מבוא
לפני כ- 40 שנים, נתן לי סמק עדות מפורטת על תקופת הפלי״ם ומלחמת העצמאות, עדות בה שולבו גם עדויותיהם בפני ובפני סמק, של גרשון ז״ק, ראש ה״שירות הימי״, פול שולמן, שמונה למפקד חיל הים הראשון וכן עדה סרני מפקדת ה״מוסד לעליה ב'״ באיטליה, וותיקי הפלוגה הימית ואחרים.
במהלך השנים, כתבתי עם מאיר פעיל את ספר הפלי״ם ואת הספר ״פלמ״ח״, שניהם כהיסטוריה ביקורתית, כנהוג במחקרים אקדמיים אובייקטיביים, ככל הניתן. לצורך כך, קיימנו כנסים של ותיקי הפלי״ם וגבינו מהם עדויות. סמק עצמו, שהיה פעיל כל אותם שנים בהפקת ספרים על הפלי״ם, בהם הספר ״שערים פתוחים״, החל בהגיעו לגיל 70, להעלות את סיפור חייו על מחשב. כל שכתב, נכלל בספר זה והיתר הינו לפי שיחות ארוכות עימו במהלך השנים, עדויות הימאים והמחקרים שעשיתי על הפלי״ם וחיל הים, לרבות מחקר מקיף על לכידת המשחתת המצרית ״ אבראהים אל אוול ״ במערכת קדש.
הסיפור לפניך הקורא, למן ילדותו של גיבור הספר בוורשה, הניתוק מהמשפחה שכולה הושמדה בשואה, ימי חומה ומגדל, פרקי פלמ״ח ופלי״ם, העפלה, בניית חיל הים ועד לקרב ״חיפה״ בשנת 1956, בו לקח סמק בשבי אונית מלחמה מצרית.
זה סיפורו של סמק. זה סיפורו של דור ״ הולדת״, דור שלדברי הסופר משה שמיר, מופיע אחת לאלפי שנים, או פעם אחת בלידתה של אומה — מדינה חדשה. זהו דור של נתינה, אמר שמיר, ולא של לקיחה.
סייעו להפקת הספר: יוסקה אלמוג, אלוף מיל. זאב אלמוג, אריאל ינאי
תמונות: מוזיאון ההעפלה וחיל הים | באדיבות המשפחה
צילום ועיבוד לספר: יואל זהר
אברהם זהר - מחבר ספר ״פלי״ם״ וספר ״פלמ״ח״ עם מאיר פעיל ; ספרים על מלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים.
פרק ראשון: בית פוזננסקי בפולין
״לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואימו ״, כתבה המשוררת זלדה. לגיבור ספר זה, שמואל ינאי ( פוזננסקי), נתנה אימו את כינוי החיבה״ סָמֶק״, כינוי חיבה לשם שמואל. יגאל אלון, מפקד הפלמ״ח, קבע לאחר שנים כי אכן זה יהיה כינויו בפלמ״ח.
סמק, מפקד הפל״ים, מפקד ה״שייטת הגדולה״ של חיל הים שלכד בקרב ימי את המשחתת ״אבראהים אל אוול״ במערכת ״קדש״, לא נולד מהגלים. שלוש שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1921, נולד שמואל פוזננסקי, בעיר ורשה — וורשבה בשפה הפולנית בפולין, רחוק מהים.
את סיפור ילדותו ונעוריו, כבן של ״דור הולדת״, תאר סמק בכמה וכמה מכתבים שקיבל מאימו, אביו ויקיריו, שחיו וניספו בשואה הנוראה, זו שכעבור לא יותר משלוש שנים מאבדן ששת מיליוני יהודים, הקימו חבריהם והצאצאים שלהם, את מדינת היהודים, מדינת ישראל.
כל שעברו סמק ובני משפחתו, מהם נפרד ולא ראה יותר לעולם, בשנים שלפני קום מדינת ישראל, מסופרים במכתבים אל נער בעשור השני של חייו.
על סבא, סבתא, הדודות והדודים, כתב סמק:
אני מפליג במכונת הזמן, 150 שנים אחורה. אבות אבותי חיים בגטו, מגנים על עצמם בחומות התורה והמצוות וכולאים עצמם בתוכם, עֲרֵבִים זה לזה. בדרכי חזרה אליהם, אני רואה אותם מציצים בסקרנות מתוך החומות, מוצפים ב״השכלה״, זוכים ל״אמנציפציה״, פורצים את החומות באמונה, תקווה ובשורה ו...נהדפים אחור באכזריות. בתוך כך נשחקים היהודים ומתרסקים; או אז, כעוף החול, הפניקס, בשלה הציונות ובניה כ״אוד מוצל מאש ״, והקימו את המדינה היהודית, ישראל.
