במשעולי הזמן

רוח של מקום אחר

סבתא עטייה מתה בשבת, דבר המעיד כי צדקת הייתה מאחר שזה הזמן שבו מידות הרחמים והחסד שולטות ויש בזה כדי לרמוז על מעלות הנפטר. היא נפטרה בבית החולים “שער מנשה״. לבד שכבה על מיטת בית החולים, מכוסה בסדין מכף רגל ועד ראש. כל מי שעבר לידה לא ידע דבר על מי שהייתה עד לא מזמן עבור לא מעט אנשים.

הגופה שהייתה מונחת הייתה חסרת כל זהות, היא שכבה שם והמתינה שיובילו אותה בדרך כל בשר אל מקום ממנו אין חזור, אל מקומם של המתים. הגופה הייתה מונחת לפני הקהל וזה נפרד ממנה באנחות ובבכי.

כל הנשים בהלוויה עטו שחורים ומטפחות שחורות קשרו לראשן. הנשים קוננו בבכי רב על לכתה של סבתא עטייה. קולות של בכי וקריאות שבר נשמעו ללא הרף, מלווים את מיטת הנפטרת במנגינה מתמשכת תוך אמירת פסוקים לכבוד המת.

דמעה לא ירדה מעיניהם של הגברים ואף לא נשמעו אנחות כאב וצער. איפוק רב ניכר בפניהם, שליטה על הרגש, הן לא מכובד שגבר ייאנח, יזיל דמעה או יפגין חולשה כלשהי. מדי פעם נעצרו על מנת להחליף ביניהם את נושאי המיטה, עניין של נתינת כבוד לנפטר.

נעימה נכדתה, שכה אהבה את סבתה, לבשה ביום זה את שמלתה של סבתא עטייה. היא קשרה חבל למותניים כדי להרים מעט את השמלה חסרת הגזרה, ומעל לבשה חולצה כדי שלא יראו אותה בקלקלתה ואולי יחשבו כי נטרפה עליה דעתה.

אך נעימה, שהפרידה הייתה קשה עליה במיוחד, רצתה עוד זמן לטבוע בתוך ריחה של סבתא עטייה, לנשום אותה הכי קרוב שאפשר אליה ולחוש אותה. ככל שהשמלה תעטוף ותיגע בחלקי גופה הדואב, כך תחדור גם אל נשמתה. את מטפחת הראש של סבתה קשרה סביב צווארה כדי להעלות ריחות שיציבו מראות וזיכרונות.

היא עמדה שם ליד הקבר הפתוח ללא ניע. כובע רחב שוליים כיסה את מחצית פניה והיא הסתכלה אך לא הצליחה להביט אל הפתח שהכיל את גופת יקירתה האהובה. היא כמעט צעדה אליו כאילו ביקשה ליפול בזרועותיה ולהתאחד ולו לרגע עם מחמל נפשה, אך אחותה שאחזה בזרועה מנעה זאת.

כך עמדה על הקבר הטרי והביטה כיצד הוא הולך ומתכסה בעפר, ומסך מחשיך, אפל ואטום עולה עליו. ככל שעמדה שם הרגישה שמעיה זוחלים, תחילה לאט ובכל רגע שחלף הגבירו הם את הקצב עד שנאחזו הם זה בזה בחוזקה, חגו במחול מטורף והקיאו את עצמם מתוכה.

הם יצאו ממקומם ואיימו להסתובב, להתפתל סביב גופה וללפות את צווארה. היא חשה מחנק נוראי, עוד רגע והכרתה תתערפל. העולם סבב סביבה חופשי סחור־סחור ונשימותיה הלכו והתקצרו, מצב שחייב אותה ללגום מעט מים ולשטוף את פניה.

ברקע כל העת נשמע קול בכיין ויללן של המקוננות וקול תפילתו של הרב כזמזום לא ברור של הברות חסרות פשר. לפתע השתרר השקט הנורא, המקפיא, המבהיל, המבשר כי הכול נגמר, חדל, הסתיים, אין יותר, תם הטקס ואיתו בא הקץ על סבתא. לא עוד מראה, לא עוד נגיעה, לא עוד יד מלטפת, לא עוד הגנה, לא עוד בבוקר ריחות של חלב רותח עם פרוסות לחם חרוכות על הפרימוס, לא עוד סיפור מפיה, לא עוד... לא עוד… לא עוד.

