סיפורי טחבים

מבוא: להתבונן בעולם מבעד לעדשות טחב

הזיכרון המודע הראשון שלי שנוגע ל״מדע״ (ואולי לדת?) קשור לגן הילדים, ששכן בגריינג׳ הול1 הישן. כולנו מיהרנו אל החלונות מכוסי הכפור והצמדנו אליהם את אפינו כשפתיתי השלג הראשונים, המשכרים, החלו לרדת. הגננת שלנו, מיס הופקינס, ידעה היטב שאין טעם לנסות לרסן את התרגשותם של בני החמש למראה השלג הראשון. כולנו יצאנו החוצה במגפיים ובכפפות והתכנסנו סביבה במערבולת הלובן הרכה. מתוך הכיס העמוק של מעילה היא הוציאה זכוכית מגדלת. לעולם לא אשכח איך ראיתי לראשונה את פתיתי השלג שהתנוצצו מבעד לעדשה על שרוול הצמר של מעילה הכחול, הכהה, כמו כוכבים בשמי חצות. המורכבות והפרטים של פתית שלג יחיד, מוגדל פי עשרה, הכו אותי בתדהמה. איך ייתכן שמשהו זעיר ורגיל כמו שלג יכול להיות יפה ומושלם כל כך? לא יכולתי להפסיק להתבונן. עד היום זכורה לי תחושת האפשרות, המסתורין, שנלוותה לאותו מבט ראשון. בפעם הראשונה, אך לא האחרונה, חשתי שבעולם יש הרבה יותר מכפי שנראה לעין. צפיתי בשלג היורד ברוך על ענפי העצים ועל גגות הבתים והבנתי דבר חדש: כל משב שלג מורכב מיקום שלם של גבישים מכוּכבים. הוקסמתי ממה שנראה לי אז כידע סודי על השלג. הזכוכית המגדלת ופתית השלג עוררו בי משהו. הם פקחו את עיני. זהו הרגע שבו התוודעתי לראשונה לאפשרות שהעולם הנהדר ממילא יפה עוד יותר ככל שמעמיקים להביט בו.

ההתבוננות בטחבי העלים נמהלת אצלי באותו זיכרון ראשון של פתית השלג. ממש בקצה התפיסה החושית הרגילה טמון רובד נוסף של מדרג היופי, של עלים זערערים ומסודרים להפליא, כמו פתית שלג, של חיים בלתי נראים מורכבים ויפהפיים. צריך רק לשים לב ולדעת להתבונן. גיליתי שהטחבים הם אמצעי ליצירת קשר אינטימי עם הנוף, כמו ידע סודי של היער. הספר הזה הוא הזמנה לאותו נוף.

כיום, שלושה עשורים אחרי ההתבוננות הראשונה שלי בטחבים, אני מסתובבת כמעט תמיד כשזכוכית מגדלת משתלשלת מצווארי. השרוך שבו היא תלויה נכרך ברצועת העור של תיק התרופות שלי, הן כמטאפורה והן כמציאות. הידע שלי על צמחים נובע ממקורות רבים — מהצמחים עצמם, מהכשרתי המדעית ומזיקה אינטואיטיבית לידע המסורתי של מורשתי כבת לשבט פּוֹטָוָוטוֹמי (Potawatomi). הצמחים היו מורי זמן רב לפני שהלכתי לאוניברסיטה ולמדתי את שמותיהם המדעיים. בקולג׳ נכרכו שתי נקודות המבט על חיי הצמחים — סובייקט ואובייקט, רוח וחומר — כמו שני השרוכים המשתלשלים מצווארי. האופן שבו לימדו אותי את מדע הצמחים דחק לשוליים את הידע המסורתי שלי על צמחים. כתיבת הספר הזה היתה מבחינתי תהליך של השבה של אותה הבנה והצבתה במקומה הראוי.

סיפורינו מימים עברו מספרים על תקופה שבה היתה שפה משותפת אחת לכל היצורים החיים — הקיכלים, העצים, הטחבים ובני האדם. אבל השפה ההיא נשכחה מן הלב. וכך, כדי להכיר סיפורים שאינם שלנו, אנו מסתכלים, בוחנים את אורחות החיים השונות. אני רוצה לספר את סיפורם של הטחבים, כי קולם אינו נשמע כמעט וכי אפשר ללמוד מהם כל כך הרבה. יש להם מסרים חשובים שצריכים להישמע, יש להם נקודות מבט של מין שונה מאיתנו. המדענית שבתוכי רוצה לדעת על חיי הטחבים, והמדע מספק לנו דרך עוצמתית אחת לספר את סיפורם. אבל אין די בכך. זהו גם סיפור על מערכת יחסים. זמן רב למדנו להכיר זה את זה, הטחבים ואני. מתוך כך שסיפרתי את סיפורם למדתי לראות את העולם מבעד לעדשות בצבע הטחב.