במקור היינו משפחה חרדית. סבא היה חסיד הרבי מגוּר. סבתא ניהלה את הבית, ודאגה לגידול הבנות. היו בנות רבות ורק בן אחד, האחרון, אבא שלי. הבנות המבוגרות הלכו בדרכה של סבתא והיותר צעירות פנו, ברוח בזמן, אם לסוציאליזם מהפכני, או לציונות מגשימה. ק.צטניק, יחיאל דינור, סופר השואה, שכתב את שמו זה בספריו על שם ka-tzetnik [מחנה ריכוז], כתב בפתח ספרו הראשון ״סלמנדרה״, כי ״כשבוערת אש במקום אחד שבע שנים בלא הפסק, יוצאת מתוכה ברייה שיכולה לשרוד ולפעול ביבשה, באוויר ובמים, היא הסלמנדרה.
סבא
סבא שלי היה יהודי ורשאי טיפוסי מדורי דורות. אדם שמח ונוח לבריות, חסיד הרבי מגור, לבוש בגדים של חסידי גור, חבוש כובע עם המצחייה הקטנה, הטיפוסי ליהודי ורשה. בתמונות רבות מימי השואה אפשר לראות יהודים לבושים בגדים כאלה וחובשים כובע כזה, מובלים חסרי ישע, למקום לא ידוע. סבל זה נמנע מסבא שלי. הוא נפטר לפני המלחמה, כשהכול עוד היה נורמלי. הייתי ילד קטן כאשר ליווינו אותו למנוחתו האחרונה, והלויתו נחרטה היטב בזיכרוני. היה יום א', היום החופשי של הגויים. בדרך לבית העלמין עמדה קבוצה של חוליגנים שתויים. הכביש היה מרוצף באבנים [סולינג] ומלא חורים. הארון היה מונח על עגלת הלוויות של חברא קדישא, רתומה לסוס אחד. עגלון יהודי מחסידי גור נהג בה ואנחנו החילוניים צעדנו באיטיות אחריה. כשהגויים ראו לוויה יהודית עוברת פתחו בקריאות וקללות ובזריקת אבנים. הסוס נבהל, התחיל לרוץ, גלגל העגלה נתקע בחור בכביש, העגלה נטתה על צידה, הארון עמד להחליק ולהפיל את הגופה על הכביש. נוצרה מהומה גדולה, אבא שלי עקר אבן מהכביש והסתער על החוליגנים. מהחנויות ובתי מלאכה יצאו יהודים עם מקלות וסכינים והניסו את הגויים, העגלון השתלט על הסוס, המלווים יישרו את העגלה ואחזו בארון. אחר כך סיפרו לי כי אלה היו חבורה של סבלים וקצבים יהודיים, הגרים ועובדים בסביבה ושהגויים פוחדים מהם. זה היה לי שיעור ראשון בהגנה יהודית.
סבתא
סבתא שלי, אִמָה של אמא, נישאה בגיל צעיר מאוד, אמרו כי הייתה אז בת 13 וכי זה היה לפני 150 שנה. סיפרו שסבתא ילדה 12 בנות ולבסוף בן אחד. את האחיות הבוגרות של אמא בכלל לא הכרתי, הן היו הרבה יותר מבוגרות ממנה ודתיות כמוהָ. בילדותי לא היה לי כל קשר איתן ועכשיו אין כבר עם מי לברר את גורלן. רק על אחות אחת של אמא אני יודע שהייתה שומרת מצוות, קלה כחמוּרה. הם גרו בלודג', ובניה, גם הם אדוקים מאוד בשמירת כל המצוות וגם הם מבוגרים מאמא שלי, היו מבקרים לפעמים בביתנו בוורשה. הם היו נזהרים שלא לטעום אצלנו כל מאכל או משקה מחשש לאי כשרות. בעת פלישת הגרמנים לפולניה, כאשר הייתי כבר בארץ ישראל, הם נמלטו לבית הורי, כי וורשה נחשבה מקום בטוח ומקלט אחרון, ממנו אין כבר לאן לברוח. איך הסתדרו עם האוכל אינני יודע. עם תום הקרבות והשלטת הכיבוש הגרמני, כאשר היהודים הניחו ש״יהיה קשה, אבל נסתדר בעזרת השם״, הם חזרו ללודג' ואיבדו שם את חייהם, בידי הגרמנים ושותפיהם הפולנים ואחרים.

האחיות היותר צעירות של אמא והאח היחיד היו חלק בלתי נפרד מהמשפחה ואותם אני זוכר היטב. ואלה שמותיהם, לפי בכירותן, פֵּרְל האשה הצדקת, שִפרה־סַבינה שנדדה לפטרסבורג שברוסיה, טאובה־יונה האמא שלי, אסתר שעלתה בצעירותה לארץ ישראל ומשכה אותי אחריה, והאח האחד - דוד.