ככל שהוסיפה לרשימה דברים שלא תחווה יותר עם סבתה, הרגישה כיצד ננעצת בה סכין חדה וכאב עז מפלח את החזה, עד שזה הפך נקבים נקבים, חלולים חלולים. בכל נקב ונקב שתלה זיכרון והשקתה בדמעות ליבה, לעשות לה מצבה חיה, מהלכת, לשמר שם את דמותה, את ריחותיה, אהבותיה, ליטופיה, דבריה וחיוכה של סבתה ובכל פעם בצר לה תעלה ממקום זה נחמה.

נעימה אהבה לספר על סבתה לשתי חברותיה סועד ויוכי שהוריהן הכירוה עוד מחוץ לארץ בעיראק. הן היו יושבות ומקשיבות.

“סבתא עטייה הנחמה הענקית, עם הלב הרחב והחזה הגדול, שעליו היינו, אני ושלושת אחיי, מניחים את הראש שלנו לפי התור כדי לטבוע בבאר עמוקה של מרגוע, אהבה ושקט.

מדי בוקר הייתה משכימה קום ומחממת על הפרימוס את החלב שאבי הביא בשובו מעבודת הבנייה בקיבוצים מסביב. ריחו הנפלא של החלב המתוק התפשט בחלל ההול שבו ישבנו והמתנו לרתיחתו תוך נשימות קצובות. החלב הרותח היה משאיר מרבד לבן סמיך של עסיסיות שמנונית שהייתה מענגת את הפה והחך, ומלווה אותנו עוד שעות אחרי שיצאנו מהבית בדרכנו לבית הספר.

סבתא עטייה הייתה פורסת פרוסות של לחם לבן, חורכת אותן מעט אחת־אחת מעל אש הפרימוס ועליהן הייתה מורחת לנו בצורה נדיבה את קרום החלב שללא ספק היה כמו המן לבני ישראל במדבר.

אהבתי מאוד את סבתי שהייתה עוטה לראשה מטפחת צבעונית וקושרת אותה בקשירה מיוחדת. היא הייתה מקפלת את המטפחת לשני משולשים, את החלק הרחב הייתה מניחה על המצח ואת קצות המטפחת הייתה מעבירה מאחורי האוזניים ומושכת אותם, מצליבה בעורף ואת שני החלקים קושרת קדימה קשר כפול במצח. קשירה כזו הייתה סבתא קושרת גם לנו כאשר התלוננו על כאבי ראש.״

“סבתא שלי אינה מנדבת סיפורים, היא בקושי מנדבת פעולות הכרחיות לקיום,״ אמרה סועד.

“אל תשכחי שמצב סבתך שונה לחלוטין ממצבה של הסבתא עטייה,״ אמרה יוכי.

“נו טוב, תמשיכי,״ האיצה בה סועד שסיפורים אלה היו סעד נפשי בשבילה.

נעימה המשיכה וסיפרה, “תמיד על גופה של סבתא הייתה שמלה פשוטה ללא גזרה, הפשטות היא זו שאפיינה אותה. כעת במרחק של שנים עולים בי הזיכרונות והגעגועים, מלטפים, מעסים את הלב, מרגיעים את קצב דפיקותיו עד שהוא נח לו במקומו, עטוף בשמיכת משי של געגוע כואב ואחר כך נרגע.

סבתי שהזמנים איתה היו ממש מכוננים מבחינתי, הייתה יושבת איתנו בערב עם רדת החשכה. אנו היינו מכונסים סביבה, עליה ולמרגלותיה והיא בערבית הייתה מספרת לנו את הסיפור ‘חיפושית מחפשת חתן׳. בכל פעם היינו משתאים, מה היה חשוב לחיפושית בבואה לחפש חתן. תמיד היא שאלה את החתן: אם תכעס ולא תהא שבע רצון ממני, במה תרביץ לי?״

נעימה הוסיפה, “עד היום אני יכולה לספר לעצמי את הסיפור הזה, לחבקו, לאמצו אליי ולחוש שמשהו ממנה, מסבתי היקרה, נוגע בי ומרגיע.״

סבתא עטייה הייתה מספרת בהזדמנויות שונות לנעימה ואחיה על עיראק אותה השאירו מרחוק. על הבית גדול הממדים על שתי קומותיו. הכניסה מהרחוב הייתה דרך שביל גישה פנימי וסכך של שריגים, וזמורות הגפנים שצמחו בצידיו טיפסו ויצרו סבך קשה להתרה.