בדרכי הידיעה הילידית נהוג לומר שאי אפשר להבין משהו עד שמכירים אותו מכל ארבעת היבטי ההוויה שלנו: השכל, הגוף, הרגש והרוח. דרך הידיעה המדעית מתבססת אך ורק על מידע אמפירי מהעולם, מידע שנאסף על ידי הגוף ומפורש על ידי השכל. כדי לספר את סיפורם של הטחבים אני זקוקה לשתי הגישות, האובייקטיבית והסובייקטיבית. המסות המובאות כאן מעניקות במכוון קול לשתי דרכי הידיעה הללו, ומניחות לחומר ולרוח להתהלך באחווה זה לצד זה. ולפעמים אפילו לרקוד.

האבנים העומדות

בַּשביל הזה אני הולכת יחפה בלילות זה כמעט עשרים שנה — רוב חיי, נדמה לי — והאדמה נדחקת כנגד כפות רגלי. בדרך כלל אני משאירה בבית את הפנס ומניחה לשביל לשאת אותי הביתה דרך חשכת הרי אדירוֹנדָק (Adirondack). רגלי הנוגעות באדמה, כמו אצבעות על הפסנתר, מנגנות מן הזיכרון שיר ישן ומתוק על מחטי אורן וחול. בלי משים אני יודעת לפסוע בזהירות מעל השורש הגדול שליד אֶדֶר הסוכר, שם נחשי הבירית נוהגים להתחמם בשמש הבוקר. פעם חטפתי שם מכה בבוהן, ולכן אני זוכרת. למרגלות הגבעה, שם הגשם מוחה את השביל, אני עוקפת את אבני החצץ החדות ועושה כמה צעדים בין השרכים. השביל מטפס על רכס קטן של גרניט חלק ואפשר עדיין לחוש את חמימות היום שנספגה באבן. ההמשך קל, חול ועשב, והשביל עובר ליד המקום שבו נקלעה בתי לַרקין לתוך קן צרעות צהובות כשהיתה בת שש, ליד סבך אֶדֶר מפוספס שבו מצאנו פעם משפחה שלמה של גוזלי ינשוף צווחן ערוכים בשורה על ענף, שקועים בשינה. אני פונה מהשביל אל הבקתה שלי בדיוק בנקודה שבה אני שומעת את טפטוף המעיין, מריחה את רטיבותו ומרגישה את הלחות בין בהונות רגלי.

הגעתי הנה לראשונה כשהייתי סטודנטית, כדי להשלים את הדרישות לתואר ראשון בלימודי שדה בתחנה הביולוגית של קְראנבְּרִי לֵייק (Cranberry Lake). כאן התוודעתי לראשונה לטחבים, כשהלכתי ביער אחרי ד״ר קֶצ׳לֶדג׳ (Ketchledge) והתבוננתי בטחבים מבעד לזכוכית מגדלת תקנית מהדגם הסטודנטיאלי המדעי של ווֹרדס, שאותה לקחתי בהשאלה מחדר הציוד ושהיתה תלויה על צווארי בשרוך מלוכלך. בסוף אותו שיעור הוצאתי חלק מחסכונות הקולג׳ הדלים שלי והזמנתי זכוכית מגדלת מקצועית של בֹּוש־אֶנד־לוֹמבּ, כמו שלו, ואז ידעתי שנשביתי.

אותה זכוכית מגדלת עדיין איתי. היא תלויה לצווארי על שרוך אדום כשאני מדריכה את הסטודנטים שלי בשבילי קְראנבְּרִי לֵייק, לשם חזרתי כחלק מסגל ההוראה לפני שמוניתי למנהלת התחנה הביולוגית. במשך כל השנים הללו, הטחבים כמעט לא השתנו במידה שאני השתניתי. חלקת הפּוֹגוֹנָטוּם² שהראה לנו קֶצ׳ לצד שביל המגדל עדיין נמצאת שם. מדי קיץ אני באה ומתבוננת בה מקרוב ומתפעלת מאריכות ימיה.

