הדוקרן של ויטגנשטיין

דבר המערכת

כְּמַדְקְרוֹת פּוֹקֶר

השם המקורי של הספר המוגש כאן לקורא העברי הוא Wittgenstein’s Poker. על המלה שהיא כנראה ה־poker האנגלי אומרים המילונים העבריים שלנו דברים משונים. אחד אומר, "מַחְתָּה" ("כלי לחתות בו גחלים: המחתה היתה אחד מן הכלים ששימשו לניקוי המזבח"); שני אומר משהו דומה לזה, ואף נותן ציור, אלא שלפי הציור זה משהו שדומה יותר לאֵת חפירה (כנראה בצדק). המילון האנגלי עושה מזה "חָתֶה", ואז קצת מתקרב אלינו וכותב "שַׁפּוּד", ומסביר: "מוֹט (לניעור הגחלים באש)". מילון אנגלי־עברי־אנגלי אחד באמת מחזיר אותנו שוב אל הכנענית, או היְבוסית, או הגִרגָשית, ועל־כל־פנים לא אל העברית החיה, וכותב "חָתֶה - for fire poker", שזה בסדר, אפילו נפלא, אבל תַּראו לי עורך עברי שיקרא לספר שלו "החָתֶה (או חָתֵהוּ) של ויטגנשטיין". והמחתה במילון הזה, תודה לאל, היא באמת סתם אֵת.

וכך הלכנו לנו אצל הדוקרן, שבו כמובן רצינו מלכתחילה כשֵם לספרנו. "הדוקרן של ויטגנשטיין" הוא השם הראוי לסיפור שלפנינו, ומי שיתחיל לקרוא יבין מייד שאכן כך. לא רק שבישראל לא ממש מסתובבים מרצים לפילוסופיה בחדרים שבהם "אח מבוערת" והם מנפנפים ב־poker, אלא שאף בקיימברידג' שבאנגליה הקפואה לא היתה האח הזאת מי־יודע־כמה "מבוערת" (השנה היא 1946, השנה שלאחר המלחמה). ב־poker אכן משתמשים יותר לנפנוף - מאיים או לא - שיכול להתפרש, כדברי המליצה, "כְּמַדְקְרוֹת חֶרֶב", וכשהרוחות מתלהטות, אולי אפילו כמדקרות חָרֶב! את הדוקרן, לפי זכרוננו, הכניסה לספרות המתורגמת שלנו עדנה קורנפלד, כאשר לפני עשרות שנים נתנה לנו בעברית את חוג הסרטן של הנרי מילר. שם הוא היה כל־כך חדשני, כל־כך מצחיק, כל־כך סקסי. אין פלא שהסתובב לו בגאון בין המילואימניקים בימים הקדומים ההם של לפני 1967, אין פלא שהכעיס פמיניסטיות. וגם אין ספק: לא זה הדוקרן של הספר שלפנינו. כי הנה, אף־על־פי שהדוקרן של ויטגנשטיין הוא ספר של רכילות במיטבה, רכילות פילוסופית, היסטורית, פוליטית, תרבותית, אין הוא ספר של רכילות סקס. ההתאפקות הזאת גם היא אחת מן המחמאות הרבות המגיעות לו.

גם בשימוש במונחים אחרים נהגנו פחות שמרנות ויותר גמישות. וכך "language" היא לפעמים "שפה" ולפעמים "לשון", גם אם "linguistic" הוא תמיד "לשוני". ויש "משפט" ולצידו "פסוק", וגם "משמעות" ולצידה "מובן" - הכול לפי ההקשר ולפי הכלל שיש לשרת את הקורא (ואת הכוונה הברורה של המחברים) ולא את הקפדנות שלא־במקומה.

ולבסוף - הרשינו לעצמנו גם לשנות קצת מן הציטוטים מתוך מעט הטקסטים שיש להם כבר תרגום לעברית. נקווה שגם זה יצא לטובה.

יהודה מלצר
ינואר 2005

1

הדוקרן

ההיסטוריה מושפעת מן התגליות שיהיו לנו בעתיד.
פופר

ביום שישי, 25 באוקטובר 1946, התקיימה הפגישה השבועית של "המועדון למדעי המוסר של קיימברידג'" - קבוצת דיון לפילוסופים ולתלמידי הפילוסופיה של האוניברסיטה. חברי המועדון התכנסו כרגיל ב־8:30 בערב במערכת חדרים בבניין גיבְּס בקִינְגְס קולג' - מספר 3 באגף H.

המרצה האורח באותו ערב היה ד"ר קַרל פּוֹפֶּר (Popper), שהגיע מלונדון. הרצאתו נשאה כותרת תמימה לכאורה: "האם יש בעיות פילוסופיות?". בקהל נכח פרופסור לוּדוויג ויטגֶנשטיין (Wittgenstein), בעיני רבים הפילוסוף המבריק ביותר של התקופה. נכח גם בֶּרְטְרַנְד ראסֶל (Russell), מי שהיה מוּכר היטב לציבור זה כמה עשורים כפילוסוף וכפעיל רדיקלי.