בעונת הבציר כל מי שנכנס אליהם הביתה היה מתעכב ובוצר לו אשכול לאכילה או מספר ענבים בודדים לטעימה. בקומה הראשונה היה המטבח שבחלקו האחורי מזווה גדול, שם תמיד היה מלאי של מצרכי מזון, יחד עם חדר האוכל ופינת ישיבה. גם רדיו לשמוע מוזיקה ולהתעדכן במה שנעשה בעולם היה שם.

מתחת לקומה זו היה המרתף שבו שמרו לתקופת החורף את כל מה שרקחו והכינו בתקופת הקיץ. ברזי מים היו בבית, לכן לא היה צורך ללכת לבאר ולשאוב ממנה. בקומה השנייה היו החדרים ארבעה במספר וגג גדול מעל ששימש בקיץ לשינה, לשם היו מעלים את המיטות עם הכילות נגד יתושים ורוח נעימה הייתה מלטפת את הגוף ומאפשרת לישון.

בתוך הבית בקיץ היה חם מאוד והגג נתן פתרון לשעות הלילה. פעם בשבוע היו באות שתי נשים ואופות עוגיות שונות ולחמים, החצר רחבת הידיים ידעה עצי פרי שונים, ובגינת הירק המטופחת אפשר היה לקטוף עלי סלק, פטרוזיליה, כרפס ועוד תבלינים וירקות טריים.

עוד הוסיפה וסיפרה איך בעלה ובנה היו סוחרים דגולים, בעלי חנויות היו שסחרו בבדים משובחים. מדי פעם היו מביאים את סחורתם למקומות רחוקים ובשובם היו מניחים שטרות של דינר על השולחן. “קחי לך, אישה, כמה שאת צריכה,״ היה סבא אומר לה, וסבתא הייתה חופנת מלוא שתי כפות ידיים.

“אדה ביקאפי,״ הייתה אומרת, זה יספיק.

סבתא עטייה הייתה ממשיכה לספר לנכדיה, ונעימה באוזניים פתוחות ביקשה לזכור כל פרט. “עלינו ארצה בדיוק בתקופת הצנע, הייתה הגבלת צריכה של מזון ומוצרי צריכה על ידי הממשלה. כל המשפחות קיבלו פנקסי נקודות זיכוי לרכישת מוצרי מזון במכולת או בצרכנייה קבועה. בעיקר חילקו אבקת חלב, אבקת ביצים, סוכר לבן, קמח לבן, מרגרינה, שמן וגבינה, ומדי פעם דגים קפואים ובשר אולי אחת לחודש.

זה היה קשה מאוד ואף בלתי אפשרי לבשל עם מצרכים כגון אלה את המאכלים שהכרנו, גם צריך היה ללכת לצרכנייה ולעמוד בתור וגם לקבל רק את מה שנתנו, וזה כלל לא התאים למטבח שלנו, אבל נאלצנו לבשל במה שהיה, לעיתים הצליח ולפעמים היה דל וחסר טעם.

לא פעם הגברים התגעגעו למאכלים של המטבח העשיר, השופע, מלא הצבעים, הריחות והטעמים שהיו שם. בעיראק כבר משביל הכניסה הביתה ניתן היה לדעת מה מתבשל במטבח, וזה רק על פי הריחות שיצאו וטיילו להם בחוץ, מריצים לא פעם את הילדים להיכנס הביתה לאכול.

הכסף בארץ היה חסר. למי שכן היה כסף כאן יכול היה להשיג מצרכים טובים יותר. תודה לאל שתקופה קשה זו הסתיימה ובאו ימים טובים מעט יותר. את ערכו של הכסף ידענו היטב בעיראק שם היה מצוי אצלנו בשפע. הכסף הביא לנו כבוד ופרנסה כיד המלך, ביתנו לא ידע מחסור מעולם, לא של אוכל ולא של לבוש. גם בשעת צורך בסעד רפואי, תמיד אפשר היה להזמין הביתה רופא באופן פרטי.״

נעימה התרפקה לא פעם על הכבוד הרב שנחלה משפחת סבתה ואביה בעיראק משכנים יהודים וגם מאלו שלא היו יהודים.

