תחזיק לי רגע את התפוח

.1

ממקום מושבה שבפינת המזרן רינת רואה את הדברים מן הצד. היא כמעט ואינה מכירה את האנשים הנכנסים ויוצאים. הם באים לעדנה ועזרא, הוריו של יוסי, ומשתדלים לנחם. התכונה שנוצרת מוצאת אותה בודדה בשקט שלה.

רינת בחרה לשבת בקצה המזרן, רחוק מהמרכז. שם היא יושבת, ליד אפרת, אחותו של יוסי, אבודה בהמולה השקטה שמסביבן.

רינת יושבת זקופה על מזרן האבלים. כך יוסי היה רוצה שתשב. אהב את צווארה הארוך. עיניה החומות סורקות את הסלון ויושביו. שפתיה הדקות פשוקות מעט. שערה השחור האסוף בגומייה נסמך אל הקיר הלבן. סביב צווארה ענוד שרוך נעליים שחור ועליו חצי דסקית. "יוסף מזור" חרוט עליה, ומספר אישי. חצאי החורים שבקצה הדסקית, שיניהם מעוקלות וחדות, שורטות את עורה במחשוף חולצת הטי האפורה.

כעת היא כבר רגילה לצורתו המיוחדת של הסלון. כיסאות שונים השתלטו עליו. הכיסאות גְּבוֹהֵי־המשענת שנדדו מפינת האוכל, חברו לכיסאות הפלסטיק הלבנים שירדו מן הגג. כיסאות עץ בריפוד ירוק מצטופפים לצד כיסאות הכוננות המתקפלים של משפחת כהן, שמופיעים תמיד כאשר אצל שכן כלשהו גדול מספר האורחים ממספר הכיסאות הזמינים. כל אלה דוחקים אל הקירות, ליד הטלוויזיה המכוסה והבר, את רגליהם של שוכניו הקבועים של הסלון - הספות והכורסה הגדולה. מן הצד הם חווים את השתלטותם של הכיסאות הזרים על נחלתם. גם השטיחים שצבעו את הרצפה נעלמו והותירו במקומם מצע של משבצות מנומרות. על מרכזו של החדר שולט שולחן האוכל, שירד את שתי המדרגות מפינתו הקבועה שליד המטבח, והועמד כאן, מעמיס על גבו את העוגות, הבורקס, ובקבוקי השתייה. בפינת הסלון הונח המזרן מחדר האורחים, המשמש עתה כמצע האבל של עדנה, רינת ואפרת. עזרא, אביו של יוסי, יושב על השרפרף, זה שקנה ליוסי כשהיה בן שלוש כיוון שלא הגיע לכיור כדי לפתוח את הברז. מאז היה מקומו של השרפרף מתחת לכיור בחדר האמבטיה, ושימש גם את אפרת ואת ילדי האורחים. עכשיו נדד גם השרפרף לסלון - משמש כמושבו של אבי המשפחה.

כעת, בשעות שלפני הצוהריים, כמעט כל הכיסאות תפוסים, אף על פי ששעות אלה הן השעות הפחות עמוסות. באים קרובים, חברים מהעבודה של עדנה ועזרא, ושכנות שבאות להיות עם עדנה. רינת מכירה רק מעטים ואינה לוקחת חלק בסמול־טוק של האבל. בשעות האלה היא לבדה, ועם כל האנשים שמסביב הבדידות מכה בה בכל עוצמתה. הבדידות, הגעגועים והעצב. האבל מפסיק להיות מילה מופשטת ולובש צורה וצבע. צל אימתני מכוער ושחור מאפיל על ההווה ומחשיך את העתיד.

יותר מאוחר, אחר הצוהריים ובערב, יבואו חבריהם של יוסי ושלה, ואז יהיה עם מי ועל מה לדבר. יבואו, כמו בכל יום, אפי וטובה, הזוג השני ברביעייה המטיילת, ויבוא נאור השתקן, בן זוגו של יוסי כשירדו לצלול, שהיה מדבר המון עם יוסי, רק עם יוסי. ועכשיו הוא שותק המון. יבואו חברים מהיחידה וחברים מהצופים, מהשכבה של יוסי ומהשכבה שלה בגדרה. הם יבואו בחבורות קטנות וישבו בכל מקום אפשרי, על המדרגות שבין פינת האוכל לסלון, ושניים שניים על כיסאות הפלסטיק הלבנים, ועל הרצפה, ועל המעקה של הוויטרינה בסלון. אולי היום תבוא שוב גם עידית, חברתה הטובה של רינת, שיודעת הכול ולא צריכה לשאול שום דבר. רק שהיא מדברת לפעמים בלי לחשוב. רינת חוששת שעידית נעלבה ממנה כי היא אמרה לה את זה בפנים. החברים הקרובים ישבו מעט בסלון עם עדנה ועזרא ויפרשו איתה לחדרו של יוסי. שם יוכלו לדבר על הכול, לזכור הכול, לבכות יחד ולפעמים גם לחייך בין הדמעות. הסיפורים מקילים קצת, ואז גם אפשר לחייך. יוסי היה הבדרן שבחבורה ואי אפשר לדבר עליו יותר מדי זמן ולהישאר רציניים.