פופר מוּנה זה עתה למִשׂרת פרופסור חבר בלוגיקה ובמתודולוגיה של המדע ב"לונדון סקוּל אוֹף אקונומיקס" (LSE). הוא נולד באוסטריה למשפחה יהודית והגיע לבריטניה לא מכבר, אחרי שבילה את שנות המלחמה כמרצה בניו־זילנד. ספרו החברה הפתוחה ואויביה¹ (The Open Society and Its Enemies) - מִתקפה חסרת פשרות על הטוטליטריות לצורותיה - זה עתה יצא לאור באנגליה. פופר התחיל לכתוב את הספר ביום שבו נכנסו החיילים הנאצים לאוסטריה, והשלים אותו אחרי שחל המפנה במלחמה. הספר קנה לו מייד קבוצה נבחרת של מעריצים - ביניהם ברטרנד ראסל.

היתה זו הפעם היחידה שבה נפגשו שלושת הפילוסופים הגדולים - ראסל, ויטגנשטיין ופופר. אף־על־פי־כן, השאלה מה בדיוק קרה באותו ערב נשארה שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה. מה שברור הוא שפופר וּויטגנשטיין ניהלו ויכוח סוער באשר למהותה של הפילוסופיה - האם אכן קיימות בעיות פילוסופיות (פופר), או שמא (ויטגנשטיין) קיימות רק חידות (puzzles). חילופי הדברים בין השניים נהפכו מייד לחומר שממנו נוצרות אגדות. לפי גירסה מוקדמת אחת של האירועים, פופר וּויטגנשטיין נלחמו על הבכורה הפילוסופית עם דוקרנים לוהטים. פופר עצמו נזכר מאוחר יותר: "בתוך זמן קצר להפליא קיבלתי מכתב מניו־זילנד, שבו נשאלתי האוּמנם ויטגנשטיין ואנוכי החלפנו מהלומות, חמושים שנינו בדוקרנים".

אותן עשר דקות ב־25 באוקטובר 1946 עדיין מעוררות ויכוחים מרים. בליבה של המחלוקת בוערת השאלה: האם פירסם קרל פופר גירסה לא נכונה של האירועים? האם שיקר?

אם אומנם שיקר, לא היה זה רק שיפוץ אגבי של העובדות. אם שיקר, השקר נגע בשתי שאיפות מרכזיות בחייו: להביס ברמה התיאורטית את הפילוסופיה הלשונית האופנתית כל־כך של המאה העשרים, ולהשיג ניצחון אישי על ויטגנשטיין - המכשף שרדף אותו לכל אורך הקריירה שלו.

גירסתו של פופר מופיעה באוטוביוגרפיה האינטלקטואלית שלו, Unended Quest (חיפוש שלא נגמר), שראתה אור ב־1974. לפי גירסה זו של האירועים, פופר הציג סידרה של בעיות פילוסופיות ועמד על כך שהן בעיות אמיתיות. ויטגנשטיין פטר את כולן בחטף. פופר נזכר ש"ויטגנשטיין שיחק בעצבנות בדוקרן" והשתמש בו "כמו בשרביט מנצחים כדי להדגיש את טענותיו". כשעלתה שאלת מעמדה של האתיקה, דרש ויטגנשטיין מפופר לתת דוגמה לכלל מוסרי. "עניתי: 'לא לאיים בדוקרנים על מרצים אורחים'. ואז ויטגנשטיין קם בחמת זעם, השליך את הדוקרן על הרצפה, יצא מן החדר בסערה וטרק אחריו את הדלת".

כאשר פופר מת, בשנת 1994, צוטטה גירסתו בהספדים שהופיעו בעיתונים (לרבות טעות שהופיעה בספרו לגבי תאריך המפגש - 26 במקום 25). כשלוש שנים אחרי מותו התפרסם זיכרון ברשומות של אחד הגופים המלומדים ביותר בבריטניה, "האקדמיה הבריטית", ובו גירסה דומה לאירועים. הפרסום הצית גל של מחאות שהושלכו לעבר הכותב, פרופסור ג'ון וַוטְקינס (Watkins) - יורשו של פופר ב־LSE - והוביל לחילופי דברים חריפים במדור המכתבים של המוסף הספרותי של הטיימס הלונדוני (ה־TLS). פרופסור פּיטר גִיץ' (Geach), מחסידיו האדוקים של ויטגנשטיין ומי שהיה נוכח במפגש המדובר, איפיין את הגירסה של פופר כ"שקרית מתחילתה ועד סופה". זו לא היתה הפעם הראשונה שפרופסור גיץ' העלה את ההאשמה הזאת. עדים נוספים או תומכים מאוחרים יותר של שני היריבים הצטרפו בעקבותיהם לתיגרה שהתנהלה מעל דפי העיתון.