“בבית הכנסת נתנו לסבי תמיד את הכבוד להוציא את ספר התורה, תרומתו למקום הייתה נעשית בכל חג ובאירועי משפחה שונים. בני המשפחה אהבו לבוא ממרחק ולהתארח בבית גדול מידות זה, שמידת אברהם אבינו בהכנסת אורחים הייתה נהוגה בו ביד רחבה. מעולם לא קראו לסבי וסבתי בשמם הפרטי או המשפחתי, אלא אבו יצחק ואום יצחק, על שם בנם הבכור. היו אפילו אנשים שלא ידעו את שמם של סבי וסבתי, למרות שהיו מבאי ביתם.

בספרה לנו סבתי סיפורים על זמנים שהיו במקום אחר תמיד הנידה ראשה קדימה ואחורה ומבט עיניה התרכז בנקודה מסוימת. עיניה נעצמו מעט ונראה כי געגועים אחזו בה. אלה התחילו והסתלסלו מהבטן, תפסו את העורקים, עלו עם הדם, הציפו את הלב ומשם במעלה הגרון עד לחלקי הפנים.

אז הייתה סבתי מחזיקה את פניה בשתי ידיה, מוליכה אותן כמה פעמים פנימה והחוצה, מעסה אותן ונותנת רגע לגעגוע להיות נוכח בה, לשהות שם בשקט ללא קול ולהירגע.״

סועד שהייתה מרותקת לסיפורים של סבתא עטייה שסיפרה אותם נעימה, התמתחה קלות ואמרה, “כמה טוב לו לאדם שיש לו למה להתגעגע ויכול הוא להתמלא ולו לכמה רגעים בזיכרונות שמקהים ומלטפים לזמן־מה את הכאב, משהים את ההווה ונותנים לעבר לחדור.״

“התאהבתי בעיראק שלא הכרתי. בגלל סיפוריה של סבתי בראתי לי עיראק משלי, בעזרת השפה וצלילי הזמר הרגשתי לעיתים שגם בי מנשבת רוח העבר, רוח של מקום אחר. הלוואי שיכולתי לבקר שם,״ הוסיפה נעימה כדי להדגיש את הזדהותה עם סיפורי סבתה.

“החיים שם היו נוחים מאוד, כל השנים היהודים חיו בביטחון, הגויים השכנים נהגו ביחסי שכנות טובה. הדלתות היו פתוחות, איש לא נעל במהלך היום את דלת ביתו, מי שרצה לבקר דפק בדלת או צעק שהוא עולה והיה נכנס. הייתה עזרה הדדית בשעת הצורך. ביקורי שכנים ושיחות חולין היו מנהג של יום־יום, הזמנות הדדיות למסיבות חתונה או לניחומי אבלים היו דברים שבשגרה.

גם המשטר לא העיק, הוא כיבד את חיי הקהילה והדת. קהילת היהודים הייתה משכילה ומשגשגת. היהודים יכלו ללמוד איזה מקצוע שהם רצו. בנו של הדוד ציון היה מוחמי — עורך דין מצליח, ועשה חיל. את מי הוא לא ייצג שם, בתי המשפט היו הבית השני שלו, ככה היה מבלה בהם זמן רב. כאן מה הוא עושה? סולל כבישים ומחכה לזמנים טובים יותר. אני רק מקווה שהוא לא ישתגע, שלא יצא מדעתו, הרבה אנשים מדברים איתו על כך.

הוא מתכנן לאסוף מעט כסף ולעבור לרמת גן, לשם עלה לארץ חברו שגם הוא עורך דין, הוא דיבר איתו וכנראה יעזוב בקרוב. כאן לא צריך מוחמי, למי יש כסף ומי בכלל ראשו עסוק בבעיות שמצריכות עורך דין. כאן כל אחד עסוק בבעיית הפרנסה, איך לפרנס את המשפחה במעט הכסף שמרוויחים.״

“בבגדד בתי כנסת היו בכל שכונה, בחגים ושבתות הם היו מלאים במתפללים, כל עלייה לתורה הייתה חוויה וזמירות נשמעו שם בקולי קולות. היה מנהג בשם עליות וכיבודים, מה שנקרא ‘מכירת מצוות׳. אנחנו תרמנו רבות לבית הכנסת,״ סיפרה סבתא עטייה, “בכל חג וכך גם בשבתות בהן היה אירוע משפחתי, תמיד קנינו את ההפטרה, או את פתיחת ההיכל, או את הוצאת ספר התורה ועוד. אנשים התפרנסו בכבוד ועזרו זה לזה.

