חושך ואור

1

מיה

"מיה, שמעת מילה ממה שאמרתי?" שאלה אופיר והעירה אותי ממחשבותיי.

איפה אני? הסתכלתי סביבי, המציאות הכתה בי בחתיכות קטנות, כמו אבנים קטנות שנפלו עליי, אבן ועוד אבן ועוד אחת. חזרתי לדירה שלנו, לארגזים הפתוחים שצריך למלא, ולכאב שפילח אותי כשהחתיכה האחרונה של החיים שלי נפלה, זאת שהזכירה לי שהוא נפטר.

"שמעתי אותך, אופיר". המשכתי לבהות.

היא התקרבה אליי והתיישבה לידי. "מוש, את בסדר?"

"לא, אבל אני אהיה בסדר, מתישהו". אני לא רוצה לבכות שוב, אני מותשת, אבל הכאב חיכה שם תמיד ולא עזב אותי.

היא חיבקה אותי, כפי שעשתה לאורך כל השנה האחרונה.

"תסתכלי עליי רגע", עיני הענבר שלה ננעצו בשלי מתוך החיבוק. "את תאהבי שוב ותחזרי לצחוק שוב ותזכרי מה זה להיות מאושרת".

"כבר הייתי מאושרת," הושטתי יד אל שערי שהיה קלוע לצמה, "הוא פשוט עזב ולקח הכול איתו".

"הוא לא לקח הכול, את עדיין כאן". היא אמרה בעדינות.

"אני לא באמת כאן". לחשתי.

"מוש..." היא אמרה וחיבקה אותי.

אף אחד לא ידע מה להגיד כדי לנחם אותי, כי כנראה אין מילים מנחמות למשהו יקר כל כך שנלקח ממך ברגע אחד. וזה מה שזה היה, רגע אחד. דקות בודדות שביטלו תוכניות של חיים שלמים יחד, שביטלו חתונה שהייתה אמורה להתקיים יומיים לאחר מכן. דקות בודדות שבהן הוא הפסיק להתקיים ואני נעלמתי איתו. המשכתי לאחוז בצמה וליטפתי את קצוות השיער במקום שבו אלון נגע וליטף אותן. לא הסכמתי להסתפר מאז שהוא הלך, לא הסכמתי לחתוך את הזיכרון הזה מגופי. אופיר ניסתה לשכנע אותי מספר פעמים בטענה שזה יעזור לי לפתוח דף חדש. פעם אחת היא אפילו ביקשה שאתלווה אליה למספרה, שם היא קיצרה את שערה השחור הארוך לקארה קצר. אולי היא עשתה זאת כדי לעודד אותי לשנות. אבל לא הייתי מסוגלת, לא רציתי לשחרר את החיים עם אלון. אהבתי את הדפים הישנים שחיי נכתבו עליהם.

"את חייבת להמשיך. אני יודעת כמה כואב לך". היא המשיכה לנחם אותי, "אבל הגיע הזמן להפסיק להיאחז בו כאילו הוא הדבר היחיד שהיה בעולם. עצרת את החיים שלך בשנה האחרונה, והגיע הזמן לחזור לחיות".

היא הביטה בי באותו מבט נחוש שהכרתי מאז שהיינו ילדות. ידעתי שהיא צודקת, אבל אני לא יכולה להיפרד ממנו עדיין, זה היה מוקדם מדי. מה זאת שנה לעומת 15 השנים שלנו יחד, מגיל 17.

"תראי מה אנחנו הולכות לעשות, אני הולכת לפתוח שני בקבוקי בירה..."

"ונשתכר ונעמיד פנים שכבר סיימנו לארוז את הדברים שלו?" נכנסתי לדבריה מחייכת חצי חיוך עייף.

"לא, אין מצב שאת מתחמקת. כבר חצי שנה שאנחנו נפגשות כל סוף שבוע ומתכננות לעשות את זה, ובכל פעם את מוצאת תירוץ אחר למה לא. הפעם אני לא מוותרת לך". היא עצרה לרגע ושוב נתנה לי את המבט הנחוש שאמור להזכיר לי שאין סיכוי להתחמק. "אני מבינה שיש דברים שתרצי לשמור, אבל בואי, מברשת השיניים שלו? באמת מוש? די, אפשר לזרוק אותה. וגם הבגדים שלו שבארון".