בלילה, כשיתפזרו החברים, תחזור רינת לסלון ותגלה שהוא כמעט התרוקן ועדר הכיסאות מפוזר בשטח. אז יבדקו גם מה נשאר על שולחן האוכל שבאמצע הסלון, יגררו אליו את הכיסאות גבוהי־המשענת ויהיו עם עצמם, רק המשפחה, ורינת, עד השעות הקטנות. ידברו על הכאב, הגעגועים, והחרדה ממה שיבוא. ידברו על יוסי כמו שרק הם הכירו אותו, ועל החיים שהשתנו באבחה אחת של הגורל, ועל החלל שפתאום נפער בהם.

2.

לפני הכול, לרינת היה חשוב לברר מה בדיוק קרה שם. הדיסוננס שעלה מקטעי הדברים ששמעה, היה גדול מדי, לא נתפס. רינת שמעה כל מה שיכלה מן המפקדים והחברים שביקרו, ומכל מי שבא הביתה ויכול היה לספר. רינת הקשיבה, ושאלה, וחקרה. גם עדנה ועזרא שאלו, אבל לפעמים היה נדמה לה שסקרנותה ושאלותיה הישירות גורמות להם אי־נוחות. היא הייתה חייבת לדעת הכול, ובמדויק. איך קצין קפדן ומנוסה כמו יוסי נהרג בתאונה כל כך מיותרת? היא יודעת לשאול את השאלות הנכונות, והיא גם מבינה את התשובות, אפילו כאשר הן מנסות לכסות יותר מטפח. היא בעצמה הייתה קצינת נפגעים במפקדת קצין צנחנים וחי"ר ראשי, והיא מכירה את הסרט הזה מכל הצדדים. לפעמים ישנם דברים שלא רוצים לספר למשפחה. מנסים להסתיר מה שעלול לפגוע. אבל היא הייתה החברה של יוסי, ולא תיתן שיסתירו ממנה שום דבר. היא חייבת לדעת מה בדיוק קרה שם.

עכשיו היא יודעת. עכשיו גם באים פחות אנשים מהיחידה. עכשיו היא זקוקה לשקט.

ואת השקט שלה היא מצליחה למצוא כאן, בפינת המזרן, מכונסת בתוך עצמה, מביטה במתרחש סביבה ואינה רואה אלא את יוסי, והחייל המסתער לצידו, ונפל הפגז ליד היעד, והפיצוץ, וכיצד הכול הופך פתאום אדום. האור, ההבזקים, הדם. ואחר כך שחור. אין כלום. חלל.

עכשיו חשובים לה רגעי הלבד, השקט, לצלול לתוך עצמה, לקלוט ולזכור מחדש את עולם הביחד שלהם, עולם של זיכרונות ואהבה, של מים ועצים, דשאים ופרחים, שמיים וים, נעמי שמר ואביב גפן, ריחות של פרדסים בפריחה ופרחי חרצית ויסמין באביב. עכשיו, באותו תדר, היא קולטת רק עולם בשחור ואדום, פיצוץ וריח חרוך.

עכשיו היא זקוקה לשקט ומוצאת אותו בהמולת האבל שמסביב. לכן אינה מסוגלת לעזוב את הבית הזה מאז הגיעה הנה באותו בוקר איום לפני חמישה ימים.

3.

משמרת הלילה באולם הנוסעים היוצאים בנמל התעופה כמעט הסתיימה. נוסעי הטיסות המוקדמות כבר עברו. זה היה הקטע הקשה. הנוסעים באים ברגע האחרון, ממהרים לדיוטי פרי ועונים לסלקטורים לפני שנשאלים. עכשיו נותרו הנוסעים של טיסות הבוקר. עוד מעט תתחלף המשמרת ורינת תוכל לנסוע הביתה ולישון קצת. יוסי אמר שישתדל להגיע מוקדם. היא מקווה שהוא יתקשר כבר בצוהריים.

הנבדק שלה עכשיו הוא תייר בריטי צעיר בדרכו לציריך. רינת מרוצה מהשינוי. היא אוהבת לתשאל זרים. התשאול אמנם קצת יותר מורכב, אך התגובות לרוב יותר אדיבות ויותר סבלניות. חוץ מזה, אנשי העולם הגדול תמיד מהלכים עליה קסם של מקומות זרים שאליהם עדיין לא הגיעה.

היא נהנית מעבודתה בנמל התעופה. מתאימה לה אווירת המקום שבו פורשים מטוסים כנפיים ויוצאים ליעדים עלומים. מכאן היא משחררת את היוצאים להרפתקה הבאה. אף על פי שהיא עובדת כבר כמה חודשים בעבודה הזו, עדיין היא שרויה בקסמה של הפעילות על סיפו של החו"ל, בנקודה המפרידה בין ישראל לעולם.