דודה פֵּרל
הייתה ראש המשפחה המורחבת. כולם התחשבו בדעתה והתייעצו איתה בכל עניין והביאו אליה כל בעיה משפחתית. היא עצמה הייתה עמוסת דאגות משלה. בעלה היה חולה, שהיה רתוק למיטתו במשך 18 שנים. כשהייתי בא לבקר בדירתם, ואני עוד ילד קטן, היו מכניסים אותי לחדרו לומר שלום ולקיים מצוות ביקור חולים. הוא שכב במיטה, בעל זקן ארוך ולבן, והיה מקדם את פניי בחיוך אֳבֵל וחסר ישע. אמרו שהיה חולה במחלת השינה, אבל איש לא ידע להסביר מה זה. אמרו משהו על זבוב, רק זבוב, וידעו אפילו לומר ששמו היה טסֶה טסֶה, שעוקץ אנשים באפריקה ומביא עליהם מחלה זאת. אבל דודי, שלמה בזֶ'ז'ינסקי, לא היה אף פעם באפריקה, ולא ידוע לי היכן פגש את הזבוב בעל השֵם. הדוד שלוימָה, המשיך לשכב במיטתו במשך כל תקופת האימים של ההפצצות וההרעשות. אחרי פלישת הגרמנים לעיר הוא מת מיתה טבעית ונפטר ממכאוביו. על כך, כתב לי אחי ב - 23.3.40, ממקום מקלטו בגרודנו ושישה חדשים מאוחר יותר עדכנה אותי אמא.
לדודה פֵּרל היו שני בנים ושתי בנות. הם היו מבוגרים ממני, תמיד למדו ועבדו, למדו ועבדו, כיבדו ושרתו את אביהם ואת אימם והיו מופת במשפחה. ארבעתם השלימו השכלה אקדמאית, התפרנסו יפה, התחתנו והולידו בנים ובנות. הייתי מקורב מאוד לבני דודים אלה ואהבתי אותם. הם התייחסו אלי כאל אחיהם הצעיר וטיפלו בי באהבה. בקיץ שלפני יציאתי לארץ ישראל, לקחו אותי איתם לחופשה ארוכה באתר נופש, על שפת נהר עם מרחצאות, שחיה ושמש. בילינו נפלא ונשארו לי זיכרונות נעימים. אני מצרף כאן צילומים אחדים כדי לשתף אתכם בחוויות שלי אז. במשך השנים, כשאני בארץ והם שם, המשכנו לקיים קשר מכתבים עד אשר, לפתע, הכול נדם וכולם אבדו. אבדו הם, אבדו בני ובנות זוגם, אבדו ילדיהם הקטנים ואימם, הדודה פֵּרל הצדקת. אלה תולדות הדודה פֵּרל ובני ביתה האהובים.
שפרה - סבינה ובנותיה
דודה סבינה הייתה צעירה מדודה פֵּרל, ורצה הגורל, ומרבית חייה עברו עליהָ ברוסיה, מרוחקת ממשפחתה. מימיי לא פגשתי אותה, אבל שוב התערב הגורל, ודווקא עם משפחתה אני מקיים קשר עד היום הזה. ההסבר פשוט, משפחתה לא נרצחה, הם חיים ברוסיה, ואילו כל המשפחות של הדודות האחרות נרצחו כולן, על ידי הנאצים הגרמנים. לא פגשתי את דודה סבינה, אבל כל חיי שמעתי את שמה. בילדותי שמעתי עליהָ מפי אימי שהייתה מספרת על אהבת אחותה לתרבות הרוסית, על מסירותה לסוציאליזם, על מאבקן המשותף למען חברה צודקת ונגד השלטון המדכא של הצאר הרוסי. בבחרותי, כשהייתי אצל דודתי אסתר בארץ, הייתה אסתר מקוננת על מר גורלה של אחותה ברוסיה מבלי כל אפשרות ליצור איתה קשר. בבגרותי המשכתי לחפש אחריהָ במאמץ לגלות את עקבותיו של אחי וליצור קשר עם שרידי משפחתי. עכשיו אני מכיר את קורותיהָ ומתוך כך מכיר גם אותה.