"צריך לתרום אותם." השלמתי את דבריה בכניעה.

היא התקרבה אליי ואחזה בידי, הביטה בי ולא אמרה כלום.

"לא!" לקחתי את היד שלי בחזרה, ומייד הגנתי על טבעת האירוסין שענדתי, שומרת עליה שלא תלך לשום מקום.

"בסדר, עוד לא". היא לחשה.

היא הניחה קופסת קרטון פתוחה מולי. הקופסה נראתה גדולה מדי, היא מראש הגדירה כמה מהחפצים שלו אני צריכה לתרום. ליד הדלת עמדו עוד חמישה ארגזים דומים. התהפכה לי הבטן, וכל מה שרציתי הוא לעצור את רכבת ההרים הזאת שהיא דוחפת אותי לעלות עליה. פתאום הכול הכביד עליי. התיישבתי על הרצפה.

"נתחיל מהארון?" היא שאלה ולא חיכתה שאסכים.

היא הרימה אותי מהרצפה וגררה אותי לחדר השינה. על המיטה שלי היו פרוסים, מבעוד מועד, הבגדים שלו. הנעליים שלו היו מסודרות כמו חיילים על הרצפה. ישבתי על המיטה וליטפתי את בגדיו, הרמתי את חולצת הטיולים הכחולה שלו. הוא חתך את הצווארון שלה, ובכלל היא הייתה מחוררת ובלויה לגמרי. אבל היא הייתה שלו, אז היא הייתה מושלמת. נשמתי אותה עמוק לתוכי, את הריח שלו. זה לא היה ריח של בושם, אלא הריח שלו. אהבתי לכרבל את הפנים שלי בצוואר שלו ולהריח אותו כשהתחבקנו או שכבנו במיטה. עצמתי את העיניים לרגע ושמעתי אותו צוחק ומזיז אותי כי האף שלי מדגדג אותו. צחקתי. הריח שלך, אלון, איך אני יכולה לחיות בלי זה. נשמתי שוב את החולצה הכחולה שלו וברגע אחד שוב, האגרוף בבטן. הכאב הזה, כל פעם מחדש. לא הצלחתי לשלוט בזה ושוב הדמעות הגיעו. אופיר התעלמה מהדמעות שלי והמשיכה הלאה. היא הרימה טישירט סגולה שנחה מתחת לערמת חולצות מכופתרות.

"את זוכרת את החולצה הזאת?" היא צחקה, "המשחק של..."

"הלייקרס". אמרתי יחד איתה וניגבתי את הדמעות. "איך פתאום נכנס לו ג’וק לראש שהוא אוהד את הלייקרס", המשכתי, "הוא לא הוריד את החולצה הזאת במשך שבוע כי הוא חשב שזה יביא להם מזל. בסוף הייתי צריכה לקלף אותה ממנו".

"את זוכרת שלקראת המשחק הוא הכריח אותנו להתעורר ב־2:00 לפנות בוקר וללבוש בגדים סגולים?"

"כן," צחקתי בקול, "הוא צבע את השיער שלו בסגול, ויום למוחרת הלך ככה לאוניברסיטה".

"את יודעת, כולם מתגעגעים אליו, כל מי שהכיר אותו," היא אמרה והביטה בחולצה.

"הוא היה הדבק שחיבר אותנו".

"הוא גרם לנו לעשות דברים משוגעים". המשכתי אותה.

"לדחוף את עצמנו קדימה", היא אמרה. "רק בגללו ארזתי תיק, טיילתי בעולם והתחלתי לכתוב בלוג. אם לא הוא, לא הייתי איפה שאני היום".

היא התיישבה על המיטה. הפעם ניגשתי אני אליה וחיבקתי אותה. אלון היה חבר טוב גם שלה עוד מגיל צעיר. לאורך השנה הזאת הייתי כל כך עסוקה בעצמי ובכאב שלי וידעתי שכואב לה, אבל איך אני יכולה להכיל גם את הכאב של האובדן שלה אם אין בי מקום?