בעדויות הסותרות היתה אירוניה משעשעת למדי. הן באו כולן מפי אנשים שעיסוקם המקצועי הוא תיאוריות של אֶפִּיסְטֶמוֹלוֹגיה (היסודות לידיעה), של הבנה ושל אמת. והנה, העדויות כאן נגעו ברצף של אירועים שבו הצדדים למחלוקת, כולם עדי ראייה, לא הצליחו להסכים על העובדות העיקריות.

הסיפור שבה את דמיונם של כותבים רבים: נראה שאף ביוגרפיה, סקירה פילוסופית או רומן העוסק באחד מן השניים אינו שלם ללא גירסה כלשהי, לעיתים קרובות ציורית, של המפגש. הסיפור נהיה כבר מעין משל על מגדל־השן, אם לא אגדה אוּרבּנית של ממש.

אבל מדוע אירוע שהתרחש לפני יותר ממחצית המאה, בחדר קטן, במפגש שיגרתי של מועדון אוניברסיטאי נידח ואשר עסק בנושא שאינו נגיש אלא ליודעי ח"ן בלבד, עורר כעס עז כל־כך? הזכרונות מהאירוע נותרו טריים בחלוף השנים, והם אינם מתמקדים בתיאוריה פילוסופית מורכבת או בהתנגשות בין אידאולוגיות, אלא באימרה שנונה אחת ובנפנוף - או משהו דומה לזה - של מוט ברזל קצר.

מה נוכל ללמוד מן האירוע וממה שהתרחש בעקבותיו על ויטגנשטיין ועל פופר, על האישיות היוצאת־דופן של כל אחד מהם, על יחסיהם זה לזה ועל אמונותיהם? איזו חשיבות יש לכך ששניהם הגיעו מווינה של סוף המאה, וששניהם נולדו למשפחות יהודיות מתבוללות אבל שונות מאוד זו מזו מבחינת עושרן והשפעתן? ומה באשר לעצם העניין באותו עימות: המחלוקת הפילוסופית?

הן לוויטגנשטיין והן לפופר היתה השפעה עמוקה על הדרך שבה אנחנו ניגשים לסוגיות הבסיסיות ביותר בציביליזציה, במדע ובתרבות. שניהם תרמו תרומות מכריעות לשאלות עתיקות־יומין כמו מה אנחנו יכולים לטעון שאנחנו יודעים, כיצד אנחנו יכולים להתקדם בידיעותינו, ומהו שלטון ראוי, וגם עיצבו את הדיון בחידות של זמננו על גבולות השפה והמשמעות ועל מה שנמצא מעבר לגבולות האלה. כל אחד מהם האמין כי שיחרר את הפילוסופיה מן הטעויות שבעברה, וכי הוא נושא באחריות לעתידה. פופר ראה בוויטגנשטיין את אויבה המובהק של הפילוסופיה. אבל סיפור הדוקרן חורג אל מעבר לאופיָם ולעמדותיהם של שני היריבים. הוא ארוג בסיפורה של התקופה שבה הם פעלו, ופותח צוהר להיסטוריה הסוערת והטרגית אשר עיצבה את חייהם ואשר הפגישה אותם בקיימברידג'. זהו גם סיפורו של הקרע הגדול בפילוסופיה של המאה העשרים סביב חשיבותה של השפה: פילוג בין אלה שראו בבעיות הפילוסופיות המסורתיות סימפטום לבלבול לשוני, לבין אלה שחשבו כי לבעיות האלו יש קיום מעבר ללשון. בסופו של דבר, כמובן, זהו סיפורה של חידה לשונית בפני עצמה: מה אמר פופר, ולמי, באותו חדר מלא עדים, ומדוע?

לפני שנתחיל לצלול אל מעמקי נפשם של גיבורינו ואל נבכי ההיסטוריה והפילוסופיה של אותן עשר דקות ב־H3, נציג את מה שקבוע ומוסכם על הכול: המקום, העדים, וזכרונותיהם כפי שהצהירו עליהם.

הערות

1. עברית: אהרן אמיר, הוצאת שלם, ירושלים 2003.

2

מהחומר הזה עשויים זכרונות

זיכרון: 'אני עדיין רואה אותנו, יושבים ליד השולחן

ההוא'. אבל האם באמת יש לי אותו הדימוי

הוויזואלי - או אחד מאלה שהיו לי אז? האם זה

ודאִי שאני רואה שוב את השולחן ואת חברַי

מאותה נקודת מבט כמו אז, ולא רואה את עצמי?

ויטגנשטיין

בניין גיבּס בקינגס קולג' הוא מבנה מסיבי, קלסי מאוד, הבנוי מאבן פּוֹרְטְלֶנד לבנה. הבניין תוכנן על־ידי ג'יימס גיבס ב־1723. גיבס לא היה הבחירה הראשונה של הקולג', אבל עלוּת התוכנית המקורית שהציע ניקולס הוֹקְסְמוּר - אחד הארכיטקטים הבולטים של התקופה - היתה גבוהה מדי. הסגנון המאופק והנקי של הבניין, שזכה לשבחים רבים, היה בעצם תוצאה של חסרון־הכיס של הקולג'.