בשנים האחרונות אני עורכת בקיץ מחקר על סלעים, וכדי ללמוד כל מה שאפשר על היווצרות קהילות אני בודקת איך כמה מיני טחבים מתכנסים יחד על סלעים. כל סלע עומד בנפרד כאי בודד בים סוער של יער. תושביו היחידים הם הטחבים. אנחנו מנסים לברר למה על אבן מסוימת יכולים לחיות בנחת זה לצד זה עשרה ויותר מיני טחבים, ואילו על סלע סמוך, שנראה לכאורה בדיוק אותו דבר, שולט מין אחד ויחיד של טחב שחי לבדו. מה הם התנאים היוצרים דווקא קהילות מגוונות ולא פרטים מבודדים? השאלה מורכבת מאוד כשמדובר בטחבים, קל וחומר בבני אדם. בסוף כל קיץ אנחנו אמורים להוציא מתחת ידינו מאמר קטן ומאורגן, תרומתנו האקדמית לאמת על סלעים וטחבים.

ברחבי הרי אדירוֹנדָק פזורים סלעים קרחוניים, סלעי גרניט מעוגלים שהותיר כאן הקרח לפני עשרת אלפים שנה. בגלל אותם גושים מכוסי טחב נראים היערות קדמוניים מאוד, אף כי אני יודעת עד כמה השתנה הנוף סביבם מהיום שבו ניטשו במישור צחיח של סחף קרחוני ועד יערות האדר העבותים המקיפים אותם היום.

רוב הסלעים מגיעים רק עד גובה כתפי, אבל יש אחדים שכדי לסקור אותם במלואם אנחנו זקוקים לסולם. הסטודנטים ואני כורכים סביבם סרט מידה כדי למדוד את היקפם. אנחנו מתעדים אור ורמת חומציות, מלקטים נתונים על מספר הבקיעים ועל עומקה של שכבת הרקבובית הדקה. אנחנו מתעדים בקפידה את מיקומם של מיני הטחבים ונוקבים בקול בשמותיהם. דִיקְרָנוּם סְקוֹפָּריוּם, פְּלַגיוֹתֶצְיוּם דֶנְטִיקוּלָטוּם.3 הסטודנטית המתאמצת לתעד את כל השמות האלה מייחלת לשמות קצרים יותר. אבל לטחבים אין בדרך כלל שמות פשוטים, כי איש לא טרח להתעסק איתם. יש להם רק שמות מדעיים, שהוענקו להם מתוך כללים פורמליים על פי הנוהל שקבע טקסונומיסט הצמחים הדגול קרולוס לינאוס. אפילו שמו שלו, קרל לינֶה, השם שאמו השוודית נתנה לו, קיבל לבוש לטיני לטובת המדע.

לא מעט סלעים זכו כאן לשמות, ואנשים משתמשים בשמות האלה כנקודות התייחסות סביב האגם: סלע הכיסא, סלע השחף, הסלע השרוף, סלע הפיל, סלע המגלשה. לכל שם יש סיפור, ובכל פעם שאנחנו נוקבים בו הוא מחבר אותנו אל העבר ואל ההווה של המקום הזה. בנותי, כיוון שגדלו במקום שבו הן פשוט מניחות שלכל סלע יש שם, העניקו שמות משלהן לכל הסלעים: סלע הלחם, סלע הגבינה, סלע הלווייתן, סלע הקריאה, סלע הצלילה.

השמות שאנחנו נותנים לסלעים וליצורים אחרים תלויים בנקודת מבטנו, כלומר בשאלה אם אנחנו מדברים מתוך המעגל או מחוצה לו. השם שבפינו מגלה לנו מה אנו יודעים זה על זה, ומכאן השמות הסודיים המתוקים השמורים איתנו ליקירינו. השמות שאנחנו נותנים לעצמנו הם צורה רבת עוצמה של הגדרה עצמית, של ההכרזה שאנו עצמנו טריטוריה ריבונית. מחוץ למעגל, השמות המדעיים עשויים להספיק לטחבים, אבל איך הם קוראים לעצמם בתוך המעגל?