"אוי אופיר, איך נתקדם ככה, אם נצטרך להתאבל על כל חולצה?" אמרתי בצחוק עצוב.

"אולי ככה צריך לארוז. לחגוג את הסיפורים של מי שהוא היה בשבילנו".

"את החולצה הכחולה אני משאירה. גם ככה אף אחד לא ילבש אותה".

"אין מצב!" היא קפצה מייד ובאה לקחת את החולצה.

"לא, תקשיבי לי, הם יהפכו אותה לסמרטוט רצפה, תראי אותה, היא לא שווה כלום למישהו אחר אבל בשבילי, זה אלון". אמרתי בקול מעט תקיף.

זאת הייתה הדרך לעצור את השתלטנות של אופיר. ככה היא ידעה שהיא צריכה לוותר. אהבתי את זה בנו, בחברות שלנו, את המקום שנתנו אחת לשנייה, למרות שהיינו שונות בהרבה מובנים. זו כנראה הסיבה שהחברות שלנו הייתה כל כך חזקה. האימהות שלנו שמחו כשהתחברנו בגן. אימא של אופיר תמיד אמרה שאני מאזנת אותה. זה מצחיק אותי גם כשאני חושבת על זה עכשיו, כי האמת היא שאי אפשר לאזן אותה. כבר אז אפשר היה לזהות את השובבות של אופיר, את הצבעוניות שלה, לא רק בבחירת הבגדים שלה, אלא גם באופי שלה. לא היה מקום שהיא נכנסה אליו שלא שמו לב אליה מייד, היא גם טיפחה את זה. דיברה בקול, דאגה להכיר כמה שיותר ילדים. בכל קבוצה, בכל שלב, תמיד היא הייתה המנהיגה. לפעמים יותר מדי. ניסיתי להסביר לה את זה, אבל עם השנים הבנתי שיש דברים שאי אפשר לשנות. ואני, בדיוק ההפך. לא הייתי זקוקה לתשומת הלב הזאת מכולם, הסביבה הקרובה שיצרתי לי הספיקה. בשבילי, לשבת ולדבר, אחד על אחד, היה הדבר שנהניתי ממנו. להקשיב למה שנאמר ומה שלא, גם לשפת הגוף. אהבתי להתבונן מהצד, לנתח, להבין. את הדינמיקה בין האנשים, את התגובות, את ההשפעה של מילה של אחד על השני. זה גם מה שבחרתי לעשות בחיים. להיות עובדת סוציאלית. זה מי שהייתי. הייתי?

"בסדר, אבל זהו". היא המשיכה להוציא חולצות מהארון.

קירבתי את החולצה אליי. לא רציתי לבזבז את מעט הריח שעוד נשאר שם. לא ככה, לא כשאני לא יכולה להיות איתו. הנחתי את החולצה שתמתין לי, עד שיגיע הלילה, במקום הבטוח על הכרית של אהובי.

"זהו, עכשיו אני לא מוותרת יותר, כל ערמת החולצות המפונפנות עם הכפתורים חייבת ללכת."

"מסכימה, גם ככה הוא לא הספיק ללבוש אותן יותר מדי, הוא רק התחיל את ההתמחות שלו במשרד רואי החשבון".

קיפלנו את החולצות והנחנו אותן בארגז, חולצה ועוד חולצה. כמה חולצות היו לו? אולי רק את זאת. לא את ההיא. או אף אחת. אופיר קיפלה אותן יפה ואני העברתי לארגז.

"את יודעת, כשהוא התלבש לעבודה, הוא היה נראה לי כמו ילד שמתחפש למבוגר". חייכתי.

"אולי בגלל שהוא באמת היה ילד". היא צחקה.

הסתכלתי על החצי הריק בארון. ארגזים סגורים בפינת חדר השינה שלנו, שלי. בקבוקי בירה ריקים על השולחן.