במבט מהרחוב, רחוב קינגס פָּרֵייד, H3 ממוקם מצד ימין, בקומה הראשונה של הבניין. הגישה אל H3 אינה מסבירת פנים. כדי להגיע לחדרים יש לטפס במדרגות עץ מהדהדות, לאורך קירות צוננים וערומים. דלת קדמית כפולה מובילה ישירות אל מעין חדר ישיבה. שני חלונות ארוכים, שבגומחותיהם שתי כורסאות, צופים אל החצר הקדמית המרווחת והאלגנטית של הקולג'. מצד שמאל ממלאת את הנוף קַפֶּלַת אבן הגיר הגדולה של הנרי השישי - דוגמה מושלמת לארכיטקטורה גוֹתית מאוחרת. בערב דומם של חודש אוקטובר בוקעת לחדר שירתה של מקהלת הקולג' המהוללת ומסיחה את דעתם של המלומדים.

הנקודה שבמוקד המחלוקת הממושכת - האח של H3,, מוקפת במסגרת שיש, ומעליה כרכּוֹב עשוי עץ מגולף. זוהי אח קטנה, שחורה ומתכתית; כזו שמתאימה יותר לעולמם של הפועלים והכורים של אוֹרוֶול מאשר לעולם האריסטוקרטי שהציג אֶוֶלין ווֹ (Waugh) בחמדת ימים שלו. מימין לאח נפתחת דלת שמוליכה לשני חדרים קטנים יותר, הצופים אל מדשאה שיורדת עד לנהר קאם.

בתקופה שבה אנחנו עוסקים היה אחד החדרים מטבח, והשני חדר שינה. מאז הוסבו שני החדרים לחדרי עבודה. באותם הימים, ובמשך כמה שנים לאחר מכן, חברי הקולג' - עמיתים ותלמידי תואר ראשון כאחד - נאלצו לדלג בין החצרות בחלוקים שלהם, בדרכם אל המקלחות המשותפות.

בשנת 1946 עמד ההדר החיצוני של בניין גיבס בניגוד גמור למצב החדרים שבתוכו. רק שנה חלפה מסוף מלחמת העולם השנייה, ומעל החלונות עדיין היו תלויים וילונות ההאפלה - תזכורת לסכנה שאך חלפה ממטוסי הלוּפְטְוָופֶה. הצבע על הקירות דהה והתקלף, והקירות עצמם נזקקו לניקוי דחוף. למרות העובדה שב־H3 גר דוֹן², ריצ'רד בְּרֵייתְוֵוייט (Braithwaite), מצב החדרים כאן לא היה טוב יותר ממצבם של שאר החדרים בבניין: מוזנח, מאובק ומלוכלך. אח פתוחה היתה אמצעי החימום היחידי - הסקה מרכזית ומקלחות הותקנו רק אחרי החורף הקשה במיוחד של 1947, כשאפילו המים שהצטברו בצינורות הגז קפאו, והדיירים נאלצו לכסות את בגדיהם בגלימות כדי לשמור על נקיונם בעת שסחבו שׂקים של פחמים לחדריהם.

למרות מעמדם הרם של רבים מהדוברים, בדרך כלל הופיעו לפגישות המועדון למדעי המוסר רק כחמישה־עשר איש. עובדה משמעותית היא כי בהרצאתו של ד"ר פופר היה מספר הנוכחים כפול. לחלל הצר נדחק קהל של תלמידי תואר ראשון, תלמידי־מחקר ודונים. רוב התלמידים שבילו את אחר־הצהריים של אותו היום בסמינר של ויטגנשטיין הצטרפו אליו שוב בערב, בפגישת המועדון. הסמינר התנהל במגוריו של ויטגנשטיין, המרוהטים בספרטניות, בראש מגדל ביוּאֶלְ'ס קוֹרְט - מול השער הגדול של טריניטי קולג', שבו היה ויטגנשטיין עמית.

הסמינר הזה, שהתקיים פעמיים בשבוע, סיפק חוויה מהפנטת לסטודנטים. כאשר ויטגנשטיין נאבק במחשבה כלשהי, היה רגע ארוך ומיוסר של דממה; ואז, כשהתגבשה המחשבה, בא פרץ פתאומי של אנרגיה. לסטודנטים הותר לבוא לסמינר בתנאי שלא ינהגו כ"סתם תיירים". ב־25 באוקטובר אחר־הצהריים רשם תלמיד־מחקר הודי, קַנְטי שאה, הערות במחברתו. לפי הרשימות שלו, ויטגנשטיין תהה מה פירוש הדבר שמישהו מדבר לעצמו. "האם זה משהו חיוור יותר מדיבור? האם זה כמו להשוות בין '4=2+2' על נייר מלוכלך לבין '4=2+2' על נייר נקי?" אחד הסטודנטים הציע השוואה עם "קולו הדועך של פעמון במרחק, כך שאנחנו לא יודעים אם אנחנו מדמיינים אותו או שומעים אותו". ויטגנשטיין לא ממש התרשם.