נעוריהָ של שפרה־סבינה
בנעוריה, לפני מלחמת העולם הראשונה, נסעה דודתי סבינה לרוסיה, לחפש שם את עצמה ולממש את אמונתה ואהבתה. בסנט־פטרסבורג הכירה את בעלה לעתיד. שמו היה שמואל לויצ'יאנסקי וקראו לו סמואיל, גם אותו לא פגשתי מעולם ואת שמו שמעתי כל חיי. הזוג חזר לוורשה כדי להתחתן, ואמנם ערכו להם חתונה מפוארת בחיק המשפחה. הם חיו מספר שנים בוורשה, אבל סמואיל התקשה להסתדר, ולמרות שכולם דיברו רוסית והארץ הייתה חלק בלתי נפרד מרוסיה, הוא לא נקלט בסביבתו הקרובה ובמשפחה ונחשב זר. בשנת 1912 נולדה בתם הבכורה. כאשר גדלה המשפחה וגברו קשיי הפרנסה, החליט סמואיל לחזור לסנט־פטרסבורג ולהשתלב בעסקי דודו שם. לא שיחק לו המזל כי בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה וכעבור שלוש שנים, בשנת 1917, פרצה המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה. הבולשביקים הגיעו לשלטון, החרימו את רכושו של הדוד, שלחו אותו לארץ גזירה ושם הוא מת. לסמואיל וסבינה, היו אז כבר שתי בנות, מרים שקראו לה מירה ויהודית שקראו לה דיתה, ולסנט־פטרסבורג קראו לנינגרד. סבינה הייתה עדיין סוציאליסטית נלהבת והאמינה ב״עולם המחר״ אך סמואיל היה יהודי מסורתי שרצה לחיות בשקט ולהתפרנס בכבוד. בתם, מירה, סיפרה לי כי על רקע זה היו תמיד וויכוחים אידיאולוגים בין אבא ואמא.
סבינה ואמא שלי
סבינה עמדה בקשר שוטף והדוק עם אמא שלי. הן התכתבו תכופות, ברוסית, וכל הידיעות המשפחתיות עברו בין וורשה לסנט־פטרסבורג באופן שוטף. סבינה הכירה את אחי, את אחותי ואותי ואמא שלי הכירה את מירה ואת דיתה. אחרי המהפכה השתבש קשר המכתבים, ועם תחילת הטיהורים של סטלין, בשנות השלושים, חדלו המכתבים להגיע. בקיץ 1939 כרתו הסובייטים ברית עם הנאצים על פלישה לפולין וחלוקתה ביניהם ובספטמבר אותה שנה פלשו הגרמנים למערב פולין והסובייטים למזרחה וכך החלה מלחמת העולם השניה. אחי, קובה, נמלט מוורשה לעיר גרודנו באזור הכיבוש הסובייטי, ומיד נוצר קשר מכתבים חם בינו לבין סבינה ובני ביתה למרות שלא נפגשו מעולם.

סמק ואימו
מכתבו של אחי קוּבָּה מגרודנו, מה- 20.3.40
ועכשיו על דודה סבינה. על מכתבי הראשון היא ענתה לי במברק, כל כך נגעה לליבה הידיעה על בואי. אחר כך התפתחה בינינו התכתבות קבועה. הם עדיין גרים בלנינגרד. היא עובדת בבית, אני עוד לא יודע במה עוסק בעלה סמואיל. הבת שלה, מירָה, היא דיקן מיקרוביולוגיה באוניברסיטת לנינגרד, יש לה ילד בן 3 שנים. בעלה נפטר לפני שנתיים. דיתה, הבת הקטנה שלהם, מסיימת בקרוב בית ספר תיכון. היא בת 17 וחברה בקומסומול. הנה הכתובת שלהם: לויצ'יאנסקי; רח' רובינשטיין 27/17.
מתוך מכתבו של קובה מה - 23.9.40, שנה לשהייתו בברית המועצות
עם סבינה ומשפחתה אני מקיים קשר קבוע, הייתי שולח לך את המכתבים שלהם, אבל כולם כתובים ברוסית. הבת הבכורה, מירה, עובדת כדוצנטית למיקרוביולוגיה באוניברסיטה, הצעירה, דיטה, בת 17, סיימה לימודים בבית ספר תיכון ומתכוננת ללימודים הלאה, שתיהן בקומסומול. סמואיל כותב מכתבים חמים ונעימים ועל עבודתו. נדמה לי כי הוא עובד בבית מרקחת. סבינה בבית. הם מאוד מתעניינים בי ובמה שקורה אתי. אם מכתבי אליהם מתעכב, מיד שולחים מברק. הם עוזרים לי במה שרק יכולים. זה כל מה שאני יכול לספר לך עליהם, יותר בעצמי אינני יודע. כן, עוד דבר, שתי הבנות נמצאות עכשיו בחופשת הקיץ, מירה כמובן עם בנה בן השלוש, בעלה כבר איננו בחיים מאז שנתיים.
המשך הפרק בספר המלא