיניים מההתנהגות המגוחכת שלהן. האם הן לא מודעות שנשים מוחות בכל העולם ודורשות שוויון בין המינים, והן כאן רודפות אחרי חתיך אקראי? באמת אין להן משהו טוב יותר לעשות בזמנן החופשי? אולי להעצים את עצמן עם ההשכלה שלכאורה, הן כאן כדי לרכוש?

כאילו הן עונות לשאלתי השקטה, חלקן צווחות ומנופפות את ידיהן מעלה. כן, עם זה אני מתמודדת.

במקום להרגיש נרגזת, אני אמורה להודות להן, כי הן יצרו לי את ההזדמנות המושלמת לברוח במהירות.

"נראה שקהל המעריצות שלך מחכה," אני אומרת, סוף כל סוף נחלצת מזרועו ויורדת במהירות במדרגות. ככל שהמרחק בינינו גדל, קל לי יותר לנשום. אם יהיה לי מזל, לא אראה את ברודי עד ליום שני.

בעשר בבוקר, ליתר דיוק.

ולא שנייה מוקדם יותר.

אצטרך את הזמן הזה כדי להירגע.

"אוי, דייוויס, בואי. אל תברחי." צחוק עולה בקולו כשהוא צועק אל הגב המתרחק שלי. "אני מבטיח, יש מספיק ממני לחלוק!"

בלי להסתובב, אני מרגישה את החיוך הרחב שעל שפתיו. אני בטוחה שהגומות שלו חשופות בכל הכוח. אני לא עוצרת ומניפה לעברו אצבע משולשת.

הצחוק שלו רודף אותי שעה אחרי שאני נעלמת בתוך הקהל.