באותה שעה בדיוק ישבו פופר וראסל בחדר בטריניטי קולג' שהיה פעם חדרו של סר אייזק ניוטון, אכלו ביסקוויטים ולגמו תה סיני עם לימון. במזג האוויר הצונן של אותו יום, היתה לשניהם סיבה טובה להעריך את הבידוד החדש שהותקן סביב החלונות. איש אינו יודע על מה הם דיברו, אם כי לפי אחת הגירסאות הם זממו נגד ויטגנשטיין.

למרבה המזל, נראה שהעיסוק בפילוסופיה הוא סגולה לאריכות ימים: מתוך שלושים הנוכחים בהרצאה של פופר, תשעה - כולם היום בעשור השמיני או התשיעי לחייהם - נענו לבקשה לחלוק את זכרונותיהם מאותו ערב. התגובות הגיעו מכל העולם - מאנגליה, צרפת, אוסטריה וארצות־הברית - באמצעות מכתבים, טלפונים, ובעיקר באמצעות דואר אלקטרוני. בין המשיבים אפשר למצוא שופט עליון לשעבר מאנגליה, סר ג'ון וַיינְלוֹט (Vinelott), שנודע גם בקולו השקט וגם בתגובה החריפה שלו כאשר אחד מבאי־הכוח של הצדדים שהופיעו בפניו ביקש ממנו להרים את קולו. כמו כן יש חמישה פרופסורים. פרופסור פיטר מוּנְץ (Muntz) הגיע לסיינט ג'ון מניו־זילנד, ולאחר שחזר לארצו נהפך לדמות מובילה באקדמיה. ספרו Our knowledge of the Search for Knowledge (ידיעתנו על החיפוש אחר הידיעה) נפתח בתיאור תקרית הדוקרן: התקרית, לדבריו, "סימלה ובדיעבד ניבאה" את קו פרשת המים שחצה את הפילוסופיה של המאה העשרים.

פרופסור סטפן טוּלְמִין (Toulmin) הוא פילוסוף בעל שם, שעסק במיגוון רחב של נושאים ובילה את החלק המאוחר יותר של הקריירה שלו באוניברסיטאות שונות בארצות־הברית. הוא כתב ספרים חשובים כמו The Uses of Argument (על דרכי השימוש בטיעונים). יחד עם מחבר נוסף חיבר ספר שמציג פרשנות מהפכנית וכבדת־משקל של ויטגנשטיין וממקם את הגותו בהקשר הרחב של התרבות הווינאית ושל התסיסה האינטלקטואלית שאיפיינה את סוף המאה התשע־עשרה. כשהיה חוקר צעיר ועמית בקינגס, דחה טולמין הצעה להיות אסיסטנט של פופר.

פרופסור פיטר גיץ' נחשב, בין השאר, לסמכות בלוגיקה ולמומחה להגותו של הלוגיקן הגרמני גוֹטלוֹבּ פְרֵגֶה (Frege). הוא הִרצה באוניברסיטת בּירמינגהם, ואחר־כך בלִידְס. פרופסור מייקל וולף התמחה במחשבה של אנגליה הוויקטוריאנית ולימד באוניברסיטת אינדיאנה ובאוניברסיטה של מסצ'וסֶטס. פרופסור גיאוֹרג קְרַייזֶל (Kreisel), מתמטיקאי מבריק, לימד בסטנפורד; ויטגנשטיין אמר עליו שהוא הפילוסוף המוכשר ביותר שפגש מימיו, מבין אלה שהם גם מתמטיקאים. פיטר גְרֵיי־לוּקאס (Gray־Lucas) החל את דרכו כאקדמאי ולאחר מכן עבר לעסקים: תחילה בעסקי הפלדה, אחר־כך סרטי צילום, ולבסוף ייצור נייר. סטפן פּלֵייסְטֶר, שהתחתן בחורף המקפיא של 1947, נהיה מורה ליוונית וללטינית בבית־ספר פרטי.

ואסְפי חיג'אבּ ראוי לאיזכור מיוחד. בזמן המפגש הגורלי כיהן חיג'אבּ בתפקיד המזכיר של המועדון למדעי המוסר. הוא מספר שלתואר לא התלווה שום כבוד מיוחד. הוא אפילו לא זוכר איך התמנה לתפקיד - ככל הנראה פשוט הגיע תורו. תפקידו כמזכיר היה לארגן את ההרצאות לסמסטר תוך התייעצות עם חברי הסגל. בתקופת כהונתו הצליח חיג'אבּ לשכנע לא רק את פופר לבוא להרצות בקיימברידג', אלא גם את אלפרד גֵ'יי. אֵייר (Ayer) - האיש שהביא את בשורת הפוזיטיביזם הלוגי מווינה לאנגליה. אייר, שהרגיש תמיד כי הרצאה בפני ויטגנשטיין היא "עניין מעיק", בכל זאת נענה בחיוב להזמנה. עם זאת הוא ציין בתשובתו כי יַרצה בשמחה בפני המועדון, אף שלדעתו "הפילוסופיה בקיימברידג' עשירה מבחינה טכנית, אך דלה בכל מה שקשור למהות". "וזה", אומר חיג'אבּ, "מראה כמה הוא ידע".