"תמיד הוא התלונן שיש לי יותר מדי בגדים ושאין לו מקום לכלום. אם הוא רק היה רואה כמה ארגזים הבגדים שלו מילאו". אמרתי.

"אני גאה בך, מוש," אופיר התמתחה. "עשית את זה, ארזנו את הבגדים שלו".

"כן, עשיתי את זה". חזרתי אחריה, לא מאמינה שזה באמת קרה.

"נראה לי שמספיק פרידות ליום אחד, מה דעתך?" היא עזרה לי להזיז את הארגזים לעבר הדלת. "מחר בבוקר אני מגיעה לאסוף אותם ואותך, אז שלא ייעלם איזה ארגז "בטעות" ויחזור לארון."

הרמתי את אצבעותיי מדמה תנועה של שבועת הצופים.

"תודה. לא הייתי עושה את זה בלעדייך".

"את גם לא צריכה, את לא לבד. ואפרופו לבד, מה דעתך שנסיים את היום אצלי בארוחת ערב?"

"תודה, אבל... אני חושבת שהיום אני מעדיפה שקט". לא אהיה לבד, אלון יהיה איתי.

הנחתי את הראש על הכתף שלה והיא לחשה לי, "את חזקה, אל תשכחי את זה".

שוב השקט הזה. שנה שלמה של דממה. הסתכלתי סביבי, חצי שלמה וחצי ריקה. בחצי השלם עדיין ראיתי את החפצים שלו מונחים לצד שלי. ובחצי הריק היו בגדים ארוזים בארגזים. שוב הדממה הזאת. היא רועשת יותר מכביש סואן. לא ידעתי כמה חזק צועקות פעימות של לב בודד, וההד של החלל הריק משמיע אותן שוב ושוב. אולי זה בכלל הד של נשמה ריקה? לא היה לי לאן לברוח מהתחושה הזאת. הבית היה המקום שברחתי אליו בשנה האחרונה. אבל השקט הזה, הלבד. הוא בלתי נסבל. נזכרתי שהחבאתי את קופסת התקליטים של אלון מתחת לשולחן. שאופיר לא תתבלבל ותארוז גם אותה. בזריזות שלפתי את התקליט הראשון שראיתי. אלו היו דרק והדומינוס, ותוך רגע צלילי הגיטרה של אריק קלפטון מילאו את החלל הזה שהיה פעם הבית שלי. זה הרגיע אותי. פשטתי את בגדיי מול המראה. למה הפכתי? לא זיהיתי את זאת שהסתכלה עליי בחזרה. השערות החומות הארוכות שלי נפלו בלי חיים על הכתפיים הדקות, והצוואר הארוך שלי התארך עוד יותר. הפכתי לצנומה, קו ארוך וחד, הקימורים במותניים, הקפלים החמים שאלון אהב. פעם אהבתי להביט בעצמי עירומה והכי אהבתי שאלון הסתכל עליי, עם מבט רעב בעיניים. הוא תמיד אמר, את עגלגלה בדיוק איפה שאני אוהב.

נכנסתי למקלחת. עצמתי את העיניים והזרם הממכר של המים החמים השכיח את השעות האחרונות מגופי וברגע אחד, הוא היה איתי, התבונן בי.

"אני אוהב אותך, מוש". קול הבס העמוק של אלון הדהד ועיניו חקרו את גופי.

הובכתי, כמו בפעם הראשונה. מה הוא היה אומר לי לו היה לידי באמת? מה הוא היה מכין לי לאכול ויושב לידי כדי לוודא שאסיים הכול ואעלה במשקל.

"את משמיעה את התקליט האהוב עליי", הוא המשיך, "Layla and Other Assorted Love Songs. את יודעת למה אני אוהב אותו כל כך?"

גיששתי אל אלון בשאלה.

"תנסי", הוא אמר, "את בטוח יודעת".

"כי זה שירי אהבה?" שאלתי.

"רק שירי אהבה?"

"לא, זה יותר מזה". ראיתי את עיניו החומות הגדולות. "זה תקליט מוצפן. שירי אהבה מהולים בכאב, בתסכול, ברצון עז להיות שייך למישהי ששייכת למישהו אחר".