אחד מקסמיה של התחנה הביולוגית הוא העובדה שהיא אינה משתנה מקיץ לקיץ. אנחנו יכולים להיכנס לתוכה מדי חודש יוני, כמו לתוך חולצת פלנל דהויה שעדיין מדיפה את ריח עשן העצים של הקיץ שעבר. זהו סלע התשתית של חיינו, ביתנו האמיתי, דבר יציב וקבוע בעיצומם של כל כך הרבה שינויים אחרים. מעולם לא היה קיץ שבו פרולה צפונית לא קיננה באשוחיות שליד חדר האוכל. באמצע יולי, לפני שהאוכמניות מבשילות, נוהג דוב רעב להיכנס למחנה ולשוטט לו. בונים עוברים בשחייה על פני הרציף הקדמי בדיוק עשרים דקות אחרי השקיעה, וערפילי הבוקר משתהים תמיד הכי הרבה זמן באוכף הדרומי של הר הדוב. בעצם, לפעמים משהו בכל זאת משתנה. בחורף קשה עלול הקרח להדוף בולי עץ אל החוף. פעם נדחק בול עץ ישן וכסוף, זה שאחד מענפיו דמה לצוואר אנפה, למרחק עשרים מטרים לאורך המפרץ. וקיץ אחד מצאו הנַקָרים עץ אחר לקנן בו אחרי שסערה קטמה את צמרת הצפצפה הישנה והרקובה. אפילו השינויים יוצרים תבניות מוכרות, כמו סימני הגלים על החול, כמו הבריכה השקטה והשטוחה שעשויה להקים בבת אחת גלים בגובה מטר, כמו עלי הצפצפה המרשרשים כמה שעות לפני בוא הגשם, כמו מרקם ענני הערב המבשר את רוחות המחרת. אני מוצאת כוח ונחמה באינטימיות הפיזית הזאת עם הארץ, תחושה של היכרות עם שמות הסלעים ועם מקומי שלי בעולם. על חוף פראי זה, הנוף הפנימי שלי משקף כמעט בשלמות את העולם החיצון.

ולכן נדהמתי ממה שראיתי היום בשביל שהיה תמיד מוכר כל כך, מרחק כמה קילומטרים מהבקתה לכיוון החוף. נעמדתי במקומי ולא זזתי. נשימתי נעתקה מרוב בלבול. הסתכלתי סביב לוודא שאני עדיין באותו שביל ולא עברתי בטעות לאזור דמדומים שבו הדברים אינם כפי שהם נראים. בשביל הזה הלכתי פעמים רבות מספור, ובכל זאת, רק היום ראיתי אותם: חמישה סלעים, כל אחד בגודל אוטובוס תלמידים, רובצים יחד בערימה וקימוריהם משתלבים כבני זוג נשוי ותיק החבוקים זה בזרועות זה. הקרחון כנראה הדף אותם לתצורה אוהבת זו והמשיך בדרכו. אני מקיפה את הערימה בשתיקה, מעבירה את קצות האצבעות על פני הטחבים.

בצד המזרחי יש מעין פתח, מערה חשוכה בין הסלעים. משום מה ידעתי שהוא יהיה שם. שער זה, שמעולם לא ראיתי אותו עד היום, מוכר לי באופן מוזר. מוצא משפחתי משבט הדוב של הפּוֹטָווָטוֹמי. הדוב מחזיק בידע הרפואי למען בני האדם ויש לו יחסים מיוחדים עם הצמחים. הוא שקורא להם בשם, הוא שמכיר את סיפוריהם. אנחנו פונים אליו כשאנחנו זקוקים לחזון, כשאנחנו מבקשים לדעת מהי המשימה שנועדה לנו. אני חושבת שאני הולכת כאן בעקבות הדוב.

הנוף עצמו כמו דרוך, וכל פרט ופרט נראה ממוקד בחדות בלתי טבעית. אני עומדת באי של שקט סוריאליסטי שבו דומה כי משקל הזמן שווה למשקל הסלעים. ואף על פי כן, כשאני מנערת את ראשי כדי להצליל את המבט, אני שומעת את קולם המוכר של גלים רצים על החוף ואת חכליליות העצים מפטפטות מעל ראשי. המערה מושכת אותי פנימה ואני זוחלת על ידי וברכי אל תוך החשכה, תחת טונות של סלעים, ובראשי תמונה של מאורת דוב. אני מזדחלת הלאה, זרועותי החשופות מתחככות באבן הגסה. אני פונה הצידה והאור מבחוץ נעלם מאחורי. אני שואפת לקרבי את הקרירות ואין שום זכר לדוב, רק הקרקע הרכה וריח הגרניט. אני ממשיכה להתקדם בעזרת אצבעותי המגששות, בלי לדעת בדיוק מדוע. קרקע המערה מתלכסנת מטה, יבשה וחולית, כאילו הגשם אינו חודר לעולם לעומק הזה. לפני, מעבר לפינה נוספת, עולה המנהרה. מלפנים נראה אור יער ירוק ואני ממשיכה. נדמה לי שזחלתי דרך מעבר המוליך מתחת לערימת הסלעים הזאת אל צדה האחר. אני משתחלת החוצה מהמנהרה ומוצאת שאינני ביער כלל וכלל. אני יוצאת אל כר דשא זעיר, מעגל תחום בין קירות האבן. זהו חדר, חדר מואר כעיִן עגולה המביטה אל תכלת השמים מעל. הקָסְטִייֶחָה פורחת ושרכים בניחוח חציר תוחמים את טבעת האבנים העומדות. אני נמצאת בתוך המעגל. אין פתח אחר מלבד הדרך שבה הגעתי, ואני מרגישה שהכניסה נסגרת מאחורי. אני מביטה סביב סביב אבל שוב אינני רואה את הפתח בין הסלעים. תחילה אני נבהלת, אבל העשב מדיף ריח חמים באור השמש והקירות נוטפים טחבים. כמה מוזר שעדיין אפשר לשמוע את החכליליות קוראות בעצים שבחוץ גם ביקום מקביל המתפוגג כתעתוע כשקירות הטחב סוגרים עלי.