חוויותיו של חיג'אבּ בקיימברידג' מלמדות הרבה מאוד על ויטגנשטיין. חיג'אבּ הגיע לקיימברידג' מירושלים בשנת 1945 עם מילגה, לאחר שלימד מתמטיקה בבית־ספר תיכון. מטרתו היתה להחליף את תחום עיסוקו ולהשלים דוקטורט בפילוסופיה. שלוש שנים אחרי שהגיע לקיימברידג' עזב אותה בלי שהשלים את הדוקטורט. חיג'אבּ עשה טעות גורלית: בניגוד לכל העצות שקיבל, בין השאר מריצ'רד ברייתווייט, הוא ביקש מוויטגנשטיין להיות המנחה שלו. לתדהמת הכול, ויטגנשטיין הסכים.

חיג'אבּ זוכר היטב את פגישותיו עם ויטגנשטיין. כאשר התיר זאת מזג האוויר, המפגשים התקיימו בחוץ, תוך כדי הליכה. חיג'אבּ, ויטגנשטיין, ותלמידה נוספת - אליזבת אנְסְקוֹמְבּ (Anscombe) - היו מקיפים שוב ושוב את הגן המטופח של טריניטי קולג', שקועים בשיחה על אודות הפילוסופיה של הדת. "אם אתה רוצה לדעת אם אדם הוא דתי, אל תשאל אותו - התבונן בו", אמר ויטגנשטיין. בדרך כלל, בנוכחות המנחה שלו היה חיג'אבּ נאלם דום, מוּכֵּה אימה; בהעדרו, הוא אומר, הצליח מדי פעם להראות שתפס איזה ניצוץ שניתז מן המורה הוותיק.

ויטגנשטיין, אומר חיג'אבּ, החריב את היסודות האינטלקטואליים שלו, את אמונתו הדתית ואת היכולת שלו למחשבה מופשטת. אחרי שזנח את כתיבת הדוקטורט הוא עזב את קיימברידג', חזר לעסוק במתמטיקה והתנזר לחלוטין מפילוסופיה במשך שנים ארוכות. ויטגנשטיין, לדברי חיג'אבּ, היה "כמו פצצת אטום, כמו טורנדו - אנשים פשוט לא מעריכים את זה".

למרות כל האמור לעיל, חיג'אבּ, כמו רבים אחרים, שומר עדיין על נאמנות בלתי־מתפשרת למורו - נאמנות מן הסוג שוויטגנשטיין ידע לעורר. "אנשים אומרים לפעמים שכל הפילוסופיה אינה אלא הערת שוליים לאפלטון", אומר חיג'אבּ, "אבל הם צריכים להוסיף - 'עד ויטגנשטיין'".

בסופו של דבר זכתה מסירותו לגמול. בשנת 1999 חולל חיג'אבּ סנסציה בכנס על ויטגנשטיין באוסטריה, לאחר שפחות או יותר התפרץ פנימה והוסיף את עצמו לתוכנית. אבל אז, לאחר שסיים את דבריו, הוא התבקש להשתתף בשני מושבים נוספים, ואלה יוחדו להרצאות שלו על ויטגנשטיין. בעקבות דבריו בכנס זכה לכתבה ב־Neue Zurcher Zeitung, עיתון רציני במיוחד. מאוסטריה עבר חיג'אבּ לקיימברידג' - לארכיון ויטגנשטיין - כדי לקיים שם סמינרים. לדבריו, נדרשה לו חצי מאה כדי להתאושש מ"חשיפת־היתר" לוויטגנשטיין. עכשיו הוא ביקש לפצות את עצמו על הזמן שאבד.

כדי לקבל את הסיפור המלא על העימות בין ויטגנשטיין לפופר עלינו להמתין עד שייאספו כל העדויות, ועדי הראייה הם המספקים לנו את נקודת ההתחלה הטובה ביותר.

צינה מצמררת מורגשת באוויר כשמבטנו סוקר את החדר ומעלה באוב את הקהל הממתין לתחילת הרצאתו של ד"ר פופר. מבטנו קולט בקהל גם את תשעת העדים שלנו, עכשיו שוב בנעוריהם. באופן בלתי־נמנע, העין נמשכת תחילה אל המאורות הגדולים של הערב. לפני האח יושב ברטרנד ראסל, כסוף שיער, מעשן בשלווה את מקטרתו. לשמאלו של ראסל, פניו לקהל, אנחנו מבחינים בדמותו השקטה וחסרת החשיבות לכאורה של קרל פופר. אחדים מתלמידי התואר הראשון בקהל מבחינים באוזניו, הבולטות ללא כל פרופורציה לגופו הקטן - נושא מובהק לבדיחות על כוס בירה אחרי ההרצאה. פופר מודד במבטו את יריבו, שעליו חשב כה רבות אך עד לרגע זה לא פגש אותו פנים אל פנים: ויטגנשטיין, יו"ר המועדון, היושב לימינו של ראסל. גם הוא קטן־ממדים, אבל רווי באנרגיה עצבנית. בעודו מתכונן להכריז על תחילת הפגישה, מעביר ויטגנשטיין את ידו על המצח. הוא נועץ בפופר את עיניו הכחולות והחודרניות ה"מוקפות בלובן עז ורחב שגורם לך להרגיש לא נוח".