נכון, היה פחד מנישואי תערובת, אבל את הבעיה הזו מנענו מראש. מייד אחרי לידת בן או בת במשפחה הקרובה, היינו קובעים למי יהא מיועד החתן ולמי תהא הכלה.״

“אם כך מדוע עליתם ארצה?״ שאל ציון, אחיה של נעימה, וסבתא, כשעוד ישבה וסיפרה את סיפוריה, ספקה ידיים, נאנחה ואמרה, “כי הנורא מכול הגיע ערב אחד, במפתיע, עת המון ערבי אחוז טירוף, מצויד בכל הבא ליד ממקלות דרך סכינים ועד נשק חם, יצא כנחיל דבורים והתנפל על היהודים, היכה בהם, דקר, רצח ואנס. מי שהיה ברחוב חטף ראשון ולא עזרו התחנונים והבקשות של היהודים. הערבים לא הסתפקו בכך, אלא המשיכו אחוזי שיגעון גם לבתי היהודים, וגם שם הכו, רצחו, אנסו, שדדו ובזזו מכל הבא ליד ולא היה מושיע. יומיים הופקרו היהודים לגורלם המר והנמהר.

בתי כנסת נפרצו וספרי תורה נקרעו והושלכו על הרצפה, יומיים רעים ומרים. לא ניתן היה להאמין שאלה האנשים, השכנים שאיתם חיינו שנים בשכנות טובה. הגויים עשו ביהודים ‘פרהוד׳. מאות נפצעו ו־197 נרצחו, ככה אומרים, אבל לדעתי הרבה יותר. אפילו הלוויה ראויה לא הייתה להם, כולם נקברו בקבר אחים אחד גדול. זה קרה בערב חג שבועות, חג מתן תורה, ומה אנחנו בבגדד קיבלנו? רציחות, הרס וקללות נוראיות.

הצעקות והצרחות צלצלו באוזניי שנים רבות. מי שהלך, הלך ומת, ומי שנשאר בכה בכי מר על זה שהלך. לא אשכח איך השכן אחמד ואשתו באו ולקחו אותנו אליהם הביתה עד יעבור זעם. הם הורידו אותנו למרתף במקום שבו שמרו את הפירות ואת צנצנות הריבה והחמוצים. שם ישבנו מכווצים כמו החמוצים בצנצנות, מפוחדים מאוד.

בכל פעם ששמענו פסיעות וצעדים של מי מההולכים למעלה התכווצנו יותר. גויים דוגמת אחמד היו אחדים, מעטים שגם הם פחדו על נפשם שמא ייתפסו מסייעים ליהודים. אבל הפורעים, השודדים, ההמון חמום המוח, חיות האדם, אלוהים ייקום דמם של הנרצחים, הפורעים לא הכירו בימים אלה את האלוהים.

מזלנו שהיינו אצל אחמד, כי אם לא, בטח לא יכולנו עכשיו לדבר. הבית שלנו נפרץ, נשדד וחלק מהדברים בו נהרסו. אנחנו ניצלנו פיזית אך הנפש נשרטה עמוק־עמוק בפנים. שבר גדול נפל על הקהילה, שבר של אמון ובור ענק נפער ביחסים עם השכנים והמשטר.

שנים רבות נדרשו לשקם במעט את היחסים, אך אלה לא שבו להיות כפי שהיו, כי תמיד מאז צל חשוך וענק של הימים הנוראים ההם, ליווה את מערכת היחסים בינינו לבין הגויים.

תמיד התפללנו ואמרנו, ‘בשנה הבאה בירושלים.׳ כמובן היינו ציונים, והנה במבצע עזרא ונחמיה הביאו אותנו ארצה לחלסה. עם עזיבתנו את עיראק אסרו עלינו לקחת את רכושנו וכספנו, וכך הותרנו את עמל שנותינו, את מפעל חיינו, את שנות זיעת העבודה ואת יבולה לכל דכפין.