רינת סיימה כמעט לתחקר את הנוסע שלידה. ברור לה שאין איתו שום בעיה, אך את הנוהל חייבים להשלים. כן, הוא ארז את החפצים בעצמו. הגיע לשדה מביתה של חברה ישראלית שפגש באילת. כן, החפצים היו איתו כל הזמן. לא, אין לו קבלות מהמלון באילת - הם ישנו על החוף. כן, יש לו הכתובת ומספר הטלפון של הידידה שלו. כתובת בתל־אביב. מספר הטלפון מתאים לכתובת. צפונית. עושים חיים אלה. שיהיה להם לבריאות. היא רק תחסוך קצת כסף בעבודה הזאת ויוסי רק יסיים את שירות הקבע - וגם אותם לא יראו פה לכמה חודשים טובים. יש להם עוד כמה חילוקי דעות בנושא, אבל הם יסתדרו. כמו תמיד. לרינת ברור שהם יטוסו לכמה חודשים לדרום אמריקה, לחרוש את תת־היבשת לאורכה וקצת לרוחבה, לטייל בנופים המדהימים ולפגוש אנשים שחיים בהם חיים פשוטים ונעימים, לשחק אותה בכיף חצי שנה לפני שחוזרים ומתחילים לחשוב ברצינות על העתיד. ליוסי זה כרגיל פשוט מדי, והוא צריך את האתגרים. להתמודד עם עצמו בהודו ולכבוש פסגות בנפאל. ואם יישאר זמן וכסף (אם…) אז לעבור גם בתאילנד ולראות מה קורה שם. בעצם הוויכוח הוא מה קודם, כי בסוף הם הרי יטיילו גם במזרח וגם במערב. הם צעירים, והעולם פתוח. כל החיים עוד לפניהם. צריך רק להחליט על עדיפויות כמו שיוסי אומר תמיד. להחליט ולבצע. כל זה, כמובן, בתנאי שהוא באמת ישתחרר סוף־סוף מהצבא, הוא ממש מורעל. הוא כבר התחיל להכין אותה לזה שהשחרור מהצבא אינו כל כך קרוב כפי שהיא הייתה רוצה. העיקר שהשבת הם שוב יהיו ביחד, הזכירה לעצמה, וחיוך החל מתפשט על פניה, מעמיק את שתי גומות החן שבלחייה.

"Anything else?" שואל־רומז התייר שלפניה.

"לא, לא…" מתנערת רינת מהרהוריה, ״Sorry״. היא מתחילה להדביק את הסטיקרים החתומים בשמה על התרמיל והתיק שברשותו, כאשר היא מבחינה בזווית העין בדמות מוכרת, אך היא אינה נותנת את דעתה עליה. היא חייבת לשחרר את הנוסע. לא נעים לעכב אותו. זו לא בעיה שלו שהוא הגיע בסוף משמרת הלילה.

גיל, מנהל המשמרת נמצא פתאום לידה.

"רינת, אני אחליף אותך לכמה דקות."

"לא, עזוב, רק חלמתי לרגע. אני בסדר."

"אימא שלך פה. היא צריכה אותך. גשי אליה."

"אימא שלי? מה פתאום היא באה הנה? אוקיי, הינה, סיימתי איתו."

"Have a pleasant flight" היא מאחלת לתייר. היא נזכרת שהבחינה במשהו מוזר לפני כמה דקות והתעלמה ממנו. כעת אימה עומדת לידה מאחורי מנהל המשמרת. מה יש לה לחפש בנתב"ג ועוד בשעה מוקדמת כל כך?

"מה את עושה כאן בשש בבוקר?" פנתה לאימה, מבחינה לפתע בפניה החיוורות ובשערה הסתור. 'אף פעם אינה יוצאת כך מהבית', ציינה לעצמה. חשה ברעד ביד שהונחה על כתפה והנחתה אותה לחדר המנוחה של הסלקטורים שעמד ריק, להפתעתה.

"קרה משהו, אימא?"

"בואי נשב רגע, רינתי."

"אימא, מה קרה?!" רינת איבדה את סבלנותה. היא מספיק עייפה גם ככה, ועכשיו כל ההצגה הזאת. "אימא, למה באת הנה?!"

"לפני שעה באו להודיע, רינתי... זה יוסי… קרתה תאונה…"

לא יכול להיות! רק לפני שבועיים הגדוד ירד מהקו לסדרת אימונים, אז מה פתאום עכשיו? איזו תאונה?

היא הביטה באימה, בשערה הסתור, בפניה החפות מאיפור והמתינה. פתאום היא נראתה לה זקנה. נו! שתדבר!!!

"מה קרה? איפה הוא עכשיו? מה קרה לו? מי אמר לך?" נורו השאלות ללא סדר והיגיון. "דברי איתי!!!"

"אני לא יודעת מה קרה בדיוק. הייתה תאונת אימונים. באו להודיע להוריו. אימא שלו התקשרה וחיפשה אותך. ביקשה שאמסור לך."

"איפה הוא עכשיו?" החלה רינת בסדרת שאלות חדשה, כשלפתע הבינה...

ההתפוצצות שחלפה בראשה הותירה את העולם דומם. היא חשה בעיניים שננעצו בה, והיא נפלה לבור ללא קרקעית, חבוקה בזרועות אימה.

"קחי אותי אליו הביתה."