הסיבה להימצאותנו כאן היא ויטגנשטיין ופופר, אבל מבטנו מוסט עכשיו אל תלמיד המחקר הפלשתיני הצעיר, ואספי חיג'אבּ. בידו הוא אוחז ביומן המועדון, שבו יתאר אחר־כך בלשון המעטה את העימות של אותו ערב: "הפגישה היתה טעונה באופן בלתי־רגיל".

חיג'אבּ הוא ששלח לפופר את ההזמנה להרצאה בכתב־ידו. הוא גם תיאם שינוי בלוח המפגשים של המועדון לבקשת האורח - במקום ביום חמישי, כנהוג בדרך כלל, נקבעה הפגישה הפעם ליום שישי. כמו כל מי שמילא אי־פעם תפקיד דומה, חיג'אבּ ראה עצמו אחראי לכך שהאורח יגיע, והוא כסס את ציפורניו בעצבנות עד שראה אותו במו עיניו. לחיצת־היד האיתנה של פופר סיפקה לו רמז ראשון לכך שהחזות השברירית של האורח הסתירה אופי תקיף.

לא רחוק ממנו יושב פיטר מונץ, אחד מחבריו הקרובים של פופר בקיימברידג'. מונץ עסק אז במחקר היסטורי. הוא אחד משני האנשים היחידים שזכו ללמוד גם אצל ויטגנשטיין וגם אצל פופר: בזמן המלחמה למד מונץ אצל פופר בניו־זילנד, וכתלמיד שניכר עליו כי הוא מבריק ורציני, התקבל לסמינרים של ויטגנשטיין רק כמה שבועות לפני ההרצאה במועדון. מונץ זוכר שפופר נהג לפסוע באיטיות לרוחב הכיתה, כשהוא זורק ותופס חתיכת גיר בלי לעצור לרגע את ההליכה, ומתנסח במשפטים ארוכים ומושלמים מבחינה תחבירית. עכשיו הכיר מונץ גם את ויטגנשטיין, אשר כמורה היה מנהל מאבק גלוי כדי לחלץ מתוך עצמו את רעיונותיו ולנסח אותם בבהירות. הוא נהג להחזיק את הראש בין הידיים, ומדי פעם שיחרר הערות קצרות ומקוטעות - כאילו כל מלה היתה כרוכה בכאב - ומילמל, "אלוהים, כמה שאני טיפש היום", או צעק, "הנפש הארורה שלי!... שמישהו יעזור לי!"

כמו כן נוכֵח בחדר ג'ון ויינלוט. בגיל 23 עדיין ניכרים בפניו המתוחים אותות שירותו בצי במזרח הרחוק בזמן המלחמה. היה זה מקרה שאירע בעת המלחמה שהביא אותו לכאן. לפני שהצטרף לצי למד שפות באוניברסיטת לונדון. ואז, בחנות ספרים בקוֹלוֹמבּוֹ, בירת ציילון דאז שנהייתה בינתיים סְרִי־לַנְקָה, נתקל בעותק של מאמר לוגי־פילוסופי³ (Tractatus Logico-Philosophicus, להלן: הטרקטטוס) מאת ויטגנשטיין. הספר ריתק וכבש אותו מייד, ועם תום המלחמה עבר לקיימברידג' כדי "לשבת לרגליו של ויטגנשטיין". המבט הספקני של ויינלוט, מבט אשר שנים אחר־כך הפר את שלוותם של עורכי־דין רבים, ממוקד כעת בדובר - בפופר. הפגישה בסמינר של ויטגנשטיין מוקדם - יותר באותו יום היתה תובענית מהרגיל. לבד מחידת הדיבור העצמי עסקו הנוכחים בשאלת הגמישות של כללים מתמטיים. "נניח שכולכם הייתם עוסקים במתמטיקה אך ורק בתוך החדר הזה", הציע ויטגנשטיין. "ונניח שעברתם לחדר אחר. האם לא ייתכן שבמקרה כזה '5=2+2' ייעשה לגיטימי?" הוא המשיך לפתח את הרעיון, שנראה כאבסורד. "אילו חזרתם מהחדר הסמוך עם '20x20=600', והייתי אומר לכם שזו שגיאה, האם הייתם יכולים אז להשיב 'אבל זאת לא היתה שגיאה בחדר הסמוך?'" ויינלוט עדיין מוטרד מן העניין הזה. מימיו לא פגש אדם בעל עוצמה כה רבה: "ממש בוער בתאווה אינטלקטואלית", כך נשאר חרוט בזכרונו.