לפעמים אני רואה בעיניים של אבא שלכם את הכאב על אובדן החיים שם, על הפרנסה הטובה, המכובדת והשופעת שנשארה שם, שאבדה ואיננה. כי כאן כפי שאתם רואים הפרנסה קשה מאוד, איבני אבוקם יוצא עם זריחת החמה וחוזר עם שקיעתה ומה שהוא מרוויח בקושי מספיק לאוכל. אין חיוך על פניו זה זמן רב, שותק הרבה ונותן לחיים לקחת אותו לאן שהם רוצים.

תראו מה קרה לספירונס היפה, אשתו של נאג׳י, כל היום סופרת את שני אחיה שנהרגו במהומות ומוסיפה להם את העתיד.

איזה מקצוע הם היו יכולים לרכוש? עם מי היו יכולים להתחתן? כמה ילדים יכלו להיות להם אם היו נשארים בחיים? איפה הם היו יכולים לגור? ועוד ועוד שאלות שלעולם לא תקבל עליהן תשובות.

נאג׳י תמיד אמר לה את אותם דברים, ‘יא מארה מנפדלק, ביחיאת אימק ביקארפי (די אישה, בבקשה ממך, בחיי אימך, מספיק כבר). די, תניחי למתים ותעזרי לחיים לחיות את חייהם ולא למות. אני פה ושלושת הילדים שלנו.׳

אך ספירונס הלכה בתלם של עצמה, ‘מי שלא אוהב את המתים לא ידע לאהוב את החיים,׳ הייתה אומרת כדי להצדיק את התנהגותה.״

המעברה על כל האווירה שבה הייתה לספירונס כר פורה לשכב עליו ולפזר בו את מחשבותיה לאן שהרוח תישא אותן ואחר כך להשיבן אליה חבולות, מוכות ובוכות, לקבצן ללא כל היגיון וסדר כפי שנראה ולמלמל אותן בקול. “צריך להיזהר לא להגיע למצב של ספירונס וגם לא של בדרה,״ אמרה סבתא.

“סבתא, מה קרה לבדרה?״ שאל ציון האח הגדול של נעימה.

“בדרה חיה בעיראק כמו נסיכה, תמיד עבדו בבית שלה שתי נשים, אחת משרתת שעשתה את ניקיונות הבית והשנייה מבשלת שכל יום בישלה אוכל טרי לפי הזמנת דיירי הבית. בדרה את ידיה טבלה במים רק בשביל לרחוץ אותן, היא הייתה בין הנשים שלמדו קרוא וכתוב.

מעמדה ניכר לפי תכשיטי הזהב שענדה על צווארה, ידיה היו עטויות צמידים וכאשר הניעה אותן נשמע צליל פעמונים אשר העיד על ערך דינרי הזהב שהיה ניכר במשקלם. כאן מרה שחורה תקפה אותה. לא רק אותה, אלא הרבה מהעולים הנמצאים כאן, אך אצלה זה שיבש את דעתה. היא חיה פה את חייה כפי שחייתה אותם שם כאילו היא עדיין גבירה. חותכת מטפחת לרצועות, רואה בהן צמידי זהב ומקשטת את ידיה.

הילוכה היה תמיר, והיא ציפתה תמיד שאנשים יפנו אליה בתואר גבירתי כפי שפנו המשרתת, המבשלת ועוד כאלה שהיו סמוכים לשולחנה שם. משלא פנו אליה כך הייתה משיבה, ‘יחרב ביתאק או הינהג׳ם ביתאק׳.

בדרה אימנה את עיניה לראות את השממה כאן כמטע עצי דקל המניבים פירות תמרים עסיסיים ושחומים, ואת רחבת הבוץ ליד הצריף כגינה מלאה בהדסים וריחן. הילוכה היה קליל ונשא גוף חטוב על רגליים ארוכות, אך עם חלוף הימים הגוף הלך והצטמק. מרוב רזון בלטה גיבנת, כתפיים קיבלו כיפוף קדימה והרגליים, אוי להן, נעשו כבדות, האטו את קצב הליכתן והאיצו את הזקנה.״

כדי לסיים את הדברים באופטימיות ובתקווה תמיד סבתא הוסיפה, "אללה כביר, אידו מפתוחה ובישמע את תפילותינו (אלוהים גדול, ידו פתוחה לכול, והוא שומע את תפילתנו), וכאן אין פחד משכנים, כולנו כאן יהודים.״

המשך הפרק בספר המלא