בתוך מעגל האבנים אני מגלה באופן שקשה להסביר שאני קיימת מעבר למחשבה, מעבר לכל הרגשה. הסלעים מלאים כוונות, נוכחות עמוקה שמושכת חיים. זהו מקום של עוצמה, רוטט מרוב אנרגיה שעוברת בינינו באורך־גל ארוך מאוד. תחת מבטם של הסלעים, נוכחותי זוכה בהכרה.

הסלעים קיימים מעבר לאיטיות, מעבר לעוצמה, ואף על פי כן הם מתמסרים לנשימה ירוקה רכה, עוצמתית כקרחון; הטחבים שוחקים את פניהם, ולאט לאט, גרגר אחר גרגר, הופכים אותם שוב לחול. שיחה עתיקה מתקיימת בין הטחבים לסלעים, ואין ספק שזו שירה. הם משוחחים על אור וצל ועל נדידת היבשות. זוהי, כפי שכינו זאת, "הדיאלקטיקה של טחב על אבן — נקודת ממשק בין ענקיוּת לזעירוּת, בין עבר להווה, בין רוך לקשיות, בין דומם לשוקק, בין יין ליאנג״.⁴ החומרי והרוחני דרים כאן בצוותא.

קהילות הטחבים הן אולי חידה למדענים, אך הן עצמן מכירות זו את זו. הטחבים, כשותפים אינטימיים, מכירים את קווי המתאר של הסלעים. הם זוכרים את נתיב מי הגשם במורד הבקיע כפי שאני זוכרת את הדרך אל הבקתה שלי. כשאני עומדת בתוך המעגל אני יודעת שלטחבים יש שמות משלהם, שמות שהיו שלהם הרבה לפני שלינאוס העניק לצמחים את שמותיהם הלטיניים. הזמן חולף.

אינני יודעת כמה זמן נעדרתי, דקות או שעות. במהלכו של פרק הזמן הזה לא היתה לי כל תחושה של קיומי. היו רק סלעים וטחבים. טחבים וסלעים. ואז, כמו יד הונחה בעדינות על כתפי, אני חוזרת אל עצמי ומביטה סביב. הטראנס הופר. אני שומעת שוב את קריאות החכליליות מעל ראשי. הקירות המקיפים אותי זוהרים בטחבים מכל סוג ומין, ואני רואה אותם שוב כמו בפעם הראשונה. הירוק והאפור, הישן והחדש במקום הזה ובזמן הזה, נחים כעת יחדיו בין קרחונים. אבותי הקדמונים ידעו שהסלעים משמרים את סיפורי האדמה, ולרגע יכולתי לשמוע אותם.

אני חשה שמחשבותי מרעישות כאן, מחוללות זמזום מעצבן שמשבש את השיחה האיטית בין האבנים. הפתח בקיר שב ומופיע והזמן מתחיל שוב לנוע. נוצר כאן שער אל מעגל האבנים: מתנה. אני רואה את הדברים אחרת, מתוך פנים המעגל וגם מחוצה לו. מתנה מלווה באחריות. לא היה בי כל רצון לנקוב בשמות הטחבים במקום הזה, להצמיד להם את הכינויים של לינאוס. נדמה לי שהמשימה שניתנה לי היא להפיץ את המסר שלטחבים יש שמות משלהם. נתונים בלבד לא יוכלו לספר על דרכי הווייתם בעולם. הם מזכירים לי שיש חידות שסרט מידה אינו מועיל לפענוחן כהוא זה, ושיש שאלות ותשובות שאין להן מקום בָּאמת של הסלעים והטחבים.

בדרכי החוצה נראית המנהרה קלה יותר. הפעם אני יודעת לאן אני הולכת. אני מביטה לאחור אל האבנים ואז שמה פעמי אל השביל המוכר הביתה. אני יודעת שאני הולכת בעקבות הדוב.