"אהבה וכאב שרוקדים יחד בעוצמות מצמררות". הוא לחש והמשיך להביט בעיניי.

יצאתי מהמקלחת.

"תשכב לידי".

הוא ליטף את שערותיי כפי שנהג לעשות. הרמתי את התמונה עם מסגרת התכלת מהשידה והבטתי בה. זאת התמונה האהובה עליי. אלון ואני עמדנו זה לצד זה עטופים בשכבות של בגדים ושלג ברקע. הצטלמנו אחרי שגלשנו במורד הרי האלפים הצרפתיים, לפני כוס השוקו הרותח שעמדה להגיע אלינו. זאת הייתה תמונה שתפסה את הרגע שלפני הרגע המושלם. הטעם של השוקו החם שהתפזר בגרוני שטף אותי שוב.

"בואי נראה אם תמצאי את השקע הקטן". הוא אמר.

עברתי עם אצבעותיי לאורך המסגרת עד שמצאתי אותו.

"אתה זוכר מה גרם לזה?" חייכתי בשובבות.

הוא צחק, "מוש, יש דברים שאי אפשר לשכוח". הגוף המוכר כל כך קרוב אליי והצחוק הנהדר הזה. הנחתי את ראשי על כתפו. "זה היה בצרפת, כמעט הלכתי מכות עם המוכרת הזקנה כשהיא קלטה שהפלת את המסגרת בחנות".

"תמיד היית טוב בזה. לתקשר עם אנשים... ו... לשמור עליי".

"אני תמיד אשמור עלייך".

"אתה כבר לא יכול לשמור עליי, אתה עזבת אותי".

"לא בחרתי לעזוב".

"אבל עזבת, אלון. אתה יודע איך תיארו את התאונה שלך בעיתון?"

"איך?"

"טרגדיית האוהבים".

"וואו, משפט קשה".

"כן... אתה יודע... זה די מתמצת את זה לא? נער ונערה מתאהבים בגיל 17. הוא התאהב בה ממבט ראשון, והיא... היא חשבה שהוא מוזר בהתחלה אבל... אתה יודע..."

"מוזר, הא? דווקא אני זוכר משהו אחר". הוא הקניט אותי.

"נו טוב... אולי גם היא התאהבה בו במבט ראשון", צחקתי. "השנים עברו והם גדלו יחד, ליוו אחד את השני ברגעים הטובים והפחות, בבחירות הקריירה והטיולים בעולם ואחרי כמה שנים הם החליטו שהגיע הזמן להיות מבוגרים..."

"ולהתחתן". הוא השלים.

"כן, להתחתן". עצרתי. לא רציתי להמשיך את הסיפור.

"מוש, את צריכה להמשיך".

"אני לא רוצה, אלון. קודם אופיר, עכשיו אתה והבית ריק, אתה מבין? שום דבר לא נשאר ממך".

"אין ברירה... את צריכה להמשיך לספר את הסיפור".

"למה? למה אני חייבת להמשיך? למה אי אפשר לעצור כאן?"

"הלוואי שהיה אפשר".

"אולי כן? אולי נמצא דרך לחיות ככה, אתה ואני... אני עם הזיכרונות שלי... ו... רחוק מכולם".

"את חייבת להמשיך את הסיפור". הוא חזר ולחש.

בכיתי, עצמתי את עיניי והמשכתי בכניעה. "נפרדנו בנשיקה. היינו כמה ימים לפני החתונה... ואתה... אני... היינו צריכים להיפגש באולם. וחנית בצד של הכביש המהיר ופתאום באה משאית... ו... ברגע אחד... אתה... מת".

משכתי באף. פקחתי את עיניי לגלות שאלון נעלם. שוב הייתי לבד.

הגיטרה הכואבת של אריק קלפטון ניגנה את השיר Old Love. עצמתי את עיניי, אהבה ישנה, בבקשה תעזבי אותי לנפשי. חיבקתי את התמונה שלנו, והגיטרה של קלפטון בכתה יחד איתי.