בשורה הראשונה יושב חסיד אדוק של ויטגנשטיין: פיטר גיץ' - תלמיד מחקר, אם כי למעשה נטול זכות קיום רשמית בקיימברידג' כרגע. אשתו, אליזבת אנסקוֹמבּ, משלימה את הדוקטורט שלה בניוּנְהאם, הקולג' לנשים, וכמו בעלה היא חברה במועדון. הערב נשארה בביתם ברחוב פִיטְסְוִוילְיאם הסמוך כדי להשגיח על שני ילדיהם הקטנים. שני בני־הזוג קרובים מאוד לוויטגנשטיין: אליזבת תהיה לימים אחת היורשות שלו, מתרגמת של כתביו, המוציאה־לפועל של עזבונו הספרותי, וכן פילוסופית משפיעה בזכות עצמה. ויטגנשטיין מכנה אותה בחיבה 'old man'. לפי תיאור שלה בערך מאותה תקופה היא "מוצקה... לובשת מכנסיים וחולצה של גבר". יחד, אליזבת ופיטר הם זוג אקדמי מרשים. שניהם גמרו בהצטיינות את מה שנחשב לאתגר האינטלקטואלי הקשה ביותר באוקספורד, Literae Humaniores: לימודי ספרות יוונית ולטינית עתיקה, היסטוריה של יוון ורומי, ופילוסופיה עתיקה וחדשה. את הגותם של השניים מאפיינת מחויבות בלתי־מתפשרת לדת הקתולית. אצל פיטר ייתכן שמקור המחויבות הזאת - נעוץ בקלות־הדעת של אביו, שנהג לדלג מדת לדת מדי כמה חודשים, כנראה ללא שום ייסורי מצפון. אליזבת המירה את דתה לקתוליות, וייתכן שעובדה זו מסבירה את דבקותה.

בקהל נוכל למצוא גם את סטפן טולמין, את פיטר גריי־לוקאס, סטפן פלייסטר וגיאורג קרייזל. ארבעתם הגיעו לקיימברידג' עם תום שירותם הצבאי במלחמה. טולמין, במקור סטודנט לפיזיקה ולמתמטיקה, הוצב בתחנת מכ"ם לצורכי מחקר. עכשיו, בגיל 24 ולאחר שנטש את המדעים, הוא תלמיד מחקר בפילוסופיה. עבודת הדוקטורט שלו היתה ברמה גבוהה כל־כך, עד שההוצאה־לאור של אוניברסיטת קיימברידג' החליטה לפרסם אותה עוד לפני שאושרה על־ידי הבוחנים. אל המפגש במועדון הוא מיהר מביתו הקטן, שאותו הוא שוכר מגִ'י.אִי. מוּר (Moore), פרופסור לפילוסופיה בדימוס. הבית שוכן בקצה הגן של מור. פיטר גריי־לוקאס, בלשן מוכשר ודובר גרמנית שוטפת, הוצב במלחמה במרכז הסודי לפענוח צפנים בבְּלֶצְ'לי פארק - האתר שבו נחשפו חלקים גדולים מתוכניות המלחמה של הנאצים.

גיאורג קרייזל, יהודי יליד אוסטריה, שירת במפקדת הצי. הוא אחד האנשים הבודדים שאינם פוחדים מוויטגנשטיין או נתקפים יראת כבוד משתקת בנוכחותו. קרייזל מתענג על הגסים שבין האפוריזמים הרבים של ויטגנשטיין, כמו למשל "אל תנסה לחרבן יותר גבוה מהתחת שלך" - משפט שוויטגנשטיין החיל על פילוסופים כמו פופר, שהאמינו כי בכוחם לשנות את העולם. סטפן פלייסטר מעורב פחות בפילוסופיה, ויש לו מגע מועט מאוד עם ויטגנשטיין. למרות זאת הוא תמיד ינצור זיכרון אחד, מפגישה מקרית ברחוב עם ויטגנשטיין וקרייזל. לאחר הפגישה סיפר לו קרייזל שהפנים שלו מצאו חן בעיני ויטגנשטיין.

בין הנוכחים נמצא גם מייקל וולף בן ה־19, שהגיע ישירות מן התיכון. המראה הצעיר שלו בולט בין כל החיילים המשוחררים, והוא מרגיש קצת מחוץ לליגה האינטלקטואלית הזאת.

כל אלה, ושאר הדמויות בחבורת הרפאים שלנו, לבושים ברובם במעילי טְוִויד כבדים, מכנסי פְלָנֶל אפורים, עניבת בית־ספר או עניבה צבאית, ואולי מקטורן או סוודר בהיר. כמה מהם לובשים חלקי מדים, כי לא היו להם מספיק תלושים לרכישת ביגוד. אולי אחד או שנים נועלים נעליים גבוהות או מכנסי דגמ"ח גסים, המעידים שהם "היו שם". מעריציו של ויטגנשטיין בולטים מייד במאמציהם לחקות את המורה: לבוש נינוח, כמעט מוזנח, וחולצות עם צווארון פתוח.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

2. דון (don) - כינוי לחבר סגל באחד הקולג'ים של אוקספורד או קיימברידג'.

3. עברית: עדי צמח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב 1994.